Home » ביקורת

קטגוריה: ביקורת

סיקס (SIX) – הופעה אנרגטית וחובת צפייה

4.8/5

סיקס זה מופע מחזמר מלא אנרגיות המובל על ידי קבוצה של נשים מוכשרות. הוא היסטורי, מצחיק, מקפיץ ופשוט מלא פאן וכל זה בשעה וחצי בלבד, הפתרון המושלם למי שרוצה ערב קליל ומהיר.

מהאוניברסיטה ועד לברודווי

המחזמר סיקס מספר את סיפורן של ששת נשותיו של הנרי החמישי. הסבל שהן עברו בחייהן, היחס של הנרי אליהן, האושר שהן כן חוו ועד הסוף המר של כל אחת מהן. במהלך שעה וחצי אנחנו זוכים להכיר כל אחת וסיפורה בדרכה הייחודית שלה וכל זה תוך כדי תחרות מעניינת – למי היו חיים קשים יותר?

בתור מחזמר שהתחיל כתרגיל באוניברסיטה הוא הצליח לצבור עדת מעריצים מטורפת והתלהבות גלובלית מהשירים, הסטייל, הסיפור וההפקה המקפיצה. הכותבים הצליחו לתת לכל אחת מהנשים את הייחודיות המתאימה לה, האופי שיוצא החוצה והדינמיקה המעניינת בין כל השש ביחד, על אף שהן לא באמת הכירו זו את זו בחיים האמיתיים.

סיקס הוא לא המחזות הזמר הטיפוסיים שאתם יכולים למצוא בברודווי. הוא מועבר יותר כמו הופעת פופ, עם התייחסות לקהל כקהל (שבירת הקיר הרביעי לאורך כל ההופעה) ורצף שירים מקפיצים. התחרות שעוטפת את הסיפור יחד עם אנרגיות מטורפות מביאות לנו מופע יותר טוב מכל מופע של ליידי גאגא או ריהאנה.

שחקניות מרשימות לצד מוזיקה מצוינת

המוזיקה, כפי שאפשר לצפות מהופעת פופ, פשוט כיפית וקליטה. כל שיר מביא איתו את הסלוגן הייחודי לו עם מנגינה הקיצ׳ית אך כזו ששובה אותך בלית ברירה. אחרי כל שיר מצאתי את עצמי מזמזמת את המילים אפילו שזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותם.

בשל ההצגה כהופעת פופ שכזו, המחזמר חייב צוות שחקניות/זמרות מצוין והוא תמיד מספק מעל ומעבר. מדובר בסוג מחזות הזמר שלשמוע את השירים בהופעה חיה זה הרבה יותר מרגש ומקפיץ מאשר לשמוע את הדיסק שהוקלט עם השחקניות המקוריות. כל אחת ואחת מהשחקניות היו מהפנטות ופשוט ווקליסטיות מצוינות.

בגלל שמדובר בתפקיד קשה, שירים ברמה מאוד גבוהה ובכללי הופעה מאתגרת, ישנה תחלופה די גדולה של שש השחקניות. כל כמה חודשים הן כולן מתחלפות ומפנות מקום לקבוצה חדשה לגמרי, שגם היא מביאה אותה לבמה כל ערב וערב. דווקא התחלופה הזו נותנת עוד קסם וגיוון למחזמר ולמעריציו ותמיד משאירה אותו עכשווי ומרענן.

קאלט מהתלבושות ועד הכוריאוגרפיה

אך מלבד השירים, ההופעה המצוינת והסיפור הייחודי, החלקים שמשלים את תופעת הקאלט הזו הם התלבושות העוקצניות והכוריאוגרפיה שמחמיאה להן. לכל אחת מהנשים ישנה תלבושת ייחודית לה, עם צבע שונה וסטייל אחר, אך עדיין ישנו המכנה המשותף לכולן שמאחד אותן כלהקה שלמה. התלבושות עוקצניות, מודרניות ואפילו מביאות אווירה אלקטרונית עם קוצים ויהלומים על כל תלבושת, וכל זה עם נגיעות הקשורות לתקופת הסיפור שמתרחשת לפני מאות שנים.

מלבד זאת, כלל השירים מלווים בכוריאוגרפיה של להקת בנות או בנים טיפוסית, ומכניסה אותנו כקהל לאווירה הרצויה – לקפוץ ולמחוא כפיים יחד איתם. אפשר היה לחשוב שמדובר בבקסטריז בויז או באנ סינק, ועם כמות האנרגיות אולי אפילו בטיילור סוויפט. חוץ מזה, השילוב של ״ארנק״ למיקרופון איתו השחקניות משתמשות בין לבין מרשים מאוד וגורם אפילו לעוד יותר התלהבות.

חשוב לציין גם לטובה את הכוח הנשי שמועבר במחזמר הזה. מלבד השחקניות המטורפות שמוציאות מלא אנרגיה לקהל, מלהיבות אותו ואף מרקידות אותו, ישנה להקת נגניות מרשימה מאוד על הבמה. כלל נגניות הלהקה הן נשים והן משלימות את ההופעה בצורה הכי מושלמת שאפשר לבקש.

סיקס היא הופעת פופ מקצועית ומושקעת, עם תלבושות מטורפות, כוריאוגרפיה מצוינת וצוות שחקניות ונגניות מרשים במיוחד! שווה צפייה לכל הגילאים והמינים ומובטחת הופעה אנרגטית ומצחיקה.

מיקי מציל (הקאמרי) – אין על קבוצת צעירי הקאמרי

4.3/5

״מיקי מציל״ היא הוכחה נוספת שקבוצת צעירי הקאמרי היא קבוצה חריפה, חסרת גבולות ופה כדי להרים את התיאטרון לרמה אחרת. הקבוצה הזו ויוצריה נותנים לי תקווה להמשך התיאטרון הישראלי והצלחתו.

עלילה מופרכת אך משעשעת במיוחד

ההצגה ״מיקי מציל״ לוקחת אותנו למסע אחורה בזמן עם משימה אחת ברורה – להציל את יצחק רבין. מיקי, סוכן שב״כ צעיר ופטריוט, מתנדב למשימה, אך למרבה הפתעתו בתל אביב של שנת 1995 הוא נתקל בהוריו הצעירים. כעת הוא מנסה להציל גם אותם מבגידה ששינתה את חייהם, ואת חייו.

ירון אדלשטיין, שהביא לנו גם את רינגו, חוזר עם סיפור בועט, יצירתי ולא צפוי בעליל. יש לו יכולת לכתוב סיפורים נורמטיביים ולהכניס אליהם טוויסטים הזויים אך משעשעים במיוחד שוגרמים לנו כקהל להנות מכל רגע. ״מיקי מציל״ ממשיך את הכיוון המופרך עם נסיעה בזמן להצלת ראש הממשלה שגחמותיו של ילד שגדל בבית הרוס עלולות לפגוע במשימה החשובה.

למרות מגוון הדמויות השונות, הצליחו ליצור גם התפתחות של כל אחת מהדמויות וקשרים עמוקים שנוצרים בפחות משעה. נכון, לפעמים חלק מהבדיחות היו מגוחכות, אבל זה לא שינה הרבה כי עדיין הייתה התקדמות ומוסר השכל מתוק במיוחד.

