״בואו נפתח את זה״, המציג בתיאטרון הקאמרי, הוא מחזה ישראלי חדש ותוסס ומביא גוון צעיר וכיפי לבמה. בשילוב עם צוות השחקנים המנצח והבימוי הנהדר של עידו רוזנברג מדובר במחזה מצוין שאסור לפספס.

כתיבה מצוינת של שמואלי ואידיסיס

״בואו נפתח את זה״, שכתבו סתיו אידיסיס וגלעד שמואלי, מתאר ארוחת ערב אחת, שני זוגות, הורים וילדים וסודות שאנחנו לא יודעים אם כדאי להוציא אותם לאור. מה אנחנו באמת יודעים על ההורים שלנו? על הילדים שלנו? והאם אנחנו רוצים לדעת הכל?

אם יש משהו שכיף לראות זו מחזאות ישראלית מקורית שהיא כולה כיף טהור. בלי שום ענייני דת, פוליטיקה או צבא, נטו ענייני משפחה מודרנים ודינאמיקות כיפיות בין הדמויות. שמואלי ואידיסיס עשו עבודה נהדרת בכתיבתם הקולחת והמהנה עם הצגה שכל רגע עוד סוד ועוד סוד מתקלף וחושף אותנו לצחוק והתרגשות רבה.

נקודה חשובה נוספת, במיוחד לחובבי התיאטרון המושבעים שבינינו, היא שההצגה הזו מצליחה להפתיע ובגדול. כמו שבכל קומדיה רומנטית נדע בדיוק מה העלילה, המכשול ומה יקרה בסוף כך גם לפעמים בהצגות. ובכן, לא כאן המקרה כי אידיסיס ושמואלי הצליחו להביא משהו אחר, איכותי ומפתיע.

צוות שחקנים מנצח

ארבעת שחקני ההצגה נתנו הופעה נהדרת ומלוטשת היטב. מוטי כץ הוביל את החבורה עם יכולות קומיות נהדרות שבהן הוא סוחט את הצחוק הכי גדול מכל הקהל. הוא יודע גם בתנועה הכי קטנה, בפרצוף הכי מוזר, לגרום לכולם להתפקע ולהתגלגל מרוב הנאה. עירית קפלן הנהדרת הייתה פרטנרית מושלמת כמו תמיד והייתה פשוט מצוינת.

הזוג הצעיר בהצגה, אביגיל הררי וגלעד שמואלי (מחזאי ההצגה) עלו עם כימיה מטורפת ביניהם ואותנטיות מחממת את הלב. בחיי שאפשר היה להאמין שהם גם זוג במציאות עם המבטים שהלכו ביניהם. עם הכריזמה של שמואלי והקסם של הררי הם נתנו את הניגודיות המתאימה לעצבים של קפלן והלחץ של כץ.

בגלל שמדובר בהצגה קטנה ואינטימית, הרצה סה״כ על ארוחת ערב אחת, ישנה הישענות מטורפת על השחקנים והיכולות שלהם להחזיק את הסיפור, המתח והצחוק. עם קאסט מנצח שכזה אין ספק שיש כאן הצלחה מטורפת וכל אחד ואחת הצליחו להביא עצמם למרכז אך גם לתמוך בשאר חבריהם לבמה ברגעים הקומיים שלהם.

כיף טהור במשך שעה וחצי

הדרך הטובה ביותר לתאר את ההצגה הזו היא פשוט כיף. לבוא לשעה וחצי של חיוך על הפנים שפשוט לא יורד וסקרנות שרק הולכת וגוברת ככל שמתקדמים עם העלילה. אז אם אתם מחפשים משהו קליל וכיפי זו ההצגה בשבילכם.

ההצגה ״נרות יום הולדת״ המציגה בתיאטרון הקאמרי תספק לכם 90 דקות של רגש טהור, בכי מהול בצחוק ותצוגה תיאטרלית פשוט נפלאה.

מחזה מרגש עד דמעות

המחזה, שנכתב על ידי נח היידל, עוקב אחרי ארנסטין ביום ההולדת שלה והמסורת ארוכת השנים של אפיית עוגת היום הולדת האגדית. במשך 90 דקות ההצגה אנו חולפים על פני 90 שנה מחייה של ארנסטין, השמחות והכאבים, האהבות והפרידות, השמחה והעצב.

