Home » בלוג » Archives for yarden_levy

מחבר: yarden_levy

ביקורת – אישה יפה Pretty Woman

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- Pretty Woman (אישה יפה):

לפני הביקורת אתוודה ואומר שלא ראיתי את הסרט לפני שראיתי את ההצגה. כן כן, אני יודעת שזה סרט קלאסי שחובה על כל אדם לראות אבל פשוט לא יצא לי. מה שכן, אולי זה דווקא הוסיף לי לצפייה במחזמר וגרם לי להנות ממנו עוד יותר.

המחזמר מספר את סיפורה של ויויאן, העוסקת בזנות ברחובות הוליווד, שיום אחד נתקלת באדוארד, איש עסקים עשיר. אדוארד משכיר את שירותיה של ויויאן כנערת ליווי ליום ומשם העניינים מתחממים. לאחר תקופת ההעסקה לא ידוע מי עזר יותר למי ומי הציל את מי, מה שכן ידוע זה ששניהם מצאו צדדים חדשים בעצמם.

"אישה יפה" זה מחזמר שעושה מה שרבים לפניו עשו, הוא לוקח סרט קיטשי ומוכר, מוסיף לו שירים, זורק שחקנים ראשיים מפורסמים ובום יש מחזמר. אבל עם כל הקיטש והרומנטיקה והעלילה הצפויה, הם מצליחים להביא סיפור מקסים ומיוחד לבמה. כל מי שראה את הסרט מכיר את הסיפור, יודע לאן זה מתפתח ואיך זה נגמר, וגם מי שלא ראה את הסרט יכול לנחש. אין פה טוויסטים מטורפים או הפתעות גדולות אבל המחזמר גם לא מתיימר להיות משהו שהוא לא. הוא בא לעשות דבר אחד בלבד- להביא קומדיה רומנטית לבמה בצורה הכי טובה שהוא יכול, והוא מצליח.

המחזמר גייס לשורותיו כמה שחקנים ראשיים- סמנתה בארקס (עלובי החיים: הסרט), אנדי קארל (Law & Order) ואורפה (Across The Universe). שתי הנשים עושות את עבודתן מעולה, עם קולות יוצאי דופן, משחק קומי ומרגש וכריזמה על הבמה. הדמויות שלהן מלאות חיים ואופי ותמיד כיף לראות נשים חזקות על הבמה, אפילו אם הן מתחילות כזונות. מי שאיכזב אותי היה אנדי קארל, עם הרזומה שלו ציפיתי ממנו ליותר ובמקום זה קיבלתי דמות חסרת אופי ושירה ממוצעת. מזל שיש נשים שירימו את הקהל. מי שכן היה מצוין היה אריק אנדרסון ששיחק את מנהל המלון ועוד תפקיד והפתיע בשוני בין התפקיד בהצגה הזו לבין התפקידים אותם שיחק בהצגות שונות, כולל "האמן הגדול מכולם". מלבד השחקנים הראשיים אציין לטובה גם את האנסמבל, ובמיוחד את טומי בראקו (Newsies, A Bronx Tale) שרקד ושיחק והתרוצץ לאורך ההצגה כולה, שעתיים וחצי של החלפת תלבושות וריקודים בלי סוף, ממש מרתון שלם הוא סיים בהצגה הזו.

את שירי ההצגה כתבו בריאן אדאמס וג'ים וואלאנס, ועם כמה שהם התאימו לאופי ההצגה והיו נחמדים מאוד, היו כמה נאמברים שהזכירו לי מחזות זמר משנות תרפפ"ו שבהם ישנו זמר אחד או זמרת אחת ששרים סולו נוגע ללב אך משעמם ומרדים למשך כמה דקות. מתי כבר יבינו שזה לא עובד יותר? רוצים לתת לרקדנים לנוח? תשתמשו בטכנולוגיה או משהו במקום לשים שחקן אחד על הבמה ששר לי על רגשותיו המובנים מאליהם.

אך יחד עם כל הקיטש והמובן מאליו, ההצגה מצליחה לעורר משהו בקהל, להכניס ניצוץ של רומנטיקה ואהבה לעיניהם של היושבים באולם. עם כוריאוגרפיה נהדרת וסצנות סקסיות שלא חושפות יותר מדי, המפיקים הצליחו להביא סיפור אהוב בשידור חי עם קצת שירים וריקודים בין לבין. אז אם בא לכם ערב נחמד וקליל אבל נמאס לכם מסרטים זו ההצגה בשבילכם.

** לקניית כרטיסים לניו יורק לחצו כאן או כאן.

לעמוד ההצגה

ביקורת – Gettin' the Band Back Together

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום-  Gettin' the Band Back Together (לאחד את הלהקה מחדש):

לצערי אתחיל בכך שההצגה הזו לא קיבלה את ההערכה הראויה לה והיא יורדת עוד שבועיים, אז אם אתם בניו יורק רוצו לראות אותה כי היא שווה כל דולר שתשקיעו בה.

ההצגה מספרת את סיפורו של מיטץ', בחור בן 40 שביום הולדתו הוא מפוטר מהעבודת משרד שלו בבורסה. שבור, הוא חוזר למקום האחרון בעולם שהוא רוצה להיות בו, לבית של אמא שלו בג'רזי. שם, האויב שלו מהילדות מאיים לעקל לאמא שלו את הבית אם מיטץ' וחבריו לא ישתתפו בתחרות הלהקות השנתית. בלית ברירה, מיטץ' אוסף את את כולם ויחד הם חוזרים לימי העבר עם הגיטרה והקלידים. בדרך, מיטץ' מגלה שתמיד אפשר לרדוף אחרי חלומות ישנים ואף פעם לא מאוחר מדי.

העלילה עצמה נשמעת בנאלית למדי ולא מעניינת במיוחד אבל איך אני שמחה שנתתי למחזמר הזה צ'אנס. כל ההצגה היא קומדיה אחת גדולה, שצוחקת על עצמה ועל הצגות אחרות ועושה הכל בחיוך ובשמחה גדולה. השירים הורסים מצחוק, משיר הפתיחה שמדבר על ג'רזי, העיר הכי "טובה" בעולם, לשיר נוסף שנקרא "שכבתי עם אמא שלך" ועד לשיר הסיום שאפילו מעלה נציג מהקהל. טיפ קטן, אם שואלים אתכם אם אתם מנגנים בלהקה תגידו שכן!

התפאורה ילדותית מעט מה שעוד מוסיף לאופי ההצגה שמחזירה אותנו לחלומות ילדות ולתקופות ישנות שכבר שכחנו. כל ההפקה מושקעת מאוד עם אפקטים אדירים וסטים מפוארים. כל פעם שמשהו חדש צץ התפעלתי עוד יותר והחיוך רק גדל וגדל. הכוריאוגרפיה והשימוש החכם בבמה הוסיפו עוד להצגה ונתנו לה נפח שלא תמיד ההצגות מצליחות לקבל.

בהופעה שאני ראיתי עלו כמה מהמחליפים בתפקידים הראשיים, שזה בדרך כלל מבאס ומוריד מעט מההצגה, אבל במקרה שלי זה עשה לי את ההצגה. השחקן הראשי, רוב מרנל, הוא גילוי עבורי ואני רק מקווה שהוא ימשיך וישגשג מפה, ואוכל לבוא ולראות אותו שוב. עם קול שכזה, משחק קומי וכריזמה אדירה על הבמה אי אפשר להתאכזב ממנו. עוד גילוי בהצגה הזו הוא ג'יי קלייטץ שמשחק את בארט, החבר הטוב ביותר של מיטץ'. כמה וכמה פעמים הוא גנב את ההצגה מכולם עם יציאות קומיות גאוניות. בכללי הקאסט נהדר ומאמץ את ההצגה השטותית הזו עד הסוף, כל אחד נותן את כולו לא משנה כמה מגוחכת הדמות שלו. אתם יודעים שהשחקנים נהנים מהעבודה שלהם כשבאמצע ההצגה הם פשוט לא יכלו להתאפק וכמעט פרצו מצחוק מאחת היציאות של שחקן משנה. תענוג.

