לילות ברודווי בתיאטרון הבימה הוא אחד המופעים המושקעים שהייתי בהם לאחרונה, ואם תדעו למה אתם באים ותבינו את מטרת ההופעה – תהנו ללא צל של ספק.

לא תמיד צריך עלילה כדי להנות

המופע לילות ברודווי מציג עצמו בפרסומים כמופע עם עלילה, אך בואו אגלה לכם מראש – אין אחת כזו. היתרון הגדול שלו? לא צריך שום עלילה או סיפור כדי להנות ממנו.

אז למה אתם כן יכולים לצפות? למופע מרהיב הכולל מגוון שירי מחזות זמר עם להקת רקדנים מטורפת וכשרונות קוליים אדירים. ״העלילה״ שכוללת סיפור חמוד של שחקן מבוגר ונכדו בסה״כ מאפשרת לרקדנים והזמרים לנוח מעט מאחורי הקלעים. היא אינה מזיקה אך אינה תורמת יותר מדי וסה״כ נותנת לכם אתנחתא וזמן עיכול של הנאמברים המטורפים שראיתם שנייה לפני כן.

קאסט ענק של רקדנים שעושים את המופע

יצא לי לראות מגוון מופעים דומים לזה, למשל החיים הם קברט שעלה עד לא מזמן בתיאטרון הקאמרי, אך הבימה הביאו אותה ובענק. לא בגלל השמות הגדולים שהביאו, אלא בזכות להקת הרקדנים המטורפת שהייתה שם, הנאמברים המדהימים שהם הובילו יחד עם התפאורה המחמיאה והתלבושות המתאימות בול לכל נאמבר.

לא כל יום יוצא לי לצפות במופע בארץ עם מעל לחמישה רקדנים, אז 15? טירוף. הכוריאוגרפיה המדהימה של מירי לזר ואביחי חכם בשילוב עם הכשרונות הנהדרים שהבימה ליהקו ואנחנו כקהל מקבלים נאמברים מעוררי השראה. היצירתיות, היציאה מהשגרה וההשקעה שנכנסה לכל ריקוד מהפנטים וגרמו לי לרצות עוד.

ובינינו? רק בשביל לראות נאמבר של שיקאגו וישר אחריו נאמבר מבוסס בוב פוסי שווה כל רגע במופע הזה.

״טעות בליהוק״ שחוגג ומפתיע עד הסוף

בנוסף לרקדנים והכוריאוגרפיה, עוד משהו נהדר שהיה סיכון גדול הוא ענייני המיסקאסט (טעות בליהוק) שהולכים בלי סוף במופע הזה. מיסקאסט הינו ליהוק מעבר לגבולות הנורמה, למשל אישה לתפקיד של גבר, ילד לתפקיד של אדם מבוגר וכו׳.

מירי לזר ואביחי חכם לא פחדו לעשות ערבוביאדה וזה עבד להם ובענק. ההפתעה הטובה בכל נאמבר שכזה העלתה לי חיוך ענק על הפנים ורצון לראות איפה עוד הם יפתיעו אותי.

יותר מדי זמרים, פחות מדי משחק

מלבדם, אנו נחשפים לקבוצה די גדולה של זמרים שחקנים (בסביבות העשרה), כאשר כל אחד מהם עולה לשניים שלושה שירים, אם לא פחות. הריבוי בשחקנים הווקליים לא עבד מבחינתי ובכיף היה אפשר להוריד 1-2 ולתת לשחקן קיים לבצע עוד שיר.

כל הזמרים עושים עבודה ווקלית נהדרת, אך משחקית לא כולם קלעו במטרה. השאלה הגדולה פה היא – האם השיר נועד להיות משחקי ותיאטרלי כי אנחנו בתיאטרון, או נטו ווקלית יפייפה כי זה מופע ולא באמת הצגה? במידה וזה הראשון, הם לא חזקים מספיק, אם מדובר באופציה השנייה אז מי אני שאדבר.

אני כן אציין את השתיים שבלטו מבחינתי – גל שטרית ואילי עלמני. אולי שמותיהן לא מוכרים לכם עדיין, אבל ראו הוזהרתם. שטרית הייתה מהפנטת בשירתה וריגשה עם עיניה הנוקבות עד לשורה האחרונה ביציע. עלמני כבר מתקדמת יפה מאוד בתיאטרון ומקבלת תפקידים ראשיים גדולים. אך בהופעה הזו, שבה היא לא ״המחליפה״ של אף אחת, היא פרחה יותר מכולם. היא הייתה השחקנית זמרת שהביאה אותה בכל שיר, מהקצביים והסקסיים ועד המרגשים עד דמעות והיא בדרכה מבחינתי להיות כוכבת התיאטרון שכל הארץ יכיר.

