Home » בלוג » המלצות

קטגוריה: המלצות

ביקורת – שורת המקהלה (הקאמרי)

אם כל הביקורת הנוקשה שיש לי על ההצגה הזו, היא משעשעת ומעבירה את הזמן בכיף. עוז מורג מביא לנו כוריאוגרפיה מצוינת, התפאורה הייתה מרהיבה והתאורה מעולה. לקניית כרטיסים!

שורת המקהלה מספרת את סיפורים של 12 רקדנים ורקדניות המגיעים לאודישן ונלחמים על מקומם בהצגה שעומדת לעלות. לכל רקדן סיפור משלו למה הוא התחיל לרקוד ובמהלך ההצגה אנו נחשפים לכל הסיפורים הללו.
מההתחלה הקונספט של ההצגה לא קרץ לי. זה הרגיש כמו אחד מסרטי האנסמבל שמפוצצים בכוכבים ובדמויות אבל יוצא לנו לחוות כל אחת מהן ל- 3 דקות מתוך שעתיים. אותו דבר כאן. עם 12 רקדנים ורקדניות כאשר לכל אחד יש שיר אחד שחושף את הסיפור האישי שלו, אין לנו הזדמנות להתעמק בדמויות ולגלות קצת מעבר למה שעל פני השטח.

אם נעזוב את קונספט ההצגה ונתמקד בהפקה שקמה בישראל, התאכזבתי לגלות שמדובר בהפקה ממוצעת לחלוטין, עם שניים או שלושה כוכבים שמנסים ללא הצלחה להיכנס לנעליים של מקביליהם בברודווי.
האכזבה הראשונה, ואולי הכי משמעותית, היא רמת הריקוד הירודה שבהצגה. להקת הורה של אנשים מעל גיל שלושים הייתה נראית יותר טוב. ציפיתי לראות קצת יותר חיים, קצת יותר תשוקה, קצת יותר משהו. בחייאת, על פוינט שמעתם? אני לא מתיימרת להיות רקדנית מהוללת בעצמי אבל את הבסיס אני יודעת. כשמישהו משחק רקדן אני מצפה ממנו למינימום, שזה פוינט, פלקס וליישר ידיים. ושלא אתחיל בכלל לדבר על קטע ה"סטפס", שבזמן שהרקדנים יחפים שומעים נקישות שמגיעות מהמוסיקה. לפחות שימו לחלק מהם נעליים נורמליות ותלמדו אותם איך באמת רוקדים סטפס, כי מה שהיה שם על הבמה לא היה קרוב לזה.

אך יחד עם האכזבה היו גם תגליות ומי שמפגיזה לאורך כל ההצגה זו דנה פרידר. הבחורה הזו מוכיחה שזה לא משנה מאיפה היא הגיעה, היא כאן כדי להישאר. היא מושכת את תשומת הלב אליה גם אם היא סתם ברקע. לידה, יחזקאל לזרוב לא נשאר אדיש. אמנם הוא משמש כמספר ההצגה רוב הזמן אך הוא מפגין יכולות סטפס מרהיבות (פה זה אשכרה היה סטפס), וזה היה תענוג לראות אותו מפזז על הבמה, למרות שהקטע היה תקוע כמו עצם בגרון בלי קשר לעלילה וכנראה סתם לתת לו קצת זמן במה. אבל התגלית האמיתית הייתה גלעד שמואלי, שגיליתי שהופיע כבר בתפקידים לא קטנים בהפקות קודמות, והגיע הזמן שכל בית בישראל יכיר אותו. גם מהיציע הרחוק ביותר הרגשתי את נוכחותו ואת הכאב של הדמות שלו. אני התאהבתי.
האחרונה החביבה, מיה דגן. דגן היא מעצמה, זה ידוע, ורק העובדה שהיא עומדת שם במשך כל ההצגה כאחת מהרקדניות צריך לתת לה שאפו ענק. אבל, היא לא רקדנית, והיא כנראה גם לא תהיה אחת כזו בקרוב. אז למה לתת לה מקום בקדמת הבמה? בברודווי, כשמביאים שחקן שהוא לא רקדן, שמים אותו מאחורה מאחורי הרקדנים המקצועיים כדי שלא יבחינו בהבדלים. במקום זה, כאן נותנים לה קטע סולו. כל מה שאני שאלתי את עצמי זה איפה רונה לי שמעון כשצריכים אותה?

עם כל זאת, יש לציין שהשוק בארץ קשוח. אין מספיק רקדנים טובים שיודעים גם לשיר וגם לשחק ולכן קשה להפקות מסוג זה להיות מדויקות. אני מבינה את המפיקים שרוצים להביא את ההצלחה מברודווי לארץ, אבל הגיע הזמן לבחור בהפקות שאפשר למצוא מספיק שחקנים או רקדנים שיביאו את ההצגה לרמה שהיא אמורה להיות בה.