ההצגה מצליחה להשאיר אותנו כקהל על קוצים עם קווי עלילה מפתיעים, בדיחות משעשעות וטוויסטים שאפילו אני לא ציפיתי להם. אדלשטיין יחד עם הבימוי של עמית אפטה יצרו כאן עוד יצירת מופת של צעירי הקאמרי האהובים עליי מכל. אבל הכי חשוב, הם יצרו הצגה שיכולה לעודד צעירים להגיע ולצפות בתיאטרון המזדקן.

להתאהב באוריה יבלונובסקי

זה לא סוד שאני מעריצה שרופה של קבוצת הצעירים הזו שתמיד מצליחה להעלות לי חיוך ענק על הפנים. מרינגו, שלום לך ארץ ועד טרמפולינה המשעשע במיוחד, הקבוצה הזו תמיד מצליחה להביא אותה באווירה תוססת, אנרגטית ולא לוקחת עצמה ברצינות. היא מורכבת מקבוצה של צעירים מוכשרים במיוחד שיודעים לרכב בין הרגש העמוק לבין השטחיות המצחיקה.

בהיכרותי עם הקבוצה אי אפשר שלא להבחין ״בכוכבים״ שזוכים בתפקידים הראשיים או הגדולים יותר לצד אלו שמחכים עדיין לתורם. אוריה יבלונובסקי הוא מהזן השני. בהצגות הקודמות של הקבוצה הוא תפס לו תפקידים משניים משעשעים במיוחד, גונב את תשומת הלב בהצגות מסוימות ומשעשע במיוחד באחרות. כעת, ב״מיקי מציל״, הוא זוכה סוף סוף לספוטלייט שמגיע לו.

הוא הצליח להפתיע אותי בצד שלו שעוד לא יצא לי לראות, ואיזה כיף זה בשבילי כקהל. הוא הביא הרבה חן לדמות, יחד עם הנואשות של לתקן עוולות ילדות. הכימיה שלו עם יעלי רוזנבליט הייתה פשוט מטורפת והוסיפה עוד להופעה הנהדרת שלו. אבל הדובדבן של הקצפת היה הקשר שלו עם רוני נתנאל שפשוט עשה לי צמרמורות בכל הגוף.

יבלונובסקי ונתנאל שיחקו אמא ובן בצורה כל כך משכנעת שהייתי בטוחה לרגע שהוא באמת נסע בזמן ופגש את אמא שלו בתל אביב. הקשר והמבט העמוק ששרר בין שניהם היה פשוט שובה והשכיח את כל הבעיות שמסביב. נדיר מבחינתי לחוות דבר שכזה ואיזה כיף שזה קרה עם שני שחקנים כל כך טובים.

ואם נחזור לגברת רוזנבליט, גם היא הביאה אותה בהופעה קצת שונה ממה שהיא בדרך כלל נותנת. זכיתי לצפות בעומק וברגש שאני יודעת שהיא יכולה להביא אבל לא תמיד זוכה לעשות זאת ברצינות שמגיעה לה. אני כבר יודעת שלה מצפה עתיד ורוד בתיאטרון, ואיזה כיף שגם יבלונובסקי ונתנאל איתה שם.

ההצגה ״מיקי מציל״ היא הפסקה מבורכת מהמציאות של היום, עם ״מה אם?״ מופרך ככל שיכול להיות, הפתעות לאורך הדרך ומשחק מצוין של צוות שחקנים מוכשר במיוחד. לא תתחרטו ותהנו מכל רגע!

ספאמלוט (Spamalot) – צחוק בלתי פוסק מהדברים הכי פשוטים

5/5

המחזמר ספאמלוט מושלם לכל מי שרוצה לצחוק על התיאטרון ועל הרצינות שביומיום. הוא משעשע בלי להתאמץ ומלא בשחקנים מוכשרים בטירוף שמחזיקים את ההפקה ביד רמה.

ימי הביניים במודעות עצמית

ספאמלוט לוקחת אותנו לתקופת ימי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. במסע להשלים את המשימה שניטלה עליהם, ארתור והאבירים עוברים דרך אימפריות שונות, עם טקטיקות מיוחדות וגילוי עצמי כדי לנצח את המשימה ולהביא את ההצלחה חזרה לממלכה.

אמנם העלילה שלה יכולה להישמע כמו מחזמר ענתיקה עם סיפור עמוק, אבל ספאמלוט היא ממש לא כזו. היא לא מתיימרת להיות עם עלילה עמוקה, סיפור טוב כזה שתחשבו עליו עוד הרבה אחרי או אפילו דמויות עם תהליך. לא ולא, היא כאן אך ורק כדי להצחיק, והיא עושה זאת בצורה הכי ירודה ושפלה שיש, וזה מצליח לה.

ההומור של המחזמר הזה לא יתאים לכל אחד. הוא נמוך, אידיוטי ולא צריך לחשוב יותר מדי על התיחכום שלו כי אין כזה. אבל ברגע שמשחררים את הרצון בבדיחות ייחודיות או עמוקות ונהנים פשוט מהרגע, נכנסים למסע של צחוקים בלתי פוסקים מהדברים הכי שטותיים שיש.

המתנה של ספאמלוט היא להמיר כל צופה חזרה לצעירותו ולצחוק מהדברים הכי ילדותיים שיש, כמו 5 דקות של יריקת בוז בשיטות שונות, מנגינות מגוונות ואפילו כוריאוגרפיה מיוחדת. מצאתי את עצמי מרימה גבה, מגחכת ואז בסוף צוחקת בלי הפסקה מדברים שבדיעבד הייתי אומרת לעצמי – לא התבגרת? ובכן, לא. מה יותר כיף מלבוא להצגה לא שיפוטית בכלל ולהנות כמו ילדה קטנה?

לצחוק על התיאטרון בשירה

חלק גדול מאוד מההומור הרדוד והכיפי בטירוף של המחזמר הוא כלל השירים המודעים לעצמם ומודעים לקהל. ישנה שבירת קיר רביעי (התייחסות לקהל) כל שיר שני ומודעות רבה למה שקורה בהצגה הנוכחית והתיאטרון בכלל. כך למשל אחד השירים הטובים ביותר היו של השחקנית הראשית שמדברת על זה שהיא הייתה תקועה במאחורי הקלעים יותר מחצי שעה ונמאס לה. 

השירים הללו יחד עם העלילה המגוחכת מעלים את רף ההומור ופשוט עושים כיף. אין לי דרך אחרת לתאר את זה, כי לא צחקתי ונהניתי כל כך מהמנגינות ומהמילים של השירים כבר הרבה מאוד זמן. כמובן שהביצוע, הכוריאוגרפיה והבימוי כולם תורמים אבל עם שירים כאלו לא צריך מאמץ כזה גדול כדי שהם יצליחו להרים חיוך וצחוק על פניהם של הקהל.

החלק היחידי שקצת לקה בחסר היה התפאורה, שנראתה ממש כאילו ילדים בנו אותה. היא מאוד מצועצעת ולא בקטע מחמיא והרגישה מעט ירודה, אך עם כל מה שקורה מסביב ועם צוות השחקנים המופלא זה לא הפריע לי יותר מדי להנאה המרובה שחוויתי שם. לפחות יש גם שיר שלם על יהודים אז זכינו למגן דוד ענק באמצע הבמה שזה בפני עצמו מספק מאוד.

צוות שחקנים קומי ומוצלח

ההפקה הזו של ספאמלוט מגיעה עם צוות שחקנים מרשים במיוחד שכל חובב תיאטרון מושבע יתעלף ממנו. כל אחד ואחד מהשחקנים מביא קומיות שונה שמייחדת אותו לצד השאר ומוסיפה למשוואה הכוללת של המחזמר השובה הזה. חשוב גם לציין שלמרות השמות הגדולים, כל אחד נותן מקום לשני לפרוח ולהיות במרכז ברגעיו הקומיים המיוחדים.