אבל עם כל הדברים הטובים שהיו בהצגה היא עדיין לא הצליחה להחזיק מעמד בתחרות הקשוחה שבניו יורק והיא יורדת אחרי חודשיים בלבד. אחרי הצפייה בה אני באמת לא מבינה למה, במיוחד לאור העובדה שאחרי הרבה הצגות שראיתי זו ההצגה היחידה שגרמה לי לחייך למשך שעתיים וחצי רצוף ולצחוק כמו שלא צחקתי כבר הרבה זמן.

אז אם בא לכם הצגה שלא תוריד לכם את החיוך, שתיתן לכם הפוגה מההצגות הרציניות ואולי גם תזכו בחולצה על הדרך, לכו להצגה הזו. השקיעו המון בהפקה הזו, כל הצוות נהנה ממנה בטירוף ורואים את זה.

** לקניית כרטיסים לניו יורק לחצו כאן.

בתמונות הבאות ניתן לראות את הזווית ראייה מהמקום שבו ישבתי ביציע. האולם יחסית קטן ובנוי כך שאפשר לראות ממש טוב את ההצגה מכל מקום, מה שמוסיף להנאה של הקהל.

ביקורת – שורת המקהלה (הקאמרי)

אם כל הביקורת הנוקשה שיש לי על ההצגה הזו, היא משעשעת ומעבירה את הזמן בכיף. עוז מורג מביא לנו כוריאוגרפיה מצוינת, התפאורה הייתה מרהיבה והתאורה מעולה. לקניית כרטיסים!

שורת המקהלה מספרת את סיפורים של 12 רקדנים ורקדניות המגיעים לאודישן ונלחמים על מקומם בהצגה שעומדת לעלות. לכל רקדן סיפור משלו למה הוא התחיל לרקוד ובמהלך ההצגה אנו נחשפים לכל הסיפורים הללו.
מההתחלה הקונספט של ההצגה לא קרץ לי. זה הרגיש כמו אחד מסרטי האנסמבל שמפוצצים בכוכבים ובדמויות אבל יוצא לנו לחוות כל אחת מהן ל- 3 דקות מתוך שעתיים. אותו דבר כאן. עם 12 רקדנים ורקדניות כאשר לכל אחד יש שיר אחד שחושף את הסיפור האישי שלו, אין לנו הזדמנות להתעמק בדמויות ולגלות קצת מעבר למה שעל פני השטח.

אם נעזוב את קונספט ההצגה ונתמקד בהפקה שקמה בישראל, התאכזבתי לגלות שמדובר בהפקה ממוצעת לחלוטין, עם שניים או שלושה כוכבים שמנסים ללא הצלחה להיכנס לנעליים של מקביליהם בברודווי.
האכזבה הראשונה, ואולי הכי משמעותית, היא רמת הריקוד הירודה שבהצגה. להקת הורה של אנשים מעל גיל שלושים הייתה נראית יותר טוב. ציפיתי לראות קצת יותר חיים, קצת יותר תשוקה, קצת יותר משהו. בחייאת, על פוינט שמעתם? אני לא מתיימרת להיות רקדנית מהוללת בעצמי אבל את הבסיס אני יודעת. כשמישהו משחק רקדן אני מצפה ממנו למינימום, שזה פוינט, פלקס וליישר ידיים. ושלא אתחיל בכלל לדבר על קטע ה"סטפס", שבזמן שהרקדנים יחפים שומעים נקישות שמגיעות מהמוסיקה. לפחות שימו לחלק מהם נעליים נורמליות ותלמדו אותם איך באמת רוקדים סטפס, כי מה שהיה שם על הבמה לא היה קרוב לזה.