כבר תקופה ארוכה שלא נתקלתי בהצגה שמסקרנת אותי כל כך וכל דקה אני שבויה לבמה כמו שהרגשתי בהצגה זו. כל כך התחברתי ונשביתי בקסמיה שרציתי שהיא תיגמר מהר יותר כי ידעתי שבמידה וממשיכים איתה עד הסוף אני אפרוץ בבכי. אבל לא הבכי החמוד והמתוק הזה, אלא זה שמתנוסס לקולי קולות מרוב רגש. אי אפשר שלא להתחבר לדמויות ובעיקר לארנסטין ולחייה ולהרגיש הזדהות עם מה שעובר עליה ועל משפחתה.

אולה שור סלקטר מופלאה ומרגשת

אולה שור סלקטר, הנמצאת על הבמה לאורך כל 90 הדקות של ההצגה, נותנת את הופעת חייה בעדינות, אותנטיות ורגש רב. היא מהפנטת ומסקרנת ושוברת את הלב כשצריך וזה היה פשוט תענוג לצפות בה.

לצידה כל אחד ואחת מהשחקנים והשחקניות ממלאים את החורים בדיוק איפה שצריך. כנרת לימוני עם רגעים קומיים הורסים מצחוק, ערן מור עם האלגנטיות והפאסון, אלון סנדלר עם השובבות והסטייל, ישי גולן עם המוזרות והגמלוניות ונעמה שטרית עם השקט והעומק.

כל צוות השחקנים הוא כמו לב אחד פועם שמרכיב מופע מרגש עד דמעות והם פועלים בהרמוניה ולכידות שלא רואים בכל הצגה. לכל אחד היה חלק משמעותי בזרם הרגשות שחלף על פניי ועל פני כל הקהל הצופה בפלא שהם מעלים לבמה.

הרמוניה של הצגה

מלבד צוות השחקנים הנהדר, עטפה את ההצגה תפאורה נהדרת של שני טור ותלבושות סטייליסטיות של שירה וייז. ניסיתי לנסות ולהבין את מתודת הצבע הברורה של ההצגה ומשמעותה, אבל לא ירד לי האסימון עדיין על כוונת המשורר. אני גם לא חושבת שזה כזה הכרחי, כי ההרמוניה של הצבעים והסטייל יחד עם הזרימה של ההצגה ישבו לי בול. אולי זו המשמעות הנסתרת…

מדובר פה בהצגה שלמה. אין לי דבר אחד רע לומר עליה, ביקורת אחת לשפר, הצגה מושלמת בעיניי. מהבימוי הנהדר של רוני ברודצקי ועד המוסיקה של מאיה בלזיצמן, אתם יכולים לצפות ל90 דקות של זרם מתמשך של החיים של דמות והאהובים הסובבים אותה. אתם יכולים לצפות להתרגש ולצחוק ולצאת מההצגה עם קצת דמעות בעיניים, וזה בסדר גמור.

לילות ברודווי בתיאטרון הבימה הוא אחד המופעים המושקעים שהייתי בהם לאחרונה, ואם תדעו למה אתם באים ותבינו את מטרת ההופעה – תהנו ללא צל של ספק.

לא תמיד צריך עלילה כדי להנות

המופע לילות ברודווי מציג עצמו בפרסומים כמופע עם עלילה, אך בואו אגלה לכם מראש – אין אחת כזו. היתרון הגדול שלו? לא צריך שום עלילה או סיפור כדי להנות ממנו.

אז למה אתם כן יכולים לצפות? למופע מרהיב הכולל מגוון שירי מחזות זמר עם להקת רקדנים מטורפת וכשרונות קוליים אדירים. ״העלילה״ שכוללת סיפור חמוד של שחקן מבוגר ונכדו בסה״כ מאפשרת לרקדנים והזמרים לנוח מעט מאחורי הקלעים. היא אינה מזיקה אך אינה תורמת יותר מדי וסה״כ נותנת לכם אתנחתא וזמן עיכול של הנאמברים המטורפים שראיתם שנייה לפני כן.