אז את מי אפשר לראות שם? קודם כל, ג׳יימס מונרו איגלהרט בתור ארתור המלא בעצמו, המביא את האגואיסטיות למרכז הבמה בצורה הכי משכנעת שיש. לצידו יש את כריסטופר פיצג׳רלד הנהדר בתור הסיידקיק הנאמן שמספיק להסתכל על פניו התמימות ולהתאהב. שניהם ביחד השפריצו כימיה לכל עבר והשלימו זה את זה בצורה מושלמת.

לידם קיבלנו גם את טארן קילם הנהדר שיצא במגוון תפקידים ומבטאים אבל הפגין יכולת מדהימה של יריקת בוז במשך 5 דקות בלי להתפוצץ מצחוק. תאמינו לי, אני לא מבינה איך הוא עושה את זה ערב אחר ערב בלי להישפך מעצמו. מייקל יורי גם כן היה מצוין בתור הפחדן התורן והפליא ביכולות שירה נהדרות ומבטים הורסים מצחוק.

אך מבחינתי שניים מהשחקנים היו הכוכבים הגדולים ביותר על הבמה. הראשונה היא לזלי קריצר, שראיתי לפני כן בביטלג׳ויס אבל פה היא הייתה פנומנלית. בתור האישה היחידה בתפקיד ראשי היא הייתה קומית, רצינית כל כך עם הטקסט המופרך הזה שזה היה פשוט קורע מצחוק והפגינה יכולות ווקליות מטורפות.

השני, עם יכולות שלא ראיתי אצל אף שחקן לפניו היה אית׳ן סלייטר. לא רק שהוא החליף דמויות על ימין ועל שמאל ועבד מאוד קשה בהצגה, הוא גם הפגין יכולות קומיות גופניות שנראו חסרות מאמץ. הוא החזיר את הקומיות של צ׳רלי צ׳פלין לתיאטרון ואי אפשר היה להסיט ממנו את העיניים בכל רגע שהוא דרך על הבמה. מה שנקרא – מושלם.  

המחזמר ספאמלוט הוא צחוק רצוף שאי אפשר לפספס. ממליצה לבוא עם ראש פתוח לחזור להיות ילדים ולהנות מבדיחות פשוטות וכיפיות ולא לחפש את התיחכום, כי בסוף הקומיות היא בגוף, בכוריאוגרפיה ובמודעות העצמית.

Merrily We Roll Along – דניאל רדקליף עושה זאת שוב

4.2/5

הפרסומים של Merrily We Roll Along קצת מטעים את הקהל, אך עדיין מדובר במחזמר החם של השנה בעיקר בגלל 4 השמות שמחוברים אליו: דניאל רדקליף, ג׳ונתן גרופ, לינדזי מנדז וסטיבן סונדהיים. האם בצדק? כן ולא.

שיטת סיפור מעניינת ומקורית

המחזמר מספר את סיפורם של שלושה חברים, חלומותיהם והדרך להגשמתם. הייחוד של המחזמר הוא שמציגים לנו אותו מהסוף להתחלה, כלומר אנחנו מקבלים את השיא של הסיפור וחוזרים אחורה בזמן להבין איך הגענו לשם.

הקונספט ייחודי מאוד והסיפור מעניין מספיק שכקהל הייתי צמאה לדעת את מקור החברות, מה קרה לאורך הדרך ובאמת את כל חייהם של שלושת החברים. התהליך שאנו נחשפים אליו, השינויים בכל דמות שמפתיעים אותנו ככל שמתקדמת ההצגה והדיוק של הסיפור היו מוצלחים מאוד בעיניי ומשהו שלא ראיתי עדיין על במות התיאטרון.

מה הבעיה? תוך חצי שעה הגענו לשיא של המחזמר ומשם זה רק נהיה יותר ויותר רגוע. זה הגיוני בסופו של דבר, הרי בכל סיפור יש רגיעה בהתחלה, היכרות, עניינים מתחממים, פיצוץ כלשהו והסוף נותן לנו את סגירת המעגל שאנחנו כה מצפים לה. אך אל תצפו לזה במחזמר הזה. אנחנו מתחילים בפיצוץ ולעולם לא נדע כיצד זה נגמר.

יש בזה משהו סימבולי, כי לא כל תיאטרון הוא תמונה יפה של המציאות, לפעמים המציאות מגעילה ורעה ולא יודעים מה הסוף. לא אגיד שלא התאכזבתי לגלות מה הלאה, אבל זה כן משאיר מקום לדמיון, לשיח ואם לא זו מטרתו של התיאטרון אז מה היא?

אז נכון, הרגשתי פספוס קל בשיטת הסיפור של המחזמר, אבל בסופו של יום הוא אמיץ, מיוחד ומקורי. הייתי מרותקת לכל אורכו כדי להבין את הדמויות ומדוע הן פועלות בדרכן, ומחזות זמר שכאלו הם אלו שתופסים אותי הכי טוב.

הטעייה של הקהל בשיווק המחזמר

בפרסומים ומסע השיווק של המחזמר מוכרים לנו סיפור על 3 חברים – אותם משחקים רדקליף, גרופ ומנדז. כצופה ציפיתי באמת לראות את שלושת החברים כמרכז הסיפור, אך לא זה מה שקיבלתי. במקום זה קיבלתי התמקדות בדמות אחת והסיבובים של שתי הדמויות האחרות סביבה. 

זה לגמרי בסדר להתמקד בדמות אחת, אבל הייתי מעדיפה שימכרו לי את זה ככה. יצא שהייתי צמאה לדעת עוד על שתי הדמויות האחרות ונותרתי ללא מידע נוסף על חייהן כפי שרציתי. הפרסום בשיטתו הנוכחית גרם לי לצפות למשהו אחד, וקיבלתי משהו אחר לגמרי וזה איכזב אותי במעט, במיוחד בתור אחת שאוהבת להגיע ללא ידע מוקדם על הסיפור או שירי המחזמר.

אך כמובן, ברור לי מדוע השיווק נעשה כפי שהוא. מפיקי המחזמר הביאו שמות מאוד גדולים למלא את שלושת התפקידים הראשיים (או הראשי ושני המשניים) ואי אפשר לצאת במסע פרסום רק עם אחד מהם. הם שלשה והם חזקים מאוד והשמות שלהם יביאו את הכסף והקהל.

שחקן תיאטרון + שחקן קולנוע = מלודרמטיות לצד אותנטיות

אך האם השילוב של שלושתם היה אידיאלי? לדעתי לא ממש ואני אסביר. כל אחד בנפרד נתן הופעה נהדרת, ג׳ונתן גרופ הוא שם דבר בברודווי והיה מאוד דרמטי ותיאטרלי, דניאל רדקליף היה מאוד אותנטי ורגוע והמחליפה של מנדז (שרז אליטאהא) הייתה מאוד משעשעת ומרגשת. כל אחד ואחת עם השיטה והדרך שלו ושלה.

האם זה השתלב טוב? לא תמיד. האותנטיות והרוגע של רדקליף לא החמיאו לאובר דרמטיות ותיאטרליות של גרופ. הכימיה בין שניהם לא הרגישה לי נכונה ולא האמנתי תמיד ששניהם חברים גם במציאות. מנדז לא הייתה בהופעה שאני הייתי בה ואולי איתה היה את החיבור הזה של שלושת החברים, אבל המחליפה שלה הייתה מצוינת לא פחות וכן הרגשתי את הכימיה בינה לבין רדקליף וגרופ בנפרד, פשוט כשלשה זה לא הכי עבד לי.

