Home » הצגה

תגית: הצגה

הארי פוטר (Harry Potter) – הפקה מרהיבה לכל חובב הז׳אנר

3.8/5

ההצגה החיה של הארי פוטר היא תענוג לכל חובב הז׳אנר והספרים הפופולאריים. יש לו הרבה חסרונות והוא עלול לאכזב, אך האפקטים, היצירתיות והאולם המרהיב יכפו על כולם.

עלילה בינונית לכל היותר

ההצגה של הארי פוטר לוקחת אותנו לעולם שנים אחרי הקרב הגדול בהוגוורסט. הסיפור ממשיך ממש מסוף הספר השביעי, הארי פוטר מלווה את ילדיו לרכבת להוגוורסט בשנתו הראשונה של בנו האמצעי, אלבוס סוורוס. עם העול של הטייטל ״הבן של״, אלבוס מגיע להוגוורסט וממוין לסלית׳רין, במקום לגריפינדור כמו כל משפחתו. כיצד יתמודד עם הבית ספר, השמועות עליו והכובד של להיות הבן של מי שהציל את עולם הקוסמות?

לא ארחיב במילים על העלילה עצמה כדי לא לתת לכם יותר מדי ספוילרים, אבל כן אגיד שלעומת כל שבעת הספרים הראשונים והמקוריים של ג׳יי קיי רולינג, סיפור ההצגה הנוכחית לא היה יצירתי או מקורי בכלל. התאכזבתי מאוד מהסיפור שנגלה לפני ברמה שידעתי מה הולך לקרות הרבה לפני שזה קרה.

ייתכן שזה הלחץ של סיפור המשך, העולם מלא התוכן שאנחנו נמצאים בו עכשיו שבו קשה להיות יצירתי או פשוט הציפיות הגבוהות במיוחד שבאתי כקהל. אבל מלבד כמה אלמנטים נחמדים אני יכלתי לכתוב סיפור יותר מוצלח ומעניין.

הפקה מרהיבה, מהפנטת וקסומה

אבל, יש לומר שהעלילה בהצגה הזו לא הייתה הסיבה להגעתי. נכון זה נחמד לראות את הארי פוטר כאדם בוגר, ההתמודדות שלו עם ילדיו ואספקטים נוספים לדמות, אבל באתי בשביל אפקט הוואו. באתי בשביל לראות את הקסמים שקראתי עליהם בילדות או ראיתי בסרטים כל כך הרבה על הבמה, ויצאתי נדהמת.

ללכת להצגה כזו זו חוויה בפני עצמה, עם שעשועים בלובי דרך הטלפון, חנות ממתקים מגניבה עם אלמנטים של עולם הקסמים ופשוט ישיבה באולם ענק כשכל הטריקים מלפניי, מעליי ומצדדיי. ההפקה הלכה מעל ומעבר להעביר את תחושות הקסמים בצורה הכי מופלאה שהם יכלו ורק בשביל זה שווה להגיע.

מלבד זאת, חלק מהקסמים והיופי בכל ההפקה הוא הכוריאוגרפיה היפייפיה שמשתלבת בין הקטעים השונים. השימוש הנרחב בבגדים של השחקנים, במזוודות ובכל התפאורה הקסומה הפכו משהו סתמי למשהו יצירתי וזורם. 

משחק בינוני ומוגזם

אחד הדברים שהכי חשובים בהצגה כזו הוא המשחק של צוות השחקנים, במיוחד אחרי הסרטים המקצועיים שצפינו בהם כל כך הרבה שנים. לצערי, לא קיבלתי משהו אפילו קרוב לכך. המשחק היה מוגזם מדי לטעמי, הרגיש קצת כמו הפקה רדודה יותר עם צורך להוכיח שאתה בתיאטרון. משחק שכזה גרם לכל דבר להיות הרבה יותר דרמטי, גדול ופשוט לא אותנטי. 

השחקנים ששיחקו את הילדים היו נורא ילדותיים, משהו שגם מאז גיל 11 הארי פוטר וחבריו לא היו. המבוגרים היו דרמטיים כאילו הם נלחמים על הבחורה הכי יפה בנשף או החתיכה האחרונה של העוגה הנחשקת. מרבית הקאסט הרגיש פשוט יותר מדי.