קאסט ענק של רקדנים שעושים את המופע

יצא לי לראות מגוון מופעים דומים לזה, למשל החיים הם קברט שעלה עד לא מזמן בתיאטרון הקאמרי, אך הבימה הביאו אותה ובענק. לא בגלל השמות הגדולים שהביאו, אלא בזכות להקת הרקדנים המטורפת שהייתה שם, הנאמברים המדהימים שהם הובילו יחד עם התפאורה המחמיאה והתלבושות המתאימות בול לכל נאמבר.

לא כל יום יוצא לי לצפות במופע בארץ עם מעל לחמישה רקדנים, אז 15? טירוף. הכוריאוגרפיה המדהימה של מירי לזר ואביחי חכם בשילוב עם הכשרונות הנהדרים שהבימה ליהקו ואנחנו כקהל מקבלים נאמברים מעוררי השראה. היצירתיות, היציאה מהשגרה וההשקעה שנכנסה לכל ריקוד מהפנטים וגרמו לי לרצות עוד.

ובינינו? רק בשביל לראות נאמבר של שיקאגו וישר אחריו נאמבר מבוסס בוב פוסי שווה כל רגע במופע הזה.

״טעות בליהוק״ שחוגג ומפתיע עד הסוף

בנוסף לרקדנים והכוריאוגרפיה, עוד משהו נהדר שהיה סיכון גדול הוא ענייני המיסקאסט (טעות בליהוק) שהולכים בלי סוף במופע הזה. מיסקאסט הינו ליהוק מעבר לגבולות הנורמה, למשל אישה לתפקיד של גבר, ילד לתפקיד של אדם מבוגר וכו׳.

מירי לזר ואביחי חכם לא פחדו לעשות ערבוביאדה וזה עבד להם ובענק. ההפתעה הטובה בכל נאמבר שכזה העלתה לי חיוך ענק על הפנים ורצון לראות איפה עוד הם יפתיעו אותי.

יותר מדי זמרים, פחות מדי משחק

מלבדם, אנו נחשפים לקבוצה די גדולה של זמרים שחקנים (בסביבות העשרה), כאשר כל אחד מהם עולה לשניים שלושה שירים, אם לא פחות. הריבוי בשחקנים הווקליים לא עבד מבחינתי ובכיף היה אפשר להוריד 1-2 ולתת לשחקן קיים לבצע עוד שיר.

כל הזמרים עושים עבודה ווקלית נהדרת, אך משחקית לא כולם קלעו במטרה. השאלה הגדולה פה היא – האם השיר נועד להיות משחקי ותיאטרלי כי אנחנו בתיאטרון, או נטו ווקלית יפייפה כי זה מופע ולא באמת הצגה? במידה וזה הראשון, הם לא חזקים מספיק, אם מדובר באופציה השנייה אז מי אני שאדבר.

אני כן אציין את השתיים שבלטו מבחינתי – גל שטרית ואילי עלמני. אולי שמותיהן לא מוכרים לכם עדיין, אבל ראו הוזהרתם. שטרית הייתה מהפנטת בשירתה וריגשה עם עיניה הנוקבות עד לשורה האחרונה ביציע. עלמני כבר מתקדמת יפה מאוד בתיאטרון ומקבלת תפקידים ראשיים גדולים. אך בהופעה הזו, שבה היא לא ״המחליפה״ של אף אחת, היא פרחה יותר מכולם. היא הייתה השחקנית זמרת שהביאה אותה בכל שיר, מהקצביים והסקסיים ועד המרגשים עד דמעות והיא בדרכה מבחינתי להיות כוכבת התיאטרון שכל הארץ יכיר.

אז קחו את הרגליים שלכם ולכו להבימה, תהנו ממופע מלא בשואו, קסם ותרגומים לא רעים בכלל של כל השירים שאנחנו מכירים כבר שנים. תהנו מלהקת רקדנים יוצאת מן הכלל וממופע ברודווי ממש כאן בישראל.

ההפקה המקומית של שיקאגו במרכז ענב מקסימה ומלאת פוטנציאל. צוות השחקנים נותן את כולו וסה״כ צפו לערב מהנה ביותר עם השירים המוכרים בתרגום לעברית.

** יש לציין שביקורת זו נכתבה לאחר ההצגה הראשונה מול קהל ולכן אני צופה שכל הבעיות הטכניות שייכתבו כאן יפתרו עם תרגול ההצגות

מחזמר קלאסי שלא דורש הרבה ונותן המון

שיקאגו מספר את סיפורן של וולמה קלי ורוקסי הארט, שתי רוצחות היושבות בכלא ומתחרות על אהבת הקהל בעזרת העורך דין הפלילי והחלקלק שלהן, בילי פלין.