עדיין קיבלתי מחזמר ברמה מאוד גבוה ומשחק הכי טוב שיש בתיאטרון כרגע, אבל השילוב הרגיש כמו צעצוע זול לשים שחקנים עם שמות מפוצצים ביחד. הפערים בשיטות המשחק פשוט היו גדולים מדי והדגישו חסרונות בחלק ויתרונות בחלק.

מלבדם גם קריסטל ג׳וי בראון, ששיחקה את מושא אהבתו של גרופ, הייתה יותר מדי תיאטרלית מבחינתי. מרבית ההופעה שלה לא הרגיש אותנטית או טבעית. היא הייתה מלודרמטית, בדיוק כמו גרופ, ויחד עם רדקליף שצץ מדי פעם זה היה בולט במיוחד. אולי הוא הבעיה והיה צריך להביא עוד שחקן תיאטרון מלודרמטי במקומו, אבל אז היינו מפספסים את ההופעה ה-מ-צ-ו-י-נ-ת שהוא מביא לבמה.

הפקה מצוינת אבל היה עדיף להישאר באוף ברודווי

אבל עם כל הביקורת על הדרמטיות המוגזמת, ההפקה הזו פשוט מצוינת. השירים של סונדהיים נשמעים בבירור עם הסטייל שלו והייחודיות שחוזרת על עצמה לאורך המחזמר. מהשיר הקצבי והמטורף שרדקליף פשוט הבריק בו ועד לשירים הקשים ביותר שדורשים תיאום מופתי בין שלושתם, כל צוות השחקנים עמדו במשימה בגבורה והיו מצוינים בביצועים השונים.

גם התפאורה הייתה נהדרת עם התחלופות לפי השנים, הסטים שהחזירו אותנו חזרה בזמן והתזמורת שישבה ממש על הבמה בקומה השנייה של הדירה המוצגת. כן מרגיש לי שהיה אפשר להיות יותר יצירתיים עם הבמה שכן היא לא מלהיבה ברמות מטורפות, אבל היא סה״כ מתאימה לסיפור המחזמר.

אך, כמו כל מחזמר שעובר מהאינטימיות של אוף ברודווי לגרנדיוזיות של ברודווי (אפילו שאולם ההדסון לא נחשב לאולמות הגדולים ביותר בשדרה) אי אפשר שלא לאבד חלק מהקסם. לא ראיתי את המחזמר הזה על הבמה הקטנה אבל על הבמה הגדולה הוא הרגיש קצת ריק. אני לא יודעת לציין האם זה הסיפור, התאורה, הכוריאוגרפיה או התפאורה, אבל הכל הרגיש לי קטן על הבמה הגדולה.

ראיתי כל כך הרבה מחזות זמר ״פשוטים״ כמו מלצרית, אוון הנסן היקר או אפילו פאן הום ולרגע לא הרגשתי שהם לא ממלאים את החלל. במרילי, גם עם השמות הכי מפוצצים בתעשייה, משהו הרגיש חסר. אני אצטרך לחזור ולראות אותו שוב בשביל לומר לכם מה.

סה"כ המחזמר מצוין, הקאסט מצוין, הסיפור מעניין והשירים ייחודיים ומגניבים. שווה לבקר רק כדי לראות את דניאל רדקליף בפעולה, אך לא הייתי שמה על זה יותר מ-$300 ובטח שלא את ה-$800 שזה כבר טיפס אליו. לא מדובר בהמילטון ולא מדובר בוויקד, מדובר במחזמר מעניין עם שמות גדולים ומלחין יחיד בדור.

המנצחים – סרט מקורי עם צוות שחקנים מנצח

4.5/5

״המנצחים״ הוא סרט כמעט מושלם מכל בחינה, עם צוות שחקנים חזק במיוחד, עלילה מרתקת ומקורית ותפאורה שמחזירה אותנו אחורה בזמן לתקופה צברית וצבעונית יותר.

סיפור מקורי שמשלב כאב עם קלילות

הסרט ״המנצחים״ מחזיר אותנו לשנות ה-60, בתקופות שלפני ואחרי מלחמת ששת הימים. הוא עוקב אחר שני זוגות שכל חייהם השתנו לאחר המלחמה וההתמודדות שלהם עם השלכותיה הכבדות.

הסיפור של הסרט, שצולם הרבה לפני המלחמה הנוכחית, נוגע קרוב ללב בתקופה האחרונה. התחושות של לפני המלחמה, במהלכה ואחריה מורגשות בכל סצנה וסצנה ועלולות לגרום לקהל לבכות בכל עת. היופי כאן הוא שהנגיעה בנושאים הקשים הללו נעשית בצורה עדינה, פשוטה ומעוררת השראה.

במציאות שלנו היום, שבה נעשו עשרות סרטים על מלחמות ישראל, קשה מאוד להיות מקורי או מעניין מספיק. אך על אף הנגיעה בנושאים קשים כמו פוסט טראומה, אבל והישרדות, אלירן פלד ויונתן בלומנפלד הצליחו להביא סרט מקורי ואפילו להכניס קלילות רבה באמצעות נטע אגמון השחקנית המתחילה. השילוב של בחורה הרודפת אחרי חלומותיה בתקופה קשה בתולדות המדינה מכניס תקווה, גם במציאות כה כבדה.

דניאל ליטמן יחיד בדורו

אסור לשכוח שבסרטים כאלו, שהעלילה פשוט מצוינת, חייבים ללהק את האנשים הנכונים להביא אותה לעולם. דניאל ליטמן בתור עמוס אגמון גנב את ההצגה בכל רגע שהוא הופיע על המסך. הרגשתי כאילו העיניים שלו מסתכלות לי לתוך הנשמה והרגשתי יחד איתו כל תחושה ודילמה שדמותו עוברת. ידוע שהוא שחקן דגול, אבל מבחינתי ההופעה שלו בסרט הזה הביאה אותו לסקאלה אחרת לגמרי, ממש יחיד בדור.

לצידו הופיעה יעל שטולמן בתפקידה של נטע אגמון וגם היא הייתה מהפנטת. היא הצליחה לגרום לי לאהוב ולשנוא את הדמות שלה שוב ושוב ואני בטוחה שעוד נשמע ממנו רבות. מלבדה הבריקה גם עמית פרקש שהייתה מאוד אמיתית וללא פילטרים. לעומת מרבית התפקידים שהיא מבצעת בהם היא הילדה התמימה והשמחה, יצא ממנה כאן כאב שלא ראיתי כבר הרבה זמן. 

*** אזהרת ספוילר *** הדבר היחידי שהתבאסתי ממנו הוא הנוכחות הדלה של ידין גלמן. הוא מופיע בין הדמויות הראשיות בפוסטר של הסרט, אך בפועל הוא נמצא במעט מאוד זמן מסך. תליתי תקוות על לראות אותו בפעולה ואת כשרונו על המסך והצטערתי שזכיתי למעט מאוד.

סט נהדר, שירים קצת פחות

רובד נוסף שראו שחשבו עליו עד הסוף היה התפאורה והסט המרהיב של הסרט. כל כולו הרגיש צבעוני נורא, מלא בצבעים ואווירה של שנות ה-60. במקום לשקוע בכובד שמרבית הסרטים על התקופה נשענים עליו, כאן נבחר לדבוק ביופי של העולם ובתקווה שתמיד צריכה להיות. הצלחתי לחוש את כל זה דרך ההליכה בקיבוץ או נסיעת האופניים בעיר של הדמויות.