כן אציין שמבחינתי שני שחקנים עשו עבודתם נאמנה. השחקן ששיחק את הבן של מאלפוי היה מצוין בתפקידו, העביר בדיוק את מה שהיה צריך להעביר ונתן את האתנחתות הקומיות שדרושות בהצגה כבדה שכזו. מלבדו, השחקן של הארי פוטר בעצמו היה נהדר, רציני, עדין ופשוט אותנטי. הרגשתי איתו את כל התחושות ומבחינתי הוא עשה לי את ההצגה. 

אמנם ההפקה לא מושלמת, היא שווה את הביקור לכל מי שאוהב הארי פוטר ואפקטים מדהימים על הבמה. הכוריאוגרפיה, מוזיקה וה״קסמים״ שצפיתי בהם עשו לי את הערב והיו שווים כל דקה באולם.

מתאבל ללא קץ (הקאמרי) – אנחנו עדיין מעבדים את מה שראינו

מתאבל ללא קץ זו בהחלט הצגה עם נושא חזק ומוטיב – האבל שלאחר המוות. אך יחד עם הקטעים שבהם הייתי ממש בתוך זה, היו קטעים אחרים שמצאתי את עצמי עושה פרצוף מתאמץ להבין מה אני רואה מולי.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

מיצג אומנות מרהיב ומיוחד

"מתאבל ללא קץ" עוקבת אחרי מלך שמאבד את בנו במחלה. שורה של רופאים, יועצים ומומחים מטעם עצמם נזעקים לעזור לו ולהציל את המצב, ובדיוק אז המחזה לוקח תפנית מעניינת שלא תצפו לה.

ההצגה נפתחת במיצג של אומנות מופתית ושילוב כל האלמנטים האפשריים בתיאטרון – תנועה, מוזיקה ווידאו ארט. זה לא רק הרקדניות בתלבושות המיוחדות, הלהקה החיה על הבמה עם אלמנטים מוזיקלים מיוחדים או הוידאו ארט שמשרה עלינו נחת מסוימת. כל אלו יחד נותנים פתיחה חזקה ומיוחדת במינה. באתי בלי לדעת מה אני הולכת לראות ומאוד התרשמתי מהיצירתיות והאומנות המקורית שנוצרה מולי.

ניתן לראות לאורך כל ההצגה את השימוש המאוד מיוחד בשלושת האלמנטים הללו. הרגשתי כאילו אני בסרט אנימציה מיוחד ושאני נכנסת לעולם שונה ומגוון, כזה שיוצא מהתלת מימד שניצב מולי. ניתן בהחלט לומר שכל האנשים האחראיים לבימוי, תפאורה, וידאו ארט, תלבושות ועוד קיבלו חופש פעולה רחב וניצלו זאת.

לוקח זמן לעבד מחזה שכזה

אבל עם כל ההתלהבות מהיצירתיות שניצבה מולי, אני לא חושבת שהבנתי כל קטע ומשפט בהצגה. לצד העברית האלגנטית (מזל שהיו כתוביות בצד כדי שאוכל לעכל אותה יותר טוב) והתיאטרליות המוצגת היו המון קטעים שהפרצוף שלי לבדו הגיע למצב של "מה אני רואה כאן?". בלבול מעורבב עם מאמץ שאני עדיין לא יודעת כמה אני רוצה לחוות דבר שכזה בתיאטרון. בהחלט נותרתי עם חומר למחשבה, אך אני לא חושבת שהוא נובע ממקום טוב.

יש עומק לסיפור, וגם מסר מאוד חד אם הבנתי אותו נכון, אבל בסוף מדובר במחזה קלאסי של תיאטרון פלצני. כזה עם מסרים מובנים בתוך בלאגן של אומנות שלפעמים האדם הפשוט יוצא ממנו בלי להבין דבר. אני לא יודעת לומר אם זה טוב או רע, מצד אחד אין הרבה דברים שכאלו בתיאטראות הגדולים שלנו אך מצד שני אולי יש סיבה לכך.