הסיפור של המחזמר כל כך סוחף וייחודי שזה לא מפתיע שהוא מצליח כל כך בברודווי ולדעתי עובד נהדר גם בארץ. אמנם אין שום קשר למציאות של היום, הרצון שלנו כקהל לראות את וולמה או את רוקסי מצליחות על אף שהן פושעות בדם קר מוכיח שהמחזמר הזה יכול להחזיק לעוד שנים רבות.

אבישי בן גל ושחר פרץ עשו עבודה נהדרת בבימוי המחזמר וסה״כ נהניתי בהצגה שאורכה כשעתיים, על אף הבעיות הטכניות שהשחקנים היו צריכים להתמודד איתן. התפאורה של במבי פרידמן פשוטה אך מספיקה, במיוחד כשבניו יורק המחזמר עולה בלי תפאורה כמעט בכלל.

ליהוק מוצלח במיוחד עם עמית זיתון בהופעת חייה

בהפקה הזו ישנו דאבל קסטינג על הרבה מהתפקידים, כלומר ישנם שני שחקנים או שחקניות המבצעים את אותו התפקיד. בהצגה שאני ראיתי השתתפו ספיר באומוול בתור רוקסי הארט, עמית זיתון בתור וולמה קלי, אביתר בר דוד בתור בילי פלין ותום אנטופולסקי בתור מאמא מורטון.

תום הייתה נהדרת בתפקיד מאמא, והביאה נוכחות בימתית מצוינת וראויה לדמות. גם אביתר בר דוד היה חלקלק במידה הנכונה והפגין יכולות ווקליות נהדרות. אך ההצגה הזו קמה ונופלת על שתי הראשיות שלה – וולמה ורוקסי, ושתיהן נתנו את הופעת חייהן. לא הכרתי את ספיר באומוול לפני כן, אבל היא הייתה פשוט מושלמת לדמות. היא הייתה נואשת ונועזת, מטומטמת וחכמה, פתיינית וילדה טובה והכל בהופעה אחת. היא אפילו התמודדה נהדר עם תקלה טכנית במיקרופון שלה שהפסיק לעבוד לקראת סוף ההצגה.

לעומתה, את עמית זיתון הכרתי לפני כן והיא גם הסיבה שרציתי לבוא ולראות את ההפקה הזו. עמית היא פצצה במתית וחיכיתי להצגה שתיתן לה את המקום להוציא את זה החוצה והיא הפגיזה כמו שציפיתי. התפקיד הזה נתפר עליה כמו כפפה ליד והיא לא איכזבה לרגע. היא הייתה נואשת לאהבת הקהל בהתאם לדמותה, רקדה מצוין ומשכה את תשומת הלב כל פעם שהיא הייתה על הבמה. אני רק מקווה שהיא תמשיך וכולם יכירו את היכולות הפצצתתיות שלה.

חלקים מסוימים עדיין לא מחודדים אך ישנו פוטנציאל אדיר

הכוריאוגרפיה של שחר פרץ הייתה נחמדה מאוד, אם כי לטעמי אפשר היה לעשות יותר, אך יש לציין שגם בברודווי הכוריאוגרפיה לא לגמרי לטעמי אז אולי אני לא מדד בעניין הזה. לצערי, היו הרבה רגעים שהכוריאוגרפיה והבימוי אמורים להיות תואמים עם המוזיקה אך היו הרבה פספוסים. מחזמר כמו שיקאגו מאוד מתבסס על הספירות המדויקות בין הלהקה החיה לבין השחקנים והתקשורת הזו לקתה בחסר בהפקה הנוכחית, אך ייתכן ובשל העובדה כי זו הצגה ראשונה זה משהו שישתפר עם הזמן.

השימוש באולם הקטן והאינטימי היה נהדר, עם רקדנים נכנסים ויוצאים מהמדרגות לצד הקהל, יושבים ויוצרים אינטרקציה עם השורה הראשונה שיושבת ממש על הבמה ועוד. החיבור הזה יצר עוד ממד מעניין למחזמר והוסיף המון לאווירה ששררה באולם.

הדבר האחרון שבטח יפריע או ידאיג את כולכם הוא התרגום. הוא לא רע, הוא גם לא מצוין כי בכל זאת יש פערים שקשה להתגבר עליהם. חוץ משיר אחד, All that jazz, שמאוד לא אהבתי בו את התרגום, כל השאר הרגיש טבעי והחליק יחסית בסדר במהלך המחזמר.

המחזמר החדש של מרכב ענב מפציץ עם צוות שחקנים נהדר ומוזיקה מצוינת ומצליח להביא את הקלאסיקה האמריקאית בהצלחה רבה.

השנה היפה בחיי שנכתבה על ידי אוהד חיטמן והופקה בשיתוף פעולה בין תיאטרון הבימה לתיאטרון חיפה תספק לכם חוויה כיפית ומהנה, עם שירים מצוינים וצוות שחקנים מעולה.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

* ביקורת זו נכתבה לאחר צפייה בהצגה בכיכובם של לי בירן, רוני דלומי ובן יוספוביץ'. את התפקידים מבצעים גם אילי עלמני, נדיר אלדד ואליעד סודאי.

חיטמן עושה זאת שוב

המחזמר מספר את סיפורם של דנה ורוני ברגע גילוי ההיריון הראשון שלהם וההתמודדות עם התינוק החדש וחייהם החדשים. לצד האימהות הלוחצות הם פונים לעזרה מזוג חבריהם הגייז שגם הם מתמודדים עם תאומים צעירים ואפילו מהמלצרית בבית הקפה הסמוך.

זהו אינו המחזמר הראשון של חיטמן, ולאחר ההצלחה המסחררת של בילי שוורץ באתי עם המון ציפיות. הוא שוב מוכיח כמה שהוא מוזיקאי מחונן ומותאם בול למחזות זמר עם שירים קצביים, כיפיים ומרעננים לצד שירים נוגעים ללב ומרגשים. כל אחד ואחד מהנאמברים במחזמר היו נהדרים וגרמו לי לזמזם את השירים אחרי שמיעה אחת בלבד.

השילוב שלו יחד עם עוז מורג שעשה את הכוריאוגרפיה הנהדרת ומשה קפטן שהוביל את כל המהלך הניבו כיף גדול וקהל מאושר. כל נאמבר הפתיע כשהיה צריך או ריגש כשהיה צריך וצוות השחקנים החמיא לכל שיר בצורה מופלאה. השילוב גם עם התפאורה של ערן עצמון (אמרתי כבר שאני מעריצה מושבעת שלו?) פשוט הביאו נקודת מבט מודרנית ועכשווית על חיינו היום.

שחקני המשנה שגונבים את ההצגה

התיאטראות גם דאגו לצוות שחקנים מרהיב ומוכשר, הרבה מהם משחקני הבימה הותיקים. רוני דלומי ממשיכה להרשים ולהדהים, מיקי קם משעשעת והורסת כתמיד ואורנה דץ האלגנטית גם כן. לי בירן בתפקיד ראשון היה נראה טבעי על הבמה ושירה לוי פשוט נהדרת עם החן שלה והקול המהפנט.

אך למרות השמות המפוצצים, שני הכוכבים של ההצגה הם ללא ספק בן יוסיפוביץ' ויואב מילשטיין בתור בן ואודי, הזוג גייז עם שני התינוקות. הם היו משעשעים, גדולים כמו שאנחנו אוהבים בתיאטרון ופשוט גנבו את ההצגה. אם היו מחליפים את הזוג הראשי של העלילה והופכים אותם למרכז אני לא הייתי מתנגדת.

למרבה ההפתעה, שני השירים והתפקידים שבלטו במיוחד והשאירו חותם היו שירו של בן יוסיפוביץ' בתור האב הגיי הלחוץ ושירו של ישראל ארנסט בתור ד"ר גריי הפסיכולוג המשעשע. שניהם הביאו את הדמויות שלהם לאקסטרים עם שירים משעשעים, לקחו פיקוד על הבמה ופשוט שבו את הלבבות של כל הקהל.

עלילה מעט חסרה אך לאו דווקא מפריעה להנאה

הדבר היחידי בכל ההצגה הזו שלא עבד לי כל כך הייתה דווקא העלילה. לא אשקר שמההתחלה קצת דאגתי כי לא הבנתי יותר מדי מה הסיפור מהתקצירים. יש לנו זוג ראשי שעובר תהפוכות אבל הרגיש שחסר לו קצת עומק, קצת יותר הבנה מהקהל מי הם ומה הם רוצים מחייהם. כן מציינים זאת במשפט או שניים, אבל אנחנו בתיאטרון אז איפה הדרמה וההגזמות? דנה שחקנית בנשמה או לא?

היו גם כמה רגעים שלא הרגשתי שיש באמת הצדקה או הסבר למה שהדמות עושה או קטעים שהיו חסרים לי כדי להשלים את הסיפור שמסופר לי כרגע. יכול להיות שיהיו אנשים שזה לא יפריע להם, לי אישית זה היה חסר. ישבתי ונהניתי מהשירים וההפקה אבל לא הצלחתי להתחבר לדמויות הראשיות ולא חשבתי יותר מדי על מה יקרה הלאה בסיפור.

הרגשתי שההצגה הזו היא בדיוק ההיפך ממה שקרה לי בנשף, שם השירים לא עניינו אותי ורק רציתי שיתקדמו כדי שאדע מה קורה הלאה עם הדמויות והסיפורים שלהן. שלא תבינו לא נכון, אתם עדיין תהנו מהמחזמר כי כל השאר מפצה על זה אבל עם כמה שינויים קטנים זו יכלה להיות אחת ההצגות הטובות שעלו כאן בישראל.

הנועזות משתלמת, רק תכינו אותנו מראש

עוד נושא שקיבל דעות חלוקות הוא החלקים הגסים בהצגה. אני לא חושבת שהם לא ראויים, להפך. זה הכי טבעי שזוג צעיר שנולד לו ילד ראשון ידבר על מיניות וינסה להחזיר את הלהט בזוגיות. אני חושבת שהבעיה שהייתה היא שזה בא בפתאומיות בלי הקדמה ראויה והסבר שיקשר זאת באמת לעלילה. לדעתי, שינוי קטן בדיאלוג שבא לפני, משפט אחד, וזה יכול לפתור זאת, כי הנאמבר הגדול הזה הוא אחד הנאמברים המשעשעים והטובים בהצגה ואסור לוותר עליו (והוא גם נותן לנו את מיקי קם בבגד גוף מרהיב ואנרגיות מטורפות!)

אני יכולה להמשיך עוד הרבה, כי המחזמר הזה גרם לי לחשוב על העלילה והשילוב בין הסיפור לשירים וכמה שזה חשוב או גם כמה שזה לא קריטי לפעמים בשביל להנות. אבל בסה"כ יש לנו כאן מחזמר מקורי, ישראלי, רענן, שובר מוסכמות עם דמויות שלא רואים כמעט על הבמה. הוא כיפי, הוא קליט והוא נוטף כישרון מכל התחומים ומביא לנו את כל הבדיחות והסיפורים שרק אנחנו בארץ נבין ונאהב.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

אז אם בא לכם ערב בכיף שיגרום לכם לשיר שירים על אבא משוגעגע והשנה הטובה בחייכם, לכו לראות את המחזמר החדש של אוהד חיטמן, לא תצטערו.

ההפקה של "ינטל" בהבימה פשוט גרמה לי להתרגש ולצחוק בו זמנית במשך כמעט שעתיים. רוני דלומי נותנת את הופעת חייה וממליצה לכל אחד ללכת לראות אותה או את הילה שלו בתפקיד האייקוני.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

סיפור עוקצני על הדת הרלוונטי גם היום

המחזמר "ינטל" מספר את סיפורה של בחורה דתייה מבית אורתודוקסי המעוניינת לשבת וללמוד תורה. אביה לימד אותה בסתר במשך שנים, אך עדיין היא איננה יכולה ללמוד בגלוי. לכן, היא מתחפשת לגבר ונכנסת ללמוד בישיבה שם היא פוגשת את אביגדור אליו היא מפתחת רגשות. במי ינטל תבחר? בתורה או באהבה?

הסיפור של "ינטל" יצא בתפוצה רחבה לעולם בעקבות הסרט בכיכובה של ברברה סטרייסנד בשנת 1984. אני אודה ואומר שלא ראיתי את הסרט עד היום וגם לא שמעתי לעומק על הסיפור לפני הצפייה בהצגה. אני חושבת שדווקא בגללה זה נהניתי ממנה עוד יותר.

ההצגה לא מתיימרת להלל את הדת, להפך. היא עוקצת אותו בצורה חדה וברורה, שמה את האישה במרכז ואת כל ההגדרות על תפקיד האישה והגבר ביהדות. אך יחד עם זאת, על אף כל ההגבלות, עדיין אפשר לראות את האהבה הגדולה לשאלות וללמידה שהיהדות מספקת לנו.

הניגודיות הזו, האהבה לצד העקשנות, מושלמת בהצגה הזו. הרצון של האישה לעשות מה שהיא באמת רוצה והחברה שמגבילה אותה. הכוח שלה ללכת ולעשות זאת בכל זאת ולרדוף אחרי החלום שלה.

הסיפור מרגש ומעצים, במיוחד את הנשים שבינינו. הוא מעביר ביקורת חריפה אבל מדגיש שכוח רצון יכול להתעלות על הכל. שלא צריך לוותר על הדברים שאנחנו רוצים לעשות רק בגלל שהחברה אמרה כך. זה היה תקף אז וזה תקף גם היום, לכל מיני אוכלוסיות ואנשים שונים.

רוני דלומי בתפקיד חייה

בסופו של יום, הצגה שכזו קמה ונופלת על הדמות הראשית שלה. ינטל היא דמות חזקה אך מתוסבכת וליהוק נכון מביא את ההצגה לרמות גבוהות, וכך הבימה עשתה. דלומי מרהיבה בקולה, ממש מרעידה את כל האולם, ומרגשת בכל שיריה. היא מביאה את הצד הקומי שלה שלא ראינו יותר מדי עד עכשיו ומדהימה גם בקטעים הדרמתיים והקשים של ההצגה. אציין שאת התפקיד עושה גם הילה שלו, המדהימה לא פחות, אך בהופעה הזו צפיתי בדלומי ואני לא יכולה לחכות לראות בה גם את שלו.

לצידה, בתפקיד אביגדור, אלכס קרול מהפנט לא פחות. בתור הבחור הכריזמטי, החכם, קרול מצליח להביא את הקלילות שלא ראיתי ממנו כבר זמן מה. הקטעים שלו עם דלומי נראו חסרי כל מאמץ, אותנטיים וקלילים ותרמו רבות להלך ההצגה.

אציין לטובה גם את דב רייזר וגיא דמידוב בתור צמד החייטים שנתנו את אחת ההופעות הקומיות ביותר של ההצגה. הקטע שלהם יצר עוד נקודת עוקצנות כלפי הדת וההלכות הלא הגיוניות, והכל בהומור משובח וקלאסי. הם נתנו הופעה נהדרת והלוואי והיו להם עוד קטעים להציג זאת.

הפקה מצוינת לכל אחד ואחת

רפי ניב עשה עבודה נהדרת בבימוי ההצגה ובהחלט הביא כבוד לסיפור היפייפה. אני לא חובבת קטעי סולו לבד על הבמה אבל פה זה פשוט עבד. השילוב בין ינטל על הבמה לבדה, לבין הקטעים המעט ריקודיים של כל הקאסט ועד דיאלוגים אותנטיים של ינטל ואביגדור. היה כאן משחק עם כלל האלמנטים והוא נעשה בצורה חלקה ויפייפיה.

רק דבר אחד אולי פחות עבד כאן, והוא העובדה שהעבירו את המחזמר לאולם הגדול בהבימה. הוא רץ בתור התחלה באולם הקטן ואני חושבת ששם האינטימיות שנוצרת בין הקהל לשחקנים עובדת לטובת ההצגה. באולם הגדול זה קשה יותר וחלק מזה מתפספס, אך זה עדיין לא מוריד מההנאה של הקהל.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

ינטל היא אחת ההצגות שאמליץ עליהן בעיניים סגורות. היא מרגשת, סוחפת, ביקורתית ומועברת בצורה מושלמת על ידי צוות שחקנים מוכשר. ממליצה לכל אישה וגבר לבקר בה, לצפות בפלא שעל הבמה ולהמשיך לחשוב על ההצגה גם ימים אחרי.

לא נשמעת ההצגה בשבילכם? בקרו בעמוד המחזות זמר בישראל שלנו או בעמוד ההצגות בישראל שלנו ותמצאו את מה שמתאים לכם!