אך יחד עם האכזבה היו גם תגליות ומי שמפגיזה לאורך כל ההצגה זו דנה פרידר. הבחורה הזו מוכיחה שזה לא משנה מאיפה היא הגיעה, היא כאן כדי להישאר. היא מושכת את תשומת הלב אליה גם אם היא סתם ברקע. לידה, יחזקאל לזרוב לא נשאר אדיש. אמנם הוא משמש כמספר ההצגה רוב הזמן אך הוא מפגין יכולות סטפס מרהיבות (פה זה אשכרה היה סטפס), וזה היה תענוג לראות אותו מפזז על הבמה, למרות שהקטע היה תקוע כמו עצם בגרון בלי קשר לעלילה וכנראה סתם לתת לו קצת זמן במה. אבל התגלית האמיתית הייתה גלעד שמואלי, שגיליתי שהופיע כבר בתפקידים לא קטנים בהפקות קודמות, והגיע הזמן שכל בית בישראל יכיר אותו. גם מהיציע הרחוק ביותר הרגשתי את נוכחותו ואת הכאב של הדמות שלו. אני התאהבתי.
האחרונה החביבה, מיה דגן. דגן היא מעצמה, זה ידוע, ורק העובדה שהיא עומדת שם במשך כל ההצגה כאחת מהרקדניות צריך לתת לה שאפו ענק. אבל, היא לא רקדנית, והיא כנראה גם לא תהיה אחת כזו בקרוב. אז למה לתת לה מקום בקדמת הבמה? בברודווי, כשמביאים שחקן שהוא לא רקדן, שמים אותו מאחורה מאחורי הרקדנים המקצועיים כדי שלא יבחינו בהבדלים. במקום זה, כאן נותנים לה קטע סולו. כל מה שאני שאלתי את עצמי זה איפה רונה לי שמעון כשצריכים אותה?

עם כל זאת, יש לציין שהשוק בארץ קשוח. אין מספיק רקדנים טובים שיודעים גם לשיר וגם לשחק ולכן קשה להפקות מסוג זה להיות מדויקות. אני מבינה את המפיקים שרוצים להביא את ההצלחה מברודווי לארץ, אבל הגיע הזמן לבחור בהפקות שאפשר למצוא מספיק שחקנים או רקדנים שיביאו את ההצגה לרמה שהיא אמורה להיות בה.

אסכם ואומר שמדובר בהפקה ממוצעת אך בהחלט מהנה. ישבתי במשך שעתיים ונהניתי מהשירים ומהריקודים ובכללי מהשואו, על אף הביקורת שיש לי כלפיה. אמליץ על ההצגה למי שלא רקד באופן מקצועי בחייו ולא אובססיבי להצגות ברודווי כמוני.

לקניית כרטיסים להצגה "שורת המקהלה" לחצו כאן.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

טקס פרסי הטוני 2018

השנה הזוכים הגדולים בטקס פרסי הטוני, שהתקיים ב-11.6, הם הארי פוטר והילד המקולל והגאווה הישראלית שלנו- ביקור התזמורת.

הארי פוטר זכה סה"כ ב-6 פרסים, מתוכם המחזה הטוב ביותר והבימוי הטוב ביותר.

ביקור התזמורת גרף את כל הפרסים הנחשקים, כולל שלושה מפרסי השחקנים שהלכו לקתרינה לנק, טוני שלהוב ואריאל סטאכל, והשילוש הזהוב- בימוי, ספר ההצגה והמחזמר הטוב ביותר. בהחלט אפשר לומר שביקור התזמורת ומפיקיו הביאו גאווה לישראל והעובדה שהם זכו בפרס הגדול על מחזמר שמתקיים בישראל בהחלט אומרת הרבה.

אחד הרגעים היפים במהלך הטקס היה בעת נאומה של קתרינה שהקדישה את הפרס לרונית אלקבץ ז"ל ולא שכחה את המקורות של התפקיד שבזכותה היא זכתה.

חוץ משני המחזות הללו, גם פעם על האי הזה זכה בהצגה המחודשת הטובה ביותר ומלאכים באמריקה זכה במחזה המחודש הטוב ביותר.

קרוסל גרף את הפרסים של שחקנית המשנה ושל הכוריאוגרפיה, ובינינו? בצדק! ראיתם את הריקודים שעולים במחזמר הזה? מופלא!

השנה דווקא המחזות הגדולים יותר נשכחו ויצאו בידיים ריקות, כמו פרוזן וילדות רעות שהלכו בלי אף פסלון ביד, או עם פסלון אחד, כמו בובספוג מכנסמרובע וגבירתי הנאווה.

אנחנו נהנינו השנה וכבר קנינו כרטיסים לביקור התזמורת, ואתם?

