Home » תיאטרון הבימה

תגית: תיאטרון הבימה

לילות ברודווי (הבימה) – חובה לכל חובב מחזות זמר מושבע

לילות ברודווי בתיאטרון הבימה הוא אחד המופעים המושקעים שהייתי בהם לאחרונה, ואם תדעו למה אתם באים ותבינו את מטרת ההופעה – תהנו ללא צל של ספק.

לא תמיד צריך עלילה כדי להנות

המופע לילות ברודווי מציג עצמו בפרסומים כמופע עם עלילה, אך בואו אגלה לכם מראש – אין אחת כזו. היתרון הגדול שלו? לא צריך שום עלילה או סיפור כדי להנות ממנו.

אז למה אתם כן יכולים לצפות? למופע מרהיב הכולל מגוון שירי מחזות זמר עם להקת רקדנים מטורפת וכשרונות קוליים אדירים. ״העלילה״ שכוללת סיפור חמוד של שחקן מבוגר ונכדו בסה״כ מאפשרת לרקדנים והזמרים לנוח מעט מאחורי הקלעים. היא אינה מזיקה אך אינה תורמת יותר מדי וסה״כ נותנת לכם אתנחתא וזמן עיכול של הנאמברים המטורפים שראיתם שנייה לפני כן.

קאסט ענק של רקדנים שעושים את המופע

יצא לי לראות מגוון מופעים דומים לזה, למשל החיים הם קברט שעלה עד לא מזמן בתיאטרון הקאמרי, אך הבימה הביאו אותה ובענק. לא בגלל השמות הגדולים שהביאו, אלא בזכות להקת הרקדנים המטורפת שהייתה שם, הנאמברים המדהימים שהם הובילו יחד עם התפאורה המחמיאה והתלבושות המתאימות בול לכל נאמבר.

לא כל יום יוצא לי לצפות במופע בארץ עם מעל לחמישה רקדנים, אז 15? טירוף. הכוריאוגרפיה המדהימה של מירי לזר ואביחי חכם בשילוב עם הכשרונות הנהדרים שהבימה ליהקו ואנחנו כקהל מקבלים נאמברים מעוררי השראה. היצירתיות, היציאה מהשגרה וההשקעה שנכנסה לכל ריקוד מהפנטים וגרמו לי לרצות עוד.

ובינינו? רק בשביל לראות נאמבר של שיקאגו וישר אחריו נאמבר מבוסס בוב פוסי שווה כל רגע במופע הזה.

״טעות בליהוק״ שחוגג ומפתיע עד הסוף

בנוסף לרקדנים והכוריאוגרפיה, עוד משהו נהדר שהיה סיכון גדול הוא ענייני המיסקאסט (טעות בליהוק) שהולכים בלי סוף במופע הזה. מיסקאסט הינו ליהוק מעבר לגבולות הנורמה, למשל אישה לתפקיד של גבר, ילד לתפקיד של אדם מבוגר וכו׳.

מירי לזר ואביחי חכם לא פחדו לעשות ערבוביאדה וזה עבד להם ובענק. ההפתעה הטובה בכל נאמבר שכזה העלתה לי חיוך ענק על הפנים ורצון לראות איפה עוד הם יפתיעו אותי.

יותר מדי זמרים, פחות מדי משחק

מלבדם, אנו נחשפים לקבוצה די גדולה של זמרים שחקנים (בסביבות העשרה), כאשר כל אחד מהם עולה לשניים שלושה שירים, אם לא פחות. הריבוי בשחקנים הווקליים לא עבד מבחינתי ובכיף היה אפשר להוריד 1-2 ולתת לשחקן קיים לבצע עוד שיר.

כל הזמרים עושים עבודה ווקלית נהדרת, אך משחקית לא כולם קלעו במטרה. השאלה הגדולה פה היא – האם השיר נועד להיות משחקי ותיאטרלי כי אנחנו בתיאטרון, או נטו ווקלית יפייפה כי זה מופע ולא באמת הצגה? במידה וזה הראשון, הם לא חזקים מספיק, אם מדובר באופציה השנייה אז מי אני שאדבר.

אני כן אציין את השתיים שבלטו מבחינתי – גל שטרית ואילי עלמני. אולי שמותיהן לא מוכרים לכם עדיין, אבל ראו הוזהרתם. שטרית הייתה מהפנטת בשירתה וריגשה עם עיניה הנוקבות עד לשורה האחרונה ביציע. עלמני כבר מתקדמת יפה מאוד בתיאטרון ומקבלת תפקידים ראשיים גדולים. אך בהופעה הזו, שבה היא לא ״המחליפה״ של אף אחת, היא פרחה יותר מכולם. היא הייתה השחקנית זמרת שהביאה אותה בכל שיר, מהקצביים והסקסיים ועד המרגשים עד דמעות והיא בדרכה מבחינתי להיות כוכבת התיאטרון שכל הארץ יכיר.

אז קחו את הרגליים שלכם ולכו להבימה, תהנו ממופע מלא בשואו, קסם ותרגומים לא רעים בכלל של כל השירים שאנחנו מכירים כבר שנים. תהנו מלהקת רקדנים יוצאת מן הכלל וממופע ברודווי ממש כאן בישראל.

השנה היפה בחיי (תיאטרון הבימה ותיאטרון חיפה) – חיטמן מוכיח שוב שהוא נועד למחזות זמר

השנה היפה בחיי שנכתבה על ידי אוהד חיטמן והופקה בשיתוף פעולה בין תיאטרון הבימה לתיאטרון חיפה תספק לכם חוויה כיפית ומהנה, עם שירים מצוינים וצוות שחקנים מעולה.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

* ביקורת זו נכתבה לאחר צפייה בהצגה בכיכובם של לי בירן, רוני דלומי ובן יוספוביץ'. את התפקידים מבצעים גם אילי עלמני, נדיר אלדד ואליעד סודאי.