אבל, עם כל הטוב שציינתי הביקורת העיקרית שלי היא דווקא על החלק שהופך את הסרט הנ״ל למוזיקלי, השירים. מבחינתי, סרט מוזיקלי טוב זה סרט בעל שירים קליטים שאני מזמזמת לעצמי כשאני יוצאת מהקולנוע. כלל השירים בסרט הזה אינם קליטים, אינם שונים כמעט (מלבד שני שירים) והדבר הכי חשוב – לאף אחד מהם אין חרוזים.

אני מבינה את הרצון לצאת מהקופסא, לתת לנו שיר שהוא יותר מתוחכם מהשאר ולא נופל לקטגוריית הקיטש. אבל בסרט הזה זה לא עבד, והיה עדיף לדעתי לוותר על השירים ולדבוק בעלילה המצוינת שלו. כל שיר שעלה ניסה להיות ייחודי ללא חרוזים, אך הרצף של שירים כאלו פשוט לא הועיל ואפילו ביאס אותי כקהל שבוי.

השירים, שהיו אמורים להיות החלק החזק והמקדם עלילה בסרט היו דווקא החוליה החלשה. במקום להתמקד ברגש, בלחן הקליט או במשמעות הטקסט, התמקדתי בלהבין איך ״אתה״ מתחרז עם ״תפוח״ ולמה המנגינה לא מסתדרת לי בראש.

הסרט ״המנצחים״ יכל להיות הסרט המושלם של השנה. למרות המוזיקה המאכזבת, העלילה המצוינת והמשחק הנהדר של ליטמן ושטולמן הופכים את הסרט להנאה צרופה.

האדסטאון (Hadestown) – מושלם לאוהבי הז׳אנר

3.4/5

האדסטאון הוא מחזמר ייחודי ומשרה אווירה חמימה לכל אורכו. לכל חובבי הז׳אנר הוא תענוג צרוף, אך לכל מי שלא אוהב מחזות זמר המבוססים אך ורק על שירים הוא עלול להיות מרוח וארוך.

סיפור ייחודי ומרתק

המחזמר האדסטאון מספר את סיפורם של אורפיאוס ואורידיקה מהמתוס היווני הקדום. בסיפור האהבה שלהם, אורידיקה מתפתה אחר האדס ויורדת אל השאול, ואחריה מגיע אורפיאוס בניסיון להציל אותה. האם יצליח להציל את אהובתו מידיו של האדס?

המחזמר ״מנוהל״ על ידי המספר שלנו, הרמס, המעביר אותנו בכל תלאות הסיפור, התחושות והמחשבות העמוקות ביותר של הדמויות שלנו והכאבים הגדולים שהן עוד יחוו. המסגרת שהרמס נותן לנו מכווינה את כל המחזמר בצורה נהדרת וחסרת מאמץ הראויה לציון.

הסיפור מאוד ייחודי ומעניין, כמו כל הסיפורים היווניים, וכמו מחזות זמר רבים (כמו רנט, עלובי החיים ועוד) הוא מסופר כולו דרך שירים ללא דיאלוגים המפרידים ביניהם. אני אישית לא חובבת ז׳אנר מחזות הזמר הללו ובגלל זה ההנאה שלי הייתה מוגבלת, אבל כל מי שכן אוהב קיבל הופעה מהפנטת, מרתקת וחמימה.

מלבד זאת, הרגשתי לעתים שהסיפור נמרח מעט ויכל היה בכיף להסתיים אחרי שעה וחצי במקום שעתיים וחצי שמעבירים אותנו. לעתים הייתה חזרתיות ועלילה לא הכי ברורה שהועברה בשיר, אך היתרון היחידי היה שהשירים של המחזמר היו מצוינים והעבירו את הזמן בכיף.

שירים קסומים ומהפנטים

השירים של המחזמר היו נעימים וקסומים, בסגנון ג׳אזי שהתבטא בכל התפאורה, התלבושות והסטייל שניצב לפניי. את השירים כתבה אנאיס מיטשל והיא אף הוציאה אלבום קונספט בעקבותיו שזכה להצלחה רבה. שיריה כתובים בדרך שלא רואים בתיאטרון השמרני או אפילו המודרני והם מעוררים סקרנות ועניין, אפילו אם הם לעתים חוזרים על עצמם.

כמו כן, אווירת הג׳אז של המוזיקה התאימה כמו כפפה ליד לסיפור עתיק היומין המסופר. השירים מרוחים ועדינים ומלאי הרמוניות יפייפיות שמכניסות אותנו לסיפור המסתורי והעתיק של המחזמר. התפאורה מדמה מועדון ג׳אז ומשלבת את להקת הנגנים עליה בצורה יפייפיה ואותי זה תמיד שובה. הרגשתי שנכנסתי למועדון חמים ונעים והייתי בתוך הסיפור, במיוחד עם דמות המספר שהובילה את המחזמר בצורה מופתית.

צוות שחקנים חמוד בהחלט

בהצגה שאני ראיתי מרבית השחקנים היו המחליפים, ולצערי לא כולם היו חזקים מספיק. אצל חלקם לא הורגש בכלל הפער והם היו מצוינים, אך חלקם, במיוחד השחקנית הראשית, לא החזיקו את התפקיד. הכימיה עם שאר השחקנים לא הייתה קיימת וחלק מהחוויה הרגישה לא אותנטי ודלה. זה לא מנע ממני להנות מהעלילה, התפאורה או השירים אבל זה כן הוריד מעט מהאווירה שנוצרה בתיאטרון.

מלבדם, הכוכב הראשי היה ג׳ורדן פישר, הצובר תאוצה רבה בשנים האחרונות בתיאטרון ובטלוויזיה. הוא שיחק כמו שהוא תמיד משחק, באובר דרמטיות שלפעמים מתפרשת בעיניי כלא אותנטית, אך הוא שר מצוין והיה מאוד כריזמטי על הבמה. לצידו שאר השחקנים הראשיים היו חמודים ביותר ונתנו הופעה טובה.

הפקה ייחודית, או שלא?

המחזמר נפתח עם שיר המציג לנו את כל הדמויות שנכיר במהלכו, עם תפאורה שבמרכזה במה מסתובבת וכוריאוגרפיה זרוקה אך שמורה. ובמילים אחרות, המחזמר התחיל עם שיר שנורא הזכיר את השביט הגדול, עם תפאורה מסתובבת ומרפסות שהזכירו נורא את המילטון רק מברזל ולא מעץ וכוריאוגרפיה שהזכירה מעט את אמריקן אידיוט

המחזמר שכל עולם התיאטרון מתלהב ממנו כל כך הרבה היה מבחינתי שילוב של כמה מחזות זמר מצליחים והאלמנטים החזקים שבהם. אני לא נגד ״העתקה״, כי בואו נודה בזה שבעולם של היום קשה להיות מקורי במאה אחוז. אבל אם כבר לוקחים השראה אל תעשו את זה כל כך בולט. ואם כבר עושים זאת, עשו זאת כמו שצריך. בהפקות אחרות פחות פופולאריות היה למשל שימוש הרבה יותר חכם של הבמה המסתובבת מאשר בהפקה הזו. 