עד השנה הבאה!

Tony Awards 2018: Best Leading Actress in a Musical

Congrats to Katrina Lenk on winning Best Leading Actress in a Musical for her role in The Band's Visit!

‎Posted by Tony Awards On CBS on‎ יום שלישי 12 יוני 2018

Tony Awards 2018 Performance: The Band's Visit

What a beautiful performance by the cast of The Band's Visit!

‎Posted by Tony Awards On CBS on‎ יום שני 11 יוני 2018

 

 

ביקורת – הים כחול עמוק (בית ליסין)

רק בשביל לצפות בגאונות של לימור גולדשטיין ונדב נייטס אתם חייבים לבוא ולראות את ההצגה הזו. לקניית כרטיסים!

הסטר ניצלת מנסיון התאבדות, ואז נחשף סיפור חייה: נישואיה לשופט נכבד ומבוגר ממנה וסיפור אהבתה הנואשת לטייס לשעבר בחיל האוויר המלכותי. הסטר קרועה בין אהבה אידיאלית לאהבה אפשרית, בין הצורך בביטחון להתמכרות לריגוש. מי יציל את מי מסבך ההרס העצמי שמציף את המשולש הרומנטי המסעיר הזה?

ההצגה, בבימויו של אלון אופיר, מעבירה את הקהל עליות ומורדות, will they won't they, ועוד שלל רגשות ודרמות שהצגה כזו יכולה להעביר. אמנם הסיפור לעתים מעורר אנטגוניזם- האם אישה באמת צריכה גבר בשביל להיות מאושרת? למה תמיד הגברים בעמדת הכוח? איך אישה יכולה להיות כל כך חזקה אבל כל כך חלשה בו זמנית? אבל יחד עם כל זה עדיין שווה לשבת ולחכות לראות מה יקרה לגיבורה.

בשילוב סיפור כבד ותפאורה מוצלחת, ההצגה הזו היא כלום בלי שני הכוכבים שלה- לימור גולדשטיין ונדב נייטס. גולדשטיין מצמררת במשחק שלה ובו זמנית מראה נואשות וחוזק באישה אחת מבולבלת. היא עושה את ההצגה למה שהיא ובלעדיה הרמה פשוט יורדת. אך אי אפשר לשכוח גם את האביר על הסוס הלבן שמבחינתנו יכול רק לעמוד שם וכבר נתאהב בו. אפילו שהוא משחק את הדוש הכי גדול שיש, הוא שואב את הקהל לקול העמוק שלו ולכריזמה הנוטפת ממנו על הבמה. מצד אחד בא לנו לשנוא אותו כי הוא זבל אמיתי ומצד שני אנחנו מבינות למה גיבורת הסיפור התאהבה בו מההתחלה.

לצד שני האלילים האלו מופיעים שחקנים נוספים, שעוד לא הבנתי אם מדובר בעבודת הבימוי של אופיר או שפשוט ממש לא התרשמתי מיכולות המשחק שלהם. לצד נייטס וגולדשטיין העמוקים, שאר הקאסט נראה מצועצע, שטחי ולא משכנע במיוחד, או שאולי הכל בעצם נועד להדגיש את הכוכבים הראשיים? זה אתם תוכלו להכריע.

אוסיף גם ואציין שאחד הדברים הכי יפיפיים בהצגה היא התפאורה, ובמיוחד התמונות שמופיעות על הבמה. הצייר עשה עבודה כל כך טובה שמתחשק לי לצלצל אליו ושיצייר אותי גם.

אל תפספסו את היופי והכריזמה הנוטפת מנייטס וגולדשטיין תוך כדי שהם מספרים את הסיפור היפייפיה של הים כחול עמוק.

לקניית כרטיסים להצגה "הים כחול עמוק" לחצו כאן.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

ביקורת – סבוטאז' (התיאטרון העברי)

במבט מעט אחר על זיכרון יום השואה, אילן חצור מביא הצגה שכל ישראלי צריך לצפות בה ומצליח לשלב הומור יחד עם היסטוריה כואבת. לקניית כרטיסים!