אסכם ואומר שמדובר בהפקה ממוצעת אך בהחלט מהנה. ישבתי במשך שעתיים ונהניתי מהשירים ומהריקודים ובכללי מהשואו, על אף הביקורת שיש לי כלפיה. אמליץ על ההצגה למי שלא רקד באופן מקצועי בחייו ולא אובססיבי להצגות ברודווי כמוני.

לקניית כרטיסים להצגה "שורת המקהלה" לחצו כאן.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

ביקורת – הים כחול עמוק (בית ליסין)

רק בשביל לצפות בגאונות של לימור גולדשטיין ונדב נייטס אתם חייבים לבוא ולראות את ההצגה הזו. לקניית כרטיסים!

הסטר ניצלת מנסיון התאבדות, ואז נחשף סיפור חייה: נישואיה לשופט נכבד ומבוגר ממנה וסיפור אהבתה הנואשת לטייס לשעבר בחיל האוויר המלכותי. הסטר קרועה בין אהבה אידיאלית לאהבה אפשרית, בין הצורך בביטחון להתמכרות לריגוש. מי יציל את מי מסבך ההרס העצמי שמציף את המשולש הרומנטי המסעיר הזה?

ההצגה, בבימויו של אלון אופיר, מעבירה את הקהל עליות ומורדות, will they won't they, ועוד שלל רגשות ודרמות שהצגה כזו יכולה להעביר. אמנם הסיפור לעתים מעורר אנטגוניזם- האם אישה באמת צריכה גבר בשביל להיות מאושרת? למה תמיד הגברים בעמדת הכוח? איך אישה יכולה להיות כל כך חזקה אבל כל כך חלשה בו זמנית? אבל יחד עם כל זה עדיין שווה לשבת ולחכות לראות מה יקרה לגיבורה.

בשילוב סיפור כבד ותפאורה מוצלחת, ההצגה הזו היא כלום בלי שני הכוכבים שלה- לימור גולדשטיין ונדב נייטס. גולדשטיין מצמררת במשחק שלה ובו זמנית מראה נואשות וחוזק באישה אחת מבולבלת. היא עושה את ההצגה למה שהיא ובלעדיה הרמה פשוט יורדת. אך אי אפשר לשכוח גם את האביר על הסוס הלבן שמבחינתנו יכול רק לעמוד שם וכבר נתאהב בו. אפילו שהוא משחק את הדוש הכי גדול שיש, הוא שואב את הקהל לקול העמוק שלו ולכריזמה הנוטפת ממנו על הבמה. מצד אחד בא לנו לשנוא אותו כי הוא זבל אמיתי ומצד שני אנחנו מבינות למה גיבורת הסיפור התאהבה בו מההתחלה.

לצד שני האלילים האלו מופיעים שחקנים נוספים, שעוד לא הבנתי אם מדובר בעבודת הבימוי של אופיר או שפשוט ממש לא התרשמתי מיכולות המשחק שלהם. לצד נייטס וגולדשטיין העמוקים, שאר הקאסט נראה מצועצע, שטחי ולא משכנע במיוחד, או שאולי הכל בעצם נועד להדגיש את הכוכבים הראשיים? זה אתם תוכלו להכריע.

אוסיף גם ואציין שאחד הדברים הכי יפיפיים בהצגה היא התפאורה, ובמיוחד התמונות שמופיעות על הבמה. הצייר עשה עבודה כל כך טובה שמתחשק לי לצלצל אליו ושיצייר אותי גם.

אל תפספסו את היופי והכריזמה הנוטפת מנייטס וגולדשטיין תוך כדי שהם מספרים את הסיפור היפייפיה של הים כחול עמוק.

לקניית כרטיסים להצגה "הים כחול עמוק" לחצו כאן.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

ביקורת – סבוטאז' (התיאטרון העברי)

במבט מעט אחר על זיכרון יום השואה, אילן חצור מביא הצגה שכל ישראלי צריך לצפות בה ומצליח לשלב הומור יחד עם היסטוריה כואבת. לקניית כרטיסים!

ההצגה סבוטאז' מביאה אותנו לבית אבות בימים שלפני יום השואה. יאצק, יליד פולין במקור, מזדעזע כשהנהלת המוסד מחליטה לשלב גם ילידי מרוקו בחזרות לטקס יום הזיכרון לשואה שיצולם השנה לטלוויזיה. לכן, יאצק מחליט למרוד בטקס ומוביל אחריו את דיירי בית האבות נגד ההחלטה שהתקבלה ומסרב לדבר במהלך הטקס. בעקבות כך, הטקס מתחיל להתפרק ואנשים נפגעים והמרד יוצא משליטה.