חיטמן עושה זאת שוב

המחזמר מספר את סיפורם של דנה ורוני ברגע גילוי ההיריון הראשון שלהם וההתמודדות עם התינוק החדש וחייהם החדשים. לצד האימהות הלוחצות הם פונים לעזרה מזוג חבריהם הגייז שגם הם מתמודדים עם תאומים צעירים ואפילו מהמלצרית בבית הקפה הסמוך.

זהו אינו המחזמר הראשון של חיטמן, ולאחר ההצלחה המסחררת של בילי שוורץ באתי עם המון ציפיות. הוא שוב מוכיח כמה שהוא מוזיקאי מחונן ומותאם בול למחזות זמר עם שירים קצביים, כיפיים ומרעננים לצד שירים נוגעים ללב ומרגשים. כל אחד ואחד מהנאמברים במחזמר היו נהדרים וגרמו לי לזמזם את השירים אחרי שמיעה אחת בלבד.

השילוב שלו יחד עם עוז מורג שעשה את הכוריאוגרפיה הנהדרת ומשה קפטן שהוביל את כל המהלך הניבו כיף גדול וקהל מאושר. כל נאמבר הפתיע כשהיה צריך או ריגש כשהיה צריך וצוות השחקנים החמיא לכל שיר בצורה מופלאה. השילוב גם עם התפאורה של ערן עצמון (אמרתי כבר שאני מעריצה מושבעת שלו?) פשוט הביאו נקודת מבט מודרנית ועכשווית על חיינו היום.

שחקני המשנה שגונבים את ההצגה

התיאטראות גם דאגו לצוות שחקנים מרהיב ומוכשר, הרבה מהם משחקני הבימה הותיקים. רוני דלומי ממשיכה להרשים ולהדהים, מיקי קם משעשעת והורסת כתמיד ואורנה דץ האלגנטית גם כן. לי בירן בתפקיד ראשון היה נראה טבעי על הבמה ושירה לוי פשוט נהדרת עם החן שלה והקול המהפנט.

אך למרות השמות המפוצצים, שני הכוכבים של ההצגה הם ללא ספק בן יוסיפוביץ' ויואב מילשטיין בתור בן ואודי, הזוג גייז עם שני התינוקות. הם היו משעשעים, גדולים כמו שאנחנו אוהבים בתיאטרון ופשוט גנבו את ההצגה. אם היו מחליפים את הזוג הראשי של העלילה והופכים אותם למרכז אני לא הייתי מתנגדת.

למרבה ההפתעה, שני השירים והתפקידים שבלטו במיוחד והשאירו חותם היו שירו של בן יוסיפוביץ' בתור האב הגיי הלחוץ ושירו של ישראל ארנסט בתור ד"ר גריי הפסיכולוג המשעשע. שניהם הביאו את הדמויות שלהם לאקסטרים עם שירים משעשעים, לקחו פיקוד על הבמה ופשוט שבו את הלבבות של כל הקהל.

עלילה מעט חסרה אך לאו דווקא מפריעה להנאה

הדבר היחידי בכל ההצגה הזו שלא עבד לי כל כך הייתה דווקא העלילה. לא אשקר שמההתחלה קצת דאגתי כי לא הבנתי יותר מדי מה הסיפור מהתקצירים. יש לנו זוג ראשי שעובר תהפוכות אבל הרגיש שחסר לו קצת עומק, קצת יותר הבנה מהקהל מי הם ומה הם רוצים מחייהם. כן מציינים זאת במשפט או שניים, אבל אנחנו בתיאטרון אז איפה הדרמה וההגזמות? דנה שחקנית בנשמה או לא?

היו גם כמה רגעים שלא הרגשתי שיש באמת הצדקה או הסבר למה שהדמות עושה או קטעים שהיו חסרים לי כדי להשלים את הסיפור שמסופר לי כרגע. יכול להיות שיהיו אנשים שזה לא יפריע להם, לי אישית זה היה חסר. ישבתי ונהניתי מהשירים וההפקה אבל לא הצלחתי להתחבר לדמויות הראשיות ולא חשבתי יותר מדי על מה יקרה הלאה בסיפור.

הרגשתי שההצגה הזו היא בדיוק ההיפך ממה שקרה לי בנשף, שם השירים לא עניינו אותי ורק רציתי שיתקדמו כדי שאדע מה קורה הלאה עם הדמויות והסיפורים שלהן. שלא תבינו לא נכון, אתם עדיין תהנו מהמחזמר כי כל השאר מפצה על זה אבל עם כמה שינויים קטנים זו יכלה להיות אחת ההצגות הטובות שעלו כאן בישראל.

הנועזות משתלמת, רק תכינו אותנו מראש

עוד נושא שקיבל דעות חלוקות הוא החלקים הגסים בהצגה. אני לא חושבת שהם לא ראויים, להפך. זה הכי טבעי שזוג צעיר שנולד לו ילד ראשון ידבר על מיניות וינסה להחזיר את הלהט בזוגיות. אני חושבת שהבעיה שהייתה היא שזה בא בפתאומיות בלי הקדמה ראויה והסבר שיקשר זאת באמת לעלילה. לדעתי, שינוי קטן בדיאלוג שבא לפני, משפט אחד, וזה יכול לפתור זאת, כי הנאמבר הגדול הזה הוא אחד הנאמברים המשעשעים והטובים בהצגה ואסור לוותר עליו (והוא גם נותן לנו את מיקי קם בבגד גוף מרהיב ואנרגיות מטורפות!)

אני יכולה להמשיך עוד הרבה, כי המחזמר הזה גרם לי לחשוב על העלילה והשילוב בין הסיפור לשירים וכמה שזה חשוב או גם כמה שזה לא קריטי לפעמים בשביל להנות. אבל בסה"כ יש לנו כאן מחזמר מקורי, ישראלי, רענן, שובר מוסכמות עם דמויות שלא רואים כמעט על הבמה. הוא כיפי, הוא קליט והוא נוטף כישרון מכל התחומים ומביא לנו את כל הבדיחות והסיפורים שרק אנחנו בארץ נבין ונאהב.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

אז אם בא לכם ערב בכיף שיגרום לכם לשיר שירים על אבא משוגעגע והשנה הטובה בחייכם, לכו לראות את המחזמר החדש של אוהד חיטמן, לא תצטערו.

ינטל (הבימה) – רוני דלומי מהפנטת על הבמה

ההפקה של "ינטל" בהבימה פשוט גרמה לי להתרגש ולצחוק בו זמנית במשך כמעט שעתיים. רוני דלומי נותנת את הופעת חייה וממליצה לכל אחד ללכת לראות אותה או את הילה שלו בתפקיד האייקוני.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

סיפור עוקצני על הדת הרלוונטי גם היום

המחזמר "ינטל" מספר את סיפורה של בחורה דתייה מבית אורתודוקסי המעוניינת לשבת וללמוד תורה. אביה לימד אותה בסתר במשך שנים, אך עדיין היא איננה יכולה ללמוד בגלוי. לכן, היא מתחפשת לגבר ונכנסת ללמוד בישיבה שם היא פוגשת את אביגדור אליו היא מפתחת רגשות. במי ינטל תבחר? בתורה או באהבה?

הסיפור של "ינטל" יצא בתפוצה רחבה לעולם בעקבות הסרט בכיכובה של ברברה סטרייסנד בשנת 1984. אני אודה ואומר שלא ראיתי את הסרט עד היום וגם לא שמעתי לעומק על הסיפור לפני הצפייה בהצגה. אני חושבת שדווקא בגללה זה נהניתי ממנה עוד יותר.

ההצגה לא מתיימרת להלל את הדת, להפך. היא עוקצת אותו בצורה חדה וברורה, שמה את האישה במרכז ואת כל ההגדרות על תפקיד האישה והגבר ביהדות. אך יחד עם זאת, על אף כל ההגבלות, עדיין אפשר לראות את האהבה הגדולה לשאלות וללמידה שהיהדות מספקת לנו.

הניגודיות הזו, האהבה לצד העקשנות, מושלמת בהצגה הזו. הרצון של האישה לעשות מה שהיא באמת רוצה והחברה שמגבילה אותה. הכוח שלה ללכת ולעשות זאת בכל זאת ולרדוף אחרי החלום שלה.

הסיפור מרגש ומעצים, במיוחד את הנשים שבינינו. הוא מעביר ביקורת חריפה אבל מדגיש שכוח רצון יכול להתעלות על הכל. שלא צריך לוותר על הדברים שאנחנו רוצים לעשות רק בגלל שהחברה אמרה כך. זה היה תקף אז וזה תקף גם היום, לכל מיני אוכלוסיות ואנשים שונים.

רוני דלומי בתפקיד חייה

בסופו של יום, הצגה שכזו קמה ונופלת על הדמות הראשית שלה. ינטל היא דמות חזקה אך מתוסבכת וליהוק נכון מביא את ההצגה לרמות גבוהות, וכך הבימה עשתה. דלומי מרהיבה בקולה, ממש מרעידה את כל האולם, ומרגשת בכל שיריה. היא מביאה את הצד הקומי שלה שלא ראינו יותר מדי עד עכשיו ומדהימה גם בקטעים הדרמתיים והקשים של ההצגה. אציין שאת התפקיד עושה גם הילה שלו, המדהימה לא פחות, אך בהופעה הזו צפיתי בדלומי ואני לא יכולה לחכות לראות בה גם את שלו.

לצידה, בתפקיד אביגדור, אלכס קרול מהפנט לא פחות. בתור הבחור הכריזמטי, החכם, קרול מצליח להביא את הקלילות שלא ראיתי ממנו כבר זמן מה. הקטעים שלו עם דלומי נראו חסרי כל מאמץ, אותנטיים וקלילים ותרמו רבות להלך ההצגה.

אציין לטובה גם את דב רייזר וגיא דמידוב בתור צמד החייטים שנתנו את אחת ההופעות הקומיות ביותר של ההצגה. הקטע שלהם יצר עוד נקודת עוקצנות כלפי הדת וההלכות הלא הגיוניות, והכל בהומור משובח וקלאסי. הם נתנו הופעה נהדרת והלוואי והיו להם עוד קטעים להציג זאת.

הפקה מצוינת לכל אחד ואחת

רפי ניב עשה עבודה נהדרת בבימוי ההצגה ובהחלט הביא כבוד לסיפור היפייפה. אני לא חובבת קטעי סולו לבד על הבמה אבל פה זה פשוט עבד. השילוב בין ינטל על הבמה לבדה, לבין הקטעים המעט ריקודיים של כל הקאסט ועד דיאלוגים אותנטיים של ינטל ואביגדור. היה כאן משחק עם כלל האלמנטים והוא נעשה בצורה חלקה ויפייפיה.

רק דבר אחד אולי פחות עבד כאן, והוא העובדה שהעבירו את המחזמר לאולם הגדול בהבימה. הוא רץ בתור התחלה באולם הקטן ואני חושבת ששם האינטימיות שנוצרת בין הקהל לשחקנים עובדת לטובת ההצגה. באולם הגדול זה קשה יותר וחלק מזה מתפספס, אך זה עדיין לא מוריד מההנאה של הקהל.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

ינטל היא אחת ההצגות שאמליץ עליהן בעיניים סגורות. היא מרגשת, סוחפת, ביקורתית ומועברת בצורה מושלמת על ידי צוות שחקנים מוכשר. ממליצה לכל אישה וגבר לבקר בה, לצפות בפלא שעל הבמה ולהמשיך לחשוב על ההצגה גם ימים אחרי.

לא נשמעת ההצגה בשבילכם? בקרו בעמוד המחזות זמר בישראל שלנו או בעמוד ההצגות בישראל שלנו ותמצאו את מה שמתאים לכם!

את שאהבה נפשי (הבימה) – ההצגה הכי טובה בתיאטרון כרגע

"את שאהבה נפשי" בתיאטרון הבימה היא הצגה מרגשת ומיוחדת המביאה סיפור ייחודי שסוף סוף קיבל את הבמה הראויה לו.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

את שאהבה נפשי הבימה - כרטיסים מוזלים להצגה ב-100 ש"ח בלבד!צילום: אור דנון

כתיבה משובחת, סיפור נוגע ללב וחוויה מרגשת

"את שאהבה נפשי" מתחרשת לאחר הפיגוע ירי בבר-נוער בתל אביב, כשדבורי מוזעקת לבית החולים לאחר שבנה נפצע. שם היא פוגשת את אדם, בחור הומו, שגם כן היה שם והיא מנסה להבין מה בנה הלומד בישיבה עשה במועדון שכזה.

ההצגה סובבת סביב קהילת הלהט"ב והשקפות חייהם המתנגשות עם השקפות חייהם של הקהילה הדתית. היא עוקבת אחר תהליך הצמיחה האישית לא רק של הבחור הדתי המוצא עצמו נמשך לגברים, אלא גם של הוריו והיסטוריית משפחתו שהובילה את כולם לסיטואציות כואבות וקשות.

ההתנגשות הזו בין הקהילות קיימת עד היום, ולכן ההצגה הזו היא אחת ההצגות הכי חשובות בתיאטרון הישראלי ברגעים אלו. היא מצליחה ליצור אינטרקציות בין דמויות בצורה כה אותנטית ואמיתית שאין אדם בקהל שלא יזיל דמעה מרוב התרגשות. איתי סגל, מחבר ההצגה, עשה עבודה מופלאה בלמצוא את המילים הנכונות להעביר מסר כה חשוב.

זו לא תהיה הפתעה שאומר לכם שישנו קהל רב שהגיע להצגה שכנראה חווה את תהליך היציאה מהארון בעצמו, והאמת היא שישיבה ליד אנשים שחוו זאת מעצימה את חווית הצפייה לכל מי שלעולם לא היה צריך להילחם על אהבותיו. הריגוש שלהם וכנראה גם ההזדהות אל הדמויות רק גרמה לי לאהוב ולהעריך את תיאטרון הבימה על העלאת ההצגה לרפרטואר שלהם.

ליטמן, רהב ושדה בהופעת חייהם

את ההצגה ביים משה קפטן, הידוע בעיקר בבימוי מחזות זמר, ואין ספק שהוא הצליח להוציא מהשחקנים את המיטב. דניאל ליטמן ועמית רהב היו מבריקים בתור הזוג המוביל. הכימיה ביניהם מתפרצת על הבמה והם נותנים עבודת משחק מופלאה ומדויקת. הרגשתי יחד איתם את הכמיהה זה לזה, את החששות, את הכעס, את הכאב. לא הרגשתי שמדובר במשחק, הרגשתי שאני צופה בחיים של אנשים אמיתיים.

אורלי זילברשץ הייתה גם היא נהדרת, היכולת שלה להיות כזו קטנה אך גם כזו גדולה על הבמה הייתה מדהימה וליבי יצא אליה, אפילו שמעשיה אינם אידיאליים בעיניי. מבחינתי גם הרגעים שלה יחד עם דניאל ליטמן היו השיא של ההצגה. שתי הדמויות הכי קיצוניות והשיח ביניהן היה מרתק ואף יותר מיוחד משאר רגעי ההצגה.

ואחרון חביב, יגאל שדה בתפקיד האב הדתי המצליח נתן את הופעת חייו על הבמה. שדה הוא שם דבר בהבימה, עם תפקידים ראשיים בעוד חוזר הניגון, מאמה מיה, מצדה 1942 ועוד, אבל דווקא בהצגה האינטימית הזו הוא הדהים אותי יותר מכל. ציפיתי שדמותו תתנהג אחרת, וקיבלתי נועם ודאגה שגרמה לי לחוש קירבה לאב האוהב והמסור.

חובה גם לפעמים לקחת סיכונים

"את שאהבה נפשי" עולה ללא שטיקים, עם תפאורה כזו מינימליסטית ויפייפיה על ידי ערן עצמון, והיא פשוט באה להעביר סיפור. סיפור כואב וקשה, סיפור שהרבה נערים ונערות עוברים גם בימים אלו. סיפור שכזה צריך להישמע ולהיראות בעיניי כל, להט"בים וסטרייטים כאחד, ואיזה כיף שיש מקום שכזה לשמוע אותו.

אך בכדי באמת להעביר אותו כמו שצריך קפטן לוקח כאן סיכונים, במיוחד בסצנה אחת מאוד פרובוקטיבית. היא מתארת את האכזריות שאנשים יכלו להיקלע אליה רק כדי לרצות את משפחותיהם. אין ספק שתהיתי לרגע איך העלו דבר שכזה לבמה אבל בסופו של דבר הסיכון משתלם. ללא הפרובוקטיביות והאכזריות הנגלית היינו מפספסים חלק עיקרי וקריטי בצמיחה של דמות ורצונה לחיות בצורה חופשית ונכונה לה.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

"את שאהבה נפשי" היא מבחינתי הצגה שהינה חובת צפייה לכל איש ואישה בארץ ישראל, ללא קשר לדת, גזע ומין. היא עדינה ורועשת בו זמנית, יצירה מופתית שאני מקווה שתרוץ לעוד הרבה זמן בתיאטרון הבימה.

המלט (הבימה) – עיבוד עוקצני, מודרני ומרענן

בצפייה במחזה המלט, מאת תיאטרון הבימה בשיתוף עם סמינר הקיבוצים, נתקלתי בעיבוד מודרני, ביצוע מדויק מצד השחקנים ותלבושות יפיפיות שרק עשו לי חשק לחזור שוב.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

הגעה ללא היכרות מקדימה עם המחזה

המחזה המלט מתאר את קורותיו של המלט הנסיך, שאביו מת לפתע ודודו תופס את המלוכה ואת המלכה. רוחו של אביו מופיעה למולו ומספרת כי נרצח על ידי אחיו ומצווה על המלט לנקום את מותו. מכאן מעשיו מובילים את הממלכה לזעזוע גדול שאין חזור ממנו.

הגעתי למחזה בלי שום ידע מקדים על המלט, לא הסיפור ולא אף גרסה קודמת. כן אני אודה, אני כמעט 30 שנה בעולם ואף פעם לא חקרתי או צפיתי במחזה הזה. אבל במקום להתבייש אני רואה זאת כגאווה שיכלתי לבוא להצגה הזו עם עיניים טריות ומבט רענן.

המחזה הוא שייקספירי ומכאן ישנה טרגדיה גדולה ושפה שתגרום לי להתאמץ לאורך כל ההצגה כדי לנסות ולהבין על מה הם מדברים. יכול להיות שזו הסיבה שבגללה אני לא מתחברת למחזות שייקספירים קלאסיים. אבל ברגע שכבר התרגלתי לשפה ולצורת התבטאות הצלחתי להיכנס עמוק לעלילה המתוסבכת והדרמה שניצבה מול עיני.

לקחת משהו ישן ולהכניס בו אלמנטים מודרנים

רק מהצצה בגרסאות קודמות ניכרת המודרנית והיצירתיות של ההפקה בניצוחו של הבמאי מאור זגורי (זה אני). לאורך כל המחזה אנו צופים בשילוב של נקודות קטנות של קומדיה בין הקטעים הדרמטיים הקשים. זגורי משחק כאן בין שני המובנים בצורה מופתית וכיפית עם אינטרפרטציה מרעננת ומסקרנת.

אם יש משהו שאני אוהבת זה לקחת משהו ישן ולעבד אותו ליצירה כמעט חדשה לגמרי, ממש כפי שעשו באוקלהומה בברודווי. זגורי וכל צוות ההפקה לא פחדו לקחת סיכונים, להביא את שייקספיר למאה הנוכחית עם הומור ועקיצות מדויקות.

הדבר הראשון הבולט הוא התנועתיות והמוזיקה העכשווית שמירי לזר הנחילה בהצגה. מהתנועות הדרמטיות הקטנות ועד קטע ריקוד שנתן לנו את נדיר אלדד בלי חולצה. אפילו התאורה הרשימה אותי במיוחד, וזה מסוג הדברים שאני בדרך כלל לא שמה עליהם דגש. שילוב המוזיקה והתנועה בהחלט הכניסו את הצופה לאווירה של המחזה, גם מבחינת המודרניות שבו וגם מבחינת השייקספיריות שבו.

עוד צד חזק מאוד שהרשים אותי במיוחד היה התלבושות המדהימות שעיצבו ליטל רייס ואלונה ויינשטיין. קינאתי בכל שחקן, גם אלו ששיחקו אישה וגם אלו ששיחקו גבר, וזה לא משהו נפוץ מבחינתי בתיאטרון. יש אופציה להעביר את השמלה שמתן שביט לבש לרנואר או משהו?

אך בסופו של יום, המנצח על כולם, זגורי הוא פשוט עילוי. היי, הוא הצליח לשלב את דיסני יחד עם שייקספיר ורק על זה מגיעים לו שבחים ומחיאות כפיים. ולא רק זה, ישנה סצנה אחת מיוחדת של חזרה בזמן (בערך) שבה הוא שבה אותי רשמית. הוא פשוט אדם חד, שרואה את התיאטרון בדרך אחרת מכולם ואנחנו רק זוכים מכך. נדמה גם, שיחד עם היצירתיות הנשפכת ממנו, הוא מצליח למשוך אחריו את כל אנשי ההפקה והשחקנים שילכו בדרכו. יחד, הם יוצרים יצירה חדשנית ובועטת שמעלה לכל העיבודים הקודמים אבק.

בן יוסיפוביץ' מבריק בהובלת המחזה

הצגה שכזו, מלאת שחקנים בתפקידים ראשיים, חייבת קאסט שחקנים מנצח כדי להחזיק קהל שלם. רובם שחקנים קבועים בנוף של הבימה ותמיד כיף לראות אותם על הבמה. חלקם בתפקיד שונה, כזה שמוציא מהם גוון שלא ראינו עוד, וחלקם עם אותו טריק שתמיד עובד.

מתן שביט ואלכס קרול מוציאים את האישה שבהם בצורה מופתית, אם זה קרול עם האלגנטיות והפאסון ושביט עם הביישנות והעדינות. שניהם משחקים את תפקידי הנשים הראשיים ועושים זאת בצורה מופתית שכזו שרק אחרי ההצגה נזכרתי שבעצם מדובר בגברים. אני חושבת שהם שניהם כל כך נהנים מהשינוי והגיוון שהמחזה נותן להם ורואים את זה במשחק שלהם ובנוכחות שלהם על הבמה.

שפי מרציאנו ושחר רז נהדרים בייצוג הצמד חמד של המחזה, השטותניקים והחמקמקים. נדיר אלדד בתפקיד דרמתי במיוחד ומוכיח לנו שוב כמה הוא שחקן נהדר. מי היה מאמין שיום אחרי זה הוא משחק בכבש ה-16 ילד בן 6? תומר ברש ואסף פרי גם כן מצוינים והיוו מבחינתי המשקל של ההצגה, אלו שתמיד מחזירים את העלילה "למציאות" ולא לרוחות שגעונות שמוצגים לנו שם.

את הרוח של האב שיחקו 5 נשים, השחקניות היחידות במחזה, והן עשו את עבודתן כל כך טוב שכל פעם כשהן עלו לבמה עברה בי צמרמורת. התנועתיות שלהן, הצעקה, השבר שבקע מקולן, הצער ותחושת הנקמה. השילוב של 5 רוחות כדמות אחת היה חכם מצידו של זגורי ומעניין מצידו של הקהל, אפילו שלדעתי אפשר לעבוד עוד על האחידות שלהן שהתפספסה לקטעים.

אחרון חביב, זה שמגיעים לו כל השבחים שרק אפשר, בן יוסיפוביץ' מוביל את ההצגה הזו בהומור, עוצמה ואפלה. הכריזמה שלו על הבמה מורגשת כל פעם מחדש, הוצאת השיגעון המטורף של דמותו בצורה מופתית, מבחינתי הוא המלט ואין אחר לו. זכיתי לצפות ביוסיפוביץ' בכמה הצגות בהבימה ואין שמחה ממני שהוא מקבל את הבמה הזו להוכיח כמה שהוא טוב.

אבל האם הוא לא מודרני מספיק?

אך יחד עם כל המחמאות, היו כמה דברים שהפריעו לי. ההצגה התמקמה בתיאטרון קטן ואינטימי שמאפשר לה המון תנועתיות וקירבה לקהל, אבל עם זה ישנו חיסרון אחד. המקום קטן, ולכן הסאונד מותאם לכך. כל פעם שהשמיעו את פסקול ההצגה משהו שם לא התחבר לי, הרגשתי קצת בהפקה של שנה א' בביה"ס למשחק חובבני. אני לא יודעת האם ניתן לתקן את הסאונד אבל זו הייתה התחושה שעברה לי כל פעם שהשמיעו שיר מגניב והשחקנים רקדו, והיה לי חבל כי הקונספט היה חזק וטוב.

והערה אחרונה אך חשובה מאוד. זגורי בחר לשים בשני תפקידי הנשים המובילות גברים שישחקו אותן. הליהוק הזה נתן נפח קצת אחר לדמויות, במיוחד בקטע קשה שמאוד מתחבר לכל תנועת הMeToo. מצד אחד, משהו בי התחבר עם זה שגבר היה בסצנה הזו, אך מצד שני קצת חרה לי שכמות השחקנים מהמין הגברי הייתה כפי 2 מכמות הנשים ששיחקו בהצגה. כל התפקידים הראשיים היו גברים והנשים שיחקו "רק" רוחות. אם כבר לעשות חילופי מינים, למה לא ללהק אישה שתשחק את אחד הגברים? קח את המודרניות עד הסוף, הרי זו כל המהות של ההצגה הזו, לא?

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

ללא ספק זגורי, צוות ההפקה וצוות השחקנים עושים עבודה נהדרת ומביאים מחזה שייקספירי ישן בדרך מרעננת ומקפיצה. מחזה מצוין לכל מי שרוצה תיאטרון קלאסי עם טוויסט מודרני.

הכבש השישה עשר (הבימה) – הצגת הילדים לכל המשפחה

תיאטרון הבימה החזירו קלאסיקה ישראלית כיפית ואנרגטית. ההפקה יפיפייה מכל הבחינות ומומלצת לכל המשפחה ללא תלות בגילאים!

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

קלאסיקה ישראלית וטובה

הכבש השישה עשר, מאת יהונתן גפן ועל בסיס שיריו וספריו, עוקב אחרי קבוצת ילדים המחפשת אחר חבריהם הנעלם, דניאל. במהלך החיפושים, הם נכנסים לגן הישן שלהם, ועוברים מסע התבגרות לאורך לילה אחד בגן סגור.

המחזמר ילדים הזה הוא דוגמא נהדרת להצגה שכל המשפחה יכולה ללכת ביחד ולהנות. עם שירי ילדות מוכרים לכולנו, ליאור רונן עשה עיבודים יפייפיים שמחדשים למבוגרים שבינינו ומגלים עולם חדש לילדים שבינינו. הקאסט שר נהדר, מותיקי הבמה נדיר אלדד, רוני מרחבי, שירן הוברמן ועוד ועד החדשים על הבמה – שירה לוי ואור עמרמי ברוקמן.

סיפור הילדים מקסים ונחמד, וגם כצופה בוגרת נהניתי מהצפייה, אפילו בקטעי המשחק הילדותיים, בעיקר בזכות השחקנים הנהדרים שליהקו להפקה. רוני מרחבי עם היופי העדין שלה, שירן הוברמן עם קטעי הקומדיה ההורסים שלה, נדיר אלדד שהאמנתי שהוא ילד אפילו שהוא עבר את ה-40, אליעד סודאי המוביל, שירה לוי התמימה והעדינה ועוד. כל השחקנים נראו כישות אחת הפועלת ביחד בריקודים, בשירה ובמשחק. הם היו אחידים, החמיאו אחד לשני, שיחקו זה מזה והיה כיף לצפות בכזו כימיה על הבמה.

הרמוניה מושלמת למעט צלע אחת

היחידי שנראה כעוף בלהקת דגים היה אור עמרמי ברוקמן הצעיר. שלא תטעו, הוא שר נהדר, הוא לא סתם קיבל את הבמה להפגין את קולו המופלא ולהוכיח שהוא פרפורמר ענק. מה הבעיה? לא מדובר בהופעת שירה, מדובר בהצגה. אור לא שיחק, הוא הופיע, ולי בתור צופה בוגרת זה הפריע מאוד. כל פעם שהיה לו טקסט, כל שיר שהוא השתתף בו, הרגיש כאילו הוא לא חלק. מה שמצחיק זה שמבין כל הקאסט הוא הכי קרוב לגיל הדמות, אבל אולי דווקא זה מה שמונע ממנו להשתחרר ולהתנהג כמו ילד בן 6.

אני חושבת שיש לו פוטנציאל, הוא פשוט צריך לעבור כמה שיעורי משחק, ללמוד להשתחרר ולשחק אותה ילד. לא לעלות בתור אור הזמר, אלא אור השחקן ואם הוא ילמד לעשות זאת אני צופה לו עתיד מזהיר בעולם התיאטרון ובמיוחד בעולם מחזות הזמר.

שעה וחצי של כיף

בסך הכל, ההצגה הזו נהדרת וכיפית בטירוף. הכוריאוגרפיה של אביחי חכם נהדרת, במיוחד השיר עם הקוביות הדורש יכולת סינכרון פנומנלית והשחקנים עושים זאת בצורה נהדרת. התפאורה של אדם קלר יפיפייה עם כמות פרחים מטורפת על הבמה והיא משרה אווירה שמחה וצוהלת. היה אנרגטי, היה נוסטלגי והיה לי כיף, אפילו שמדובר בהצגת ילדים ואני כבר לקראת שנות ה-30 שלי.

זו לא הצגה חדשה, היא קיבלה כמה וכמה הפקות שונות במהלך השנים, אבל יש סיבה מוצדקת לכך. היופי הוא שבכל הפקה חדשה ההצגה מקבלת חיים חדשים, אופי שונה ועיבוד יצירתי ומיוחד. כל אנשי ההפקה עבדו ועכשיו הם יכולים לקצור את הפירות, כי אני צופה שההצגה תרוץ להרבה זמן.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

אם יש לכם ילדים, אתם ללא ספק תהנו מההצגה הזו. אם אין לכם ילדים, תשאילו אותם מחבר, שכן, קרוב משפחה, או שתגיעו לבד ותהנו ככה או ככה.

לקניית כרטיסים

עוד חוזר הניגון (הבימה) – השירים שממלאים את ליבנו מחדש

"עוד חוזר הניגון" מציג את חייו של אלתרמן בצורה אמיתית וכנה, על אף החלקים הקשים, ולולא סיפורו היה כבד כל כך הייתי הולכת ורואה את ההצגה שוב ושוב ושוב.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

"עוד חוזר הניגון" הינו מחזמר בהשראת סיפור חייו של נתן אלתרמן ובתו תרצה אתר. המחזמר רץ על שני זמנים שונים – היום בו אלתרמן נפטר בשנת 1970 ו-13 השנים שקדמו למותו. לאורך כל המחזמר ניתן לשמוע מלהיטיו של אלתרמן, כגון: "עוד חוזר הניגון", "שמרי נפשך" ועוד.

סיפור המביא לקדמת הבמה את בעיות הנפש שרבים מתמודדים איתם

לא אשקר לכם, הסיפור של המחזמר מאוד, אבל מאוד כבד. אנו נחשפים לסיפור חיים קשה של אלתרמן ובתו, אך גם לסיפור אהבה גדול מהחיים שעל אף כל המהמורות והמריבות הוא עדיין חזק ותמידי. אני לא יודעת כמה המחזמר הזה מציג את אלתרמן בצורה טובה, אני גיליתי אדם קשה ומעט אנוכי שלא ידעתי עליו לפני כן. מלבד כישרון כתיבה ענק ואהבתו לבתו לא הוצג בפניי צד אחר שבו שיגרום לי לאהוב אותו בחזרה. לעומתו, ההצגה כן מציגה את תרצה אתר בצורה הכי אותנטית, פגיעה ורגישה ואי אפשר שלא לרצות את הטוב ביותר לדמותה, על אף הסיומת המרה שכולנו יודעים עליה.

ממחזמר שכזה עולה תמיד השאלה – האם במחזמר של שיריו של משורר צריך לספר את סיפור חייו, כפי שבוצע ב"סימני דרך" של נעמי שמר, או להמציא סיפור עלילה חדש לגמרי, כמו שהיה ב"מיקה שלי" של יאיר רוזנבלום. אני חושבת שבמקרה הזה, על אף היצירתיות הרבה שנשפכה על הבמה והכישרון הרב שעולה כל ערב, היה שווה לעשות שילוב. להתבסס מעט על חייו הפרטיים אך לספר סיפור שונה לחלוטין ולהכניס אליו מעט שמחה וצחוק, מה שלא קיבלנו כאן.

צוות מוכשר על אף הביקורת על סיפור ההצגה

אך יחד עם כל הביקורת על הסיפור, צוות ההפקה הכולל עשה עבודה פשוט מופלאה בלקבוע את האווירה שהסיפור מתרחש בה. מהרגע שהמחזמר מתחיל יש שימוש מופלא בבמה באמצעות תפאורה רבת רבדים ומסתובבת שמעבירה אותנו בין הדירות השונות, בתי הקפה והפאבים המדוברים עליהם. גם השימוש במסכים המסמנים לנו את הזמנים השונים והמיקום שבו הסצנה הבאה מתקיימת עושים עבודה נהדרת ובהחלט מכניסים אותנו למצב רוח הקודר שהמחזמר נמצא בו. העבודה של ערן עצמון על התפאורה פשוט מופלאה בכל הצגה שבה הוא נוגע ואני פשוט מעריצה את עבודותיו אז זה כבר סיפתח מצוין להצגה.