האדסטאון הוא מחזמר אהוב מאוד בעולם התיאטרון ומחזיק עדת מעריצים גדולה סביבו. הוא ייחודי עם סיפור טוב אבל בעיני הוא מוערך יתר על המידה והוא מאוד נשען על אלמנטים טובים ממחזות זמר אחרים.

בחזרה לעתיד (Back to the future) – מפתיע כמה שזה כיף

4.4/5

הגרסה הבימתית של ״בחזרה לעתיד״ כיפית, חדשנית ומקפיצה. כל חובבי הסרט יהנו מההפקה החיה ובעיקר מכל האפקטים הבימתיים המרשימים, וכל מי שלא מכיר את הסרט יהנה כפליים מהסיפור הנהדר בפעם הראשונה.

סיפור מוכר ואהוב על הבמה

בחזרה לעתיד הוא קאלט כבר שנים רבות עם קהל מעריצים מושבע. הסיפור שלו היה חדשני לתקופה ועדיין מחזיק יפה שנים רבות, ועכשיו הוא סוף סוף הגיע לתיאטרון. כמו הרבה סרטים שקיבלו הפקה בימתית, הציפיות פה היו גבוהות מאוד ומבחינתי המחזמר לא איכזב ואף הפתיע מאוד.

״בחזרה לעתיד״ מספר את סיפורו של מרטי מקפליי שנוסע בחזרה בזמן עם המכונית המיוחדת של חברו הטוב, דוק. הוא מגיע במקרה לשנה שבה הוריו התאהבו וחייהם המשותפים החלו ומצליח לשבש הכל ולסכן את חייו וחיי משפחתו על הדרך. האם יצליח לתקן הכל בזמן? האם יצליח להציל את חייו של האהובים עליו ולחזור חזרה לעתיד?

כל מי שצפה בסרט יודע שהסיפור מעניין ומגניב, תמיד משהו קורה ואפשר לשבת ולהיות מרותקים במשך שעתיים וחצי בלי בעיה. המחזמר שקיבלתי היה בדיוק אותו הדבר, אמנם עם שינויים קלים ושירים בדרך אבל הוא עדיין היה מרתק והתבאסתי כשהוא נגמר.

אמנם עבר זמן מאז שראיתי את הסרט המקורי, אבל מבחינתי המעבר שלו לבמה היה חלק ולא איבד את המהות של הסרט. קיבלתי את הקלילות יחד עם הלחץ, ההומור המשובח והדמויות האייקוניות עם הכימיה הנהדרת ביניהן. 

תפאורה ואפקטים מרשימים ביותר

האלמנט הראשון ששמים לב אליו בכניסה לתיאטרון היא הייחודיות של הבמה שמתפשטת מעבר לגבולותיה. כל האולם צבוע באורות מיוחדים עם אפקטים מגניבים שמכניסים לאווירה העתידית של המחזמר. ככל שהוא מתקדם ואנחנו מקבלים את הרכב המפורסם יותר ויותר התאהבתי בהפקה הבימתית.

לקחת רכב ונושא כזה אייקוני ולהפוך אותו לתפאורה בימתית הוא קשה ומעלה ציפיות רבות, אבל אני יכולה לומר שצוות האפקטים הצליח פה בטירוף. אפקט המכונית הנוסעת יחד עם התפאורה והתאורה התאימו באופן מושלם ויצרו את החוויה של הנסיעה המהירה. אפילו קיבלנו בסוף הפתעה שנשארה איתי במשך ימים לנסות ולפענח איך הצליחו לעשות את זה?

חוץ מהרכב, צוותי התפאורה, סאונד, תאורה וצילום עשו עבודה נהדרת בשילוב הולוגרמות משעשעות ברגעים מדויקים במחזמר, אלמנטים שמחזירים אותנו לעבר ולעתיד בהתאם ופשוט עבודה כוללת שהשאירה אותי עם פה פעור. אין ספק שהעבודה של הצוותים הללו עשתה את המחזמר ובלי צוות חזק שכזה הוא לא היה מצליח בכלל. 

כימיה מתפרצת על הבמה

במחזמר שכזה חייבים צמד שחקנים נהדר לתפקידים הראשיים וללא ספק קיבלנו אותו. קייסי לייקס בתור מרטי מקפליי ורוג׳ר בארט בתור דוק בראון היו צמד קומי מהלך עם כימיה מתפוצצת ומלא כישרון. כל אחד מהם החזיק מצוין לבד, אבל כשהם היו ביחד הכל עלה רמה אחת מעל.

מלבדם בלט לי במיוחד גם יו קולס ששיחק את ג׳ורג׳ מקפליי והיה מצוין בתור החנון המגושם. הוא שבה את כל תשומת הלב כשהיה על הבמה ונתן את הכל וראו את זה.

כמו כן, צוות האנסמבל היה נהדר, עם כמה כוכבי טיקטוק שלא יכולתי להסיט מהם את העיניים. העובדה שהם כל כך מפורסמים ברשת החברתית קצת מנעה ממני לראות את האנסמבל כולו ולא יכולתי שלא להתמקד בהם, אבל הם לא יישארו כאנסמבל זמן רב זה בטוח.

נאמברים מפוצצים ומעניינים

בכל מעבר של סרט למחזמר הדאגה העיקרית היא השירים שדוחפים באמצע, ואני יכולה לומר שפה לא התלהבתי יותר מדי. מרבית השירים היו חמודים, חלקם מיותרים וחלקם פשוט גימיק, אך אין ספק שכשהמחזמר עבר לזמן שנות ה-50 קיבלתי הרבה יותר שירים בסטייל שאהבתי ושישבו לי יותר טוב. אולי השיפור הורגש בגלל הקירבה של הסטייל למחזמר גריז שנתן לו אווירה כיפית יותר.

אך גם אם השירים היו סבירים לחלוטין, הנאמברים שקיבלתי כקהל היו מטורפים. תלבושות משוגעות, ריקודים מפוצצים והאלמנטים הבימתיים ששוב ושוב דחפו לנו. נהניתי מכל שיר בעיקר בגלל כל המסביב שהיה פשוט מאוד חזק. 

המחזמר ״בחזרה לעתיד״ הוא מחזמר מתוק, קליל ומצחיק בטירוף. האפקטים המשוגעים שרצים לאורכו שווים את הביקור יחד עם הכימיה המטורפת של צוות השחקנים שמספק הופעה מיוחדת במינה.

גוטנברג (Gutenberg!) – כימיה מדהימה של ג׳וש גאד ואנדרו ראנלס

2.1/5

המחזמר גוטנברג! מכיל הומור מסוג מאוד מסוים שלא מתאים לכל אחד. הוא מסתמך בעיקר על שני השחקנים שלו, ג׳וש גאד ואנדרו ראנלס, אבל גם הם לא מספיקים כדי להפוך אותו למעניין.

עלילה משעממת והומור מאוד ספציפי

המחזמר עוקב אחרי שני חברים שרוצים לכתוב מחזמר. הם מנסים לחשוב על רעיון מקורי ומגיעים למסקנה שהם יכולים לכתוב על ממציא המדפסת – יוהן גוטנברג. בגלל שאין יותר מדי לסיפור, הם ממציאים עלילה עם רומנים, אנשים רעים ועוד שלל דמויות רקע.

הייחודיות של המחזמר היא שכלל התפקידים משוחקים על ידי שני שחקנים בלבד, והמעבר בין דמות לדמות מתבצע באמצעות כובעים. כלומר, כשהשחקן מחליף דמות הוא גם מחליף כובע, פשוט וחמוד.