שלמה בראבא מוביל את ההצגה המופלאה הזו, ואף שלעתים נראה כאילו הוא חצי מאלתר את המונולוגים הארוכים שלו ושההצגה נועדה לפאר את שמו, היא חובה לכל ישראלי שרוצה לחוות את השואה בצורה קצת אחרת. הסיפור שאילן חצור מביא כאן אינו זר לאף אחד- האם יש שואה קלה יותר מהשנייה? האם יהודים שלא באו מאירופה הנאצית לא סבלו כמו אלו שכן? לשאלות העולות במהלך ההצגה אין תמיד תשובה אבל כן צריך לדון בהן.

היופי הגדול של ההצגה הוא שאתם הולכים לצחוק בטירוף ולבכות מעצב והכל בטווח של שעה וחצי. צוות השחקנים המנצח, שאינו זר לעולם התיאטרון, מביא מגוון דמויות עם נפש פגועה ועבר שאינו נשכח וביחד מובילים את ההצגה למקום שהיא צריכה להגיע אליה. את החבורה מוביל בראבא בכישרון יוצא דופן, ובצדק ההצגה מפארת את שמו, אבל אסור לשכוח גם את שאר החבורה, יגאל עדיקא, ריטה שוקרון ויורם יוספסברג, שמייצגים נתחים שונים בקהילה הישראלית שאסור לשכוח.

הבימוי המוצלח של גדי צדקה יחד עם הבמה המסתובבת מביאים לנו סיפור שצריך שיסופר ודמויות שצריכות ייצוג, לבמה שכבר הרבה זמן לא ראתה הצגה בסגנון הזה.

לקניית כרטיסים להצגה "סבוטאז'" לחצו כאן.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

ביקורת – היורשת (בית ליסין)

הדרמה החדשה מאת גורן אגמון משאירה את הקהל מרותק ומסוקרן עד סוף ההצגה, עם סיפור קורע לב ומשחק מצוין מצוות השחקנים הקטן אך מוכשר ביותר. לקניית כרטיסים!

ההצגה עוקבת אחר משפחתה קטנה, שאימם הלכה לעולמה בשל מחלה. עופר, האח הבכור, מופתע לגלות כי אימו לא השאירה לו כלום בצוואה והורישה את כל רכושה לאחותו הקטנה. כשאחותו וסבתו מקשות אליו ואינן משתפות פעולה עופר נוקט באמצעים קיצוניים לנסות ולהבין את מעשי אימו וככל שהוא מעמיק בנושא הוא מגלה את מסכת הסודות והשקרים עליהם מובנים חייו.

אמנם רבקה מיכאלי מושכת את הקהל עם שמה המפורסם וכישרונה הידוע, צוות השחקנים הצעיר הם אלה שסוחבים את מרבית ההצגה על כתפיהם ועושים זאת בהצלחה רבה. מאי קשת ויניב לוי, המשחקים את שני האחים, מושכים את הקהל עם קשת רגשות רחבה וכאב אמיתי שאי אפשר להתעלם ממנו. הם מצליחים להעביר את התחושות המורכבות המעורות בסיפור הכבד והקשוח שניצב בפניהם. לידם על הבמה מופיעים נעה בירון ואלירן הרוש בתפקיד בני הזוג של האחים. נעה נותנת הופעה נחמדה, שבה היא מצליחה להעביר את ההתרככות של דמותה ככל שמתקדמת ההצגה, ואלירן תמיד היה שם בשביל להפיג את המתח ולתת לקהל הזדמנות לשחרר קצת צחוק ברגעי הדרמה הכבדים.

רבקה הגדולה, בתפקיד הסבתא המגוננת, לא הייתה צריכה לעשות הרבה בשביל שהקהל יתמוגג לרגליה. עם תפקיד יחסית קטן אבל נוכחות ענקית, רבקה מספקת כמה מרגעי הצחוק הבודדים בהצגה ודווקא הדינמיקה בינה לבין אלירן הרוש היא זו שמעלה חיוך על פני הצופים. אנחנו רק יכולים לקוות שהוא ושאר השחקנים שואבים ממנה השראה להצגה הזו ולשאר ההצגות בהן ישתתפו בעתיד.

החיסרון היחידי של ההצגה, וייתכן שיסתדר לאחר כמה הרצות נוספות, הוא הבלבול הנובע מרצף זמן לא ידוע. הסצנות רצות והשחקנים יוצאים ונכנסים, אך הקהל לא מודע ליום או לילה, אתמול או למחרת ואיך דמות אחת החליפה בגדים כבר פעמיים ושתי דמויות אחרות עדיין נשארו עם הבגדים של אתמול (או שמע זה היה שלשום?). אולי רק אני איבדתי את זה אבל תחושת זמן לא הייתה לי ומבחינתי ההצגה יכלה להיות על פני שלושה ימים או שלושה שבועות, אני לא הייתי שמה לב להבדל.

