Home » תיאטרון בארץ

קטגוריה: תיאטרון בארץ

סטמפניו (בית ליסין) – כשהמוזיקה מכתיבה את קצב ההצגה

3.7/5

״סטמפניו״ בבית ליסין היא הצגה סוחפת ונעימה. התנועתיות והבימוי המצוין מחמיאים לצוות השחקנים הנהדר ולכתיבה המצוינת של עדנה מזי״א.

סיפור יפייפה וייחודי

סטמפניו מגולל את סיפורו של מוזיקאי מחונן אליו כל פולין ורוסיה רוצים להגיע כדי לשמוע אותו מנגן. אך הוא לא רק מכשף את מאזיניו בצליליו, הוא גם ידוע כשובר לבבות של כל אישה הנופלת ברשתו. כשהוא מתאהב ברוחל׳ה היפה הוא נתקל בבעיה שכן היא נשואה. אשתו גם כן לא מוכנה לוותר עליו ורוחל׳ה גם היא רוצה אותו לנצח.

עדנה מזי״א כתבה מחזה נהדר בעיבוד חופשי לחומריו של שלום עליכם. הסיפור של הנגן הפלרטטן והקהילה המשעשעת סוחף את כל הקהל, במיוחד בליווי המוזיקה הנהדרת. כל דמות מקבלת את הנפח המושלם עבורה, עם שטיקים קטנים של צחוק ורגעים יפיפיים של רצינות. 

אמנם ההצגה נקראת על שמו של הדמות הראשית, היא כתובה בצורה מבריקה המדגישה את נשות המחזה על כל חוכמתן ודרכן. מזי״א כתבה כאן דמויות מורכבות ואנושיות המחזיקות את הגברים בחייהן בכזו קלות וחוזק שאפשר לתהות האם סטמפניו אכן ראוי להיות נושא השם.

אסף יונש אכן עם הפוטנציאל להיות הכוכב הבא

מאוד ציפיתי ללכת להצגה הזו שכן זו הפעם הראשונה שאצפה באסף יונש, הבחור שכל עולם התיאטרון מדבר עליו. יונש אכן לא איכזב עם משחק כריזמטי, גובה המתנשא מעל כל שאר השחקנים ופאסון שלא מוצאים בקלות היום. הוא דילג על הבמה בקלילות והיה מבחינתי ליהוק מושלם לתפקיד. אי אפשר להתעלם הכישרון הנוטף ובהחלט ארצה לבוא לראות אותו בהצגה דרמטית לבחון האם הוא הדור הבא.

לצידו צוות השחקנים עשה עבודה נהדרת ועבדו כמקשה אחת יפייפיה. מאי קשת הביאה קסם לבחורה האובססיבית והתמימה, דניאל גל הראתה את תהליך התמימות לבגרות ושבתה את ליבי וקרן מור מישורי גרמה לכל אחד בקהל להקשיב לה ולהסכים איתה על כל דבר.

הכוכבת העיקרית מבחינתי הייתה דווקא זוהר מידן שהבריקה בתור דמות האם. הלחץ בתור אמא לדחוף את הבן שלה מלווה בלחץ על אשתו יצאו בצורה כה אותנטית ונכונה. מידן פשוט שבתה את הבמה בכל פעם שנכנסה אליה ונתנה הופעה נהדרת.

מוזיקה קלילה, תלבושות שחורות ובימוי נהדר

אין ספק ששירה וייז הלכה על התמה השחורה בתלבושות שבהחלט הכניסה אותנו כקהל לאווירה מיוחדת, אך הייתה חסרה לי מעט מהשבירה שהיא הכניסה בכזו קלילות באמצע ההצגה. אכן קיבלנו רגע מקסים של צביעת הבמה בתכלת, אך הוא חלף כלא היה והחזיר אותנו לאווירת הדיכאון השחורה. לא ירדתי לסוף דעתה בנושא אבל כן אני יודעת שהשחור העיב בשלב מסוים.

אך לצד השחור אי אפשר להתעלם מהמוזיקה הקסומה שליוותה את כל ההצגה והתפאורה שהשתלבה איתה. הזרימה של השחקנים והרקדנים יחד עם המוזיקה הכניסו נפח נוסף למחזה מרתק גם ככה. ליאור תבורי ורז בגנו עשו עבודה נפלאה בניצוחה של רוני ברודצקי הבמאית המצוינת.

אקח את ההזדמנות הזו להלל את ברודצקי עוד הפעם, ביצירה המרגישה שלמה על כל איבריה, כפי שעשתה ב״נרות יום הולדת״. בהחלט יש לה יד יצירתית עם חזון למחזות העולם התיאטרון ואני לא יכולה לחכות להצגה הבאה שלה.

״סטמפניו״ היא חוויה לכל חובב תיאטרון והצגה תנועתית ומוזיקלית ייחודית. כישרון השחקנים בניצוח במאית מצוינת מביאים כאן הופעה נהדרת שכל צופה יהנה ממנה.

מדיאה (תרבות דה וינצ׳י) – מחזמר הפרינג׳ החם של העונה

5/5

ההקראה המבוימת של ״מדיאה״ היא תיאטרון פרינג׳ במיטבו ולא הייתי משנה דבר אחד בהפקה הזו. מבחינתי מדובר ביצירת תיאטרון יפייפיה, יצירתית, מקורית והכי פשוטה שיש.

עיבוד יפייפה לסיפור מרתק

״מדיאה״ מספר לנו את סיפורה של האישה הפגועה, זו שבעלה בגד בה ועזב אותה לטובת אישה אחרת. בנוסף לכל הדרמה הזו היא גם מפוטרת מעבודתה וצריכה עכשיו לדאוג לשני ילדיה הקטנים. במקום לצמוח מהכאב היא טובעת בו וגוררת את כולם יחד איתה.

סיפורה של מדיאה לא חדש בעולמנו ועל ההתחלה כבר מגלים לכם את הסוף, אך היופי במחזמר הזה הוא שגם עם הספוילר הענק הוא נשאר מרתק ומעניין מההתחלה ועד הסוף. סיפור שובה של בגידה, כאב וההתמודדות איתו אל מול השפעות חיצוניות שגורמות לדמויות להתנהג בצורה לא שפויה.

המחזמר הזה, שנכתב על ידי היילי קנהאם והוצג לראשונה בפסטיבל פרינג׳ בשנת 2022, מועבר כולו בסגנון של הקראה מבוימת. לעשות דבר שכזה יכול להיות ריסקי, ואם החומר לא מעניין מספיק, השחקנים לא מוכשרים מספיק או שהכתיבה לא טובה מספיק זה נופל. איזה מזל שכאן זה לא המצב, והקהל כל כך שבוי שזה שאין תפאורה או תאורה או להקת רקדנים על הבמה לא משנה בכלל.

קנהאם עשתה עבודה נהדרת בכתיבתה והתרגום בעברית היה גם כן חמוד מאוד. כמובן שתמיד יש נקודות קטנות לשיפור אבל זה לא הפריע לי להנות בטירוף מכל מה שהוצג בפניי במהלך שעה ורבע של דמיון ועולם חדש.

יצירתיות ופשטות במרכז הבמה

בתור חובבת מחזות זמר מושבעת קשה מאוד לרגש אותי אבל כאן הצליחו להפתיע אותי ובגדול. לא חסכו בהפקה הזו בדמיון והיצירתיות שהם כל הקסם בתיאטרון החי.

מי חשב שפשוט להשיב 4 שחקנים לבושים שחור על כיסא מול הטקסט, לשים מאחוריהם להקת נגנים מרשימה וגדולה ופשוט לרוץ עם זה יעשה לי את הקווץ׳ בלב? יחזיר לי את האמון ביצירה מקורית ודמיון וחזון שחוזרים לבמה? המשחק בישיבה לצד ההפתעות מדי פעם הביא משהו אחר לעולם שהפך להיות כבר צפוי מאוד והביאו את המחזמר הזה מבחינתי לרמה אחרת.

אך ההצלחה הגדולה ביותר הייתה השירים והעיבודים שלהם. כל שיר הרגיש כמו עולם ומלואו, סטייל חדש ומעניין שמושפע ממחזמר כזה או אחר. חוץ מזה, ב״מדיאה״ ישנה הסתמכות רבה על הרמוניות ובצדק. כל שיר שכלל את ההרמוניות היפייפיות הכניס נפח ועומק שבא יחד עם העובדה שמדובר אך ורק ב-4 שחקנים. האחדות, הרבדים שהן הביאו איתן, המערבולת רגשות שאנחנו כקהל נכנסים אליה פשוט עבדה בשבילי והלוואי וזה יהיה בכל מחזמר בארץ.

דניאל בגנו הבמאי, גיא מנור המנהל המוזיקלי, נעם פרנק שאחראי על העיבוד ושלל חברי ההפקה עשו פה עבודה מופלאה. הם  לקחו את היצירה המופלאה והפכו אותה לשלהם, ממש חיברו פאזל מהמון מרכיבים שונים שפשוט יצר תמונה שלמה ומושלמת.

צוות שחקנים עילאי ומושלם

בגלל הצמצום שבהפקה החשיבות הגדולה ביותר נופלת על צוות השחקנים שמוביל אותה. יש להם עבודה קשה והיא כוללת העברת סיפור בעיקר בישיבה והסתמכות כבדה מאוד על יכולות המשחק שלהם. כמה מזל שליהקו את השחקנים הנכונים.

מיקה צור, עדן גולדמן, עמרי פלד ועמנואלה אלחדף היו פשוט מקשה אחת של כשרון והיממו אותי. הווקליות והחוצפה של אלחדף, השברון והרכות של גולדמן, הסרקסטיות של פלד והעומק של צור היו בדיוק מה שהייתי צריכה כקהל. כל אחד הביא משהו אחר לדמות שלו ובלט בצורתו שלו. האינטימיות של הסיטואציה הוכיחה שאין להם איפה להתחבא והם הביאו אותה בענק.

השילובים ביניהם, המבטים, הנגיעות, כל אינטרקציה הייתה בול במקום והעבירה סיפור שלם בלי כל ההמולה שיש בהצגות הרגילות. לא חושבת שיכלו למצוא צוות שחקנים מושלם יותר ואמיתי יותר מארבעתם.

אני מקווה מאוד לראות אותם בהפקה הזו לאורך זמן, שכן מדובר באחד המחזות זמר הכי מהפנטים בתיאטרון כרגע והרבה מזה זה בזכותם. מגיע לכל חובב תיאטרון או אומנות לצפות בהופעה הזו שכן היא חד פעמית, והיא שווה כל דקה ממנה.

אני לא יכולה להתרפס על המחזמר הזה יותר ממה שהתרפסתי כאן. כמה כיף זה מחזמר פרינג׳ מקורי עם כישרון נוטף מכל הכיוונים וכזה שאין לי מילה רעה לומר עליו. תמשיכו לבוא בבקשה.

ויראלי (תיאטרון תמונע) – כיפי, משעשע ומנצנץ במיוחד

4/5

״Vיראלי״ זו הצגת פרינג׳ חדשה ובועטת המבקרת את הרשתות החברתיות של היום. הסיפור נהדר ומצחיק, תפאורה מרהיבה ביופיה, תלבושות מנצנצות וכיפיות וצוות שחקנים מוכשר מאוד.

העולם הויראלי הרודף אותנו

המחזמר ״ויראלי״ שנכתב על ידי שקד שנלר, נטע מידן ועומר בולנז׳ר כהן לוקח אותנו למדינת פוטוגניה. מדינה בה כולם מכורים לרשת החברתית IdIK, בה המשתמשים מתעדים את חייהם במטרה אחת – להתפרסם. ״מי״, יצרנית חמוצים, אינה מעוניינת בחיים שכאלו, אך יום אחד היא מוצאת עצמה בסיטואציה שתצולם ותהפוך לויראלית בן רגע.

העולם הויראלי של היום הגיע כבר למצב שכל כך קל ואפילו כיף לצחוק עליו, וכך המחזמר הזה עושה. עם לבבות סלפי חמודים ביותר, האובססיה הופכת לפארודיה משעשעת עם ניגוד הורס מצחוק מצדה של ״מי״ החמוצה. בשילוב דמויות קיצוניות ומצחיקות, כל החלק הראשון של המחזמר מספק הרבה רגעי צחוק ושעשוע.

לעומתו, החלק השני מקבל גוון קצת יותר רציני ואבסורדי. עם טראומות ילדות, נטיות אובדניות, רצח ואפילו זמן בכלא, קיבלתי הרבה טוויסטים שלא ציפיתי להם במחזמר על הרשתות החברתיות. אפילו קיבלתי כמה רגעים שהזכירו לי את שיקאגו ואת שיער, שאותי זה תמיד משמח.

סה״כ המסר של המחזמר מאוד ברור מהדקה הראשונה שלו, והוא קרוב לכולנו לא משנה כמה נרצה להתכחש לכך. הוא צוחק על זה ועלינו, שם לנו מראה בפנים יחד עם הרבה צחוק ועלילה מופרכת שכיף לצחוק עליה.

שחקנים מצוינים אחד אחד

החומר שנכתב יכל להתפספס לולא היה צוות שחקנים כל כך מחודד ומצוין שסיפק את כל הרגעים הקומיים והרציניים. רוני קידר, בתפקידה של ״מי״, הייתה מצוינת מההתחלה ועד הסוף. היא הייתה אותנטית, משעשעת ומרגשת והדבר היחיד שהיה לי חבל זה שהיא לא שרה יותר. היא ידעה לספק רגעים קומים מצוינים, הייתה לה כימיה נהדרת עם שאר השחקנים והיא השאירה אותנו על הקצה ברגעים הכבדים יותר ועל כך – כל הכבוד.

אבל מי שהיפנטה אותי כל פעם שהיא עלתה הייתה אוריה קומורניק. עם התלתלים הג׳ינג׳ים והתלבושת הכסופה אי אפשר להתעלם ממנה, אבל זו הנוכחות שלה, החיוך והמשחק המצוין שהשאירו אותי דבוקה אליה במבטי. היא לא רק שיחקה את הדמות שלה, היא הייתה הדמות שלה בפיזיות, בהבעות פנים ובדיבור. היא ידעה להלהיב את הקהל, לרגש אותו ולהצחיק בלי היסוס.

שאר החבורה הייתה מצוינת וסיפקה הופעה נהדרת. יובל קנין נחמיאס הרס אותי מצחוק בתור בייב המאוהב, עינבל שלום העיפה את הבמה לאוויר כל פעם שהיא פתחה את הפה לשיר, זיו יוסל היה משעשע וחמוד ויובל קרסל הייתה מקצוענית, משעשעת ומלאת נוכחות בימתית.

מקשה אחת המחמיאה לכל

אני בטוחה שבתור צוות ההפקה המחזמר הזה היה הדבר הכי כיפי שיצא להם לעשות לאחרונה. למה? כי הכל מלא נצנצים! אי אפשר להתעלם מהתפאורה המנצנצת ומהפנטת ברגע שנכנסים לבמה וזה כבר מעלה חיוך ואושר לכל היושבים בקהל. מעולם לא ידעתי שנצנצים יכולים להכניס לי כל כך הרבה אנרגיות עוד לפני שהתו הראשון נשמע.

וכדי להשלים את האווירה גם כל תלבושות השחקנים היו מנצנצות, מטאליות ורובוטיות. הכל השלים בצורה מופתית את המחזמר והחמיא לו מאוד לאורך כל ההופעה. זוהר אלמליח עשתה עבודה מצוינת עם שניהם ועכשיו אני חייבת לדעת מאיפה שמלת המשולשים הזו.

יחד עם כל הנצנצים, מתן פרמינגר הצליח להחמיא לכל עם תאורה שישבה בול בכל הרגעים הדרמטיים, הקומיים וגם קטעי המעבר. הכל הרגיש כמקשה אחת מחודדת שבהחלט העלתה את ההצגה הזו לרמה אחרת.

הדבר היחידי שהפריע לי במחזמר הנהדר הזה התקשר דווקא לשירים. הם היו חמודים מאוד, קצביים, מרגשים, ישבו נהדר על העלילה אבל פשוט לא הצלחתי לשמוע אותם כמו שצריך. הרבה מהמקרים ראיתי את הדיקציה על השחקנים אבל לא הצלחתי להבין מה הם אומרים. אני לא יודעת האם זה התיאטרון, הסאונד או פשוט השירים עצמם, אבל זה בהחלט ביאס אותי בשירים הקבוצתיים שהיה להם הרבה פוטנציאל להיות משהו עוצמתי ומגניב.

כל מי שמחפש הצגה קלילה, כיפית ויצירתית זה המקום בשבילו! הרבה אנרגיות, משחק מצוין והמון אבל המון נצנצים! אז צאו לתמוך גם בהפקות קטנות ובמיוחד בהפקה הזו שמלאה בלב ובכישרון.

בלוז לחופש הגדול (בית ליסין) – מחזמר צעיר ובועט

4.8/5

״בלוז לחופש הגדול״ בהפקת בית ליסין מספק סיפור רלוונטי מתמיד עם הפקה מצוינת, עיבוד מופתי לסרט וצוות שחקנים מוכשר ברמות. כל ישראלי שיראה לא יוכל שלא להתרגש ולהתחבר למחזמר הנהדר הזה.

סיפור רלוונטי יותר מתמיד

בלוז לחופש הגדול, בהתבסס על הסרט שיצא בשנת 1987, מספר את סיפורם של קבוצת צעירים בחופש הגדול לפני הגיוס. האהבות, הדילמות, המרד וכל מה שעובר בראשם של אלו שרק התחילו לחיות את חייהם.

אמנם המחזמר מתרחש בשנות ה-60 וה-70, אבל הנושא שלו כל כך כאוב ועדיין רלוונטי גם בימינו אנו. השילוב העדין בין הכובד והקושי שבגיוס ובמלחמות לצד הקלילות והשמחה שבאהבה צעירה וחברות ילדותית מנוהלים בצורה מופתית במחזמר. הסיפור פשוט מעניין, מתפתח ונוגע מספיק בכל דמות כדי לקבל מיצוי והנאה מכל אחד ואחת מהם.

אודה ואומר שלא ראיתי את הסרט מעולם ואני עדיין חושבת שלא יכלו לבחור סרט טוב כמו זה להעביר לגרסת מחזמר. אין לנו ברירה בתור ישראלים לגדול ולהתבגר מהר, אז לפחות שנוכל להתרגש גם עם מוזיקה נוגעת ללב ומדויקת במקומות הנכונים.

הפקה מרשימה במיוחד

אורן יעקובי ועילי בוטנר התאחדו יחד שוב וכתבו שירים נהדרים למחזמר, הם קלילים, מרגשים ומקפיצים. הביצועים של השירים היו מצוינים וכל אחד מהם הרגיש שונה וייחודי, עם ההשפעות השונות שלו. למשל, שיר אחד מאוד הזכיר לי את השיר "Totally Fucked״ מהמחזמר ״אביב מתעורר״ שהיה בברודווי. הרגשתי את ההומאז׳ לאותה הסיטואציה שהתאימה בול גם כאן, בתור נערים ונערות שאמורים להתבגר אך מונעים מהם לעשות זאת.

הבימוי של יותם קושניר לכל אחד מהשירים היה מופתי ועבודת בכורה נפלאה בתיאטרון רפרטוארי. במצבים כאלו אני שמחה שבית ליסין ממשיך בדרכו בתור התיאטרון שלא מפחד לקחת צ׳אנסים ולתת הזדמנויות ליוצרים צעירים ולתוכן ישראלי וחדש.

חוץ מזה, ההפקה כאן נותנת מקום נהדר לאמנים הצעירים שעל הבמה שמרשימים עם יכולותיהם המשחקיות, ווקליות ומוזיקליות. דור הררי עם הגיטרה ואיתמר אלבז עם החצוצרה האדירה, ובתור חצוצרנית בעצמי – איזה כיף לראות את הכבוד המגיע לכלי הזה בפני כולם.

החיסרון היחידי שבכל ההפקה הזו הוא דווקא הסאונד של כלל השירים שפתאום היה חלש ולא מרשים. במקום להיכנס לגרוב ולאנרגיה של כל שיר בועט או מרגש התעסקתי בלנסות לשמוע את השחקנים. זו לא פעם ראשונה שזה קורה לי בבית ליסין וחבל, כי השירים מצוינים, הקאסט נהדר, ההפקה מצוינת, אז למה אני צריכה להתאמץ לשמוע הכל? 

לא הייתי יכולה להמציא את דור הררי גם אם הייתי רוצה

אין ספק שבלוז החופש הגדול הוא המחזמר של השחקן הצעיר דור הררי. אני בטוחה שהשתפכתי עליו כבר לפני אבל אין מה לעשות, כשיש אמן מוכשר שכזה צריך לפרגן. הררי הוא לא רק שחקן נהדר, זמר מדופלם ונגן מחונן, הוא גם שחקן פיזי מאוד. מעטים השחקנים שיכולים להעביר כל כך הרבה גם דרך הגוף בצורה מופתית ומחוזקת והררי אחד מהם. האחרון שראיתי שהיה מדופלם בזה היה אית׳ן סלייטר בספאמלוט שבניו יורק והררי ממש מגיע לרמותיו. 

הררי מוביל את המחזמר הזה בצורה מופתית בתפקיד מוסי הצעיר העדין. הוא משחק באופן נפלא בין הצד המרדני שלו לבין הצד המאוהב והחברי. כל פעם שהוא פותח את הפה כל הבנות בקהל מתאהבות בו ואי אפשר שלא עם כל הכריזמה הנוטפת ממנו. מבחינתי שיוביל כל מחזמר מעתה ועד עולם וכולנו נהיה מרוצים.

אבל כמובן שהוא לא היחידי שנותן הופעה מצוינת. כל צוות השחקנים פשוט מצוין, אבל אני רוצה לנצל את הביקורת הזו לשים את הספוטלייט על אלינור וייל. דמותה של שושי (או אמאלה) מתארת כל כך הרבה נשות חיילים בעבר ובהווה, ווייל הייתה פשוט שובת לב. היא הביאה הופעה בועטת, עוקצנית ומרגשת באחד השירים היפים ביותר שכתבו עילי בוטנר ואורן יעקובי.

יחד איתם טל גרושקה הוביל את הסיפור בדרך יפייפיה, חני נחמיאס הייתה מרגשת כתמיד ונועם קלינשטיין הפתיעה אותי מאוד עם הקול העדין שלה והנוכחות הבימתית שלה. כמו כן, אי אפשר לשכוח את אבירם אביטן הכריזמטי שסיפק כמה רגעי צחוק והומור משעשעים וממש הזכיר לי את עדו רוזנברג הצעיר. 

״בלוז החופש הגדול״ הוא המחזמר שכולנו צריכים עכשיו בשביל להמשיך לזכור את המציאות שאנחנו נמצאים בה אבל גם להנות ולהיזכר מהפשטות והאהבה שיש בחיים. מדובר באחת ההפקות המרשימות של מחזות זמר ישראליים וחובה על כולם ללכת לצפות בה.

מיקי מציל (הקאמרי) – אין על קבוצת צעירי הקאמרי

4.3/5

״מיקי מציל״ היא הוכחה נוספת שקבוצת צעירי הקאמרי היא קבוצה חריפה, חסרת גבולות ופה כדי להרים את התיאטרון לרמה אחרת. הקבוצה הזו ויוצריה נותנים לי תקווה להמשך התיאטרון הישראלי והצלחתו.

עלילה מופרכת אך משעשעת במיוחד

ההצגה ״מיקי מציל״ לוקחת אותנו למסע אחורה בזמן עם משימה אחת ברורה – להציל את יצחק רבין. מיקי, סוכן שב״כ צעיר ופטריוט, מתנדב למשימה, אך למרבה הפתעתו בתל אביב של שנת 1995 הוא נתקל בהוריו הצעירים. כעת הוא מנסה להציל גם אותם מבגידה ששינתה את חייהם, ואת חייו.

ירון אדלשטיין, שהביא לנו גם את רינגו, חוזר עם סיפור בועט, יצירתי ולא צפוי בעליל. יש לו יכולת לכתוב סיפורים נורמטיביים ולהכניס אליהם טוויסטים הזויים אך משעשעים במיוחד שוגרמים לנו כקהל להנות מכל רגע. ״מיקי מציל״ ממשיך את הכיוון המופרך עם נסיעה בזמן להצלת ראש הממשלה שגחמותיו של ילד שגדל בבית הרוס עלולות לפגוע במשימה החשובה.

למרות מגוון הדמויות השונות, הצליחו ליצור גם התפתחות של כל אחת מהדמויות וקשרים עמוקים שנוצרים בפחות משעה. נכון, לפעמים חלק מהבדיחות היו מגוחכות, אבל זה לא שינה הרבה כי עדיין הייתה התקדמות ומוסר השכל מתוק במיוחד.

ההצגה מצליחה להשאיר אותנו כקהל על קוצים עם קווי עלילה מפתיעים, בדיחות משעשעות וטוויסטים שאפילו אני לא ציפיתי להם. אדלשטיין יחד עם הבימוי של עמית אפטה יצרו כאן עוד יצירת מופת של צעירי הקאמרי האהובים עליי מכל. אבל הכי חשוב, הם יצרו הצגה שיכולה לעודד צעירים להגיע ולצפות בתיאטרון המזדקן.

להתאהב באוריה יבלונובסקי

זה לא סוד שאני מעריצה שרופה של קבוצת הצעירים הזו שתמיד מצליחה להעלות לי חיוך ענק על הפנים. מרינגו, שלום לך ארץ ועד טרמפולינה המשעשע במיוחד, הקבוצה הזו תמיד מצליחה להביא אותה באווירה תוססת, אנרגטית ולא לוקחת עצמה ברצינות. היא מורכבת מקבוצה של צעירים מוכשרים במיוחד שיודעים לרכב בין הרגש העמוק לבין השטחיות המצחיקה.

בהיכרותי עם הקבוצה אי אפשר שלא להבחין ״בכוכבים״ שזוכים בתפקידים הראשיים או הגדולים יותר לצד אלו שמחכים עדיין לתורם. אוריה יבלונובסקי הוא מהזן השני. בהצגות הקודמות של הקבוצה הוא תפס לו תפקידים משניים משעשעים במיוחד, גונב את תשומת הלב בהצגות מסוימות ומשעשע במיוחד באחרות. כעת, ב״מיקי מציל״, הוא זוכה סוף סוף לספוטלייט שמגיע לו.

הוא הצליח להפתיע אותי בצד שלו שעוד לא יצא לי לראות, ואיזה כיף זה בשבילי כקהל. הוא הביא הרבה חן לדמות, יחד עם הנואשות של לתקן עוולות ילדות. הכימיה שלו עם יעלי רוזנבליט הייתה פשוט מטורפת והוסיפה עוד להופעה הנהדרת שלו. אבל הדובדבן של הקצפת היה הקשר שלו עם רוני נתנאל שפשוט עשה לי צמרמורות בכל הגוף.

יבלונובסקי ונתנאל שיחקו אמא ובן בצורה כל כך משכנעת שהייתי בטוחה לרגע שהוא באמת נסע בזמן ופגש את אמא שלו בתל אביב. הקשר והמבט העמוק ששרר בין שניהם היה פשוט שובה והשכיח את כל הבעיות שמסביב. נדיר מבחינתי לחוות דבר שכזה ואיזה כיף שזה קרה עם שני שחקנים כל כך טובים.

ואם נחזור לגברת רוזנבליט, גם היא הביאה אותה בהופעה קצת שונה ממה שהיא בדרך כלל נותנת. זכיתי לצפות בעומק וברגש שאני יודעת שהיא יכולה להביא אבל לא תמיד זוכה לעשות זאת ברצינות שמגיעה לה. אני כבר יודעת שלה מצפה עתיד ורוד בתיאטרון, ואיזה כיף שגם יבלונובסקי ונתנאל איתה שם.

ההצגה ״מיקי מציל״ היא הפסקה מבורכת מהמציאות של היום, עם ״מה אם?״ מופרך ככל שיכול להיות, הפתעות לאורך הדרך ומשחק מצוין של צוות שחקנים מוכשר במיוחד. לא תתחרטו ותהנו מכל רגע!

בואו נפתח את זה (הקאמרי) – מחזה ישראלי כיפי ומקורי

״בואו נפתח את זה״, המציג בתיאטרון הקאמרי, הוא מחזה ישראלי חדש ותוסס ומביא גוון צעיר וכיפי לבמה. בשילוב עם צוות השחקנים המנצח והבימוי הנהדר של עידו רוזנברג מדובר במחזה מצוין שאסור לפספס.

כתיבה מצוינת של שמואלי ואידיסיס

״בואו נפתח את זה״, שכתבו סתיו אידיסיס וגלעד שמואלי, מתאר ארוחת ערב אחת, שני זוגות, הורים וילדים וסודות שאנחנו לא יודעים אם כדאי להוציא אותם לאור. מה אנחנו באמת יודעים על ההורים שלנו? על הילדים שלנו? והאם אנחנו רוצים לדעת הכל?

אם יש משהו שכיף לראות זו מחזאות ישראלית מקורית שהיא כולה כיף טהור. בלי שום ענייני דת, פוליטיקה או צבא, נטו ענייני משפחה מודרנים ודינאמיקות כיפיות בין הדמויות. שמואלי ואידיסיס עשו עבודה נהדרת בכתיבתם הקולחת והמהנה עם הצגה שכל רגע עוד סוד ועוד סוד מתקלף וחושף אותנו לצחוק והתרגשות רבה.

נקודה חשובה נוספת, במיוחד לחובבי התיאטרון המושבעים שבינינו, היא שההצגה הזו מצליחה להפתיע ובגדול. כמו שבכל קומדיה רומנטית נדע בדיוק מה העלילה, המכשול ומה יקרה בסוף כך גם לפעמים בהצגות. ובכן, לא כאן המקרה כי אידיסיס ושמואלי הצליחו להביא משהו אחר, איכותי ומפתיע.

צוות שחקנים מנצח

ארבעת שחקני ההצגה נתנו הופעה נהדרת ומלוטשת היטב. מוטי כץ הוביל את החבורה עם יכולות קומיות נהדרות שבהן הוא סוחט את הצחוק הכי גדול מכל הקהל. הוא יודע גם בתנועה הכי קטנה, בפרצוף הכי מוזר, לגרום לכולם להתפקע ולהתגלגל מרוב הנאה. עירית קפלן הנהדרת הייתה פרטנרית מושלמת כמו תמיד והייתה פשוט מצוינת.

הזוג הצעיר בהצגה, אביגיל הררי וגלעד שמואלי (מחזאי ההצגה) עלו עם כימיה מטורפת ביניהם ואותנטיות מחממת את הלב. בחיי שאפשר היה להאמין שהם גם זוג במציאות עם המבטים שהלכו ביניהם. עם הכריזמה של שמואלי והקסם של הררי הם נתנו את הניגודיות המתאימה לעצבים של קפלן והלחץ של כץ.

בגלל שמדובר בהצגה קטנה ואינטימית, הרצה סה״כ על ארוחת ערב אחת, ישנה הישענות מטורפת על השחקנים והיכולות שלהם להחזיק את הסיפור, המתח והצחוק. עם קאסט מנצח שכזה אין ספק שיש כאן הצלחה מטורפת וכל אחד ואחת הצליחו להביא עצמם למרכז אך גם לתמוך בשאר חבריהם לבמה ברגעים הקומיים שלהם.

כיף טהור במשך שעה וחצי

הדרך הטובה ביותר לתאר את ההצגה הזו היא פשוט כיף. לבוא לשעה וחצי של חיוך על הפנים שפשוט לא יורד וסקרנות שרק הולכת וגוברת ככל שמתקדמים עם העלילה. אז אם אתם מחפשים משהו קליל וכיפי זו ההצגה בשבילכם.

מלצרית (הקאמרי) – חובה על כולם לבוא לראות

4.7/5

המחזמר ״מלצרית״ בהפקת הקאמרי עושה עבודה נהדרת ונאמנה למקור הברודוואי שלה. צוות השחקנים מופלא ומפתיע, העלילה מצוינת וההפקה בהחלט לא מאכזבת.

הפקה מעולה וראויה לציון

המחזמר מתאר את סיפורה של ג׳נה, מלצרית בדיינר באמצע שום מקום הכלואה במערכת יחסים אלימה. המפלט שלה הוא אפיית פאי בכל מיני סוגים וצבעים, אך מה קורה כשהיא נכנסת להיריון? האם ג׳נה תצליח למצוא את האושר בחייה?

בתור אחת שראתה את המחזמר בברודווי שבניו יורק 3 פעמים, ההפקה שהקאמרי העלו מופלאה ועלתה על כל הציפיות שלי. המוזיקה, השואו העדין, הנשמה שנכנסה למחזמר, הכל הורגש ונתן חווית צפייה מדהימה לכל אחד ואחת בקהל. המחזמר כל כך מלא בנשמה והם הצליחו ובגדול להביא אותו לקהל הישראלי כמו מנת פאי מפתה.

צוות שחקנים מנצח

משי קליינשטיין ידועה כבר בכל הארץ והיא נותנת כאן הופעה ייחודית ומצוינת. היא נתנה לדמות קלילות שלא ראיתי עוד ודפקה ביצועים מרשימים בכל השירים הקשים של שרה בארליס. עם זאת, הכיוון של הדמות הייתה שונה מאוד מאיך שהוצגה במחזמר המקורי, כשהיא יותר אנרגטית וצעירה אל מול הדיכאונית והמבוגרת של ברודווי. בכל זאת, משי היממה ואני חושבת שזה התפקיד הכי טוב שהיא עשתה עד כה על במות ישראל.

לידה טלי אורן הפגיזה כהרגלה, ואחרי שהיא הפכה את אחד השירים השנואים עליי לשיר מטורף ומהפנט אין משהו שהיא לא יכולה לעשות. השלישית בחבורה, נוי הלפרין, הייתה גיקית חמודה ומתוקה עם מוזרות ייחודית לדמותה וצלחה בלי מאמץ נאמבר עם החלפת תלבושות שלא מביישת את פרוזן.

גם צוות הבנים היה נהדר, כשבראשם גלעד שמואלי בתפקיד ארל הערמומי והכריזמטי. הוא הצליח לגרום לי לאהוב את הדמות, אפילו שרציתי לשנוא אותה. ההופעה שלו הייתה כל כך לא צפויה וילדותית לעתים, הכי נאמנה לסרט שאפשר. עופרי ביטרמן היה מצוין, אם כי לא מספיק אקוורד עבורי, במיוחד בהתחלה. עוד טיפ טיפה של מוזרות ואני חושבת שהוא בול שם. האחרון בחבורה, רפאל עבאס כפרה עליו, שיבוא וישחק בכל הצגה את הבחור החמוד והמוזר ואני אבוא ואצפה בו מופיע שוב ושוב ושוב.

תפאורה קרירה לצד תאורה מטורפת

תפאורת המחזמר סתרה את עצמה מאוד. מתפאורת של הדיינר הייתה מלאת צבעוניות וחיים, ליד התפאורות הנכנסות והיוצאות שהיו קרירות למדי. כנראה וזו הייתה כוונת המשורר, שהדיינר הוא המקום החם היחידי שהיא חוותה בחייה, ואם כן, אז הרגשתי זאת ממש.

התאורה של קרן גרנק הייתה בול במקום, עם ספוטלייטים עם הצבעים הנכונים בכל רגע שיא של שיר מטורף, אם זה הכחול של משי או הכתום של טלי אורן. השילוב של הצבעים הללו יחד עם התפאורה הביאו נפח אחר ויפייפה לבמה.

קשה מאוד לתרגם את שרה בארליס

אחד הדברים שהכי קשים בהצגה שכזו כשמביאים אותה לארץ היא התרגום. כשבחלק מהשירים התרגום היה נהדר, במיוחד בשיר She used to be mine הקשה, בחלק אחר הוא התפספס. שרה בארליס כותבת שירים בצורה מאוד ספציפית וקשה מאוד לתרגם אותם כך שאני מבינה את המעברים והשינויים שנאלצו לעשות. 

אי אפשר להתווכח שמדובר במחזמר השנה בתיאטרון הקאמרי ואפילו בישראל. הוא מרתק את הקהל, שובה אותו מההתחלה ועד הסוף. הוא כיפי, זורם, מרגש אך מצחיק והוא מעביר את הזמן בטיל. בעיני, כל אחד שאוהב מחזות זמר אפילו במעט חייב ללכת לראות אותו.

נרות יום הולדת (הקאמרי) – פלא תיאטרלי מרגש

ההצגה ״נרות יום הולדת״ המציגה בתיאטרון הקאמרי תספק לכם 90 דקות של רגש טהור, בכי מהול בצחוק ותצוגה תיאטרלית פשוט נפלאה.

מחזה מרגש עד דמעות

המחזה, שנכתב על ידי נח היידל, עוקב אחרי ארנסטין ביום ההולדת שלה והמסורת ארוכת השנים של אפיית עוגת היום הולדת האגדית. במשך 90 דקות ההצגה אנו חולפים על פני 90 שנה מחייה של ארנסטין, השמחות והכאבים, האהבות והפרידות, השמחה והעצב.

כבר תקופה ארוכה שלא נתקלתי בהצגה שמסקרנת אותי כל כך וכל דקה אני שבויה לבמה כמו שהרגשתי בהצגה זו. כל כך התחברתי ונשביתי בקסמיה שרציתי שהיא תיגמר מהר יותר כי ידעתי שבמידה וממשיכים איתה עד הסוף אני אפרוץ בבכי. אבל לא הבכי החמוד והמתוק הזה, אלא זה שמתנוסס לקולי קולות מרוב רגש. אי אפשר שלא להתחבר לדמויות ובעיקר לארנסטין ולחייה ולהרגיש הזדהות עם מה שעובר עליה ועל משפחתה.

אולה שור סלקטר מופלאה ומרגשת

אולה שור סלקטר, הנמצאת על הבמה לאורך כל 90 הדקות של ההצגה, נותנת את הופעת חייה בעדינות, אותנטיות ורגש רב. היא מהפנטת ומסקרנת ושוברת את הלב כשצריך וזה היה פשוט תענוג לצפות בה.

לצידה כל אחד ואחת מהשחקנים והשחקניות ממלאים את החורים בדיוק איפה שצריך. כנרת לימוני עם רגעים קומיים הורסים מצחוק, ערן מור עם האלגנטיות והפאסון, אלון סנדלר עם השובבות והסטייל, ישי גולן עם המוזרות והגמלוניות ונעמה שטרית עם השקט והעומק.

כל צוות השחקנים הוא כמו לב אחד פועם שמרכיב מופע מרגש עד דמעות והם פועלים בהרמוניה ולכידות שלא רואים בכל הצגה. לכל אחד היה חלק משמעותי בזרם הרגשות שחלף על פניי ועל פני כל הקהל הצופה בפלא שהם מעלים לבמה.

הרמוניה של הצגה

מלבד צוות השחקנים הנהדר, עטפה את ההצגה תפאורה נהדרת של שני טור ותלבושות סטייליסטיות של שירה וייז. ניסיתי לנסות ולהבין את מתודת הצבע הברורה של ההצגה ומשמעותה, אבל לא ירד לי האסימון עדיין על כוונת המשורר. אני גם לא חושבת שזה כזה הכרחי, כי ההרמוניה של הצבעים והסטייל יחד עם הזרימה של ההצגה ישבו לי בול. אולי זו המשמעות הנסתרת…

מדובר פה בהצגה שלמה. אין לי דבר אחד רע לומר עליה, ביקורת אחת לשפר, הצגה מושלמת בעיניי. מהבימוי הנהדר של רוני ברודצקי ועד המוסיקה של מאיה בלזיצמן, אתם יכולים לצפות ל90 דקות של זרם מתמשך של החיים של דמות והאהובים הסובבים אותה. אתם יכולים לצפות להתרגש ולצחוק ולצאת מההצגה עם קצת דמעות בעיניים, וזה בסדר גמור.

לילות ברודווי (הבימה) – חובה לכל חובב מחזות זמר מושבע

לילות ברודווי בתיאטרון הבימה הוא אחד המופעים המושקעים שהייתי בהם לאחרונה, ואם תדעו למה אתם באים ותבינו את מטרת ההופעה – תהנו ללא צל של ספק.

לא תמיד צריך עלילה כדי להנות

המופע לילות ברודווי מציג עצמו בפרסומים כמופע עם עלילה, אך בואו אגלה לכם מראש – אין אחת כזו. היתרון הגדול שלו? לא צריך שום עלילה או סיפור כדי להנות ממנו.

אז למה אתם כן יכולים לצפות? למופע מרהיב הכולל מגוון שירי מחזות זמר עם להקת רקדנים מטורפת וכשרונות קוליים אדירים. ״העלילה״ שכוללת סיפור חמוד של שחקן מבוגר ונכדו בסה״כ מאפשרת לרקדנים והזמרים לנוח מעט מאחורי הקלעים. היא אינה מזיקה אך אינה תורמת יותר מדי וסה״כ נותנת לכם אתנחתא וזמן עיכול של הנאמברים המטורפים שראיתם שנייה לפני כן.

קאסט ענק של רקדנים שעושים את המופע

יצא לי לראות מגוון מופעים דומים לזה, למשל החיים הם קברט שעלה עד לא מזמן בתיאטרון הקאמרי, אך הבימה הביאו אותה ובענק. לא בגלל השמות הגדולים שהביאו, אלא בזכות להקת הרקדנים המטורפת שהייתה שם, הנאמברים המדהימים שהם הובילו יחד עם התפאורה המחמיאה והתלבושות המתאימות בול לכל נאמבר.

לא כל יום יוצא לי לצפות במופע בארץ עם מעל לחמישה רקדנים, אז 15? טירוף. הכוריאוגרפיה המדהימה של מירי לזר ואביחי חכם בשילוב עם הכשרונות הנהדרים שהבימה ליהקו ואנחנו כקהל מקבלים נאמברים מעוררי השראה. היצירתיות, היציאה מהשגרה וההשקעה שנכנסה לכל ריקוד מהפנטים וגרמו לי לרצות עוד.

ובינינו? רק בשביל לראות נאמבר של שיקאגו וישר אחריו נאמבר מבוסס בוב פוסי שווה כל רגע במופע הזה.

״טעות בליהוק״ שחוגג ומפתיע עד הסוף

בנוסף לרקדנים והכוריאוגרפיה, עוד משהו נהדר שהיה סיכון גדול הוא ענייני המיסקאסט (טעות בליהוק) שהולכים בלי סוף במופע הזה. מיסקאסט הינו ליהוק מעבר לגבולות הנורמה, למשל אישה לתפקיד של גבר, ילד לתפקיד של אדם מבוגר וכו׳.

מירי לזר ואביחי חכם לא פחדו לעשות ערבוביאדה וזה עבד להם ובענק. ההפתעה הטובה בכל נאמבר שכזה העלתה לי חיוך ענק על הפנים ורצון לראות איפה עוד הם יפתיעו אותי.

יותר מדי זמרים, פחות מדי משחק

מלבדם, אנו נחשפים לקבוצה די גדולה של זמרים שחקנים (בסביבות העשרה), כאשר כל אחד מהם עולה לשניים שלושה שירים, אם לא פחות. הריבוי בשחקנים הווקליים לא עבד מבחינתי ובכיף היה אפשר להוריד 1-2 ולתת לשחקן קיים לבצע עוד שיר.

כל הזמרים עושים עבודה ווקלית נהדרת, אך משחקית לא כולם קלעו במטרה. השאלה הגדולה פה היא – האם השיר נועד להיות משחקי ותיאטרלי כי אנחנו בתיאטרון, או נטו ווקלית יפייפה כי זה מופע ולא באמת הצגה? במידה וזה הראשון, הם לא חזקים מספיק, אם מדובר באופציה השנייה אז מי אני שאדבר.

אני כן אציין את השתיים שבלטו מבחינתי – גל שטרית ואילי עלמני. אולי שמותיהן לא מוכרים לכם עדיין, אבל ראו הוזהרתם. שטרית הייתה מהפנטת בשירתה וריגשה עם עיניה הנוקבות עד לשורה האחרונה ביציע. עלמני כבר מתקדמת יפה מאוד בתיאטרון ומקבלת תפקידים ראשיים גדולים. אך בהופעה הזו, שבה היא לא ״המחליפה״ של אף אחת, היא פרחה יותר מכולם. היא הייתה השחקנית זמרת שהביאה אותה בכל שיר, מהקצביים והסקסיים ועד המרגשים עד דמעות והיא בדרכה מבחינתי להיות כוכבת התיאטרון שכל הארץ יכיר.

אז קחו את הרגליים שלכם ולכו להבימה, תהנו ממופע מלא בשואו, קסם ותרגומים לא רעים בכלל של כל השירים שאנחנו מכירים כבר שנים. תהנו מלהקת רקדנים יוצאת מן הכלל וממופע ברודווי ממש כאן בישראל.

שיקאגו (מרכז ענב) – עמית זיתון בתפקיד חייה

ההפקה המקומית של שיקאגו במרכז ענב מקסימה ומלאת פוטנציאל. צוות השחקנים נותן את כולו וסה״כ צפו לערב מהנה ביותר עם השירים המוכרים בתרגום לעברית.

** יש לציין שביקורת זו נכתבה לאחר ההצגה הראשונה מול קהל ולכן אני צופה שכל הבעיות הטכניות שייכתבו כאן יפתרו עם תרגול ההצגות

מחזמר קלאסי שלא דורש הרבה ונותן המון

שיקאגו מספר את סיפורן של וולמה קלי ורוקסי הארט, שתי רוצחות היושבות בכלא ומתחרות על אהבת הקהל בעזרת העורך דין הפלילי והחלקלק שלהן, בילי פלין.

הסיפור של המחזמר כל כך סוחף וייחודי שזה לא מפתיע שהוא מצליח כל כך בברודווי ולדעתי עובד נהדר גם בארץ. אמנם אין שום קשר למציאות של היום, הרצון שלנו כקהל לראות את וולמה או את רוקסי מצליחות על אף שהן פושעות בדם קר מוכיח שהמחזמר הזה יכול להחזיק לעוד שנים רבות.

אבישי בן גל ושחר פרץ עשו עבודה נהדרת בבימוי המחזמר וסה״כ נהניתי בהצגה שאורכה כשעתיים, על אף הבעיות הטכניות שהשחקנים היו צריכים להתמודד איתן. התפאורה של במבי פרידמן פשוטה אך מספיקה, במיוחד כשבניו יורק המחזמר עולה בלי תפאורה כמעט בכלל.

ליהוק מוצלח במיוחד עם עמית זיתון בהופעת חייה

בהפקה הזו ישנו דאבל קסטינג על הרבה מהתפקידים, כלומר ישנם שני שחקנים או שחקניות המבצעים את אותו התפקיד. בהצגה שאני ראיתי השתתפו ספיר באומוול בתור רוקסי הארט, עמית זיתון בתור וולמה קלי, אביתר בר דוד בתור בילי פלין ותום אנטופולסקי בתור מאמא מורטון.

תום הייתה נהדרת בתפקיד מאמא, והביאה נוכחות בימתית מצוינת וראויה לדמות. גם אביתר בר דוד היה חלקלק במידה הנכונה והפגין יכולות ווקליות נהדרות. אך ההצגה הזו קמה ונופלת על שתי הראשיות שלה – וולמה ורוקסי, ושתיהן נתנו את הופעת חייהן. לא הכרתי את ספיר באומוול לפני כן, אבל היא הייתה פשוט מושלמת לדמות. היא הייתה נואשת ונועזת, מטומטמת וחכמה, פתיינית וילדה טובה והכל בהופעה אחת. היא אפילו התמודדה נהדר עם תקלה טכנית במיקרופון שלה שהפסיק לעבוד לקראת סוף ההצגה.

לעומתה, את עמית זיתון הכרתי לפני כן והיא גם הסיבה שרציתי לבוא ולראות את ההפקה הזו. עמית היא פצצה במתית וחיכיתי להצגה שתיתן לה את המקום להוציא את זה החוצה והיא הפגיזה כמו שציפיתי. התפקיד הזה נתפר עליה כמו כפפה ליד והיא לא איכזבה לרגע. היא הייתה נואשת לאהבת הקהל בהתאם לדמותה, רקדה מצוין ומשכה את תשומת הלב כל פעם שהיא הייתה על הבמה. אני רק מקווה שהיא תמשיך וכולם יכירו את היכולות הפצצתתיות שלה.

חלקים מסוימים עדיין לא מחודדים אך ישנו פוטנציאל אדיר

הכוריאוגרפיה של שחר פרץ הייתה נחמדה מאוד, אם כי לטעמי אפשר היה לעשות יותר, אך יש לציין שגם בברודווי הכוריאוגרפיה לא לגמרי לטעמי אז אולי אני לא מדד בעניין הזה. לצערי, היו הרבה רגעים שהכוריאוגרפיה והבימוי אמורים להיות תואמים עם המוזיקה אך היו הרבה פספוסים. מחזמר כמו שיקאגו מאוד מתבסס על הספירות המדויקות בין הלהקה החיה לבין השחקנים והתקשורת הזו לקתה בחסר בהפקה הנוכחית, אך ייתכן ובשל העובדה כי זו הצגה ראשונה זה משהו שישתפר עם הזמן.

השימוש באולם הקטן והאינטימי היה נהדר, עם רקדנים נכנסים ויוצאים מהמדרגות לצד הקהל, יושבים ויוצרים אינטרקציה עם השורה הראשונה שיושבת ממש על הבמה ועוד. החיבור הזה יצר עוד ממד מעניין למחזמר והוסיף המון לאווירה ששררה באולם.

הדבר האחרון שבטח יפריע או ידאיג את כולכם הוא התרגום. הוא לא רע, הוא גם לא מצוין כי בכל זאת יש פערים שקשה להתגבר עליהם. חוץ משיר אחד, All that jazz, שמאוד לא אהבתי בו את התרגום, כל השאר הרגיש טבעי והחליק יחסית בסדר במהלך המחזמר.

המחזמר החדש של מרכב ענב מפציץ עם צוות שחקנים נהדר ומוזיקה מצוינת ומצליח להביא את הקלאסיקה האמריקאית בהצלחה רבה.