הבעייתיות כאן היא שהמחזמר משעמם, פשוט ככה. הסיפור והניסיון להפוך אותו למעניין כשל בעיניי וההומור שהוא מסתמך עליו לא מצחיק בעיניי כולם. מרבית הבדיחות והקטעים לא הזיזו לי את העפעף הימני ונותרתי עם סיפור דל, משחק מצוין אך לשווא ובזבוז של שעתיים וחצי מזמני.

גאד וראנלס מצוינים ביחד כתמיד

כשהעלו אותו שוב בברודווי היו חייבים למצוא שמות גדולים שיובילו אותו עם הכריזמה וההומור שחייבים למחזמר שכזה. הרי הוא נשען אך ורק על שני שחקנים והם צריכים להיות טובים מספיק בשביל להחזיק אותו. לא רק זה, השחקנים חייבים כימיה מדהימה ביניהם שתישפך מהבמה בכל שיר וקטע מעבר.

ג׳וש גאד ואנדרו ראנלס בהחלט מספקים את הסחורה והצפייה בהם הייתה תענוג צרוף. הם הכירו לראשונה לפני שנים רבות כשהם פתחו בברודווי מחזמר חדשני וחצוף, ספר המורמונים. מאז הם שמרו על חברות טובה ועוקצנית, כשהם לא מתביישים לרדת זה על זה אבל גם לתמוך ולהכיר בחוזקות אחד של השני.

ההופעה של שניהם מצוינת כי הם עושים מה שהם הכי טובים בו, לצחוק על עצמם ועל הסיפור. גאד לא זמר גדול אך קומיקאי מרהיב וראנלס משלים עם התיאטרליות והקלילות בעזרת הניסיון הרב שיש לו בעולם התיאטרון. נורא נהניתי מההופעה שלהם, אך חבל שהיא הייתה במחזמר שלא התחברתי אליו אפילו לא במעט.

אציין גם שבמחזמר שכזה, שבו רק שני שחקנים צריכים להחזיק את כל הסיפור, השירה הלקויה של גאד הפריעה לי. לכל אחד מהם היו הרבה קטעי סולו וכשגאד היה לבדו זה לא החזיק בעליל ואף חיכיתי שייגמר. הוא יודע שהוא לא זמר גדול ולכן הוא ניסה הרבה פעמים להכניס פן הומוריסטי לזה, אבל לא תמיד זה עבד.

הפקה מושקעת בטירוף וראויה להערכה

אמנם לא התחברתי לסיפור, עדיין נהניתי מההפקה עצמה וההשקעה שנכנסה אליה. התפאורה הייתה מאוד ביתית ומתוקה והתאימה לי מאוד לאווירה שרצו לייצר. היא הייתה קטנה ומצומצמת, כי בסוף השחקנים על הבמה לאורך כל המחזמר, אבל נתנה מקום לנגנים שישבו ממש ליד שני הכוכבים.

ההתייחסות לנגנים גם היא הייתה מקסימה ונורא התחברה לשבירת הקיר הרביעי שמתרחשת במחזמר. מההתחלה הדמויות פונות לקהל ומתייחסות לערב כמו שהוא – הופעה, והכל הרגיש מאוד שלם בהיבט הזה ונתן נפח נוסף שאפשר לראות במחזות זמר כמו למשל SIX.

כמו כן, אפקט הכובעים היה בהחלט חמוד ונתן הרבה עניין, במיוחד כשאין החלפת תלבושות או יציאה וכניסה של שחקנים. בשלב מסוים הבנתי את הקטע ודי נמאס לי ממנו, אבל היצירתיות שהכניסו לאלמנט הזה בהחלט ראויה להערצה.

ולבסוף, הדובדבן שבקצפת בהפקה הזו הוא האורח שמגיע בכל הופעה. זה ידוע שבסוף ההופעה מגיע ״מפיק״ ונכנס לסיפור מהקהל ותמיד זה נחמד לראות את מי הם מצליחים להביא. משחקני ברודווי מפורסמים, לבמאי קולנוע, שחקני פוטבול ועד זוכי אוסקר למיניהם. ההפקה הולכת מעל ומעבר להביא סלב חדש כל הצגה ואי אפשר שלא להעריך את ההשקעה הרבה.

אני אישית לא התחברתי למחזמר שמבוסס ברובו על סיפור מומצא ומופרך, אך זה לא אומר שאתם לא תהנו ממנו. אם אתם אוהבים את השחקנים ואת סוג ההומור הזה, אל תפספסו אותו לפני שהוא יורד!

הארי פוטר (Harry Potter) – הפקה מרהיבה לכל חובב הז׳אנר

3.8/5

ההצגה החיה של הארי פוטר היא תענוג לכל חובב הז׳אנר והספרים הפופולאריים. יש לו הרבה חסרונות והוא עלול לאכזב, אך האפקטים, היצירתיות והאולם המרהיב יכפו על כולם.

עלילה בינונית לכל היותר

ההצגה של הארי פוטר לוקחת אותנו לעולם שנים אחרי הקרב הגדול בהוגוורסט. הסיפור ממשיך ממש מסוף הספר השביעי, הארי פוטר מלווה את ילדיו לרכבת להוגוורסט בשנתו הראשונה של בנו האמצעי, אלבוס סוורוס. עם העול של הטייטל ״הבן של״, אלבוס מגיע להוגוורסט וממוין לסלית׳רין, במקום לגריפינדור כמו כל משפחתו. כיצד יתמודד עם הבית ספר, השמועות עליו והכובד של להיות הבן של מי שהציל את עולם הקוסמות?

לא ארחיב במילים על העלילה עצמה כדי לא לתת לכם יותר מדי ספוילרים, אבל כן אגיד שלעומת כל שבעת הספרים הראשונים והמקוריים של ג׳יי קיי רולינג, סיפור ההצגה הנוכחית לא היה יצירתי או מקורי בכלל. התאכזבתי מאוד מהסיפור שנגלה לפני ברמה שידעתי מה הולך לקרות הרבה לפני שזה קרה.

ייתכן שזה הלחץ של סיפור המשך, העולם מלא התוכן שאנחנו נמצאים בו עכשיו שבו קשה להיות יצירתי או פשוט הציפיות הגבוהות במיוחד שבאתי כקהל. אבל מלבד כמה אלמנטים נחמדים אני יכלתי לכתוב סיפור יותר מוצלח ומעניין.

הפקה מרהיבה, מהפנטת וקסומה

אבל, יש לומר שהעלילה בהצגה הזו לא הייתה הסיבה להגעתי. נכון זה נחמד לראות את הארי פוטר כאדם בוגר, ההתמודדות שלו עם ילדיו ואספקטים נוספים לדמות, אבל באתי בשביל אפקט הוואו. באתי בשביל לראות את הקסמים שקראתי עליהם בילדות או ראיתי בסרטים כל כך הרבה על הבמה, ויצאתי נדהמת.

ללכת להצגה כזו זו חוויה בפני עצמה, עם שעשועים בלובי דרך הטלפון, חנות ממתקים מגניבה עם אלמנטים של עולם הקסמים ופשוט ישיבה באולם ענק כשכל הטריקים מלפניי, מעליי ומצדדיי. ההפקה הלכה מעל ומעבר להעביר את תחושות הקסמים בצורה הכי מופלאה שהם יכלו ורק בשביל זה שווה להגיע.

מלבד זאת, חלק מהקסמים והיופי בכל ההפקה הוא הכוריאוגרפיה היפייפיה שמשתלבת בין הקטעים השונים. השימוש הנרחב בבגדים של השחקנים, במזוודות ובכל התפאורה הקסומה הפכו משהו סתמי למשהו יצירתי וזורם. 