לפני שאסיים, ארצה לציין שמה שהכי אהבתי בהצגה הפשוטה הזו היא האותנטיות של הסיפור. לא פעם ולא פעמיים שמעתי על משפחה כזו או אחרת, מפורסמת או לא, שרבה או דנה בצוואה שקרעה אותה לשניים. צוואה שיצרה מריבות או שאלות שאנשים פשוט לא יכלו להרפות ממנה. אולי לא כל אחד חווה משהו בסגנון, אבל הוא כן יכול להתחבר לכאב ולבלבול של הדמויות. והיופי הכי גדול שהוא גם הכיעור הכי גדול- עם המריבות יוצאת האמת, והיא תמיד מפתיעה ומעניינת.

אז אם אתם מחפשים דרמה ישראלית (כי זה תמיד כיף לתמוך ביוצר ישראלי) עם משחק משובח וסודות שנחשפים אחד אחרי השני, אל תפספסו את "היורשת".

לקניית כרטיסים להצגה "היורשת" לחצו כאן.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

ביקורת – פרפרים הם חופשיים (תיאטרון באר שבע)

בכיכובו ותרגומו של תום אבני, תיאטרון באר שבע מביא את ההצגה הנפלאה, פרפרים הם חופשיים שנכתבה על ידי לאונרד גרש, עם משחק מצוין, סט יפייפה וסיפור מקסים על עצמאות, סבלנות והתבגרות של הדמויות השונות בהצגה.

ההצגה לוקחת אותנו חזרה לניו יורק של שנות ה-60, לדירה מפוצלת שבצד אחד מתגורר דון ובצד השני ג'יל. דון, בחור עיוור היוצא לראשונה מבית אימו בפרבר עשיר מעוניין להוכיח לה כי הוא יכול להסתדר לבד. במהלך תקופת הניסיון שלו מחוץ לבית הוא פוגש את ג'יל, הגרושה הצעירה המתגוררת סמוך אליו, ובין שניהם מתפתח קשר מיוחד ובלתי צפוי. העניינים מתחילים להסתבך כשאימו הקשוחה והשמרנית של דון באה לבקרו ונתקלת בג'יל הזרוקה והחופשיה.

באתי להצגה הזו אחרי שצפיתי בה כבר בביה"ס גודמן, וניתן לראות את הביקורת מההצגה בקישור הבא. כבר אז התאהבתי בסיפור הקסום והכיפי, שמספק הרבה רגעי צחוק וכמה רגעי עצב. סיפור שגורם לכם לרצות להיות שם איתם, להכיר את הדמויות המעניינות ועמוקות ולגור בדירה המגניבה של דון וג'יל. התרגום המוצלח של תום אבני מרגיש טבעי ולא זר, כמו שלפעמים סיפורים מחו"ל מרגישים לנו. העובדה שההצגה מתרחשת בניו יורק לא מרגישה קרה ומרוחקת ובשל חוסר התמקדות במיקום מרגישים כאילו מדובר בדירת שותפים בתל אביב.

היתרון הכי חזק של ההצגה הוא המשחק המצוין של ארבעת השחקנים שמצליחים לגרום לקהל לשכוח שמדובר בהצגה קטנה מבאר שבע. נתחיל בתום אבני, שידוע כבר שנים כאחד השחקנים המפורסמים וטובים בארץ שכבר מזמן הפך ממוגלי להצלחה בתיאטרון. הגילום של דון העיוור מרגיש טבעי ולא מונפץ ובכללי ההופעה של אבני מצוינת ואמיתית. לידו, ענבר דנון הצעירה שובה את הקהל בקסם ובחיוך הענקי שלה, שגורם גם לאנשים הנוקשים ביותר לאהוב את הבחורה הזרוקה והמבולגנת שעל הבמה. דנון בהחלט מצליחה לעמוד בקצב של השחקנים הותיקים שאיתה על הבמה וגורמת לקהל להתאהב בה ולחכות לתפקיד הבא שלה.

נסיים עם חיזוקים לבימוי הנהדר של אלדר גרויסמן גוהר, לתפאורה המצוינת שאחראית עליה נטע הקר והמוסיקה שמשרה בדיוק את האווירה הנכונה שעליה אחראי אלעד אדר.

אל תפספסו את ההזדמנות לראות את ההפקה הזו, אתם הולכים לצחוק ולבכות בו זמנית ותאמינו לי- אתם לא תצטערו.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

ביקורת – קוראים לו מלך (בית ליסין)

עם סיפור שצריך להיות מסופר, מציאות עגומה ורגעים קטנים מצחיקים שכמעט ומרגיש רע לצחוק בהם, קוראים לו מלך היא הצגה שחובה על כל אדם בוגר וצעיר לראות ולהפנים. לקניית כרטיסים!