ההצגה סבוטאז' מביאה אותנו לבית אבות בימים שלפני יום השואה. יאצק, יליד פולין במקור, מזדעזע כשהנהלת המוסד מחליטה לשלב גם ילידי מרוקו בחזרות לטקס יום הזיכרון לשואה שיצולם השנה לטלוויזיה. לכן, יאצק מחליט למרוד בטקס ומוביל אחריו את דיירי בית האבות נגד ההחלטה שהתקבלה ומסרב לדבר במהלך הטקס. בעקבות כך, הטקס מתחיל להתפרק ואנשים נפגעים והמרד יוצא משליטה.

שלמה בראבא מוביל את ההצגה המופלאה הזו, ואף שלעתים נראה כאילו הוא חצי מאלתר את המונולוגים הארוכים שלו ושההצגה נועדה לפאר את שמו, היא חובה לכל ישראלי שרוצה לחוות את השואה בצורה קצת אחרת. הסיפור שאילן חצור מביא כאן אינו זר לאף אחד- האם יש שואה קלה יותר מהשנייה? האם יהודים שלא באו מאירופה הנאצית לא סבלו כמו אלו שכן? לשאלות העולות במהלך ההצגה אין תמיד תשובה אבל כן צריך לדון בהן.

היופי הגדול של ההצגה הוא שאתם הולכים לצחוק בטירוף ולבכות מעצב והכל בטווח של שעה וחצי. צוות השחקנים המנצח, שאינו זר לעולם התיאטרון, מביא מגוון דמויות עם נפש פגועה ועבר שאינו נשכח וביחד מובילים את ההצגה למקום שהיא צריכה להגיע אליה. את החבורה מוביל בראבא בכישרון יוצא דופן, ובצדק ההצגה מפארת את שמו, אבל אסור לשכוח גם את שאר החבורה, יגאל עדיקא, ריטה שוקרון ויורם יוספסברג, שמייצגים נתחים שונים בקהילה הישראלית שאסור לשכוח.

הבימוי המוצלח של גדי צדקה יחד עם הבמה המסתובבת מביאים לנו סיפור שצריך שיסופר ודמויות שצריכות ייצוג, לבמה שכבר הרבה זמן לא ראתה הצגה בסגנון הזה.

לקניית כרטיסים להצגה "סבוטאז'" לחצו כאן.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

מועמדויות פרסי הטוני 2018

הרגע הגיע ויש כבר רשימת מועמדים לטקס פרסי הטוני שיתקיים ביוני השנה! מתרגשים? גם אנחנו!

השנה מי שהובילו את הרשימה הם "ילדות רעות" ו"בובספוג: המחזמר", וממש אחריהם נמצאת ההצגה "ביקור התזמורת" שמביאה לנו גאווה ישראלית.

את הרשימה המלאה אתם יכולים לראות בקישור הנ"ל או לצפות בסרטון ההכרזה:

מבין ההצגות שקיבלו מועמדות:

ילדות רעות עם 12 מועמדויות

בובספוג עם 12 מועמדויות

ביקור התזמורת עם 11 מועמדויות

מלאכים באמריקה עם 11 מועמדויות

קרוסל עם 11 מועמדויות

הארי פוטר והילד המקולל עם 10 מועמדויות

פעם על האי הזה עם 8 מועמדויות

טרווסטיז עם 4 מועמדויות

פרוזן עם 3 מועמדויות

דונה סאמר עם 2 מועמדויות

ילדים חורגים לאלוהים עם מועמדות אחת

 

 

ביקורת – היורשת (בית ליסין)

הדרמה החדשה מאת גורן אגמון משאירה את הקהל מרותק ומסוקרן עד סוף ההצגה, עם סיפור קורע לב ומשחק מצוין מצוות השחקנים הקטן אך מוכשר ביותר. לקניית כרטיסים!

ההצגה עוקבת אחר משפחתה קטנה, שאימם הלכה לעולמה בשל מחלה. עופר, האח הבכור, מופתע לגלות כי אימו לא השאירה לו כלום בצוואה והורישה את כל רכושה לאחותו הקטנה. כשאחותו וסבתו מקשות אליו ואינן משתפות פעולה עופר נוקט באמצעים קיצוניים לנסות ולהבין את מעשי אימו וככל שהוא מעמיק בנושא הוא מגלה את מסכת הסודות והשקרים עליהם מובנים חייו.