אז קחו את הרגליים שלכם ולכו להבימה, תהנו ממופע מלא בשואו, קסם ותרגומים לא רעים בכלל של כל השירים שאנחנו מכירים כבר שנים. תהנו מלהקת רקדנים יוצאת מן הכלל וממופע ברודווי ממש כאן בישראל.

השנה היפה בחיי שנכתבה על ידי אוהד חיטמן והופקה בשיתוף פעולה בין תיאטרון הבימה לתיאטרון חיפה תספק לכם חוויה כיפית ומהנה, עם שירים מצוינים וצוות שחקנים מעולה.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

* ביקורת זו נכתבה לאחר צפייה בהצגה בכיכובם של לי בירן, רוני דלומי ובן יוספוביץ'. את התפקידים מבצעים גם אילי עלמני, נדיר אלדד ואליעד סודאי.

חיטמן עושה זאת שוב

המחזמר מספר את סיפורם של דנה ורוני ברגע גילוי ההיריון הראשון שלהם וההתמודדות עם התינוק החדש וחייהם החדשים. לצד האימהות הלוחצות הם פונים לעזרה מזוג חבריהם הגייז שגם הם מתמודדים עם תאומים צעירים ואפילו מהמלצרית בבית הקפה הסמוך.

זהו אינו המחזמר הראשון של חיטמן, ולאחר ההצלחה המסחררת של בילי שוורץ באתי עם המון ציפיות. הוא שוב מוכיח כמה שהוא מוזיקאי מחונן ומותאם בול למחזות זמר עם שירים קצביים, כיפיים ומרעננים לצד שירים נוגעים ללב ומרגשים. כל אחד ואחד מהנאמברים במחזמר היו נהדרים וגרמו לי לזמזם את השירים אחרי שמיעה אחת בלבד.

השילוב שלו יחד עם עוז מורג שעשה את הכוריאוגרפיה הנהדרת ומשה קפטן שהוביל את כל המהלך הניבו כיף גדול וקהל מאושר. כל נאמבר הפתיע כשהיה צריך או ריגש כשהיה צריך וצוות השחקנים החמיא לכל שיר בצורה מופלאה. השילוב גם עם התפאורה של ערן עצמון (אמרתי כבר שאני מעריצה מושבעת שלו?) פשוט הביאו נקודת מבט מודרנית ועכשווית על חיינו היום.

שחקני המשנה שגונבים את ההצגה

התיאטראות גם דאגו לצוות שחקנים מרהיב ומוכשר, הרבה מהם משחקני הבימה הותיקים. רוני דלומי ממשיכה להרשים ולהדהים, מיקי קם משעשעת והורסת כתמיד ואורנה דץ האלגנטית גם כן. לי בירן בתפקיד ראשון היה נראה טבעי על הבמה ושירה לוי פשוט נהדרת עם החן שלה והקול המהפנט.

אך למרות השמות המפוצצים, שני הכוכבים של ההצגה הם ללא ספק בן יוסיפוביץ' ויואב מילשטיין בתור בן ואודי, הזוג גייז עם שני התינוקות. הם היו משעשעים, גדולים כמו שאנחנו אוהבים בתיאטרון ופשוט גנבו את ההצגה. אם היו מחליפים את הזוג הראשי של העלילה והופכים אותם למרכז אני לא הייתי מתנגדת.

למרבה ההפתעה, שני השירים והתפקידים שבלטו במיוחד והשאירו חותם היו שירו של בן יוסיפוביץ' בתור האב הגיי הלחוץ ושירו של ישראל ארנסט בתור ד"ר גריי הפסיכולוג המשעשע. שניהם הביאו את הדמויות שלהם לאקסטרים עם שירים משעשעים, לקחו פיקוד על הבמה ופשוט שבו את הלבבות של כל הקהל.

עלילה מעט חסרה אך לאו דווקא מפריעה להנאה

הדבר היחידי בכל ההצגה הזו שלא עבד לי כל כך הייתה דווקא העלילה. לא אשקר שמההתחלה קצת דאגתי כי לא הבנתי יותר מדי מה הסיפור מהתקצירים. יש לנו זוג ראשי שעובר תהפוכות אבל הרגיש שחסר לו קצת עומק, קצת יותר הבנה מהקהל מי הם ומה הם רוצים מחייהם. כן מציינים זאת במשפט או שניים, אבל אנחנו בתיאטרון אז איפה הדרמה וההגזמות? דנה שחקנית בנשמה או לא?

היו גם כמה רגעים שלא הרגשתי שיש באמת הצדקה או הסבר למה שהדמות עושה או קטעים שהיו חסרים לי כדי להשלים את הסיפור שמסופר לי כרגע. יכול להיות שיהיו אנשים שזה לא יפריע להם, לי אישית זה היה חסר. ישבתי ונהניתי מהשירים וההפקה אבל לא הצלחתי להתחבר לדמויות הראשיות ולא חשבתי יותר מדי על מה יקרה הלאה בסיפור.

הרגשתי שההצגה הזו היא בדיוק ההיפך ממה שקרה לי בנשף, שם השירים לא עניינו אותי ורק רציתי שיתקדמו כדי שאדע מה קורה הלאה עם הדמויות והסיפורים שלהן. שלא תבינו לא נכון, אתם עדיין תהנו מהמחזמר כי כל השאר מפצה על זה אבל עם כמה שינויים קטנים זו יכלה להיות אחת ההצגות הטובות שעלו כאן בישראל.

הנועזות משתלמת, רק תכינו אותנו מראש

עוד נושא שקיבל דעות חלוקות הוא החלקים הגסים בהצגה. אני לא חושבת שהם לא ראויים, להפך. זה הכי טבעי שזוג צעיר שנולד לו ילד ראשון ידבר על מיניות וינסה להחזיר את הלהט בזוגיות. אני חושבת שהבעיה שהייתה היא שזה בא בפתאומיות בלי הקדמה ראויה והסבר שיקשר זאת באמת לעלילה. לדעתי, שינוי קטן בדיאלוג שבא לפני, משפט אחד, וזה יכול לפתור זאת, כי הנאמבר הגדול הזה הוא אחד הנאמברים המשעשעים והטובים בהצגה ואסור לוותר עליו (והוא גם נותן לנו את מיקי קם בבגד גוף מרהיב ואנרגיות מטורפות!)

אני יכולה להמשיך עוד הרבה, כי המחזמר הזה גרם לי לחשוב על העלילה והשילוב בין הסיפור לשירים וכמה שזה חשוב או גם כמה שזה לא קריטי לפעמים בשביל להנות. אבל בסה"כ יש לנו כאן מחזמר מקורי, ישראלי, רענן, שובר מוסכמות עם דמויות שלא רואים כמעט על הבמה. הוא כיפי, הוא קליט והוא נוטף כישרון מכל התחומים ומביא לנו את כל הבדיחות והסיפורים שרק אנחנו בארץ נבין ונאהב.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

אז אם בא לכם ערב בכיף שיגרום לכם לשיר שירים על אבא משוגעגע והשנה הטובה בחייכם, לכו לראות את המחזמר החדש של אוהד חיטמן, לא תצטערו.

ההפקה של "ינטל" בהבימה פשוט גרמה לי להתרגש ולצחוק בו זמנית במשך כמעט שעתיים. רוני דלומי נותנת את הופעת חייה וממליצה לכל אחד ללכת לראות אותה או את הילה שלו בתפקיד האייקוני.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

סיפור עוקצני על הדת הרלוונטי גם היום

המחזמר "ינטל" מספר את סיפורה של בחורה דתייה מבית אורתודוקסי המעוניינת לשבת וללמוד תורה. אביה לימד אותה בסתר במשך שנים, אך עדיין היא איננה יכולה ללמוד בגלוי. לכן, היא מתחפשת לגבר ונכנסת ללמוד בישיבה שם היא פוגשת את אביגדור אליו היא מפתחת רגשות. במי ינטל תבחר? בתורה או באהבה?

הסיפור של "ינטל" יצא בתפוצה רחבה לעולם בעקבות הסרט בכיכובה של ברברה סטרייסנד בשנת 1984. אני אודה ואומר שלא ראיתי את הסרט עד היום וגם לא שמעתי לעומק על הסיפור לפני הצפייה בהצגה. אני חושבת שדווקא בגללה זה נהניתי ממנה עוד יותר.

ההצגה לא מתיימרת להלל את הדת, להפך. היא עוקצת אותו בצורה חדה וברורה, שמה את האישה במרכז ואת כל ההגדרות על תפקיד האישה והגבר ביהדות. אך יחד עם זאת, על אף כל ההגבלות, עדיין אפשר לראות את האהבה הגדולה לשאלות וללמידה שהיהדות מספקת לנו.

הניגודיות הזו, האהבה לצד העקשנות, מושלמת בהצגה הזו. הרצון של האישה לעשות מה שהיא באמת רוצה והחברה שמגבילה אותה. הכוח שלה ללכת ולעשות זאת בכל זאת ולרדוף אחרי החלום שלה.

הסיפור מרגש ומעצים, במיוחד את הנשים שבינינו. הוא מעביר ביקורת חריפה אבל מדגיש שכוח רצון יכול להתעלות על הכל. שלא צריך לוותר על הדברים שאנחנו רוצים לעשות רק בגלל שהחברה אמרה כך. זה היה תקף אז וזה תקף גם היום, לכל מיני אוכלוסיות ואנשים שונים.

רוני דלומי בתפקיד חייה

בסופו של יום, הצגה שכזו קמה ונופלת על הדמות הראשית שלה. ינטל היא דמות חזקה אך מתוסבכת וליהוק נכון מביא את ההצגה לרמות גבוהות, וכך הבימה עשתה. דלומי מרהיבה בקולה, ממש מרעידה את כל האולם, ומרגשת בכל שיריה. היא מביאה את הצד הקומי שלה שלא ראינו יותר מדי עד עכשיו ומדהימה גם בקטעים הדרמתיים והקשים של ההצגה. אציין שאת התפקיד עושה גם הילה שלו, המדהימה לא פחות, אך בהופעה הזו צפיתי בדלומי ואני לא יכולה לחכות לראות בה גם את שלו.

לצידה, בתפקיד אביגדור, אלכס קרול מהפנט לא פחות. בתור הבחור הכריזמטי, החכם, קרול מצליח להביא את הקלילות שלא ראיתי ממנו כבר זמן מה. הקטעים שלו עם דלומי נראו חסרי כל מאמץ, אותנטיים וקלילים ותרמו רבות להלך ההצגה.

אציין לטובה גם את דב רייזר וגיא דמידוב בתור צמד החייטים שנתנו את אחת ההופעות הקומיות ביותר של ההצגה. הקטע שלהם יצר עוד נקודת עוקצנות כלפי הדת וההלכות הלא הגיוניות, והכל בהומור משובח וקלאסי. הם נתנו הופעה נהדרת והלוואי והיו להם עוד קטעים להציג זאת.

הפקה מצוינת לכל אחד ואחת

רפי ניב עשה עבודה נהדרת בבימוי ההצגה ובהחלט הביא כבוד לסיפור היפייפה. אני לא חובבת קטעי סולו לבד על הבמה אבל פה זה פשוט עבד. השילוב בין ינטל על הבמה לבדה, לבין הקטעים המעט ריקודיים של כל הקאסט ועד דיאלוגים אותנטיים של ינטל ואביגדור. היה כאן משחק עם כלל האלמנטים והוא נעשה בצורה חלקה ויפייפיה.

רק דבר אחד אולי פחות עבד כאן, והוא העובדה שהעבירו את המחזמר לאולם הגדול בהבימה. הוא רץ בתור התחלה באולם הקטן ואני חושבת ששם האינטימיות שנוצרת בין הקהל לשחקנים עובדת לטובת ההצגה. באולם הגדול זה קשה יותר וחלק מזה מתפספס, אך זה עדיין לא מוריד מההנאה של הקהל.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

ינטל היא אחת ההצגות שאמליץ עליהן בעיניים סגורות. היא מרגשת, סוחפת, ביקורתית ומועברת בצורה מושלמת על ידי צוות שחקנים מוכשר. ממליצה לכל אישה וגבר לבקר בה, לצפות בפלא שעל הבמה ולהמשיך לחשוב על ההצגה גם ימים אחרי.

לא נשמעת ההצגה בשבילכם? בקרו בעמוד המחזות זמר בישראל שלנו או בעמוד ההצגות בישראל שלנו ותמצאו את מה שמתאים לכם!

"עוד חוזר הניגון" מציג את חייו של אלתרמן בצורה אמיתית וכנה, על אף החלקים הקשים, ולולא סיפורו היה כבד כל כך הייתי הולכת ורואה את ההצגה שוב ושוב ושוב.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

"עוד חוזר הניגון" הינו מחזמר בהשראת סיפור חייו של נתן אלתרמן ובתו תרצה אתר. המחזמר רץ על שני זמנים שונים – היום בו אלתרמן נפטר בשנת 1970 ו-13 השנים שקדמו למותו. לאורך כל המחזמר ניתן לשמוע מלהיטיו של אלתרמן, כגון: "עוד חוזר הניגון", "שמרי נפשך" ועוד.

סיפור המביא לקדמת הבמה את בעיות הנפש שרבים מתמודדים איתם

לא אשקר לכם, הסיפור של המחזמר מאוד, אבל מאוד כבד. אנו נחשפים לסיפור חיים קשה של אלתרמן ובתו, אך גם לסיפור אהבה גדול מהחיים שעל אף כל המהמורות והמריבות הוא עדיין חזק ותמידי. אני לא יודעת כמה המחזמר הזה מציג את אלתרמן בצורה טובה, אני גיליתי אדם קשה ומעט אנוכי שלא ידעתי עליו לפני כן. מלבד כישרון כתיבה ענק ואהבתו לבתו לא הוצג בפניי צד אחר שבו שיגרום לי לאהוב אותו בחזרה. לעומתו, ההצגה כן מציגה את תרצה אתר בצורה הכי אותנטית, פגיעה ורגישה ואי אפשר שלא לרצות את הטוב ביותר לדמותה, על אף הסיומת המרה שכולנו יודעים עליה.

ממחזמר שכזה עולה תמיד השאלה – האם במחזמר של שיריו של משורר צריך לספר את סיפור חייו, כפי שבוצע ב"סימני דרך" של נעמי שמר, או להמציא סיפור עלילה חדש לגמרי, כמו שהיה ב"מיקה שלי" של יאיר רוזנבלום. אני חושבת שבמקרה הזה, על אף היצירתיות הרבה שנשפכה על הבמה והכישרון הרב שעולה כל ערב, היה שווה לעשות שילוב. להתבסס מעט על חייו הפרטיים אך לספר סיפור שונה לחלוטין ולהכניס אליו מעט שמחה וצחוק, מה שלא קיבלנו כאן.

צוות מוכשר על אף הביקורת על סיפור ההצגה

אך יחד עם כל הביקורת על הסיפור, צוות ההפקה הכולל עשה עבודה פשוט מופלאה בלקבוע את האווירה שהסיפור מתרחש בה. מהרגע שהמחזמר מתחיל יש שימוש מופלא בבמה באמצעות תפאורה רבת רבדים ומסתובבת שמעבירה אותנו בין הדירות השונות, בתי הקפה והפאבים המדוברים עליהם. גם השימוש במסכים המסמנים לנו את הזמנים השונים והמיקום שבו הסצנה הבאה מתקיימת עושים עבודה נהדרת ובהחלט מכניסים אותנו למצב רוח הקודר שהמחזמר נמצא בו. העבודה של ערן עצמון על התפאורה פשוט מופלאה בכל הצגה שבה הוא נוגע ואני פשוט מעריצה את עבודותיו אז זה כבר סיפתח מצוין להצגה.

התאורה של אבי יונה בואנו, הוידאו של גיא רומם ועד הבימוי של קפטן, כולם ביחד נותנים הצגה מופלאה ועבודת צוות נהדרת. בהחלט הייתה מחשבה עמוקה על כל חלק קטן וזה מצליח.

אבל בסופו של יום, החוזק העיקרי של המחזמר הוא צוות השחקנים המטורף שהצליחו לגייס. ריקי גל, שלומית אהרון, רוני דלומי, מירי מסיקה והילה שלו הן שלמות על הבמה וקולן בלבד יגרום לי לחזור ולראות אותה. כל השירים באים בדיוק במקום עם ביצועים מרהיבים ועיבודים יפייפיים של ליאור רונן האהוב עלי. הדבר היחידי שהיה חסר לי והתאכזבתי שלא בא היה בביצוע השיר "שמרי נפשך" שבו לתרצה הצעירה לא נתנו מקום לשיר, כאשר השיר נכתב עבורה. כמה כיף היה לשמוע את הילה שלו מסיימת את השיר עם הקול המלאכי שלה.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

"עוד חוזר הניגון" הינו מחזמר קשה שדן בבעיות נפש, בגידות, החיים בצל הפפראצי והלחץ מהחברה. ההפקה כולה יפייפיה, כולל צוות שחקנים חזק מאוד, אך היה מאוד לשקול את הסיפור הכבד שמכביד על האווירה.

לקניית כרטיסים

מה שאנחנו חשבנו על הגרסה המחודשת של המחזמר "בוסתן ספרדי" בתיאטרון הלאומי הבימה, בכיכובם של רוני דלומי, טל מוסרי וחני נחמיאס

לקרוא עוד