למרות הבלבול, היו טוויסטים מאוד חזקים בעלילה, משפטים שלנצח יהיו חקוקים בזכרוני וקטעים שוברי שגרה שנתנו אתנחתא גאונית. ההצגה עשויה טוב, אפילו טוב מאוד, והיא גורמת לצופה לצאת ממנה ולקרוא עליה עוד כי הוא כנראה לא הבין מה רוצים ממנו במשך שעה וארבעים. צוות השחקנים מספק חוויה לכל צופה ואני בטוחה שכל מי שראה אותה מההתחלה ועד הסוף יזכור אותה לתמיד.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

אם אתם מחפשים עומק, תיאטרון טהור וסיפור עם משמעות מעבר למה שאתם חושבים – זו ההצגה בשבילכם. אם אתם מחפשים אתנחתא מהעולם הרועש ולקבל שעה וחצי של חוסר מחשבה, אולי לא כדאי לכם לבקר ב-"מתאבל ללא קץ". מה שלא תחליטו, תרוויחו.

לקניית כרטיסים

 

דבר על מקום הימצאם (הבימה) – הצגה שכל יהודי צריך לראות

"דבר על מקום הימצאם" של תיאטרון הלאומי הבימה, שנכתב על ידי נאווה סמל, מנגיש לנו את סיפורם החשוב של ניצולי שואה בישראל לאחר המלחמה בצורה מרגשת והיסטורית.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

דבר על מקום המצאם - תיאטרון הבימה

הצגה שהיא בגדר חובה לכל ישראלי

"דבר על מקום הימצאם" היא מבחינתי הצגה שהינה בגדר חובה לכל יהודי ישראלי שחי בארץ. ההיסטוריה החשובה שההצגה מספרת נותנת לנו הצצה קטנה לתחושות ולמחשבות של ניצולי השואה שעלו לארץ ב-1948. החשיבות שהם נתנו לעלייה ולהתיישבות בארץ, גם כשזה בא על חשבון הפרנסה הקודמת שלהם, היא משהו שלעתים קצת נעלם בדורנו. לפעמים בגלל שנולדנו למדינה שכבר מפותחת כל כך אנו שוכחים את הדרך הקשה שסבינו וסבותינו עברו, ואסור לנו.

ההצגה מועברת בכל כך הרבה רגש שכל כך קל להיכנס לסיפור ורק להתפלל לטוב. נאווה סמל כתבה יצירת מופת שצריכה לקבל כמה שיותר חשיפה שהיא יכולה. בהפקה הנוכחית, התפאורה המבולגנת שמתארת את העזיבה המהירה לארץ, ההיאחזות בציוד לא הכרחי רק בשל הקשר למשפחה, כל אלו פשוט נעשו בצורה מבריקה.

הרגעים הכי מרגשים היו רגעי השירה הקטנים. השימוש במוזיקה ברגעים אלו, השירים המתאימים והקפיצה בין הרדיו לביצועים של השחקנים נתנו נפח נוסף ומרטיט לכל הקשר שבהם הם עלו. מזלנו שמרבית השחקנים הינם זמרים מדופלמים ולכן העור ברווז הוכפל פי שתיים. אין ספק שהבימוי של איה קפלן הוסיף לסיפור הקשה את הרוך והיופי שבדמויות.

ביצוע נהדר מצד השחקנים

אני באמת ובתמים מאמינה שצוות השחקנים שליהקו להצגה הזו היה פשוט מושלם. בהובלתן של סנדרה שדה ורובי פורת-שובל, השחקנים נשענים זה על זו במהלך ההצגה והכימיה ביניהם נהדרת, במיוחד בין זוג הצעירים ליהי קרונובסקי ומתן שביט. ניר זליחובסקי היה מצוין כהרגלו כשהוא קופץ בין הבחור המגמגם לתחמן ויגאל שדה נתן ביצוע נהדר ומדויק.

