Home » פרטי: בלוג » המנצחים – סרט מקורי עם צוות שחקנים מנצח

המנצחים – סרט מקורי עם צוות שחקנים מנצח

4.5/5

״המנצחים״ הוא סרט כמעט מושלם מכל בחינה, עם צוות שחקנים חזק במיוחד, עלילה מרתקת ומקורית ותפאורה שמחזירה אותנו אחורה בזמן לתקופה צברית וצבעונית יותר.

סיפור מקורי שמשלב כאב עם קלילות

הסרט ״המנצחים״ מחזיר אותנו לשנות ה-60, בתקופות שלפני ואחרי מלחמת ששת הימים. הוא עוקב אחר שני זוגות שכל חייהם השתנו לאחר המלחמה וההתמודדות שלהם עם השלכותיה הכבדות.

הסיפור של הסרט, שצולם הרבה לפני המלחמה הנוכחית, נוגע קרוב ללב בתקופה האחרונה. התחושות של לפני המלחמה, במהלכה ואחריה מורגשות בכל סצנה וסצנה ועלולות לגרום לקהל לבכות בכל עת. היופי כאן הוא שהנגיעה בנושאים הקשים הללו נעשית בצורה עדינה, פשוטה ומעוררת השראה.

במציאות שלנו היום, שבה נעשו עשרות סרטים על מלחמות ישראל, קשה מאוד להיות מקורי או מעניין מספיק. אך על אף הנגיעה בנושאים קשים כמו פוסט טראומה, אבל והישרדות, אלירן פלד ויונתן בלומנפלד הצליחו להביא סרט מקורי ואפילו להכניס קלילות רבה באמצעות נטע אגמון השחקנית המתחילה. השילוב של בחורה הרודפת אחרי חלומותיה בתקופה קשה בתולדות המדינה מכניס תקווה, גם במציאות כה כבדה.

דניאל ליטמן יחיד בדורו

אסור לשכוח שבסרטים כאלו, שהעלילה פשוט מצוינת, חייבים ללהק את האנשים הנכונים להביא אותה לעולם. דניאל ליטמן בתור עמוס אגמון גנב את ההצגה בכל רגע שהוא הופיע על המסך. הרגשתי כאילו העיניים שלו מסתכלות לי לתוך הנשמה והרגשתי יחד איתו כל תחושה ודילמה שדמותו עוברת. ידוע שהוא שחקן דגול, אבל מבחינתי ההופעה שלו בסרט הזה הביאה אותו לסקאלה אחרת לגמרי, ממש יחיד בדור.

לצידו הופיעה יעל שטולמן בתפקידה של נטע אגמון וגם היא הייתה מהפנטת. היא הצליחה לגרום לי לאהוב ולשנוא את הדמות שלה שוב ושוב ואני בטוחה שעוד נשמע ממנו רבות. מלבדה הבריקה גם עמית פרקש שהייתה מאוד אמיתית וללא פילטרים. לעומת מרבית התפקידים שהיא מבצעת בהם היא הילדה התמימה והשמחה, יצא ממנה כאן כאב שלא ראיתי כבר הרבה זמן. 

*** אזהרת ספוילר *** הדבר היחידי שהתבאסתי ממנו הוא הנוכחות הדלה של ידין גלמן. הוא מופיע בין הדמויות הראשיות בפוסטר של הסרט, אך בפועל הוא נמצא במעט מאוד זמן מסך. תליתי תקוות על לראות אותו בפעולה ואת כשרונו על המסך והצטערתי שזכיתי למעט מאוד.

סט נהדר, שירים קצת פחות

רובד נוסף שראו שחשבו עליו עד הסוף היה התפאורה והסט המרהיב של הסרט. כל כולו הרגיש צבעוני נורא, מלא בצבעים ואווירה של שנות ה-60. במקום לשקוע בכובד שמרבית הסרטים על התקופה נשענים עליו, כאן נבחר לדבוק ביופי של העולם ובתקווה שתמיד צריכה להיות. הצלחתי לחוש את כל זה דרך ההליכה בקיבוץ או נסיעת האופניים בעיר של הדמויות.

אבל, עם כל הטוב שציינתי הביקורת העיקרית שלי היא דווקא על החלק שהופך את הסרט הנ״ל למוזיקלי, השירים. מבחינתי, סרט מוזיקלי טוב זה סרט בעל שירים קליטים שאני מזמזמת לעצמי כשאני יוצאת מהקולנוע. כלל השירים בסרט הזה אינם קליטים, אינם שונים כמעט (מלבד שני שירים) והדבר הכי חשוב – לאף אחד מהם אין חרוזים.

אני מבינה את הרצון לצאת מהקופסא, לתת לנו שיר שהוא יותר מתוחכם מהשאר ולא נופל לקטגוריית הקיטש. אבל בסרט הזה זה לא עבד, והיה עדיף לדעתי לוותר על השירים ולדבוק בעלילה המצוינת שלו. כל שיר שעלה ניסה להיות ייחודי ללא חרוזים, אך הרצף של שירים כאלו פשוט לא הועיל ואפילו ביאס אותי כקהל שבוי.

השירים, שהיו אמורים להיות החלק החזק והמקדם עלילה בסרט היו דווקא החוליה החלשה. במקום להתמקד ברגש, בלחן הקליט או במשמעות הטקסט, התמקדתי בלהבין איך ״אתה״ מתחרז עם ״תפוח״ ולמה המנגינה לא מסתדרת לי בראש.

הסרט ״המנצחים״ יכל להיות הסרט המושלם של השנה. למרות המוזיקה המאכזבת, העלילה המצוינת והמשחק הנהדר של ליטמן ושטולמן הופכים את הסרט להנאה צרופה.