אמנם רבקה מיכאלי מושכת את הקהל עם שמה המפורסם וכישרונה הידוע, צוות השחקנים הצעיר הם אלה שסוחבים את מרבית ההצגה על כתפיהם ועושים זאת בהצלחה רבה. מאי קשת ויניב לוי, המשחקים את שני האחים, מושכים את הקהל עם קשת רגשות רחבה וכאב אמיתי שאי אפשר להתעלם ממנו. הם מצליחים להעביר את התחושות המורכבות המעורות בסיפור הכבד והקשוח שניצב בפניהם. לידם על הבמה מופיעים נעה בירון ואלירן הרוש בתפקיד בני הזוג של האחים. נעה נותנת הופעה נחמדה, שבה היא מצליחה להעביר את ההתרככות של דמותה ככל שמתקדמת ההצגה, ואלירן תמיד היה שם בשביל להפיג את המתח ולתת לקהל הזדמנות לשחרר קצת צחוק ברגעי הדרמה הכבדים.

רבקה הגדולה, בתפקיד הסבתא המגוננת, לא הייתה צריכה לעשות הרבה בשביל שהקהל יתמוגג לרגליה. עם תפקיד יחסית קטן אבל נוכחות ענקית, רבקה מספקת כמה מרגעי הצחוק הבודדים בהצגה ודווקא הדינמיקה בינה לבין אלירן הרוש היא זו שמעלה חיוך על פני הצופים. אנחנו רק יכולים לקוות שהוא ושאר השחקנים שואבים ממנה השראה להצגה הזו ולשאר ההצגות בהן ישתתפו בעתיד.

החיסרון היחידי של ההצגה, וייתכן שיסתדר לאחר כמה הרצות נוספות, הוא הבלבול הנובע מרצף זמן לא ידוע. הסצנות רצות והשחקנים יוצאים ונכנסים, אך הקהל לא מודע ליום או לילה, אתמול או למחרת ואיך דמות אחת החליפה בגדים כבר פעמיים ושתי דמויות אחרות עדיין נשארו עם הבגדים של אתמול (או שמע זה היה שלשום?). אולי רק אני איבדתי את זה אבל תחושת זמן לא הייתה לי ומבחינתי ההצגה יכלה להיות על פני שלושה ימים או שלושה שבועות, אני לא הייתי שמה לב להבדל.

לפני שאסיים, ארצה לציין שמה שהכי אהבתי בהצגה הפשוטה הזו היא האותנטיות של הסיפור. לא פעם ולא פעמיים שמעתי על משפחה כזו או אחרת, מפורסמת או לא, שרבה או דנה בצוואה שקרעה אותה לשניים. צוואה שיצרה מריבות או שאלות שאנשים פשוט לא יכלו להרפות ממנה. אולי לא כל אחד חווה משהו בסגנון, אבל הוא כן יכול להתחבר לכאב ולבלבול של הדמויות. והיופי הכי גדול שהוא גם הכיעור הכי גדול- עם המריבות יוצאת האמת, והיא תמיד מפתיעה ומעניינת.

אז אם אתם מחפשים דרמה ישראלית (כי זה תמיד כיף לתמוך ביוצר ישראלי) עם משחק משובח וסודות שנחשפים אחד אחרי השני, אל תפספסו את "היורשת".

לקניית כרטיסים להצגה "היורשת" לחצו כאן.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

ביקורת – פרפרים הם חופשיים (תיאטרון באר שבע)

בכיכובו ותרגומו של תום אבני, תיאטרון באר שבע מביא את ההצגה הנפלאה, פרפרים הם חופשיים שנכתבה על ידי לאונרד גרש, עם משחק מצוין, סט יפייפה וסיפור מקסים על עצמאות, סבלנות והתבגרות של הדמויות השונות בהצגה.