אסגור את הפוסט הזה באימרה הזו – אנחנו צריכים יותר יצירות שכאלו ברפרטואר שלנו. יצירות שמתארות את תחילתה של המדינה, את הערכים שהועברו לצעירים שגדלו כאן עוד כשהיה רק חול. בהצגה הזו אנחנו רואים רק את הצד של העולים, בואו נראה את שני הצדדים ביחד – העולים והצברים. אנחנו צריכים לזכור לא רק את השואה, אלא גם את אלו שבנו את המדינה שאנו חיים בה היום לפני שיהיה מאוחר מדי ונאבד כיוון לגמרי.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

דבר על מקום הימצאם משלב בצורה מופתית בין תוצאות השואה הקשות לבין התקווה של מדינה חדשה שבה יש ליהודים מקום להיות חופשיים. היא חובה מבחינתנו לכל אחד בכדי להבין את ההיסטוריה שלנו ומה שהוביל אותנו לאיפה שאנו היום. 

לקניית כרטיסים

מחזות זמר והצגות נוספות בארץ

ביקורת – פרפרים הם חופשיים (תיאטרון באר שבע)

בכיכובו ותרגומו של תום אבני, תיאטרון באר שבע מביא את ההצגה הנפלאה, פרפרים הם חופשיים שנכתבה על ידי לאונרד גרש, עם משחק מצוין, סט יפייפה וסיפור מקסים על עצמאות, סבלנות והתבגרות של הדמויות השונות בהצגה.

סיפור קסום ומרגש

ההצגה לוקחת אותנו חזרה לניו יורק של שנות ה-60, לדירה מפוצלת שבצד אחד מתגורר דון ובצד השני ג'יל. דון, בחור עיוור היוצא לראשונה מבית אימו בפרבר עשיר מעוניין להוכיח לה כי הוא יכול להסתדר לבד. במהלך תקופת הניסיון שלו מחוץ לבית הוא פוגש את ג'יל, הגרושה הצעירה המתגוררת סמוך אליו, ובין שניהם מתפתח קשר מיוחד ובלתי צפוי. העניינים מתחילים להסתבך כשאימו הקשוחה והשמרנית של דון באה לבקרו ונתקלת בג'יל הזרוקה והחופשיה.

באתי להצגה הזו אחרי שצפיתי בה כבר בביה"ס גודמן, וניתן לראות את הביקורת מההצגה בקישור הבא. כבר אז התאהבתי בסיפור הקסום והכיפי, שמספק הרבה רגעי צחוק וכמה רגעי עצב. סיפור שגורם לכם לרצות להיות שם איתם, להכיר את הדמויות המעניינות ועמוקות ולגור בדירה המגניבה של דון וג'יל. התרגום המוצלח של תום אבני מרגיש טבעי ולא זר, כמו שלפעמים סיפורים מחו"ל מרגישים לנו. העובדה שההצגה מתרחשת בניו יורק לא מרגישה קרה ומרוחקת ובשל חוסר התמקדות במיקום מרגישים כאילו מדובר בדירת שותפים בתל אביב.

השחקנים הם שם המשחק

היתרון הכי חזק של ההצגה הוא המשחק המצוין של ארבעת השחקנים שמצליחים לגרום לקהל לשכוח שמדובר בהצגה קטנה מבאר שבע. נתחיל בתום אבני, שידוע כבר שנים כאחד השחקנים המפורסמים וטובים בארץ שכבר מזמן הפך ממוגלי להצלחה בתיאטרון. הגילום של דון העיוור מרגיש טבעי ולא מונפץ ובכללי ההופעה של אבני מצוינת ואמיתית. לידו, ענבר דנון הצעירה שובה את הקהל בקסם ובחיוך הענקי שלה, שגורם גם לאנשים הנוקשים ביותר לאהוב את הבחורה הזרוקה והמבולגנת שעל הבמה. דנון בהחלט מצליחה לעמוד בקצב של השחקנים הותיקים שאיתה על הבמה וגורמת לקהל להתאהב בה ולחכות לתפקיד הבא שלה.

נסיים עם חיזוקים לבימוי הנהדר של אלדר גרויסמן גוהר, לתפאורה המצוינת שאחראית עליה נטע הקר והמוסיקה שמשרה בדיוק את האווירה הנכונה שעליה אחראי אלעד אדר.

אל תפספסו את ההזדמנות לראות את ההפקה הזו, אתם הולכים לצחוק ולבכות בו זמנית ותאמינו לי- אתם לא תצטערו.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.