משחק בינוני ומוגזם

אחד הדברים שהכי חשובים בהצגה כזו הוא המשחק של צוות השחקנים, במיוחד אחרי הסרטים המקצועיים שצפינו בהם כל כך הרבה שנים. לצערי, לא קיבלתי משהו אפילו קרוב לכך. המשחק היה מוגזם מדי לטעמי, הרגיש קצת כמו הפקה רדודה יותר עם צורך להוכיח שאתה בתיאטרון. משחק שכזה גרם לכל דבר להיות הרבה יותר דרמטי, גדול ופשוט לא אותנטי. 

השחקנים ששיחקו את הילדים היו נורא ילדותיים, משהו שגם מאז גיל 11 הארי פוטר וחבריו לא היו. המבוגרים היו דרמטיים כאילו הם נלחמים על הבחורה הכי יפה בנשף או החתיכה האחרונה של העוגה הנחשקת. מרבית הקאסט הרגיש פשוט יותר מדי.

כן אציין שמבחינתי שני שחקנים עשו עבודתם נאמנה. השחקן ששיחק את הבן של מאלפוי היה מצוין בתפקידו, העביר בדיוק את מה שהיה צריך להעביר ונתן את האתנחתות הקומיות שדרושות בהצגה כבדה שכזו. מלבדו, השחקן של הארי פוטר בעצמו היה נהדר, רציני, עדין ופשוט אותנטי. הרגשתי איתו את כל התחושות ומבחינתי הוא עשה לי את ההצגה. 

אמנם ההפקה לא מושלמת, היא שווה את הביקור לכל מי שאוהב הארי פוטר ואפקטים מדהימים על הבמה. הכוריאוגרפיה, מוזיקה וה״קסמים״ שצפיתי בהם עשו לי את הערב והיו שווים כל דקה באולם.

Sleep No More – חוויה ייחודית בניו יורק

3/5

המופע Sleep No More הוא מופע אינטרקטיבי, ייחודי וחוויתי בניו יורק. הוא דורש מאמץ מצד הקהל אך מספק להם הופעה חד פעמית עם שלל הפתעות ועניין.

המופע Sleep No More הוא מופע ייחודי המתקיים בתוך ״מלון״ על פני כמה קומות של בניין סגור. במהלך המופע אתם ושאר הקהל נמצאים עם מסכות ושחקני המופע מסתובבים ביניכם ומבצעים את קטעים שונים ברחבי המקום. המטרה כקהל היא לעקוב אחר השחקנים הללו ולנסות ולחוות כמה שיותר כדי להנות מהסיפור וההופעה כולה.

יהיה לי מאוד קשה לכתוב למופע הזה ביקורת עניינית, בעיקר כדי לא להרוס לכם את החוויה. אז כדי שיהיו כמה שפחות ספוילרים אכתוב בנקודות עיקריות למה אתם יכולים לצפות.

!!!אקדים ואזהיר שייתכן שעדיין יהיו דברים שיהוו ספוילר לחוויה, אז אם אתם מעוניינים לבוא לזה ממש בחשכה אל תמשיכו לקרוא!!!

אתם נכנסים לעולם חדש – מרגע הכניסה לבניין אתם במלון פיקטיבי, עולם פיקטיבי, עם חדרים שונים, חללים בגדלים שונים, כמה קומות של תפאורה פסיכים שאתם יכולים לגעת בה ועוד. רמת הפרטים מטורפת בכל קומה ומגניבה מאוד.

זה לא מחזמר, או הצגה, זה יותר מופע ריקוד אינטרקטיבי – אל תצפו למילים או שירים או אפילו קו עלילה ממשי שאתם פתוחים לכל מה שקורה. בגלל שמדובר במופע ייחודי אתם יכולים לעקוב אחר שחקן אחד כל פעם ולראות את המסלול שלו או שלה. לצערי לא ניתן להיחשף לכל הקטעים כי פשוט יש יותר מדי כאלו שרצים. מה שכן, ישנם קטעים המשלבים קצת את הקהל, בהושטת יד והזמנה נעימה, תקוו שאתם תהיו אלו שייבחרו.

תתכוננו לרוץ ולהזיע – כחלק מהמרדף אחרי השחקנים צריך לרוץ בין הקומות והחדרים ותאמינו לי שזה יותר ספורט מכל הצגה אחרת שתלכו אליה. אמליץ בחום כן לרדוף אחריהם לשם החוויה, אפילו שלפעמים זה קשה בשל הקהל הגדול שמתאסף סביב השחקנים.

אל תפחדו להיפרד מהחבורה – האווירה שם מפחידה לעתים, לא אשקר, במיוחד כשהולכים לבד. אבל דווקא מההליכה לבד נתקלתי פתאום בשחקנים משוטטים, קטעים יפייפיים ועוד.

לא ללב חלש – המופע הזה משלב הרבה אפקטים, מוזיקה מסרטי אימה של שנות ה-50 ועירום. הרבה עירום. אז אם זה מפריע לכם, אל תלכו למופע הזה.

יש אלימות ויש נעימות – ישנם קטעים מובלים מאלימות וכעס וישנם קטעים מובלים ממשיכה ופלרטוטים. תבחרו את הקטעים המתאימים לכם ובמידה ולא, עברו לשחקן הבא.

הכנות מומלצות לפני הכניסה להופעה

השאירו את הטלפון, הסוודר והארנק במעילים. אתם תרוצו הרבה ובכל מקרה יהיה לכם חם. במידה ותרצו תוכלו לקחת את הטלפון איתכם והוא יהיה סגור בנרתיק נעול שיסופק לכם. אל תשכחו לקחת כרטיס אשראי במידה ותרצו לשתות משהו בבר לפני הכניסה. 

דעה אישית עם ספוילרים!!!!!!

לטעמי המופע היה מעט מוזר וארוך. אמנם היה חוויתי מאוד, אך המרדף האינסופי היה מעייף ולא תמיד שווה את זה, הקטעים לעתים היו משעממים או אלימים מדי ודווקא הקטעים היפים היו לפעמים קשים לצפייה בגלל הקהל הרב ששהה מסביב.

בעיניי צמצום כמות השחקנים, הסבר קטן לפני איפה יש עניין וסיפורים ותמיכה בהגעה לכל הסיפורים היה עוזר לחוויה האישית שלי. לפעמים פספסתי שחקנים נטו כי הקהל שלפניי היה איטי והם רצו בין המדרגות כשאני בקושי מצליחה לתפס עליהן. מצבים כאלה היו מייגעים וגרמו לי לרצות לוותר וללכת.

כשתפסתי קטעים יפים הייתי בשמיים מרוב כיף. הם היו מגוונים, מולי ממש כמו בהופעה פרטית והרקדנים היו מאוד מוכשרים. אך מרבית הפעמים שתפסתי קטעים שכאלו היו בעזרת מזל בלבד ולעומתי אנשים שבאו איתי פספסו אותם לגמרי ולא היו אפילו מודעים לזה שהם קרו. 

כלומר, הקהל משלם הרבה כסף בשביל כנראה לפספס חצי מהיופי שהוא אמור לקבל. ואללה, לא שווה את זה.

מופע ייחודי ומעניין, הדורש הרבה מאמץ מצד הצופה, גם פיזית וגם מנטלית בהתמודדות עם ההסתובבות לבד, ההפתעות בדרך והמופעים הבוגרים.