Home » דניאל רדקליף

תגית: דניאל רדקליף

Merrily We Roll Along – דניאל רדקליף עושה זאת שוב

4.2/5

הפרסומים של Merrily We Roll Along קצת מטעים את הקהל, אך עדיין מדובר במחזמר החם של השנה בעיקר בגלל 4 השמות שמחוברים אליו: דניאל רדקליף, ג׳ונתן גרופ, לינדזי מנדז וסטיבן סונדהיים. האם בצדק? כן ולא.

שיטת סיפור מעניינת ומקורית

המחזמר מספר את סיפורם של שלושה חברים, חלומותיהם והדרך להגשמתם. הייחוד של המחזמר הוא שמציגים לנו אותו מהסוף להתחלה, כלומר אנחנו מקבלים את השיא של הסיפור וחוזרים אחורה בזמן להבין איך הגענו לשם.

הקונספט ייחודי מאוד והסיפור מעניין מספיק שכקהל הייתי צמאה לדעת את מקור החברות, מה קרה לאורך הדרך ובאמת את כל חייהם של שלושת החברים. התהליך שאנו נחשפים אליו, השינויים בכל דמות שמפתיעים אותנו ככל שמתקדמת ההצגה והדיוק של הסיפור היו מוצלחים מאוד בעיניי ומשהו שלא ראיתי עדיין על במות התיאטרון.

מה הבעיה? תוך חצי שעה הגענו לשיא של המחזמר ומשם זה רק נהיה יותר ויותר רגוע. זה הגיוני בסופו של דבר, הרי בכל סיפור יש רגיעה בהתחלה, היכרות, עניינים מתחממים, פיצוץ כלשהו והסוף נותן לנו את סגירת המעגל שאנחנו כה מצפים לה. אך אל תצפו לזה במחזמר הזה. אנחנו מתחילים בפיצוץ ולעולם לא נדע כיצד זה נגמר.

יש בזה משהו סימבולי, כי לא כל תיאטרון הוא תמונה יפה של המציאות, לפעמים המציאות מגעילה ורעה ולא יודעים מה הסוף. לא אגיד שלא התאכזבתי לגלות מה הלאה, אבל זה כן משאיר מקום לדמיון, לשיח ואם לא זו מטרתו של התיאטרון אז מה היא?

אז נכון, הרגשתי פספוס קל בשיטת הסיפור של המחזמר, אבל בסופו של יום הוא אמיץ, מיוחד ומקורי. הייתי מרותקת לכל אורכו כדי להבין את הדמויות ומדוע הן פועלות בדרכן, ומחזות זמר שכאלו הם אלו שתופסים אותי הכי טוב.

הטעייה של הקהל בשיווק המחזמר

בפרסומים ומסע השיווק של המחזמר מוכרים לנו סיפור על 3 חברים – אותם משחקים רדקליף, גרופ ומנדז. כצופה ציפיתי באמת לראות את שלושת החברים כמרכז הסיפור, אך לא זה מה שקיבלתי. במקום זה קיבלתי התמקדות בדמות אחת והסיבובים של שתי הדמויות האחרות סביבה. 

זה לגמרי בסדר להתמקד בדמות אחת, אבל הייתי מעדיפה שימכרו לי את זה ככה. יצא שהייתי צמאה לדעת עוד על שתי הדמויות האחרות ונותרתי ללא מידע נוסף על חייהן כפי שרציתי. הפרסום בשיטתו הנוכחית גרם לי לצפות למשהו אחד, וקיבלתי משהו אחר לגמרי וזה איכזב אותי במעט, במיוחד בתור אחת שאוהבת להגיע ללא ידע מוקדם על הסיפור או שירי המחזמר.

אך כמובן, ברור לי מדוע השיווק נעשה כפי שהוא. מפיקי המחזמר הביאו שמות מאוד גדולים למלא את שלושת התפקידים הראשיים (או הראשי ושני המשניים) ואי אפשר לצאת במסע פרסום רק עם אחד מהם. הם שלשה והם חזקים מאוד והשמות שלהם יביאו את הכסף והקהל.

שחקן תיאטרון + שחקן קולנוע = מלודרמטיות לצד אותנטיות

אך האם השילוב של שלושתם היה אידיאלי? לדעתי לא ממש ואני אסביר. כל אחד בנפרד נתן הופעה נהדרת, ג׳ונתן גרופ הוא שם דבר בברודווי והיה מאוד דרמטי ותיאטרלי, דניאל רדקליף היה מאוד אותנטי ורגוע והמחליפה של מנדז (שרז אליטאהא) הייתה מאוד משעשעת ומרגשת. כל אחד ואחת עם השיטה והדרך שלו ושלה.

האם זה השתלב טוב? לא תמיד. האותנטיות והרוגע של רדקליף לא החמיאו לאובר דרמטיות ותיאטרליות של גרופ. הכימיה בין שניהם לא הרגישה לי נכונה ולא האמנתי תמיד ששניהם חברים גם במציאות. מנדז לא הייתה בהופעה שאני הייתי בה ואולי איתה היה את החיבור הזה של שלושת החברים, אבל המחליפה שלה הייתה מצוינת לא פחות וכן הרגשתי את הכימיה בינה לבין רדקליף וגרופ בנפרד, פשוט כשלשה זה לא הכי עבד לי.

עדיין קיבלתי מחזמר ברמה מאוד גבוה ומשחק הכי טוב שיש בתיאטרון כרגע, אבל השילוב הרגיש כמו צעצוע זול לשים שחקנים עם שמות מפוצצים ביחד. הפערים בשיטות המשחק פשוט היו גדולים מדי והדגישו חסרונות בחלק ויתרונות בחלק.

מלבדם גם קריסטל ג׳וי בראון, ששיחקה את מושא אהבתו של גרופ, הייתה יותר מדי תיאטרלית מבחינתי. מרבית ההופעה שלה לא הרגיש אותנטית או טבעית. היא הייתה מלודרמטית, בדיוק כמו גרופ, ויחד עם רדקליף שצץ מדי פעם זה היה בולט במיוחד. אולי הוא הבעיה והיה צריך להביא עוד שחקן תיאטרון מלודרמטי במקומו, אבל אז היינו מפספסים את ההופעה ה-מ-צ-ו-י-נ-ת שהוא מביא לבמה.

הפקה מצוינת אבל היה עדיף להישאר באוף ברודווי

אבל עם כל הביקורת על הדרמטיות המוגזמת, ההפקה הזו פשוט מצוינת. השירים של סונדהיים נשמעים בבירור עם הסטייל שלו והייחודיות שחוזרת על עצמה לאורך המחזמר. מהשיר הקצבי והמטורף שרדקליף פשוט הבריק בו ועד לשירים הקשים ביותר שדורשים תיאום מופתי בין שלושתם, כל צוות השחקנים עמדו במשימה בגבורה והיו מצוינים בביצועים השונים.

גם התפאורה הייתה נהדרת עם התחלופות לפי השנים, הסטים שהחזירו אותנו חזרה בזמן והתזמורת שישבה ממש על הבמה בקומה השנייה של הדירה המוצגת. כן מרגיש לי שהיה אפשר להיות יותר יצירתיים עם הבמה שכן היא לא מלהיבה ברמות מטורפות, אבל היא סה״כ מתאימה לסיפור המחזמר.

אך, כמו כל מחזמר שעובר מהאינטימיות של אוף ברודווי לגרנדיוזיות של ברודווי (אפילו שאולם ההדסון לא נחשב לאולמות הגדולים ביותר בשדרה) אי אפשר שלא לאבד חלק מהקסם. לא ראיתי את המחזמר הזה על הבמה הקטנה אבל על הבמה הגדולה הוא הרגיש קצת ריק. אני לא יודעת לציין האם זה הסיפור, התאורה, הכוריאוגרפיה או התפאורה, אבל הכל הרגיש לי קטן על הבמה הגדולה.

ראיתי כל כך הרבה מחזות זמר ״פשוטים״ כמו מלצרית, אוון הנסן היקר או אפילו פאן הום ולרגע לא הרגשתי שהם לא ממלאים את החלל. במרילי, גם עם השמות הכי מפוצצים בתעשייה, משהו הרגיש חסר. אני אצטרך לחזור ולראות אותו שוב בשביל לומר לכם מה.

סה"כ המחזמר מצוין, הקאסט מצוין, הסיפור מעניין והשירים ייחודיים ומגניבים. שווה לבקר רק כדי לראות את דניאל רדקליף בפעולה, אך לא הייתי שמה על זה יותר מ-$300 ובטח שלא את ה-$800 שזה כבר טיפס אליו. לא מדובר בהמילטון ולא מדובר בוויקד, מדובר במחזמר מעניין עם שמות גדולים ומלחין יחיד בדור.