התאורה של אבי יונה בואנו, הוידאו של גיא רומם ועד הבימוי של קפטן, כולם ביחד נותנים הצגה מופלאה ועבודת צוות נהדרת. בהחלט הייתה מחשבה עמוקה על כל חלק קטן וזה מצליח.

אבל בסופו של יום, החוזק העיקרי של המחזמר הוא צוות השחקנים המטורף שהצליחו לגייס. ריקי גל, שלומית אהרון, רוני דלומי, מירי מסיקה והילה שלו הן שלמות על הבמה וקולן בלבד יגרום לי לחזור ולראות אותה. כל השירים באים בדיוק במקום עם ביצועים מרהיבים ועיבודים יפייפיים של ליאור רונן האהוב עלי. הדבר היחידי שהיה חסר לי והתאכזבתי שלא בא היה בביצוע השיר "שמרי נפשך" שבו לתרצה הצעירה לא נתנו מקום לשיר, כאשר השיר נכתב עבורה. כמה כיף היה לשמוע את הילה שלו מסיימת את השיר עם הקול המלאכי שלה.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

"עוד חוזר הניגון" הינו מחזמר קשה שדן בבעיות נפש, בגידות, החיים בצל הפפראצי והלחץ מהחברה. ההפקה כולה יפייפיה, כולל צוות שחקנים חזק מאוד, אך היה מאוד לשקול את הסיפור הכבד שמכביד על האווירה.

לקניית כרטיסים

דבר על מקום הימצאם (הבימה) – הצגה שכל יהודי צריך לראות

"דבר על מקום הימצאם" של תיאטרון הלאומי הבימה, שנכתב על ידי נאווה סמל, מנגיש לנו את סיפורם החשוב של ניצולי שואה בישראל לאחר המלחמה בצורה מרגשת והיסטורית.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

דבר על מקום המצאם - תיאטרון הבימה

הצגה שהיא בגדר חובה לכל ישראלי

"דבר על מקום הימצאם" היא מבחינתי הצגה שהינה בגדר חובה לכל יהודי ישראלי שחי בארץ. ההיסטוריה החשובה שההצגה מספרת נותנת לנו הצצה קטנה לתחושות ולמחשבות של ניצולי השואה שעלו לארץ ב-1948. החשיבות שהם נתנו לעלייה ולהתיישבות בארץ, גם כשזה בא על חשבון הפרנסה הקודמת שלהם, היא משהו שלעתים קצת נעלם בדורנו. לפעמים בגלל שנולדנו למדינה שכבר מפותחת כל כך אנו שוכחים את הדרך הקשה שסבינו וסבותינו עברו, ואסור לנו.

ההצגה מועברת בכל כך הרבה רגש שכל כך קל להיכנס לסיפור ורק להתפלל לטוב. נאווה סמל כתבה יצירת מופת שצריכה לקבל כמה שיותר חשיפה שהיא יכולה. בהפקה הנוכחית, התפאורה המבולגנת שמתארת את העזיבה המהירה לארץ, ההיאחזות בציוד לא הכרחי רק בשל הקשר למשפחה, כל אלו פשוט נעשו בצורה מבריקה.

הרגעים הכי מרגשים היו רגעי השירה הקטנים. השימוש במוזיקה ברגעים אלו, השירים המתאימים והקפיצה בין הרדיו לביצועים של השחקנים נתנו נפח נוסף ומרטיט לכל הקשר שבהם הם עלו. מזלנו שמרבית השחקנים הינם זמרים מדופלמים ולכן העור ברווז הוכפל פי שתיים. אין ספק שהבימוי של איה קפלן הוסיף לסיפור הקשה את הרוך והיופי שבדמויות.

ביצוע נהדר מצד השחקנים

אני באמת ובתמים מאמינה שצוות השחקנים שליהקו להצגה הזו היה פשוט מושלם. בהובלתן של סנדרה שדה ורובי פורת-שובל, השחקנים נשענים זה על זו במהלך ההצגה והכימיה ביניהם נהדרת, במיוחד בין זוג הצעירים ליהי קרונובסקי ומתן שביט. ניר זליחובסקי היה מצוין כהרגלו כשהוא קופץ בין הבחור המגמגם לתחמן ויגאל שדה נתן ביצוע נהדר ומדויק.

אסגור את הפוסט הזה באימרה הזו – אנחנו צריכים יותר יצירות שכאלו ברפרטואר שלנו. יצירות שמתארות את תחילתה של המדינה, את הערכים שהועברו לצעירים שגדלו כאן עוד כשהיה רק חול. בהצגה הזו אנחנו רואים רק את הצד של העולים, בואו נראה את שני הצדדים ביחד – העולים והצברים. אנחנו צריכים לזכור לא רק את השואה, אלא גם את אלו שבנו את המדינה שאנו חיים בה היום לפני שיהיה מאוחר מדי ונאבד כיוון לגמרי.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

דבר על מקום הימצאם משלב בצורה מופתית בין תוצאות השואה הקשות לבין התקווה של מדינה חדשה שבה יש ליהודים מקום להיות חופשיים. היא חובה מבחינתנו לכל אחד בכדי להבין את ההיסטוריה שלנו ומה שהוביל אותנו לאיפה שאנו היום. 

לקניית כרטיסים

מחזות זמר והצגות נוספות בארץ