סיפור מוכר באווירה חדשה

"חלום ליל קיץ" הוא אחד המחזות האהובים והמצחיקים של שייקספיר, סיפור מלא בקסם, אהבה ובלגן. הוא מחולל את סיפורם של ארבעה צעירים מאוהבים הבורחים אל היער בחיפוש אחר אהבת אמת, ושם הם נלכדים בעולם שכולו פיות, כשפים ותחבולות. במקביל, קבוצה של שחקנים חובבנים מנסה להכין הצגה לנסיך, ופיות שובבות מחליטות להתערב ולהפוך הכול למהומת קסם אחת גדולה.

אין ספק שהמחזה הזה מושלם לעיבוד אינטראקטיבי כזה בשל ריבוי הדמויות והסיפורים והיכולת לשלב הכל ביחד אך גם לתת לכל עולם במחזה לרוץ לבדו. אודה ואומר שלא הכרתי את המחזה לפני שבאתי לצפות בו ולכן ההתרשמות שלי היא אך ורק מהצפייה בעיבוד הנהדר של סבטה עזריאל שביימה אותו. 

אמנם היו חלקים שלא התחברתי אליהם במיוחד, לעתים בשל השפה השייקספירית שהקשתה להבין את הנאמר, עדיין מצאתי עצמי נשאבת לכל הסיפורים השונים, אל הדמויות המשעשעות והאווירה המהפנטת. הבימוי הנהדר וההחלטה האמיצה להקים את המחזה הזה בצורה כזו מאפשרים גם לאנשים שפחות מתחברים להצגות שייקספיר להתחבר לקונספט ולמחזה.

חוויה אינטראקטיבית מוצלחת

אחד הדברים הייחודיים בהפקה הזו הינו כמובן האינטרקטיביות של הקהל עם המחזה. הוא מתחיל בכך שהקהל חובש מסיכות ומחולק לכמה קבוצות, כאשר כל קבוצת מובלת לאזור אחר בגן. שם הסיפור של הגיבורים שלנו מתחיל, כאשר כל אחד חווה אותו קצת אחרת עם דמויות שונות ועולם אחר, עולם הפיות, האוהבים וקבוצת השחקנים. משם הכל פתוח והקהל יכול לבחור את הדרך שלו, לעבור בין התמונות הניצבות בפניו, לדלג בין הפיות לשחקנים, לאוהבים ולדוכסים ולבנות את הסיפור המתאים לו.

היופי בהפקה כזו הוא שהשיעמום יוצא מהחלון, כי ברגע שתמונה אחת פחות מעניינת הקהל יכול לבחור לעבור לתמונה אחרת שמסקרנת אותו. אין דבר כזה לשבת ולהמשיך לצפות בדמויות שהתחברנו אליהם פחות וניתן לרוץ ולעקוב אחר הדמויות שכן סקרנו אותנו. מצאתי עצמי מקפצת בין הסיפורים, מגיעה לאקשן או לרגעים שמסקרנים אותי ועוקבת אחרי השחקנים שתפסו לי את העין. הקפיצות עצמן והמרוץ עצמו גרם לי לחייך לאורך כל המחזה ולהרגיש כמו ילדה שוב בגן ילדים.

כמו כן, הדילוגים והמעברים מאפשרים לקהל להיות ממש חלק מהסיפור, כאשר השחקנים לעתים מתייחסים לקהל ולעתים נשארים בעולם שלהם. חוויתי הצגה דומה שנקראת Sleep No More בניו יורק, אך כאן הרגשתי שהאווירה קלילה יותר, מעניינת יותר, פחות מעיקה ומאפשרת יותר להיות מעורב ולא להרגיש תחושת פספוס מהקטעים האחרים.

מיקום מושלם להפקה שכזו

אין ספק שההצלחה הגדולה ביותר גם מושתת על המיקום, הבוסתן של מוזיאון תל אביב. קודם כל חייבים לציין את היופי של הבוסתן, שבשילוב התאורה, הצמחייה הנהדרת והמבנים העתיקים הרגיש כמו המקום המושלם למחזה שכזה. העצים נראו כאילו הושתלו במיוחד להצגה, התאורה הכניסה אותנו לעולם הפיות וביחד עם המוזיקה הקלילה זה הרגיש כאילו נכנסנו לעולם אחר.

היתרון הנוסף במקום שכזה הוא הקירבה ועיצוב החלל תוך כדי המחזה שאיפשר לקהל לראות מכל מקום מה הולך בשאר הנקודות של המחזה והאם ישנה תמונה אחרת או סיפור אחר שהוא מעדיף לעבור ולראות. אין ספק שהיה ניצול מירבי של המקום והלוואי ונראה הפקות נוספות בבוסתן.

יחד עם אלו, עיצוב התלבושות של מאיה גטניו השלימו לי את כל המראה ואף גרמו לי לקנא בשחקנים שזוכים ללבוש אותן. התאורה של אייל דניאל החמיאה לתלבושות היפיפיות של גטניו ויצרו עולם חדש ומהפנט שהיה לי פשוט כיף להיכנס אליו.

המשחק הוא הדובדבן שבקצפת

השחקנים של ״חלום ליל קיץ״ היו נהדרים אחד אחת. הם רצים, שרים, מטפסים על העצים, מתערבבים בקהל ומשלבים משחק נהדר יחד עם תקשורת מצוינת ביניהם ועם הקהל. היה מרשים ביותר לראות איך כל הסיפורים והשחקנים מצליחים לשמור על קצב, דיוק ואנרגיה גבוהה לכל אורך הערב ובסופו של דבר להגיע ביחד לתמונת הסיום המפוארת.

בגלל שכל אחד בקהל חווה את ההצגה אחרת כך גם השחקנים הבולטים משתנים מאחד לאחת לפי מי שהם עוקבים אחריו. עבורי דותן עמרני בתור פק היה שובב, קסום ומהפנט, רוני קידר הרגה אותי מצחוק בכל מילה והבעה שיצאה לה מהפה ורע דשא היה תמים ומתוק. כל השחקנים היו נהדרים בתמונות שחוויתי וכולם נתנו את כל הלב והנשמה וראו זאת.