ההצגה לוקחת אותנו חזרה לניו יורק של שנות ה-60, לדירה מפוצלת שבצד אחד מתגורר דון ובצד השני ג'יל. דון, בחור עיוור היוצא לראשונה מבית אימו בפרבר עשיר מעוניין להוכיח לה כי הוא יכול להסתדר לבד. במהלך תקופת הניסיון שלו מחוץ לבית הוא פוגש את ג'יל, הגרושה הצעירה המתגוררת סמוך אליו, ובין שניהם מתפתח קשר מיוחד ובלתי צפוי. העניינים מתחילים להסתבך כשאימו הקשוחה והשמרנית של דון באה לבקרו ונתקלת בג'יל הזרוקה והחופשיה.

באתי להצגה הזו אחרי שצפיתי בה כבר בביה"ס גודמן, וניתן לראות את הביקורת מההצגה בקישור הבא. כבר אז התאהבתי בסיפור הקסום והכיפי, שמספק הרבה רגעי צחוק וכמה רגעי עצב. סיפור שגורם לכם לרצות להיות שם איתם, להכיר את הדמויות המעניינות ועמוקות ולגור בדירה המגניבה של דון וג'יל. התרגום המוצלח של תום אבני מרגיש טבעי ולא זר, כמו שלפעמים סיפורים מחו"ל מרגישים לנו. העובדה שההצגה מתרחשת בניו יורק לא מרגישה קרה ומרוחקת ובשל חוסר התמקדות במיקום מרגישים כאילו מדובר בדירת שותפים בתל אביב.

היתרון הכי חזק של ההצגה הוא המשחק המצוין של ארבעת השחקנים שמצליחים לגרום לקהל לשכוח שמדובר בהצגה קטנה מבאר שבע. נתחיל בתום אבני, שידוע כבר שנים כאחד השחקנים המפורסמים וטובים בארץ שכבר מזמן הפך ממוגלי להצלחה בתיאטרון. הגילום של דון העיוור מרגיש טבעי ולא מונפץ ובכללי ההופעה של אבני מצוינת ואמיתית. לידו, ענבר דנון הצעירה שובה את הקהל בקסם ובחיוך הענקי שלה, שגורם גם לאנשים הנוקשים ביותר לאהוב את הבחורה הזרוקה והמבולגנת שעל הבמה. דנון בהחלט מצליחה לעמוד בקצב של השחקנים הותיקים שאיתה על הבמה וגורמת לקהל להתאהב בה ולחכות לתפקיד הבא שלה.

נסיים עם חיזוקים לבימוי הנהדר של אלדר גרויסמן גוהר, לתפאורה המצוינת שאחראית עליה נטע הקר והמוסיקה שמשרה בדיוק את האווירה הנכונה שעליה אחראי אלעד אדר.

אל תפספסו את ההזדמנות לראות את ההפקה הזו, אתם הולכים לצחוק ולבכות בו זמנית ותאמינו לי- אתם לא תצטערו.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

Miscast- גאלת המיסקאסט 2018

השנה, כמו בכל שנה בסביבות מרץ-אפריל, התקיימה גאלת המיסקאסט השנתית של תיאטרון MCC.

בגאלה ב-2018 הופיעו כמה מהשמות המכובדים ביותר בברודווי ושיתפו אותנו בכישרון הנוטף מהם. חלקם מופיעים כיום בהצגות רצות, למשל: שלישיית השחקנים הראשיים מבובספוג המחזמר, אחד השחקנים מפעם על האי הזה ועוד, וחלקם הינם ותיקי ברודווי אהובים כמו ג'רמי ג'ורדן מניוזיס ובוני וקלייד או ג'ורדן פישר מהמילטון.

אז חבל על המילים ופשוט ניתן לשירים לדבר, מקווים שתהנו כמו שאנחנו נהנינו.

ג'רמי ג'ורדן שר את השיר She Used to be Mine ממלצרית:

אלכס ניואל מפעם על האי הזה שר את This Is Me מ-The Greatest Showman:

ג'ורדן פישר (ששיחק בהמילטון) שר את I'm Here מהצבע ארגמן:

גווין לי, איתן סלייטר וווסלי טיילור מבובספוג המחזמר שרים את You Could Drive a Person Crazy מ-Company:

קתרינה לנק מביקור התזמורת עם הביצוע המרשים שלה לIf I Were a Rich Man של כנר על הגג: