כבר שנים שתעשיית התיאטרון לוקחת סרטים טובים וממירה אותם למחזות זמר. חלקם כבר הכילו שירים ומזמורים, כמו מלך האריות, אלאדין או פרוזן, וחלקם קיבלו המרה מוחלטת. ריכזנו לכם כמה מחזות זמר שלקחו סרט או ספר נורמטיבי לחלוטין והחליטו להוסיף לו פסקול וריקודים. ההמלצות החמות ביותר מכל מה שמציג בניו יורק היום!
היומן
אחד הסרטים המרגשים ביותר בתולדות הקולנוע הרומנטי, היומן היה ועדיין מהווה הצלחה מסחררת. המחזמר לקח את הסיפור היפייפה והצליח להעביר אותו בצורה יצירתית המערבת 3 זוגות שחקנים המתארים את הזוג בשלוש נקודות בחייהם.
סה״כ הוא עושה עבודה יפה של עיבוד הסיפור, העברת המסרים והקטעים האייקונים והשירים משלבים הרמוניות יפיפיות שלא מוצאים בכל מחזמר.
ההפקה הנוכחית מפתיעה מאוד ושמה במרכזה את תמת הקרקס המלווה את הסיפור הייחודי. העלילה מרתקת והיצירתיות שבהמרת הסיפור לבמה בהחלט מודגשת. עם צוות שחקנים ורקדנים מוכשר אין רגע דל במחזמר הנ״ל.
סה״כ עבודה מצוינת של המרת סרט ממוצע למחזמר נהדר ומהנה לכל גיל. עיבוד קליל של הסיפור וקיבלנו מחזמר ששווה ביקור, אך בשל תפקידים ייחודיים של צוות הלוליינים אני לא צופה שהמחזמר ישרוד תקופה רבה בברודווי.
סרט הקלאסיקה קיבל עיבוד למחזמר והוא מוצלח ברמה מפתיעה מאוד. עם אפקטים ויזואליים מטורפים, ההפקה הצליחה להביא את האנרגיה של הסרט האייקוני לבמה. מרגע הכניסה ועד סוף ההשתחוויה הצופים מקבלים חוויה מדהימה על הבמה.
אין ספק שמדובר באחד העיבודים המוצלחים שראינו מסרט לבמה. אולי אוהדי הסרט האדוקים יבואו עם ביקורות, אבל סה״כ מדובר בהפקה מצוינת וכיפית לכל גיל.
הספר המפורסם עובר לבמות התיאטרון בהפקה מוצלחת ומלאת תשבוחות. הקהל לא מפסיק להחמיא להפקה הקטנה ומלאת הנשמה הזו. כל חובבי הספר לא מפסיקים להלל את העיבוד הנוכחי.
כמו כן, ישנן המלצות בלתי פוסקות גם לאנשים שלא קראו את הספר ורוצים מחזמר עם סטייל פולק רוק. מחזמר בלי הרבה שואו אבל הרבה רגש ונפש חיה.
אין ספק שהסרט השאיר חותם ושהמחזמר בא עם יתרון לא הוגן בשל העובדה שהוא מלא בשירי פופ ידועים. למרות זאת, הסיפור כיפי ומרגש, השירים מקפיצים ויושבים בול על העלילה והשואו מטורף.
המחזמר הזה הוא לכל מי שמחפש להנות מהסיפור, להכיר את השירים ולקבל את התיאטרון בכל גדולתו.
עולם התיאטרון בניו יורק, או ברודווי בשמו המקצועי, הוא אחד היעדים התירותיים ביותר בעיר. מומלץ לכל אחד המבקר בעיק ללכת ולהנות ממחזמר אחד או שניים במהלכם שהותכם. לכן, ריכזנו לכם את כל ההצגות המומלצות ביותר לצופים המתחילים בשנת 2024!
Facebook
WhatsApp
Twitter
LinkedIn
מלך האריות – The Lion King
המחזמר הכי קלאסי ונוסטלגי. מבוסס על הסרט המצויר שיצא אי אז בשנות ה-90, מלך האריות מספק הופעה מטורפת לכל הילדים והמבוגרים יחד.
עוד סרט שקיבל גרסת מחזמר משלו, אלאדין מביא את הגנב האהוב לבמה. עם הרבה קסם של אגרבה, ריקודים מושקעים, תפאורה משוגעת ואנרגיה מתפוצצת, אלאדין הוא בהחלט הופעה משוגעת ונהדרת.
עוד דוגמא למחזמר מפוצץ בשירי פופ ידועים, אך כאן מדובר במחזמר יותר קליל וכיפי. בעולם שבו יוליה מחליטה לא להתאבד אחרי שרומיאו לוקח את חייו, לאן חייה יובילו אותה כעת?
ההצגה החיה של הארי פוטר היא תענוג לכל חובב הז׳אנר והספרים הפופולאריים. יש לו הרבה חסרונות והוא עלול לאכזב, אך האפקטים, היצירתיות והאולם המרהיב יכפו על כולם.
ההצגה של הארי פוטר לוקחת אותנו לעולם שנים אחרי הקרב הגדול בהוגוורסט. הסיפור ממשיך ממש מסוף הספר השביעי, הארי פוטר מלווה את ילדיו לרכבת להוגוורסט בשנתו הראשונה של בנו האמצעי, אלבוס סוורוס. עם העול של הטייטל ״הבן של״, אלבוס מגיע להוגוורסט וממוין לסלית׳רין, במקום לגריפינדור כמו כל משפחתו. כיצד יתמודד עם הבית ספר, השמועות עליו והכובד של להיות הבן של מי שהציל את עולם הקוסמות?
לא ארחיב במילים על העלילה עצמה כדי לא לתת לכם יותר מדי ספוילרים, אבל כן אגיד שלעומת כל שבעת הספרים הראשונים והמקוריים של ג׳יי קיי רולינג, סיפור ההצגה הנוכחית לא היה יצירתי או מקורי בכלל. התאכזבתי מאוד מהסיפור שנגלה לפני ברמה שידעתי מה הולך לקרות הרבה לפני שזה קרה.
ייתכן שזה הלחץ של סיפור המשך, העולם מלא התוכן שאנחנו נמצאים בו עכשיו שבו קשה להיות יצירתי או פשוט הציפיות הגבוהות במיוחד שבאתי כקהל. אבל מלבד כמה אלמנטים נחמדים אני יכלתי לכתוב סיפור יותר מוצלח ומעניין.
הפקה מרהיבה, מהפנטת וקסומה
אבל, יש לומר שהעלילה בהצגה הזו לא הייתה הסיבה להגעתי. נכון זה נחמד לראות את הארי פוטר כאדם בוגר, ההתמודדות שלו עם ילדיו ואספקטים נוספים לדמות, אבל באתי בשביל אפקט הוואו. באתי בשביל לראות את הקסמים שקראתי עליהם בילדות או ראיתי בסרטים כל כך הרבה על הבמה, ויצאתי נדהמת.
ללכת להצגה כזו זו חוויה בפני עצמה, עם שעשועים בלובי דרך הטלפון, חנות ממתקים מגניבה עם אלמנטים של עולם הקסמים ופשוט ישיבה באולם ענק כשכל הטריקים מלפניי, מעליי ומצדדיי. ההפקה הלכה מעל ומעבר להעביר את תחושות הקסמים בצורה הכי מופלאה שהם יכלו ורק בשביל זה שווה להגיע.
מלבד זאת, חלק מהקסמים והיופי בכל ההפקה הוא הכוריאוגרפיה היפייפיה שמשתלבת בין הקטעים השונים. השימוש הנרחב בבגדים של השחקנים, במזוודות ובכל התפאורה הקסומה הפכו משהו סתמי למשהו יצירתי וזורם.
משחק בינוני ומוגזם
אחד הדברים שהכי חשובים בהצגה כזו הוא המשחק של צוות השחקנים, במיוחד אחרי הסרטים המקצועיים שצפינו בהם כל כך הרבה שנים. לצערי, לא קיבלתי משהו אפילו קרוב לכך. המשחק היה מוגזם מדי לטעמי, הרגיש קצת כמו הפקה רדודה יותר עם צורך להוכיח שאתה בתיאטרון. משחק שכזה גרם לכל דבר להיות הרבה יותר דרמטי, גדול ופשוט לא אותנטי.
השחקנים ששיחקו את הילדים היו נורא ילדותיים, משהו שגם מאז גיל 11 הארי פוטר וחבריו לא היו. המבוגרים היו דרמטיים כאילו הם נלחמים על הבחורה הכי יפה בנשף או החתיכה האחרונה של העוגה הנחשקת. מרבית הקאסט הרגיש פשוט יותר מדי.
כן אציין שמבחינתי שני שחקנים עשו עבודתם נאמנה. השחקן ששיחק את הבן של מאלפוי היה מצוין בתפקידו, העביר בדיוק את מה שהיה צריך להעביר ונתן את האתנחתות הקומיות שדרושות בהצגה כבדה שכזו. מלבדו, השחקן של הארי פוטר בעצמו היה נהדר, רציני, עדין ופשוט אותנטי. הרגשתי איתו את כל התחושות ומבחינתי הוא עשה לי את ההצגה.
אמנם ההפקה לא מושלמת, היא שווה את הביקור לכל מי שאוהב הארי פוטר ואפקטים מדהימים על הבמה. הכוריאוגרפיה, מוזיקה וה״קסמים״ שצפיתי בהם עשו לי את הערב והיו שווים כל דקה באולם.
ההצגה ״נרות יום הולדת״ המציגה בתיאטרון הקאמרי תספק לכם 90 דקות של רגש טהור, בכי מהול בצחוק ותצוגה תיאטרלית פשוט נפלאה.
מחזה מרגש עד דמעות
המחזה, שנכתב על ידי נח היידל, עוקב אחרי ארנסטין ביום ההולדת שלה והמסורת ארוכת השנים של אפיית עוגת היום הולדת האגדית. במשך 90 דקות ההצגה אנו חולפים על פני 90 שנה מחייה של ארנסטין, השמחות והכאבים, האהבות והפרידות, השמחה והעצב.
כבר תקופה ארוכה שלא נתקלתי בהצגה שמסקרנת אותי כל כך וכל דקה אני שבויה לבמה כמו שהרגשתי בהצגה זו. כל כך התחברתי ונשביתי בקסמיה שרציתי שהיא תיגמר מהר יותר כי ידעתי שבמידה וממשיכים איתה עד הסוף אני אפרוץ בבכי. אבל לא הבכי החמוד והמתוק הזה, אלא זה שמתנוסס לקולי קולות מרוב רגש. אי אפשר שלא להתחבר לדמויות ובעיקר לארנסטין ולחייה ולהרגיש הזדהות עם מה שעובר עליה ועל משפחתה.
אולה שור סלקטר מופלאה ומרגשת
אולה שור סלקטר, הנמצאת על הבמה לאורך כל 90 הדקות של ההצגה, נותנת את הופעת חייה בעדינות, אותנטיות ורגש רב. היא מהפנטת ומסקרנת ושוברת את הלב כשצריך וזה היה פשוט תענוג לצפות בה.
לצידה כל אחד ואחת מהשחקנים והשחקניות ממלאים את החורים בדיוק איפה שצריך. כנרת לימוני עם רגעים קומיים הורסים מצחוק, ערן מור עם האלגנטיות והפאסון, אלון סנדלר עם השובבות והסטייל, ישי גולן עם המוזרות והגמלוניות ונעמה שטרית עם השקט והעומק.
כל צוות השחקנים הוא כמו לב אחד פועם שמרכיב מופע מרגש עד דמעות והם פועלים בהרמוניה ולכידות שלא רואים בכל הצגה. לכל אחד היה חלק משמעותי בזרם הרגשות שחלף על פניי ועל פני כל הקהל הצופה בפלא שהם מעלים לבמה.
הרמוניה של הצגה
מלבד צוות השחקנים הנהדר, עטפה את ההצגה תפאורה נהדרת של שני טור ותלבושות סטייליסטיות של שירה וייז. ניסיתי לנסות ולהבין את מתודת הצבע הברורה של ההצגה ומשמעותה, אבל לא ירד לי האסימון עדיין על כוונת המשורר. אני גם לא חושבת שזה כזה הכרחי, כי ההרמוניה של הצבעים והסטייל יחד עם הזרימה של ההצגה ישבו לי בול. אולי זו המשמעות הנסתרת…
מדובר פה בהצגה שלמה. אין לי דבר אחד רע לומר עליה, ביקורת אחת לשפר, הצגה מושלמת בעיניי. מהבימוי הנהדר של רוני ברודצקי ועד המוסיקה של מאיה בלזיצמן, אתם יכולים לצפות ל90 דקות של זרם מתמשך של החיים של דמות והאהובים הסובבים אותה. אתם יכולים לצפות להתרגש ולצחוק ולצאת מההצגה עם קצת דמעות בעיניים, וזה בסדר גמור.
ההפקה של "ינטל" בהבימה פשוט גרמה לי להתרגש ולצחוק בו זמנית במשך כמעט שעתיים. רוני דלומי נותנת את הופעת חייה וממליצה לכל אחד ללכת לראות אותה או את הילה שלו בתפקיד האייקוני.
רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!
סיפור עוקצני על הדת הרלוונטי גם היום
המחזמר "ינטל" מספר את סיפורה של בחורה דתייה מבית אורתודוקסי המעוניינת לשבת וללמוד תורה. אביה לימד אותה בסתר במשך שנים, אך עדיין היא איננה יכולה ללמוד בגלוי. לכן, היא מתחפשת לגבר ונכנסת ללמוד בישיבה שם היא פוגשת את אביגדור אליו היא מפתחת רגשות. במי ינטל תבחר? בתורה או באהבה?
הסיפור של "ינטל" יצא בתפוצה רחבה לעולם בעקבות הסרט בכיכובה של ברברה סטרייסנד בשנת 1984. אני אודה ואומר שלא ראיתי את הסרט עד היום וגם לא שמעתי לעומק על הסיפור לפני הצפייה בהצגה. אני חושבת שדווקא בגללה זה נהניתי ממנה עוד יותר.
ההצגה לא מתיימרת להלל את הדת, להפך. היא עוקצת אותו בצורה חדה וברורה, שמה את האישה במרכז ואת כל ההגדרות על תפקיד האישה והגבר ביהדות. אך יחד עם זאת, על אף כל ההגבלות, עדיין אפשר לראות את האהבה הגדולה לשאלות וללמידה שהיהדות מספקת לנו.
הניגודיות הזו, האהבה לצד העקשנות, מושלמת בהצגה הזו. הרצון של האישה לעשות מה שהיא באמת רוצה והחברה שמגבילה אותה. הכוח שלה ללכת ולעשות זאת בכל זאת ולרדוף אחרי החלום שלה.
הסיפור מרגש ומעצים, במיוחד את הנשים שבינינו. הוא מעביר ביקורת חריפה אבל מדגיש שכוח רצון יכול להתעלות על הכל. שלא צריך לוותר על הדברים שאנחנו רוצים לעשות רק בגלל שהחברה אמרה כך. זה היה תקף אז וזה תקף גם היום, לכל מיני אוכלוסיות ואנשים שונים.
רוני דלומי בתפקיד חייה
בסופו של יום, הצגה שכזו קמה ונופלת על הדמות הראשית שלה. ינטל היא דמות חזקה אך מתוסבכת וליהוק נכון מביא את ההצגה לרמות גבוהות, וכך הבימה עשתה. דלומי מרהיבה בקולה, ממש מרעידה את כל האולם, ומרגשת בכל שיריה. היא מביאה את הצד הקומי שלה שלא ראינו יותר מדי עד עכשיו ומדהימה גם בקטעים הדרמתיים והקשים של ההצגה. אציין שאת התפקיד עושה גם הילה שלו, המדהימה לא פחות, אך בהופעה הזו צפיתי בדלומי ואני לא יכולה לחכות לראות בה גם את שלו.
לצידה, בתפקיד אביגדור, אלכס קרול מהפנט לא פחות. בתור הבחור הכריזמטי, החכם, קרול מצליח להביא את הקלילות שלא ראיתי ממנו כבר זמן מה. הקטעים שלו עם דלומי נראו חסרי כל מאמץ, אותנטיים וקלילים ותרמו רבות להלך ההצגה.
אציין לטובה גם את דב רייזר וגיא דמידוב בתור צמד החייטים שנתנו את אחת ההופעות הקומיות ביותר של ההצגה. הקטע שלהם יצר עוד נקודת עוקצנות כלפי הדת וההלכות הלא הגיוניות, והכל בהומור משובח וקלאסי. הם נתנו הופעה נהדרת והלוואי והיו להם עוד קטעים להציג זאת.
הפקה מצוינת לכל אחד ואחת
רפי ניב עשה עבודה נהדרת בבימוי ההצגה ובהחלט הביא כבוד לסיפור היפייפה. אני לא חובבת קטעי סולו לבד על הבמה אבל פה זה פשוט עבד. השילוב בין ינטל על הבמה לבדה, לבין הקטעים המעט ריקודיים של כל הקאסט ועד דיאלוגים אותנטיים של ינטל ואביגדור. היה כאן משחק עם כלל האלמנטים והוא נעשה בצורה חלקה ויפייפיה.
רק דבר אחד אולי פחות עבד כאן, והוא העובדה שהעבירו את המחזמר לאולם הגדול בהבימה. הוא רץ בתור התחלה באולם הקטן ואני חושבת ששם האינטימיות שנוצרת בין הקהל לשחקנים עובדת לטובת ההצגה. באולם הגדול זה קשה יותר וחלק מזה מתפספס, אך זה עדיין לא מוריד מההנאה של הקהל.
הציון שנתנו להצגה זו הוא:
ינטל היא אחת ההצגות שאמליץ עליהן בעיניים סגורות. היא מרגשת, סוחפת, ביקורתית ומועברת בצורה מושלמת על ידי צוות שחקנים מוכשר. ממליצה לכל אישה וגבר לבקר בה, לצפות בפלא שעל הבמה ולהמשיך לחשוב על ההצגה גם ימים אחרי.
"לילה בפריז" היא הצגה המביאה לנו ערב קסום, מלא בניצוצות וכישרון, שגם אם אתם לא מכירים את כלל השירים עדיין תוכלו להנות לכל אורכה.
רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!
הקסם והאורות של פריז במרכז
"לילה בפריז" הינה הופעה מוזיקלית עם מיטב הלהיטים הצרפתיים מתורגמים לעברית. הקאסט מונה כ-14 שחקנים וזמרים אשר לוקחים את הקהל למסע בזמן ומכניסים אותו למועדון קטן בפריז עם שירים שיחזירו אותו שנים אחורה.
הגעתי להצגה בליווי משפחה שממוצע גילאיה היה 65 ובכללי אין ספק שהורדתי את הממוצע הכללי של כלל יושבי האולם. אי אפשר להתעלם מכך שהשירים הצרפתיים הללו, שפעם היו פופולרים בטירוף בישראל, איבדו את מקומם בקרב הקהל הצעיר יותר. אבל על אף העובדה שהכרתי רק כ-5 שירים מתוך ה-15+ שהיו בערב הזה נהניתי מכל רגע.
לא צריך להכיר את השירים כדי להנות מהביצועים השונים, התלבושות של אורנה סמורגונסקי החמיאו נפלאות לכל נאמבר והבימוי של גלעד קמחי כמו תמיד היה ללא רבב. כל שיר עמד בפני עצמו והכניס אותנו לאווירה הרלוונטית, אם זה היה שיר אהבה מרגש, שיר כאב או שעשוע.
צרפת של פעם עם ניחוח של היום
מטרתו של הערב היא להעביר אותנו לצרפת של פעם, שנרגיש כאילו אנחנו באמת הולכים ברחובות פריז, והוא הצליח. ערן עצמון, אחד מהתפאורנים האהובים עלי בארץ, עשה זאת שוב עם תפאורה פשוטה אך מרהיבה. הכיסאות הקטנים שמילאו את השורה הראשונה, שביל האורות שהוסיף רבות לקסם ואפילו ההצצה ללהקה שישבה שם מאחורה. הבמה כולה מעבירה את הקהל במסע בזמן.
עם קאסט שחקנים כזה גדול, במיוחד הדאבל קאסטינג הקיים (לכל תפקיד ישנם 2 שחקנים המתחלפים ביניהם), לא אשקר ואומר שהתאכזבתי מעט כשמתוך ה-7 שחקנים שרציתי רק 2 עלו באותו הערב. אבל הערב הזה נותן לך הזדמנות להכיר שחקנים חדשים שלא הכרת בעבר כשלכל אחד מהם יש לפחות רגע אחד של תהילה.
מדובר בסוף בסוג של ערבי סולו, עם כמה קטעי דואטים או להקה, אבל בניגוד להצגה "התחנה" ששם זה הפריע מאוד, כאן לא הייתי עושה זאת אחרת. הקאמרי דאגו לתת לכל שיר את הייחוד שלו, ולכל שחקן את רגע התהילה שלו או שלה. אם הכרת שחקן או שחקנית מסוימים, זכית לרגע להתמוגג מהם, ואם לא הכרת אז זו הזדמנות נהדרת להיחשף אליהם.
מגוון רחב של כישרון במרכז
היופי של לילה בפריז היא שהיא הצגה שמשלבת בין דור חדש וישן של שחקנים ומוכיחה שהם כולם כישרוניים ומרגשים. מתום חודורוב ואלעד אטרקצ'י האהובים עליי מקבוצת הצעירים של הקאמרי (ובמיוחד מרינגו שמציג היום), דרך ירדן ניקפהמה וכינרת לימוני שכבר הוכיחו שכל אחת מהן היא מעצמה משל עצמה, ועד רמי ברוך ודן שפירא שלא צריכים להוכיח לאף אחד יותר כלום.
מי שמאחד את כל הדמויות השונות והקטעים השונים הוא עופרי ביטרמן שתמיד מהפנט אותי בכל הצגה שהוא עושה. הוא ניחן בכריזמה בימתית מיוחדת, קול חזק ומרטיט וכישרון קומי ודרמתי אדיר. אך השאלה הכי גדולה שעלתה לי היא איך הוא מצליח להוריד פתיתי שלג מידו במשך שלוש דקות רצופות בלי למלא את המלאי מחדש? זה כישרון.
הציון שנתנו להצגה זו הוא:
"לילה בפריז" הצגה שלא מתיימרת להיות משהו אחר. היא הופעה מוזיקלית עם שירים, ללא סיפור או עלילה, אלא רק מסע בזמן לכל מי שגדל על המנגינות הללו. היא קסומה, מהפנטת ומומלצת לכל גיל, ללא הבדל דת, גזע ומין.
מחפשים ערב תרבותי וכיפי עם הילדים במהלך הטיול שלכם ללונדון? ריכזנו לכם המלצות לחמשת מחזות זמר בלונדון לילדים:
1. מלך האריות המחזמר
אין מה לעשות, עם הצלחה אי אפשר לערער. הקלאסיקה של דיסני רצה בלונדון משנת 1999 ומביאה את כל הדמויות האהובות לחיים. מדובר בקלאסיקה לילדים וגם הנאה מובטחת להורים. הדבר היחידי שיש לקחת בחשבון הוא שהמחזמר מועבר באנגלית ולכן כלל השירים המוכרים יהיו באנגלית, לכן נמליץ לשמוע אותם קצת לפני.
הלהיט הכי חדשני של דיסני הגיע לפני כמה שנים לתיאטרון ומאז צובר תגובות נלהבות. מרבית הילדים של היום גדלו על הסרט האייקוני ומה יותר מושלם מלהביא אותם לעולם של אלזה ואנה במציאות? המחזמר משלב אפקטים מגניבים ותפאורה יפייפיה ומומלץ מאוד לילדים ולהוריהם גם כן.
מטילדה הוא סיפור הילדים הקלאסי, והמחזמר הלייבי מקסים לא פחות. עם שירים קצביים וכיפיים, ריקודים מהנים ומלא ילדים מוכשרים על הבמה יוצא מחזמר נהדר לקחת ילדים אליו. גם הרבה מבוגרים שגדלו על הספר הלכו למחזמר ונהנו בטירוף, במיוחד לאור התפאורה והתלבושות המיוחדים שמכניסים לאווירה.
העולם הקסום של המטפלת הכי מיוחדת בעולם, עם הקסם שלה והאפקטים המיוחדים של התיאטרון. המחזמר מלא בדמיון, ריקודים, שגעונות כיפיים של ילדים ומבוגרים גם יחד. ראיתם את הסרט, עכשיו תראו אותו מולכם בתיאטרון.
אמנם זה לא מחזמר קלאסי לילדים, אבל אנחנו בטוחים שישנן משפחות רבות שצופות ביחד בסרט הקלאסי הזה. מלא בהומור, דמויות נלהבות ואותה אנרגיה של השחקנים מהסרט, המחזמר הוא בהחלט חוויה קסומה.
בצפייה במחזה המלט, מאת תיאטרון הבימה בשיתוף עם סמינר הקיבוצים, נתקלתי בעיבוד מודרני, ביצוע מדויק מצד השחקנים ותלבושות יפיפיות שרק עשו לי חשק לחזור שוב.
רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!
הגעה ללא היכרות מקדימה עם המחזה
המחזה המלט מתאר את קורותיו של המלט הנסיך, שאביו מת לפתע ודודו תופס את המלוכה ואת המלכה. רוחו של אביו מופיעה למולו ומספרת כי נרצח על ידי אחיו ומצווה על המלט לנקום את מותו. מכאן מעשיו מובילים את הממלכה לזעזוע גדול שאין חזור ממנו.
הגעתי למחזה בלי שום ידע מקדים על המלט, לא הסיפור ולא אף גרסה קודמת. כן אני אודה, אני כמעט 30 שנה בעולם ואף פעם לא חקרתי או צפיתי במחזה הזה. אבל במקום להתבייש אני רואה זאת כגאווה שיכלתי לבוא להצגה הזו עם עיניים טריות ומבט רענן.
המחזה הוא שייקספירי ומכאן ישנה טרגדיה גדולה ושפה שתגרום לי להתאמץ לאורך כל ההצגה כדי לנסות ולהבין על מה הם מדברים. יכול להיות שזו הסיבה שבגללה אני לא מתחברת למחזות שייקספירים קלאסיים. אבל ברגע שכבר התרגלתי לשפה ולצורת התבטאות הצלחתי להיכנס עמוק לעלילה המתוסבכת והדרמה שניצבה מול עיני.
לקחת משהו ישן ולהכניס בו אלמנטים מודרנים
רק מהצצה בגרסאות קודמות ניכרת המודרנית והיצירתיות של ההפקה בניצוחו של הבמאי מאור זגורי (זה אני). לאורך כל המחזה אנו צופים בשילוב של נקודות קטנות של קומדיה בין הקטעים הדרמטיים הקשים. זגורי משחק כאן בין שני המובנים בצורה מופתית וכיפית עם אינטרפרטציה מרעננת ומסקרנת.
אם יש משהו שאני אוהבת זה לקחת משהו ישן ולעבד אותו ליצירה כמעט חדשה לגמרי, ממש כפי שעשו באוקלהומה בברודווי. זגורי וכל צוות ההפקה לא פחדו לקחת סיכונים, להביא את שייקספיר למאה הנוכחית עם הומור ועקיצות מדויקות.
הדבר הראשון הבולט הוא התנועתיות והמוזיקה העכשווית שמירי לזר הנחילה בהצגה. מהתנועות הדרמטיות הקטנות ועד קטע ריקוד שנתן לנו את נדיר אלדד בלי חולצה. אפילו התאורה הרשימה אותי במיוחד, וזה מסוג הדברים שאני בדרך כלל לא שמה עליהם דגש. שילוב המוזיקה והתנועה בהחלט הכניסו את הצופה לאווירה של המחזה, גם מבחינת המודרניות שבו וגם מבחינת השייקספיריות שבו.
עוד צד חזק מאוד שהרשים אותי במיוחד היה התלבושות המדהימות שעיצבו ליטל רייס ואלונה ויינשטיין. קינאתי בכל שחקן, גם אלו ששיחקו אישה וגם אלו ששיחקו גבר, וזה לא משהו נפוץ מבחינתי בתיאטרון. יש אופציה להעביר את השמלה שמתן שביט לבש לרנואר או משהו?
אך בסופו של יום, המנצח על כולם, זגורי הוא פשוט עילוי. היי, הוא הצליח לשלב את דיסני יחד עם שייקספיר ורק על זה מגיעים לו שבחים ומחיאות כפיים. ולא רק זה, ישנה סצנה אחת מיוחדת של חזרה בזמן (בערך) שבה הוא שבה אותי רשמית. הוא פשוט אדם חד, שרואה את התיאטרון בדרך אחרת מכולם ואנחנו רק זוכים מכך. נדמה גם, שיחד עם היצירתיות הנשפכת ממנו, הוא מצליח למשוך אחריו את כל אנשי ההפקה והשחקנים שילכו בדרכו. יחד, הם יוצרים יצירה חדשנית ובועטת שמעלה לכל העיבודים הקודמים אבק.
בן יוסיפוביץ' מבריק בהובלת המחזה
הצגה שכזו, מלאת שחקנים בתפקידים ראשיים, חייבת קאסט שחקנים מנצח כדי להחזיק קהל שלם. רובם שחקנים קבועים בנוף של הבימה ותמיד כיף לראות אותם על הבמה. חלקם בתפקיד שונה, כזה שמוציא מהם גוון שלא ראינו עוד, וחלקם עם אותו טריק שתמיד עובד.
מתן שביט ואלכס קרול מוציאים את האישה שבהם בצורה מופתית, אם זה קרול עם האלגנטיות והפאסון ושביט עם הביישנות והעדינות. שניהם משחקים את תפקידי הנשים הראשיים ועושים זאת בצורה מופתית שכזו שרק אחרי ההצגה נזכרתי שבעצם מדובר בגברים. אני חושבת שהם שניהם כל כך נהנים מהשינוי והגיוון שהמחזה נותן להם ורואים את זה במשחק שלהם ובנוכחות שלהם על הבמה.
שפי מרציאנו ושחר רז נהדרים בייצוג הצמד חמד של המחזה, השטותניקים והחמקמקים. נדיר אלדד בתפקיד דרמתי במיוחד ומוכיח לנו שוב כמה הוא שחקן נהדר. מי היה מאמין שיום אחרי זה הוא משחק בכבש ה-16 ילד בן 6? תומר ברש ואסף פרי גם כן מצוינים והיוו מבחינתי המשקל של ההצגה, אלו שתמיד מחזירים את העלילה "למציאות" ולא לרוחות שגעונות שמוצגים לנו שם.
את הרוח של האב שיחקו 5 נשים, השחקניות היחידות במחזה, והן עשו את עבודתן כל כך טוב שכל פעם כשהן עלו לבמה עברה בי צמרמורת. התנועתיות שלהן, הצעקה, השבר שבקע מקולן, הצער ותחושת הנקמה. השילוב של 5 רוחות כדמות אחת היה חכם מצידו של זגורי ומעניין מצידו של הקהל, אפילו שלדעתי אפשר לעבוד עוד על האחידות שלהן שהתפספסה לקטעים.
אחרון חביב, זה שמגיעים לו כל השבחים שרק אפשר, בן יוסיפוביץ' מוביל את ההצגה הזו בהומור, עוצמה ואפלה. הכריזמה שלו על הבמה מורגשת כל פעם מחדש, הוצאת השיגעון המטורף של דמותו בצורה מופתית, מבחינתי הוא המלט ואין אחר לו. זכיתי לצפות ביוסיפוביץ' בכמה הצגות בהבימה ואין שמחה ממני שהוא מקבל את הבמה הזו להוכיח כמה שהוא טוב.
אבל האם הוא לא מודרני מספיק?
אך יחד עם כל המחמאות, היו כמה דברים שהפריעו לי. ההצגה התמקמה בתיאטרון קטן ואינטימי שמאפשר לה המון תנועתיות וקירבה לקהל, אבל עם זה ישנו חיסרון אחד. המקום קטן, ולכן הסאונד מותאם לכך. כל פעם שהשמיעו את פסקול ההצגה משהו שם לא התחבר לי, הרגשתי קצת בהפקה של שנה א' בביה"ס למשחק חובבני. אני לא יודעת האם ניתן לתקן את הסאונד אבל זו הייתה התחושה שעברה לי כל פעם שהשמיעו שיר מגניב והשחקנים רקדו, והיה לי חבל כי הקונספט היה חזק וטוב.
והערה אחרונה אך חשובה מאוד. זגורי בחר לשים בשני תפקידי הנשים המובילות גברים שישחקו אותן. הליהוק הזה נתן נפח קצת אחר לדמויות, במיוחד בקטע קשה שמאוד מתחבר לכל תנועת הMeToo. מצד אחד, משהו בי התחבר עם זה שגבר היה בסצנה הזו, אך מצד שני קצת חרה לי שכמות השחקנים מהמין הגברי הייתה כפי 2 מכמות הנשים ששיחקו בהצגה. כל התפקידים הראשיים היו גברים והנשים שיחקו "רק" רוחות. אם כבר לעשות חילופי מינים, למה לא ללהק אישה שתשחק את אחד הגברים? קח את המודרניות עד הסוף, הרי זו כל המהות של ההצגה הזו, לא?
הציון שנתנו להצגה זו הוא:
ללא ספק זגורי, צוות ההפקה וצוות השחקנים עושים עבודה נהדרת ומביאים מחזה שייקספירי ישן בדרך מרעננת ומקפיצה. מחזה מצוין לכל מי שרוצה תיאטרון קלאסי עם טוויסט מודרני.
בשל הקורונה החלטתי לעבור ולצפות בכל ההקרנות השונות של מחזות זמר שצולמו בווסט אנד או בברודווי. אחד מהם הוא המחזמר הנודע "FAME" שהתחיל את דרכו כסרט בשנת 1980 והמשיך עד צילום ההופעה החיה של המחזמר בווסט אנד שבלונדון בתחילת שנת 2020. לאור העובדה שעדיין לא יצא לי לראות אף גרסה שלו, החלטתי לפתוח את הטלוויזיה, לחמם את הפופקורן ולהתחיל את ההופעה אצלי בסלון.
למי שלא מכיר, המחזמר עוקב אחרי קבוצה של נערים ונערות ההולכים לבית הספר לאומנויות המפורסם ביותר בניו יורק, מרגע הקבלה, הקשיים שבדרך ועד טקס הסיום המיוחל. מי מהם יצליח להגשים את החלום ולהצליח בגדול? מי ישבר תחת הלחץ? ומי ילך בדרך חדשה?
בשנות ה-80, כשהסרט הראשון רק יצא, הקונספט אולי היה חדיש ומעניין והסיפורים היו מיוחדים ומגוונים, אבל היום בשנת 2020 מדובר באותו ניגון חוזר שמדגיש את הסטריאוטיפים החזקים שאנשים נדבקים אליהם והיום כבר רוצים להתנער מהם. הבלונדינית הבלרינה, הבחורה המלאה שלא מתאימה לריקוד, הבחור האפרו אמריקני שעושה צרות, היהודי שבא מבית מוצלח ועוד. אני רוצה להאמין שכבר יצאנו מזה, לא?
היו רגעים רבים בשעתיים האלו שמצאתי את עצמי נותנת כאפה לפנים כי זה כבר היה יותר מדי. ההתעצבנות של טיירון, הבחור האפרו אמריקני הדיסלקט שיוצא על כל העולם, החינוך הנוראי של המנהלת, שבמקום לדבר עם התלמיד כמו שצריך היא רק צועקת עליו, האופי המוזר של סרינה, בחורה שאמורה להיות ביישנית אבל צווחת כל רגע שרק ניתן, ועוד שלל רגעים שרציתי לדלג עליהם.
לצדם היו רגעים רבים מקסימים ומתוקים, למשל: כל רגע שהלהקה ניגנה על הבמה, כי הם כאלה מגניבים ובא לי גם לנגן כמוהם, הרגעים המתוקים שבין כרמן ושלמה, הזוג הלא צפוי אבל מתוק ואמין להפליא, כל רגע שהחברה התחילו לרקוד עם הכוריאוגרפיות המדהימות ובעצם כל זמן ששלמה וכרמן היו על הבמה, כי שניהם היו הפייבוריטים שלי, ביחד או בנפרד.
אי אפשר להתווכח עם כך שהמערכה השנייה משמעותית יותר טובה מהראשונה. היא יותר אמיתית, מעניינת ומרגישה זורמת יותר מהמערכה הראשונה שמרגישה כאילו ילד/ה בכיתה ו' כתבו אותה. אבל יחד עם זאת, החלק היחידי שאהבתי בכל המחזמר הוא הסיפור של שלמה, ההתפתחות שלו והקשר שלו עם כרמן. כל השאר הזכיר לי את כל סרטי Step Up למיניהם אבל בביצוע די גרוע.
אולי אני נוקשה מדי אבל אני לא מבינה מה המחזמר הזה עדיין עושה על הבמות בפורמט הנוכחי. בקלות אפשר להפוך אותו למשהו קביל היום, מודרני עם טוויסט, אם למשל שלמה היה בכלל חורחה, וגאס היה בכלל למאר והדמות של טיירון הייתה בכלל הבלונדינית בהצגה. הם היו יכולים ללמוד משהו מקומפני, שם הם בכלל הפכו את המינים! אז בואו נשבור את הסטיגמות!
ולסיום, המשפט האהוב עלינו מהמחזמר – "Take it or leave it", "OK, I'll take it" (כרמן ושלמה).
עם הומור מטורף בנושאים מורכבים, "שיר של אמונה וכפירה" הינה הצגה מצחיקה וצינית העשויה נהדר והיא הפתרון המושלם לערב יציאה כיפי עם חברים, בן או בת זוג או משפחה. לקניית כרטיסים.
רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!
ההצגה "שיר של אמונה וכפירה" מתעסקת בשאלות החיים, האם יש אלוהים? האם הוא בן או בת? מה קורה בגן עדן? למה אנשים חוזרים בתשובה? ועוד שלל שאלות. היא לוקחת את הצופה למסע, מבריאת העולם ועד לאחרית הימים, יהיו אשר יהיו.
המחזה הינו מחזה נונסנס, וממש כפי שנאמר הוא אינו הגיוני מההתחלה ועד הסוף. התשובות שנקבל אינן קרובות לאמת אבל הן לא ימנעו מאיתנו לשבת ולצחוק במשך שעה רצוף. הנושאים שעולים במהלך השעה הזו הינם נושאים רציניים, כמו היהדות, הסכסוך, האם אלוהים קיים ועוד, והם מצליחים להעביר אותם בקלילות תוך כדי שהם צוחקים על עצמם ועלינו. לא אשקר לכם, המחזה הזוי, אבל ממש. הוא עובר כמו סדרת מערכונים, מה שהיה יתרון גדול כשהגיע מערכון שלא התרומם לחלוטין, אבל גם באסה רצינית כשהגיע מערכון כל כך טוב שלא רציתי שייגמר. יכול לקחת קצת זמן להיכנס לקצב של העניינים אבל ברגע שמבינים את הסטייל נהנים מכל רגע.
מחזה נונסנס שכזה קם ונופל על השחקנים שלו ומזל שתיאטרון האינקובטור שומר על שלו מקרוב. הצוות כולו נתן הופעה מצוינת, סיפק רגעים קומיים רבים לצד שירים רציניים עם קולות מרהיבים. היו כאלו שזרחו יותר מהשאר אבל זה כבר נטו עניין של מי מצחיק אותך יותר ולמי התחברת יותר מהשחקנים. סך הכל הם עשו עבודה נפלאה ודאגו להעביר את הנונסנס המוחלט ברציניות ראויה לציון.
ההצגה הזו מבחינתי היא דוגמא מצוינת ל"עושה הרבה ממעט" כאשר היא מוכיחה שלא צריך אנסמבל גדול ותפאורה מפוארת בשביל שהקהל יצא מגדרו. עם ארגז אחד על הבמה, תלבושות לבנות על רקע שחור ותרנגול צהוב אחד, המחזה מוכיח שהחומרים שלו פשוט מעולים ואין צורך בכל השואו.
אך כמו בכל הצגה, גם כאן היו כמה קטעים שניתן היה לוותר עליהם בכיף, ולמזלי לא היו הרבה כאלו. בתור חובבת מחזות זמר מושבעת, החלק החלש ביותר היו דווקא השירים שלא תמיד התרוממו ולא היו הכי הכרחיים למחזה, אבל לפחות הם גילו לנו שהשחקנים שמולנו הם גם זמרים מעולים. חלק מעניין נוסף בהצגה הינו הסיומת שאותה הקהל יכול לבחור. אצלנו נבחר סוף שהוביל לשבירת הקיר הרביעי ולא היה מוצלח למדי, הייתה תחושה של בלבול מצד הקהל וגם מצד השחקנים, אבל אולי הסיומות האחרות מוצלחות יותר, אז אל תבחרו 2!
הציון שנתנו להצגה זו הוא:
"שיר של אמונה וכפירה" הוא מחזה מצוין למי שרוצה ערב של צחוק על החיים עם גיבורי על, בובת דינוזאור, אלוהים הבת, מורה למדעים, אברהם אבינו הילד, מפקד גיבוש גן עדן, תרנגול צהוב אחד ועוד.
לקניית כרטיסים להצגה "שיר של אמונה וכפירה" לחצו כאן.