קוראים לו מלך, מחזה ישראלי חדש שנכתב על ידי סביון ליברכט ובוים על ידי אלון אופיר, מספר את סיפורו של דוד, רווק בן 40 ובן לניצולי שואה שנותר לבדו בעולם. בכדי להתחיל מחדש דוד מגיע לקיבוץ ומוסר את דירתו ברמת גן לשם קבלתו. שלושה מחברי הקיבוץ נרתמים לעזור לדוד, אך בשל אופיו המיוחד והשונה הם נסחפים למעשי קונדס על חשבונו. מה שהתחיל כשעשוע הופך מהר מאוד לאסון, וזאת אחרי שהם משדכים לדוד אישה ולשניים נולד ילד, שחברי הקיבוץ החליטו לקרוא לו מלך. כעת, 19 שנה אחרי שמלך כבר טייס מצטיין, הוא מגיע חזרה לקיבוץ לסגור חשבונות ולגלות את האמת על הוריו.

המחזה מתייחס לקבלת השונה וליחס כלפי האחר. הוא מעביר מסר חזק שאי אפשר לצאת אדיש לו ואחרי שיצאתי ממנו נותרתי ללא מילים. כל נושא הפיגור הינו עניין שלא כל בני האדם מרגישים בנוח איתו ויודעים כיצד להתמודד עם איתו. יש כאלו שמתחברים ומתייחסים אליהם ככל אדם אחר, יש כאלו המתעלמים ויש כאלו המנצלים לרעה את החולשה של האדם שלפניהם. ההצגה לא מתעלמת מהתנהגות גועלית זו והיא אמיצה ובועטת ומציגה את האנשים הללו בשיא רשעותם.

כמו ברוב ההצגות של בית ליסין, גם ההצגה הזו עמוסה בכישרון, מנתי קלוגר, המשחקת את דבורה שבחרה להתעלם מהרשעות של בעלה וחבריו למשך שנים, ועד רועי ויינברג, שמשחק את מלך שמגלה שכל חייו היו שקר ומנסה להתמודד עם זה. שניהם גילו אותנטיות וכאב לב ששבר את כל אחד ואחד מן היושבים בקהל. אך מבין כל השחקנים, מי שהכי בלט היה אבי גרייניק, ששיחק את דוד. גרייניק העביר את הדמות בצורה מושלמת ואותנטית והיה אמין כל כך שלא אופתע אם חלק מהקהל חשב שהוא בעצם לא שחקן. יש לציין לטובה גם את יעל בוטון שגם היא הפגינה כישורי משחק מעולים.

היופי העיקרי של ההצגה היה המשחק בין ההווה, שבו מלך מתאמת עם דבורה על עברו, לבין העבר, שבו דוד מגיע לקיבוץ, מתחתן ומביא ילד לעולם. עם משחק של תאורה ובימוי, אלון אופיר הצליח להביא את הסיפור בצורה נקייה ויפייפיה תוך כדי מעברים בין הווה לעבר, בין זיכרון לבין מציאות.

לסיכום, מומלץ ללכת ולצפות בהצגה שהיא יותר מסתם הצגה ושתשאיר אתכם עם מחשבות על החיים ועל המציאות שאתם חיים בה.

לקניית כרטיסים להצגה קוראים לו מלך לחצו כאן.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

 

ביקורת – ההצגה חייבת להיגמר (בית ליסין)

אתמול, אחרי ציפייה ארוכה, הלכתי לראות את ההצגה "ההצגה חייבת להיגמר" של בית ליסין. בתור מעריצה נלהבת של המחזה, שהתחיל בלונדון ואפילו התרחב לניו יורק, ציפיתי להרבה מההצגה וקיבלתי הרבה מעבר. הצגה מלאת טעויות עם קאסט שמעביר את הבדיחות ברמה ולא משאיר אף עין יבשה בקהל (מרוב צחוק כן?). אז אם יש לכם ערב פנוי, אל תהססו ולכו לקנות כרטיסים!

בערב המופלא הזה אתם מוזמנים לצפות בהצגה המיוחדת שמעלה תיאטרון השיקמה, בכיכובם של איריס הספרית, דני הפקח, אבישי הקבלן, מתן מבית הכנסת, נהג המונית באחו ואפילו ירון ממחלקת המים. כולם למדו את תפקידיהם טוב טוב והם מוכנים ונרגשים להציג את העבודה הקשה שלהם, אבל לצערם כל דבר רע שיכול לקרות, קורה. מה שכן אפשר לסמוך עליו זה שהם מקצוענים, וההצגה חייבת להימשך והם יגמרו אותה לא משנה מה.

