"את שאהבה נפשי" בתיאטרון הבימה היא הצגה מרגשת ומיוחדת המביאה סיפור ייחודי שסוף סוף קיבל את הבמה הראויה לו.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

צילום: אור דנון

כתיבה משובחת, סיפור נוגע ללב וחוויה מרגשת

"את שאהבה נפשי" מתחרשת לאחר הפיגוע ירי בבר-נוער בתל אביב, כשדבורי מוזעקת לבית החולים לאחר שבנה נפצע. שם היא פוגשת את אדם, בחור הומו, שגם כן היה שם והיא מנסה להבין מה בנה הלומד בישיבה עשה במועדון שכזה.

ההצגה סובבת סביב קהילת הלהט"ב והשקפות חייהם המתנגשות עם השקפות חייהם של הקהילה הדתית. היא עוקבת אחר תהליך הצמיחה האישית לא רק של הבחור הדתי המוצא עצמו נמשך לגברים, אלא גם של הוריו והיסטוריית משפחתו שהובילה את כולם לסיטואציות כואבות וקשות.

ההתנגשות הזו בין הקהילות קיימת עד היום, ולכן ההצגה הזו היא אחת ההצגות הכי חשובות בתיאטרון הישראלי ברגעים אלו. היא מצליחה ליצור אינטרקציות בין דמויות בצורה כה אותנטית ואמיתית שאין אדם בקהל שלא יזיל דמעה מרוב התרגשות. איתי סגל, מחבר ההצגה, עשה עבודה מופלאה בלמצוא את המילים הנכונות להעביר מסר כה חשוב.

זו לא תהיה הפתעה שאומר לכם שישנו קהל רב שהגיע להצגה שכנראה חווה את תהליך היציאה מהארון בעצמו, והאמת היא שישיבה ליד אנשים שחוו זאת מעצימה את חווית הצפייה לכל מי שלעולם לא היה צריך להילחם על אהבותיו. הריגוש שלהם וכנראה גם ההזדהות אל הדמויות רק גרמה לי לאהוב ולהעריך את תיאטרון הבימה על העלאת ההצגה לרפרטואר שלהם.

ליטמן, רהב ושדה בהופעת חייהם

את ההצגה ביים משה קפטן, הידוע בעיקר בבימוי מחזות זמר, ואין ספק שהוא הצליח להוציא מהשחקנים את המיטב. דניאל ליטמן ועמית רהב היו מבריקים בתור הזוג המוביל. הכימיה ביניהם מתפרצת על הבמה והם נותנים עבודת משחק מופלאה ומדויקת. הרגשתי יחד איתם את הכמיהה זה לזה, את החששות, את הכעס, את הכאב. לא הרגשתי שמדובר במשחק, הרגשתי שאני צופה בחיים של אנשים אמיתיים.

אורלי זילברשץ הייתה גם היא נהדרת, היכולת שלה להיות כזו קטנה אך גם כזו גדולה על הבמה הייתה מדהימה וליבי יצא אליה, אפילו שמעשיה אינם אידיאליים בעיניי. מבחינתי גם הרגעים שלה יחד עם דניאל ליטמן היו השיא של ההצגה. שתי הדמויות הכי קיצוניות והשיח ביניהן היה מרתק ואף יותר מיוחד משאר רגעי ההצגה.

ואחרון חביב, יגאל שדה בתפקיד האב הדתי המצליח נתן את הופעת חייו על הבמה. שדה הוא שם דבר בהבימה, עם תפקידים ראשיים בעוד חוזר הניגון, מאמה מיה, מצדה 1942 ועוד, אבל דווקא בהצגה האינטימית הזו הוא הדהים אותי יותר מכל. ציפיתי שדמותו תתנהג אחרת, וקיבלתי נועם ודאגה שגרמה לי לחוש קירבה לאב האוהב והמסור.

חובה גם לפעמים לקחת סיכונים

"את שאהבה נפשי" עולה ללא שטיקים, עם תפאורה כזו מינימליסטית ויפייפיה על ידי ערן עצמון, והיא פשוט באה להעביר סיפור. סיפור כואב וקשה, סיפור שהרבה נערים ונערות עוברים גם בימים אלו. סיפור שכזה צריך להישמע ולהיראות בעיניי כל, להט"בים וסטרייטים כאחד, ואיזה כיף שיש מקום שכזה לשמוע אותו.

אך בכדי באמת להעביר אותו כמו שצריך קפטן לוקח כאן סיכונים, במיוחד בסצנה אחת מאוד פרובוקטיבית. היא מתארת את האכזריות שאנשים יכלו להיקלע אליה רק כדי לרצות את משפחותיהם. אין ספק שתהיתי לרגע איך העלו דבר שכזה לבמה אבל בסופו של דבר הסיכון משתלם. ללא הפרובוקטיביות והאכזריות הנגלית היינו מפספסים חלק עיקרי וקריטי בצמיחה של דמות ורצונה לחיות בצורה חופשית ונכונה לה.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

"את שאהבה נפשי" היא מבחינתי הצגה שהינה חובת צפייה לכל איש ואישה בארץ ישראל, ללא קשר לדת, גזע ומין. היא עדינה ורועשת בו זמנית, יצירה מופתית שאני מקווה שתרוץ לעוד הרבה זמן בתיאטרון הבימה.

"עוד חוזר הניגון" מציג את חייו של אלתרמן בצורה אמיתית וכנה, על אף החלקים הקשים, ולולא סיפורו היה כבד כל כך הייתי הולכת ורואה את ההצגה שוב ושוב ושוב.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

"עוד חוזר הניגון" הינו מחזמר בהשראת סיפור חייו של נתן אלתרמן ובתו תרצה אתר. המחזמר רץ על שני זמנים שונים – היום בו אלתרמן נפטר בשנת 1970 ו-13 השנים שקדמו למותו. לאורך כל המחזמר ניתן לשמוע מלהיטיו של אלתרמן, כגון: "עוד חוזר הניגון", "שמרי נפשך" ועוד.

סיפור המביא לקדמת הבמה את בעיות הנפש שרבים מתמודדים איתם

לא אשקר לכם, הסיפור של המחזמר מאוד, אבל מאוד כבד. אנו נחשפים לסיפור חיים קשה של אלתרמן ובתו, אך גם לסיפור אהבה גדול מהחיים שעל אף כל המהמורות והמריבות הוא עדיין חזק ותמידי. אני לא יודעת כמה המחזמר הזה מציג את אלתרמן בצורה טובה, אני גיליתי אדם קשה ומעט אנוכי שלא ידעתי עליו לפני כן. מלבד כישרון כתיבה ענק ואהבתו לבתו לא הוצג בפניי צד אחר שבו שיגרום לי לאהוב אותו בחזרה. לעומתו, ההצגה כן מציגה את תרצה אתר בצורה הכי אותנטית, פגיעה ורגישה ואי אפשר שלא לרצות את הטוב ביותר לדמותה, על אף הסיומת המרה שכולנו יודעים עליה.

ממחזמר שכזה עולה תמיד השאלה – האם במחזמר של שיריו של משורר צריך לספר את סיפור חייו, כפי שבוצע ב"סימני דרך" של נעמי שמר, או להמציא סיפור עלילה חדש לגמרי, כמו שהיה ב"מיקה שלי" של יאיר רוזנבלום. אני חושבת שבמקרה הזה, על אף היצירתיות הרבה שנשפכה על הבמה והכישרון הרב שעולה כל ערב, היה שווה לעשות שילוב. להתבסס מעט על חייו הפרטיים אך לספר סיפור שונה לחלוטין ולהכניס אליו מעט שמחה וצחוק, מה שלא קיבלנו כאן.

צוות מוכשר על אף הביקורת על סיפור ההצגה

אך יחד עם כל הביקורת על הסיפור, צוות ההפקה הכולל עשה עבודה פשוט מופלאה בלקבוע את האווירה שהסיפור מתרחש בה. מהרגע שהמחזמר מתחיל יש שימוש מופלא בבמה באמצעות תפאורה רבת רבדים ומסתובבת שמעבירה אותנו בין הדירות השונות, בתי הקפה והפאבים המדוברים עליהם. גם השימוש במסכים המסמנים לנו את הזמנים השונים והמיקום שבו הסצנה הבאה מתקיימת עושים עבודה נהדרת ובהחלט מכניסים אותנו למצב רוח הקודר שהמחזמר נמצא בו. העבודה של ערן עצמון על התפאורה פשוט מופלאה בכל הצגה שבה הוא נוגע ואני פשוט מעריצה את עבודותיו אז זה כבר סיפתח מצוין להצגה.

התאורה של אבי יונה בואנו, הוידאו של גיא רומם ועד הבימוי של קפטן, כולם ביחד נותנים הצגה מופלאה ועבודת צוות נהדרת. בהחלט הייתה מחשבה עמוקה על כל חלק קטן וזה מצליח.

אבל בסופו של יום, החוזק העיקרי של המחזמר הוא צוות השחקנים המטורף שהצליחו לגייס. ריקי גל, שלומית אהרון, רוני דלומי, מירי מסיקה והילה שלו הן שלמות על הבמה וקולן בלבד יגרום לי לחזור ולראות אותה. כל השירים באים בדיוק במקום עם ביצועים מרהיבים ועיבודים יפייפיים של ליאור רונן האהוב עלי. הדבר היחידי שהיה חסר לי והתאכזבתי שלא בא היה בביצוע השיר "שמרי נפשך" שבו לתרצה הצעירה לא נתנו מקום לשיר, כאשר השיר נכתב עבורה. כמה כיף היה לשמוע את הילה שלו מסיימת את השיר עם הקול המלאכי שלה.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

"עוד חוזר הניגון" הינו מחזמר קשה שדן בבעיות נפש, בגידות, החיים בצל הפפראצי והלחץ מהחברה. ההפקה כולה יפייפיה, כולל צוות שחקנים חזק מאוד, אך היה מאוד לשקול את הסיפור הכבד שמכביד על האווירה.

לקניית כרטיסים