עם הומור משובח וכוריאוגרפיה מושלמת, מצליח הקאסט וצוות הבמה של "ההצגה חייבת להיגמר" לרתק את הקהל למשך שעה וחצי ולגרום לו לרצות עוד ועוד. הייחוד של ההצגה הזו, ובאמת שאנחנו לא מאמינים שאפשר לומר את זה על הרבה הצגות בארץ, הוא שהוא מתאים לכל גיל. אבל ממש לכל גיל- מהילדים הקטנים בגילם ועד הילדים הקטנים בנפשם.

אמנם מדובר בהומור טיפשי ומגוחך ואתם חושבים לעצמכם על כל בדיחה שהיא דבילית ותת רמה, אבל אתם לא יכולים להישאר אדישים ולא לצחוק. הנרי שילדס, הנרי לואיס וג'ונתן סאייר הביאו אל הבמה את הבדיחות הבנאליות, אלו שכל אחד מאיתנו היה יכול לחשוב עליהן, וכתבו הצגה כל כך מוצלחת שאחריה הם המשיכו וכתבו עוד שתיים שזכו גם כן להצלחות מסחררות.

בגלל שראיתי כמה דקות מההצגה בלונדון לפני כן, זה היה צפוי מבחינתי להשוות בין שני הביצועים. מאוד אהבתי את התאמה של הגרסה הישראלית לארץ ע"י הוספת הבחור הדתי לדמויות, אבל כן ניתן לראות שבלונדון הקאסט נתן ביצוע טוב יותר, בעיקר בגלל שהם אלו שכתבו את המחזה. אך אם נתעלם מההשוואה, הקאסט הישראלי נתן את כל כולו אתמול והיו מעולים אחד אחד.

יש לציין שישנו צוות שלם מאחורי הקלעים שעובד לא פחות קשה מהקאסט שעל הבמה ועל כן ניתן להם מחיאות כפיים ואת הכבוד שמגיע להם.

לסיכום, לכו לצפות בהצגה ולא תתחרטו על כך. היא לא יקרה כל כך, היא תורמת לתיאטרון הישראלי, ותצחקו כל כך הרבה שתכאב לכם הבטן למשך כמה ימים.

הצגות מומלצות לצופה הותיק/הרפתקני

ראיתם כבר מלך האריות, ויקד, פאנטום האופרה ואלאדין?

או שאתם פשוט מחפשים הצגה חדשה ומעניינת שעוד לא צברה את הפופולריות והותק ששאר ההצגות צברו?

במיוחד בשבילכם ריכזנו את ההמלצות שלנו להצגות חדשות או פחות מפורסמות, מלאות תשוקה וסיפורים חזקים, עם שירים מעולים לא פחות מההצגות הפופולריות. אז אולי הן פחות מוכרות ממלך האריות או בוק אוף מורמן, אבל הן לא פחות טובות והן תמיד יפתיעו אתכם לטובה.

אז בואו נתחיל:

דיר אוון הנסן (Dear Evan Hansen)– מחזמר זוכה הטוני לשנת 2017 ומסיבה מוצדקת. מחזמר מעולה עם צוות שחקנים מוכשר שבראשם בן פלאט המשחק את אוון הנסן. המחזמר מספר את הסיפור על מכתב שלא נועד להישלח, משפחה שלא נועדה לקרוא אותו ושקר שלא נועד להיווצר בעקבותו. סיפור נוגע ללב עם שירים מצוינים שמלווים אותו למשך שעתיים וחצי. בהחלט מומלץ לכל מי שמחפש הצגה חדשה מלאת נשמה. כרטיסים: ניתן להיכנס לעמוד ההצגה ולמצוא כמה דרכים לקניית כרטיסים. שימו לב שבשל פופולריות ההצגה קשה להשיג כרטיס במחיר טוב לתקופה הקרובה, לכן נמליץ לקנות כמה חודשים מראש. לביקורת המלאה של הכותבת הראשית שלנו לחצו כאן.

מלצרית (Waitress)- מחזמר המבוסס על סרט עם אותו השם וכל שיריו נכתבו על ידי שרה בארילס. המחזמר מספר את סיפורה של ג'נה ההריונית, הכלואה בנישואים כושלים עם בעל נצלן אך מוצאת את הנחמה שלה בדיינר בו היא מנצלת את כשרונה לאפות סוגי פאי מיוחדים. הסיפור של ההצגה מיוחד ואמיתי, והשירים שמלווים אותו בהחלט מכניסים אותנו לאווירה ולתחושות העוברות על כל הדמויות. הצגה מומלצת לכל מי שאהב את הסרט וגם למי שבא בלי להכיר את הסיפור. כרטיסים: מוזמנים להיכנס לעמוד ההצגה, שם תמצאו הסבר מלא לרכישת כרטיסים. לביקורת המלאה של הכותבת הראשית שלנו לחצו כאן.

אבניו קיו (Avenue Q)- מחזמר זוכה פרס הטוני לשנת 2003. אם אתם מחפשים לשבת ולצחוק במשך שעתיים וחצי זו ההצגה בשבילכם! הצגה גסה אך משעשעת שזורקת לנו את כל האמת בפרצוף, דרך בובות. כן, כן, מה ששמעתם, בובות. המחזמר מתמקד בשדרה Q ובאנשים שגרים בה, כאשר כל הכשלונות וההצלחות שלהם מוצגים לראווה לעיני הקהל. הצגה מיוחדת במינה המומלצת לכולם! בעצם רק לבני 14 ומעלה, כי בכל זאת זה גס. כרטיסים: מוזמנים להיכנס לעמוד ההצגה, שם תמצאו הסבר מלא לרכישת כרטיסים.

באו משם (Come From Away)- מחזמר המתעסק עם אחד הנושאים הכואבים של ארה"ב- 9.11. המחזמר מספר את סיפורה של עיירה קטנה והאנשים החיים בה ביום של אסון התאומים. ביום אחד, אלפי תושבים הוטסו מניו יורק לגנדר, עיירה קנדית קטנה ולא מוכרת. הוא מספר כמה מסיפוריהם האישיים של התושבים וכמה של הפליטים. המחזמר קיבל ביקורות מצוינות והוא מומלץ מאוד אבל קחו בחשבון שהנושא מעט קשה. כרטיסים: מוזמנים להיכנס לעמוד ההצגה, שם תמצאו הסבר מלא לרכישת כרטיסים.

אז אלו היו ארבעת הבחירות הראשונות שלנו להצגות חדשות ומיוחדות שיעיפו אתכם מהכיסא. שימו לב שמרבית ההצגות מציגות רק בניו יורק אבל בקרוב מאוד חלקן יעברו גם ללונדון ואפילו יצאו לסיור ברחבי ארה"ב! אז יש למה לצפות.

אנחנו היינו אנחנו, אתם הייתם אתם, והתיאטרון תמיד חי ובועט.

ביקורת- נטשה, פייר והשביט הגדול של 1812

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- Natasha, Pierre & the Great Comet of 1812 (נטשה, פייר והשביט הגדול של 1812):

המחזמר "נטשה, פייר והשביט הגדול של שנת 1812" מספר את סיפורה של נטשה, בחורה צעירה המאורסת לאנדריי הנשלח למלחמה. ברגע של חולשה נטשה מתפתה לחיזוריו של אנטולה החתיך (והנשוי). מעמדה של נטשה נפגע קשות וכעת התקווה האחרונה שלה הוא פייר, המוצא נחמה בנטשה וחש אליה חמלה ואהבה רבה.

הסיפור נשמע פשוט ומובן אך תאמינו לי שברגע שאתם נכנסים לתיאטרון הכל מסתבך. אתחיל ואספר שבתכנייה שאתם תקבלו יופיע עץ יוחסין שיסביר לכם מי מקושר למי, מי יוצא עם מי, מי מאוהב במי ומי אבוד כמונו. במהלך כל ההצגה הייתי צמודה לתכנייה הזו כמו שלא הייתי באף הצגה לפני כן, כל שנייה מסתכלת ומנסה להבין מי זו הדמות החדשה שפוצחת בסולו לפניי.

אבל עם כל הסיבוך יש להצגה הזו גם כמה נקודות אור שמחפות על הבלגן שהכניסו אותי אליו. ההצגה הזו היא חוויה. אתם לא נכנסים לראות מחזמר, אלא אתם נכנסים להופעה, תערוכה, פעילות ואפילו ארוחה! על ההתחלה נכנסו כל הרקדנים המשונים והמצחיקים עם קופסאות קטנות בידיהם וחילקו אותן לקהל היושב בהלם מוחלט. אחרי שקיבלתי את הקופסא שחשקתי בה, כי מה לעשות אני ישראלית ואני רק מחפשת את הדברים בחינם, גיליתי שבתוכה מסתתר בורקס תפו"א קטן וחמוד, קצת להרגיע את הבטן ולהיות מוכנה לשעתיים וחצי של שיר אחרי שיר אחרי שיר.

ובכן קיבלתי אוכל, נרגעתי, חייכתי והנה המופע התחיל. במהלכו הרקדנים/נגנים/שחקנים/כל שאר הדברים שהם יכולים לעשות הסתובבו בקהל, שיתפו אותו במחזמר, דאגו שהם מגיעים לכל כיסא וכיסא באולם כולל היציע העליון ביותר. אה, וכבר ציינתי שחלק מהקהל נמצא על הבמה? כן, מה ששמעתם. הבמה כולה בנויה בצורה כזו שישנם אנשים שיושבים עליה לאורך כל המחזמר, בין הלהקה לשחקנים. בנוסף לכל זה, דאגו להציב מדרגות מגניבות המאפשרות לשחקנים גם לעלות לקומה השנייה של האולם (במילים אחרות- היציע) ולבצע חלק מהשירים גם שם. אז יש לזה חיסרון גדול שלפעמים חלק מהקהל לא רואה את השחקן שמבצע את הנאמבר אבל כשהשחקן הזה שר ממש מולך זה אכן שווה את זה.

דיברנו על הרקדנים ודיברנו על הבמה אבל מה עם השירים? ובכן…איך נגדיר את זה? הם מיוחדים. כל המחזמר מועבר בשירים והסגנון שלהם משתנה משיר לשיר. יש כאלו שהם בלדות מרגשות ואז פתאום מתחיל פופ קופצני עם אורות זוהרים או נאמבר טרנס שלא ידענו מאיפה הוא נפל עלינו. אז תצפו למגוון רחב ומעניין של נאמברים בשעתיים וחצי.

יש לציין לטובה את הקאסט המוכשר שעולה לבמה כל ערב ומוציא את נשמתו עליה. ג'וש גרובן ששיחק את פייר הפגין כישרון מוזיקלי גדול אבל לא נפלתי מכישורי המשחק. מי שממש בלט מבחינתי היה לוקאס סטיל ששיחק את אנטולה, והפגין קול מרהיב ועיניים שכל בחורה הייתה מתה לבהות בהן שעות. אחרי ההופעה הוא יצא לStage Door לחתום לאנשים על התכנייה והקדיש ממש דקה או שתיים לכל אחד ואחד מהקהל העומד, כולל אותי, במהלכן הוא דאג להסתכל עליי ולשבות אותי בעיניו. התאהבתי. וואו. אוקיי. אני אפסיק.

אסכם ואומר שההצגה הזו מתחילה מדהים, עם נאמברים מפוצצים, במה מעניינת ושחקנים מוכשרים בכל התיאטרון, אבל לאט לאט העלילה הופכת ללא מעניינת במיוחד (בעיקר כי קשה לפעמים לעקוב) ומתחיל להימאס, זה כמובן עד שבא שיר משוגע בין לבין.

אבל! ממליצה לכל אחד ואחד מכם ללכת לראות אותה לפחות פעם אחת כי זו חוויה שלא תראו באף מקום אחר.

** לקניית כרטיסים לניו יורק לחצו כאן.

לעמוד ההצגה

כלל התמונות מתארות את זוויות הראייה מהמקום בו ישבתי (שורה ראשונה בצד). כפי שאתם יכולים לראות, את רוב הבמה רואים מכל מקום באולם אך יש כמה נקודות מוסתרות בשל גרמי המדרגות וכו'.

טקס פרסי הטוני 2017

אמנם באיחור קל אבל סוף סוף ראינו את הטקס ולהלן התוצאות העיקריות:

המחזמר הטוב ביותר- דיר אוון הנסן.

המחזמר המחודש הטוב ביותר- הלו דולי.

ההצגה הטובה ביותר- אוסלו.

ההצגה המחודשת הטובה ביותר- ג'יטני.

השחקן הראשי הטוב ביותר במחזמר- בן פלאט, דיר אוון הנסן.

השחקנית הראשית הטובה ביותר- בט מידלר, הלו דולי.

שחקן המשנה הטוב ביותר במחזמר- גאווין קריל, הלו דולי.

שחקנית המשנה הטובה ביותר במחזמר- רייצ'ל ביי ג'ונס, דיר אוון הנסן.


סה"כ דיר אוון הנסן הוביל עם 6 זכיות ומיד אחריו הלו דולי עם 4 זכיות. התחרות השנה הייתה קשה ביותר אבל דיר אוון הנסן היה הזוכה הצפוי ולכן לא היו יותר מדי הפתעות.

השנה היו בעיות במציאת מנחה שכן הרבה אומנים שפנו אליהם דחו את ההצעה בשל בעיות בלו"ז ולבסוף נבחר קווין ספייסי האגדי. הוא פתח בנאמבר נחמד שנתן רפרנסים לכמה מהמחזות שהועמדו לפרס המחזמר הטוב ביותר ובמהלך כל הערב הפגין כישורי חיקוי מעולים אך לא תמיד התאימו למצב.

בסה"כ הייתה עונה מעולה ובואו נקווה ששנה הבאה המחזות זמר יתעלו על אלו של השנה!

מוזמנים לצפות בכמה מקטעי ההנחייה של קווין ספייסי: