Home » בלוג » ביקורת

קטגוריה: ביקורת

ביקורת – בימינו לא יוצאים לדו קרב

תיאטרון באר שבע אחראי ליצירת מופת המומלצת לכל אחד. בכיכובם של שחקנים מעולים אחד אחד ועם כוראוגרפיה מדהימה המשולבת עם בימוי מוצלח הם מביאים כמה סיפורים נוגעים ללב בשעה וארבעים ששובים את הקהל אליהם.

בהתבסס על 3 סיפורים מהספר "תריסר רוסי" של ולדימיר נבוקוב, ההצגה מספרת את סיפורם של מהגרים רוסים בברלין בשנות ה-30. שחר פנקס אחראית על העיבוד הבימתי של סיפורם של גוסטב, גובה השכר דירה הנתפס בגניבה, אליאונורה שתופסת את בעלה רגע לפני שהוא עוזב אותה ואת בנה לתפוס פרפרים בספרד ואת סיפורו של באנטוב שתופס את אשתו במקלחת כשהמאהב שלה מתלבש בחדר השינה ומחליט להזמין אותו לדו קרב.

עם עלילה מעניינת וייחודית, המשאירה את הקהל בשקיקה לדעת עוד על כל סיפור וקו עלילה, קשה להישאר אדיש במהלך ואחרי ההצגה. המשחק, המעבר בין הסיפורים והקשרים שמגלים ביניהם מרתקים ומשלבים צחוק ועצב בו זמנית.

מהמובילים בהצגה ניתן למצוא את מולי שולמן, שמביא משחק חי ושובה לבמה ומכניס לכל הקהל את תחושות השיגעון והאובדן של דמותו באנטוב. כמה פעמים במהלך ההצגה הוא הכניס את כולם לשוק או ריתוק, מצחוק ומעצב. לידו מי שפרח היה עלא דקה, סטודנט טרי יחסית מביה"ס גודמן בבאר שבע שמוכיח שהוא אחד מהכישרונות הצעירים הטובים ביותר שיצאו לאחרונה מבתי הספר למשחק בארץ. דקה משחק דמות אוטיסטית בחן ובנועם אך יחד עם זאת בבלבול ואותנטיות של אדם בעל פיגור. בכל סצנה שהוא השתתף בה באופן פעיל לא ניתן היה להוריד ממנו את העיניים. נציין לטובה גם את ים אבני ששיחק את קארל, בנה של אליאונורה, שהביא רוח צעירה לבמה. יש להודות שהוא לא היה צריך לעשות הרבה בשביל שהקהל יאהב ויתלהב ממנו והספיקה מילה אחת כדי שניפול בקסמיו. כן, יש לו עוד דרך ארוכה עד שיכבוש פסגות בעולם התאטרון, וכן שווה לו לעבוד על הדיקציה כשהוא מדבר, אבל סה"כ הוא היה מצוין ויש לו כמה שחקנים מדהימים ללמוד מהם.

אך עם כל הכבוד לשחקנים המעולים, מי שאחראים על ההצגה כה שובה ומהפנטת הם שיר גולדברג הבמאית, שהצליחה לספר סיפורים בצורה מעניינת ומיוחדת, ואריאל וולף, האחראי על הכוראוגרפיה המדהימה. על התחלת ההצגה השחקנים מעלים עוד ועוד כיסאות עד שהבמה כולה מלאה בשורות של כיסאות שאיתם משחקים לאורך כל ההצגה. היופי שבפשטות של הכיסאות, היכולת להפוך אותם לכל דבר שרק נרצה והמשחק של השחקנים איתם הביאו את ההצגה לרמה אחת מעל שרק גרמה לקהל להיות מרותק ומשותק מרוב יופי ויצירתיות. אז נאמר שאפו ענק לאריאל וולף על התנועתיות והמשחק עם הכיסאות ולשיר גולדברג שהצליחה להוציא מהשחקנים ומהצוות את התוצר היפיפה שנגלה לפנינו.

נסכם ונאמר שמדובר בהצגה חזקה שכל מי שצופה בה לא יוצא ממנה אדיש. צוות שחקנים מביא שלל דמויות ואופי לבמה בחן ובכריזמה נוטפת שאי אפשר להתעלם ממנה. ממליצה בחום לכל מי שמחפש דרמה עם נגיעות של צחוק מצד אחד ועומק וכאב מצד שני.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

ביקורת – קוראים לו מלך

עם סיפור שצריך להיות מסופר, מציאות עגומה ורגעים קטנים מצחיקים שכמעט ומרגיש רע לצחוק בהם, קוראים לו מלך היא הצגה שחובה על כל אדם בוגר וצעיר לראות ולהפנים. לקניית כרטיסים!

קוראים לו מלך, מחזה ישראלי חדש שנכתב על ידי סביון ליברכט ובוים על ידי אלון אופיר, מספר את סיפורו של דוד, רווק בן 40 ובן לניצולי שואה שנותר לבדו בעולם. בכדי להתחיל מחדש דוד מגיע לקיבוץ ומוסר את דירתו ברמת גן לשם קבלתו. שלושה מחברי הקיבוץ נרתמים לעזור לדוד, אך בשל אופיו המיוחד והשונה הם נסחפים למעשי קונדס על חשבונו. מה שהתחיל כשעשוע הופך מהר מאוד לאסון, וזאת אחרי שהם משדכים לדוד אישה ולשניים נולד ילד, שחברי הקיבוץ החליטו לקרוא לו מלך. כעת, 19 שנה אחרי שמלך כבר טייס מצטיין, הוא מגיע חזרה לקיבוץ לסגור חשבונות ולגלות את האמת על הוריו.

המחזה מתייחס לקבלת השונה וליחס כלפי האחר. הוא מעביר מסר חזק שאי אפשר לצאת אדיש לו ואחרי שיצאתי ממנו נותרתי ללא מילים. כל נושא הפיגור הינו עניין שלא כל בני האדם מרגישים בנוח איתו ויודעים כיצד להתמודד עם איתו. יש כאלו שמתחברים ומתייחסים אליהם ככל אדם אחר, יש כאלו המתעלמים ויש כאלו המנצלים לרעה את החולשה של האדם שלפניהם. ההצגה לא מתעלמת מהתנהגות גועלית זו והיא אמיצה ובועטת ומציגה את האנשים הללו בשיא רשעותם.

כמו ברוב ההצגות של בית ליסין, גם ההצגה הזו עמוסה בכישרון, מנתי קלוגר, המשחקת את דבורה שבחרה להתעלם מהרשעות של בעלה וחבריו למשך שנים, ועד רועי ויינברג, שמשחק את מלך שמגלה שכל חייו היו שקר ומנסה להתמודד עם זה. שניהם גילו אותנטיות וכאב לב ששבר את כל אחד ואחד מן היושבים בקהל. אך מבין כל השחקנים, מי שהכי בלט היה אבי גרייניק, ששיחק את דוד. גרייניק העביר את הדמות בצורה מושלמת ואותנטית והיה אמין כל כך שלא אופתע אם חלק מהקהל חשב שהוא בעצם לא שחקן. יש לציין לטובה גם את יעל בוטון שגם היא הפגינה כישורי משחק מעולים.

היופי העיקרי של ההצגה היה המשחק בין ההווה, שבו מלך מתאמת עם דבורה על עברו, לבין העבר, שבו דוד מגיע לקיבוץ, מתחתן ומביא ילד לעולם. עם משחק של תאורה ובימוי, אלון אופיר הצליח להביא את הסיפור בצורה נקייה ויפייפיה תוך כדי מעברים בין הווה לעבר, בין זיכרון לבין מציאות.

לסיכום, מומלץ ללכת ולצפות בהצגה שהיא יותר מסתם הצגה ושתשאיר אתכם עם מחשבות על החיים ועל המציאות שאתם חיים בה.

לקניית כרטיסים להצגה קוראים לו מלך לחצו כאן.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

 

ביקורת – ההצגה חייבת להיגמר

אתמול, אחרי ציפייה ארוכה, הלכתי לראות את ההצגה "ההצגה חייבת להיגמר" של בית ליסין. בתור מעריצה נלהבת של המחזה, שהתחיל בלונדון ואפילו התרחב לניו יורק, ציפיתי להרבה מההצגה וקיבלתי הרבה מעבר. הצגה מלאת טעויות עם קאסט שמעביר את הבדיחות ברמה ולא משאיר אף עין יבשה בקהל (מרוב צחוק כן?). אז אם יש לכם ערב פנוי, אל תהססו ולכו לקנות כרטיסים!

בערב המופלא הזה אתם מוזמנים לצפות בהצגה המיוחדת שמעלה תיאטרון השיקמה, בכיכובם של איריס הספרית, דני הפקח, אבישי הקבלן, מתן מבית הכנסת, נהג המונית באחו ואפילו ירון ממחלקת המים. כולם למדו את תפקידיהם טוב טוב והם מוכנים ונרגשים להציג את העבודה הקשה שלהם, אבל לצערם כל דבר רע שיכול לקרות, קורה. מה שכן אפשר לסמוך עליו זה שהם מקצוענים, וההצגה חייבת להימשך והם יגמרו אותה לא משנה מה.

עם הומור משובח וכוריאוגרפיה מושלמת, מצליח הקאסט וצוות הבמה של "ההצגה חייבת להיגמר" לרתק את הקהל למשך שעה וחצי ולגרום לו לרצות עוד ועוד. הייחוד של ההצגה הזו, ובאמת שאנחנו לא מאמינים שאפשר לומר את זה על הרבה הצגות בארץ, הוא שהוא מתאים לכל גיל. אבל ממש לכל גיל- מהילדים הקטנים בגילם ועד הילדים הקטנים בנפשם.

אמנם מדובר בהומור טיפשי ומגוחך ואתם חושבים לעצמכם על כל בדיחה שהיא דבילית ותת רמה, אבל אתם לא יכולים להישאר אדישים ולא לצחוק. הנרי שילדס, הנרי לואיס וג'ונתן סאייר הביאו אל הבמה את הבדיחות הבנאליות, אלו שכל אחד מאיתנו היה יכול לחשוב עליהן, וכתבו הצגה כל כך מוצלחת שאחריה הם המשיכו וכתבו עוד שתיים שזכו גם כן להצלחות מסחררות.

בגלל שראיתי כמה דקות מההצגה בלונדון לפני כן, זה היה צפוי מבחינתי להשוות בין שני הביצועים. מאוד אהבתי את התאמה של הגרסה הישראלית לארץ ע"י הוספת הבחור הדתי לדמויות, אבל כן ניתן לראות שבלונדון הקאסט נתן ביצוע טוב יותר, בעיקר בגלל שהם אלו שכתבו את המחזה. אך אם נתעלם מההשוואה, הקאסט הישראלי נתן את כל כולו אתמול והיו מעולים אחד אחד.

יש לציין שישנו צוות שלם מאחורי הקלעים שעובד לא פחות קשה מהקאסט שעל הבמה ועל כן ניתן להם מחיאות כפיים ואת הכבוד שמגיע להם.

לסיכום, לכו לצפות בהצגה ולא תתחרטו על כך. היא לא יקרה כל כך, היא תורמת לתיאטרון הישראלי, ותצחקו כל כך הרבה שתכאב לכם הבטן למשך כמה ימים.

הצגות מומלצות לצופה הותיק/הרפתקני

ראיתם כבר מלך האריות, ויקד, פאנטום האופרה ואלאדין?

או שאתם פשוט מחפשים הצגה חדשה ומעניינת שעוד לא צברה את הפופולריות והותק ששאר ההצגות צברו?

במיוחד בשבילכם ריכזנו את ההמלצות שלנו להצגות חדשות או פחות מפורסמות, מלאות תשוקה וסיפורים חזקים, עם שירים מעולים לא פחות מההצגות הפופולריות. אז אולי הן פחות מוכרות ממלך האריות או בוק אוף מורמן, אבל הן לא פחות טובות והן תמיד יפתיעו אתכם לטובה.

אז בואו נתחיל:

דיר אוון הנסן (Dear Evan Hansen)– מחזמר זוכה הטוני לשנת 2017 ומסיבה מוצדקת. מחזמר מעולה עם צוות שחקנים מוכשר שבראשם בן פלאט המשחק את אוון הנסן. המחזמר מספר את הסיפור על מכתב שלא נועד להישלח, משפחה שלא נועדה לקרוא אותו ושקר שלא נועד להיווצר בעקבותו. סיפור נוגע ללב עם שירים מצוינים שמלווים אותו למשך שעתיים וחצי. בהחלט מומלץ לכל מי שמחפש הצגה חדשה מלאת נשמה. כרטיסים: ניתן להיכנס לעמוד ההצגה ולמצוא כמה דרכים לקניית כרטיסים. שימו לב שבשל פופולריות ההצגה קשה להשיג כרטיס במחיר טוב לתקופה הקרובה, לכן נמליץ לקנות כמה חודשים מראש. לביקורת המלאה של הכותבת הראשית שלנו לחצו כאן.

מלצרית (Waitress)- מחזמר המבוסס על סרט עם אותו השם וכל שיריו נכתבו על ידי שרה בארילס. המחזמר מספר את סיפורה של ג'נה ההריונית, הכלואה בנישואים כושלים עם בעל נצלן אך מוצאת את הנחמה שלה בדיינר בו היא מנצלת את כשרונה לאפות סוגי פאי מיוחדים. הסיפור של ההצגה מיוחד ואמיתי, והשירים שמלווים אותו בהחלט מכניסים אותנו לאווירה ולתחושות העוברות על כל הדמויות. הצגה מומלצת לכל מי שאהב את הסרט וגם למי שבא בלי להכיר את הסיפור. כרטיסים: מוזמנים להיכנס לעמוד ההצגה, שם תמצאו הסבר מלא לרכישת כרטיסים. לביקורת המלאה של הכותבת הראשית שלנו לחצו כאן.

אבניו קיו (Avenue Q)- מחזמר זוכה פרס הטוני לשנת 2003. אם אתם מחפשים לשבת ולצחוק במשך שעתיים וחצי זו ההצגה בשבילכם! הצגה גסה אך משעשעת שזורקת לנו את כל האמת בפרצוף, דרך בובות. כן, כן, מה ששמעתם, בובות. המחזמר מתמקד בשדרה Q ובאנשים שגרים בה, כאשר כל הכשלונות וההצלחות שלהם מוצגים לראווה לעיני הקהל. הצגה מיוחדת במינה המומלצת לכולם! בעצם רק לבני 14 ומעלה, כי בכל זאת זה גס. כרטיסים: מוזמנים להיכנס לעמוד ההצגה, שם תמצאו הסבר מלא לרכישת כרטיסים.

באו משם (Come From Away)- מחזמר המתעסק עם אחד הנושאים הכואבים של ארה"ב- 9.11. המחזמר מספר את סיפורה של עיירה קטנה והאנשים החיים בה ביום של אסון התאומים. ביום אחד, אלפי תושבים הוטסו מניו יורק לגנדר, עיירה קנדית קטנה ולא מוכרת. הוא מספר כמה מסיפוריהם האישיים של התושבים וכמה של הפליטים. המחזמר קיבל ביקורות מצוינות והוא מומלץ מאוד אבל קחו בחשבון שהנושא מעט קשה. כרטיסים: מוזמנים להיכנס לעמוד ההצגה, שם תמצאו הסבר מלא לרכישת כרטיסים.

אז אלו היו ארבעת הבחירות הראשונות שלנו להצגות חדשות ומיוחדות שיעיפו אתכם מהכיסא. שימו לב שמרבית ההצגות מציגות רק בניו יורק אבל בקרוב מאוד חלקן יעברו גם ללונדון ואפילו יצאו לסיור ברחבי ארה"ב! אז יש למה לצפות.

אנחנו היינו אנחנו, אתם הייתם אתם, והתיאטרון תמיד חי ובועט.

ביקורת- נטשה, פייר והשביט הגדול של 1812

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- Natasha, Pierre & the Great Comet of 1812 (נטשה, פייר והשביט הגדול של 1812):

המחזמר "נטשה, פייר והשביט הגדול של שנת 1812" מספר את סיפורה של נטשה, בחורה צעירה המאורסת לאנדריי הנשלח למלחמה. ברגע של חולשה נטשה מתפתה לחיזוריו של אנטולה החתיך (והנשוי). מעמדה של נטשה נפגע קשות וכעת התקווה האחרונה שלה הוא פייר, המוצא נחמה בנטשה וחש אליה חמלה ואהבה רבה.

הסיפור נשמע פשוט ומובן אך תאמינו לי שברגע שאתם נכנסים לתיאטרון הכל מסתבך. אתחיל ואספר שבתכנייה שאתם תקבלו יופיע עץ יוחסין שיסביר לכם מי מקושר למי, מי יוצא עם מי, מי מאוהב במי ומי אבוד כמונו. במהלך כל ההצגה הייתי צמודה לתכנייה הזו כמו שלא הייתי באף הצגה לפני כן, כל שנייה מסתכלת ומנסה להבין מי זו הדמות החדשה שפוצחת בסולו לפניי.

אבל עם כל הסיבוך יש להצגה הזו גם כמה נקודות אור שמחפות על הבלגן שהכניסו אותי אליו. ההצגה הזו היא חוויה. אתם לא נכנסים לראות מחזמר, אלא אתם נכנסים להופעה, תערוכה, פעילות ואפילו ארוחה! על ההתחלה נכנסו כל הרקדנים המשונים והמצחיקים עם קופסאות קטנות בידיהם וחילקו אותן לקהל היושב בהלם מוחלט. אחרי שקיבלתי את הקופסא שחשקתי בה, כי מה לעשות אני ישראלית ואני רק מחפשת את הדברים בחינם, גיליתי שבתוכה מסתתר בורקס תפו"א קטן וחמוד, קצת להרגיע את הבטן ולהיות מוכנה לשעתיים וחצי של שיר אחרי שיר אחרי שיר.

ובכן קיבלתי אוכל, נרגעתי, חייכתי והנה המופע התחיל. במהלכו הרקדנים/נגנים/שחקנים/כל שאר הדברים שהם יכולים לעשות הסתובבו בקהל, שיתפו אותו במחזמר, דאגו שהם מגיעים לכל כיסא וכיסא באולם כולל היציע העליון ביותר. אה, וכבר ציינתי שחלק מהקהל נמצא על הבמה? כן, מה ששמעתם. הבמה כולה בנויה בצורה כזו שישנם אנשים שיושבים עליה לאורך כל המחזמר, בין הלהקה לשחקנים. בנוסף לכל זה, דאגו להציב מדרגות מגניבות המאפשרות לשחקנים גם לעלות לקומה השנייה של האולם (במילים אחרות- היציע) ולבצע חלק מהשירים גם שם. אז יש לזה חיסרון גדול שלפעמים חלק מהקהל לא רואה את השחקן שמבצע את הנאמבר אבל כשהשחקן הזה שר ממש מולך זה אכן שווה את זה.

דיברנו על הרקדנים ודיברנו על הבמה אבל מה עם השירים? ובכן…איך נגדיר את זה? הם מיוחדים. כל המחזמר מועבר בשירים והסגנון שלהם משתנה משיר לשיר. יש כאלו שהם בלדות מרגשות ואז פתאום מתחיל פופ קופצני עם אורות זוהרים או נאמבר טרנס שלא ידענו מאיפה הוא נפל עלינו. אז תצפו למגוון רחב ומעניין של נאמברים בשעתיים וחצי.

יש לציין לטובה את הקאסט המוכשר שעולה לבמה כל ערב ומוציא את נשמתו עליה. ג'וש גרובן ששיחק את פייר הפגין כישרון מוזיקלי גדול אבל לא נפלתי מכישורי המשחק. מי שממש בלט מבחינתי היה לוקאס סטיל ששיחק את אנטולה, והפגין קול מרהיב ועיניים שכל בחורה הייתה מתה לבהות בהן שעות. אחרי ההופעה הוא יצא לStage Door לחתום לאנשים על התכנייה והקדיש ממש דקה או שתיים לכל אחד ואחד מהקהל העומד, כולל אותי, במהלכן הוא דאג להסתכל עליי ולשבות אותי בעיניו. התאהבתי. וואו. אוקיי. אני אפסיק.

אסכם ואומר שההצגה הזו מתחילה מדהים, עם נאמברים מפוצצים, במה מעניינת ושחקנים מוכשרים בכל התיאטרון, אבל לאט לאט העלילה הופכת ללא מעניינת במיוחד (בעיקר כי קשה לפעמים לעקוב) ומתחיל להימאס, זה כמובן עד שבא שיר משוגע בין לבין.

אבל! ממליצה לכל אחד ואחד מכם ללכת לראות אותה לפחות פעם אחת כי זו חוויה שלא תראו באף מקום אחר.

** לקניית כרטיסים לניו יורק לחצו כאן.

לעמוד ההצגה

כלל התמונות מתארות את זוויות הראייה מהמקום בו ישבתי (שורה ראשונה בצד). כפי שאתם יכולים לראות, את רוב הבמה רואים מכל מקום באולם אך יש כמה נקודות מוסתרות בשל גרמי המדרגות וכו'.

ביקורת- דיר אוון הנסן Dear Evan Hansen

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

IMG_2409

והיום- Dear Evan Hansen (דיר אוון הנסן):

אתחיל בכך שכל מה שאכתוב פה לא יהיה מספיק לתאר את המחזמר המופלא שנקרא דיר אוון הנסן.

**אזהרה** במידה ואתם מתכננים ללכת להצגה תתכוננו לבכות, לכן מומלץ להביא טישו והרבה.

המחזמר מספר את סיפורו של אוון הנסן, נער בודד לאמא חד הורית, שכותב מכתב לעצמו במסגרת טיפול פסיכולוגי. המכתב נחטף על ידי קונור, נער בעייתי מבית ספרו, שמחליט להתאבד כשהמכתב עדיין בכיסו.  משפחתו של קונור חושבת בטעות כי הוא ואוון היו חברים, וכי המכתב שאוון כתב הינו מכתב ההתאבדות של קונור. אוון מחליט ללכת עם הטעות ומשקר למשפחתו של קונור כדי לעזור להם להתגבר על האבל וכדי להתקרב אליהם ולהרגיש חלק ממשפחה אמיתית.

כבר מקריאת העלילה הכללית אפשר להבין שמדובר במחזמר כבד וכואב על ילדים אבודים ועל תחושת הבדידות שנוגעת בכולנו מדי פעם. הסיפור כל כך עמוק ועכשווי שאי אפשר שלא להישאב אליו ולרצות עוד ועוד ועוד.

שני הדברים העיקריים שעושים את המחזמר הזה למרהיב הם השירים ובן פלאט, השחקן הראשי שמשחק את אוון הנסן. אם אתם לא נוסעים בקרוב לניו יורק אני עדיין ממליצה לכם להוריד את השירים של ההצגה ולהקשיב להם טוב טוב. כל שיר ושיר יותר טוב מקודמו ויותר חזק ועוצמתי ומרגיש כמו חץ מכוון שישר פוגע לכם בלב. האחראים על השירים של ההצגה הם פאסק ופול שזכו לאחרונה באוסקר על השירים שכתבו לסרט "לה לה לנד". הסיבה שהשירים עובדים כל כך טוב היא בעיקר בגלל השחקנים שמעבירים אותם.

כל המחזמר מורכב משמונה שחקנים- המשפחה של קונור שמורכבת מהוריו ואחותו, אוון ואמו ועוד שני חברים שלו לכיתה. שמונה שחקנים שמרכיבים את אחת ההצגות הכי מדוברות בתקופה האחרונה. אז נכון שיש שמונה שחקנים אבל בינינו? יש רק שחקן אחד שעושה את ההצגה וזהו בן פלאט. אולי אתם מכירים אותו מפיץ' פרפקט בתור החנון הקוסם ואם לא בואו פשוט לראות אותו במחזמר. השחקן בן ה-23 עולה כל ערב לבמה, 8 הצגות בשבוע, ומשאיר את הלב והנפש שלו על הבמה לקהל הרחב לצפות. הוא מעביר את הכאב והרגשות העמוקים ביותר של אוון הנסן בדך עוצרת נשימה ולא משאיר אדם אחד בקהל שלא מופעם ממה שהוא כרגע ראה. עזבו את זה שהוא שר מרבית ההצגה ובקושי נמצא מחוץ לבמה, בסוף ההצגה הוא אדום ומנוזל מרוב בכי וכאב ואי אפשר שלא להאמין למשחק המופלא שלו ולסיפור של הדמות שלו.

כמובן שהשחקנים האחרים במחזמר מעולים גם הם, אבל מרגיש כאילו הם שם בשביל בן פלאט, בשביל לתמוך בו כשהוא מגיע עם הדמות שלו לשיא ולשפל, לכאב ולשמחה. הם שם בשביל לתת אתנחתות קומיות או להבין יותר לעומק למה אוון הנסן עושה את שהוא עושה.

האלמנט האחרון שעושה את ההצגה למה שהיא הוא הפשטות שבתפאורה יחד עם שילוב החיים המודרנים. למעשה, בהצגה אין ממש תפאורה אלא מסכים שמציגים מדי פעם את הרשתות החברתיות שקשורות חזק מאוד לעלילה של ההצגה. מדי פעם, בשביל שנבין איפה הדמויות נמצאות, מעלים לבמה ספה או מיטה שנדע שהסיפור עבר לסלון המשפחה או לחדרו של און. הפשטות הזו עושה את ההצגה למשהו קסום ומופלא וחסר מאמץ, כמו שסיפור כזה צריך לעבור. המאמץ היחידי שרואים בהצגה הוא הדרך שאוון הנסן עובר ומשפחתו של קונור לאחר מותו.

בקיצור, לכו תראו את ההצגה. לא ממליצה- מצווה! מדובר בהצגה מיוחדת במינה שאין כמוה ואי אפשר לפספס אותה. הצגה שגם כשהדמות הראשית עושה מעשה נורא אי אפשר שלא לאהוב ולהתחבר אליה. פשוט אין מילים- לכו לראות אותה.

** לקניית כרטיסים לניו יורק לחצו כאן.

לעמוד ההצגה

IMG_2374 IMG_2376IMG_2371

התמונה הנ"ל מתארת את זווית הראייה מהמקום בו עמדתי (קניתי כרטיס מוזל בעמידה). כפי שניתן לראות האולם אינו גדול במיוחד ולכן גם הכיסאות האחוריים ראו את הבמה בבהירות ולא פספסו כלום. בהצגה הזו חשוב מאוד לראות את הפרצופים של השחקנים שכן ככה ניתן באמת לראות את מה שעובר על הדמויות בהצגה וגם מהמקום בו עמדתי (בסוף האולם התחתון) ניתן היה לראות הכל.

עשר הצגות בעשרה ימים- Fun Home (פאן הום)

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לעשרה ימים לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

IMG_9477

והיום- Fun Home (פאן הום):

המחזמר פאן הום מספר את סיפורה של אליסון בשלושה פרקי זמן שונים- בתור ילדה שגדלה בבית הלוויות, בתור בחורה צעירה בקולג' שיוצאת מהארון ומתמודדת עם ההתאבדות של אביה, ובהווה, כשהיא מנסה לחקור את העבר ולגלות את ההורים והמשפחה הלא מתפקדת שלה מחדש, בתור אישה בוגרת.

המחזמר אינו ארוך והוא נמשך במשך שעה וארבעים דקות ולמען האמת לא צריך יותר מזה בשביל להשאיר חותם. אני לא בחורה שבוכה יותר מדי מהצגות או מהופעות אבל המחזמר הזה בהחלט נכנס לי ללב וגרם לי להזיל דמעה או שתיים. לא מדובר במחזמר שנועד לגרום לקהל שלו לבכות אבל הוא כל כך אמיתי שזה מתבקש.

הדבר הראשון והעיקרי שגורם למחזמר להיות כזה כנה וקרוב לחיינו האישיים הינו התפאורה והאולם עצמו. מדובר באולם מיוחד, שלא רואים הרבה בתיאטרון, שהקהל בעצם מקיף את הבמה ואת השחקנים. ממש כמו אולם ספורט שיש אליפסה ענקית של מושבים שמקיפים את המגרש עליו השחקנים נמצאים, רק שהפעם המגרש קטן יותר, עם במות עולות ויורדות ורהיטים שנכנסים ויוצאים מהבמה. בגלל שהבמה כל כך חשופה לא ראוי שיכנסו אנשי צוות לשנות את המיקום של הרהיטים לסצנה הבאה ולכן השחקנים הם אלו שמשנים את האווירה, מה שלדעתי מוסיף לאותנטיות ולפשטות של ההצגה.

החיסרון היחידי של התיאטרון הוא שמדי פעם הקהל צופה בגב של השחקנים, תלוי במיקומו. הקהל סובב את השחקנים ולכן הם צריכים לשנות את כיוון התנועה שלהם כל פעם ולפנות לצד אחר של האולם, כדי שכולם יזכו לראות אותם לפחות פעם אחת במהלך השיר. יש בזה משהו נחמד אבל זה בעיקר מציק כי חלק עיקרי של הצגות ומשחק הוא הפנים של השחקנים וההבעות שלהם וכשלא ניתן לראות אותם עלולים לפספס חלק מההווי.

העלילה של ההצגה הייתה מעולה, מכניסה אותנו עמוק לסיפור ומשאירה טעם של עוד. העלילה מתרחשת במהלך שלוש תקופות בו זמנית מה שמשאיר את הקהל עירני ומסוקרן. אחד הקטעים שהכי אהבתי במחזמר ובהתפתחות הסיפור הינו שבתחילת ההצגה ישנם רהיטים רבים על הבמה, וככל שהתקדמנו בסיפור יותר ויותר רהיטים התפנו, עד שהגענו לשלב שבו אין כמעט רהיטים על הבמה ואנו ממש בסוף הסיפור- כאשר היחידים שנותרו על הבמה הם אליסון ואביה. נדמה כאילו ישנו דיאלוג כשבעצם אליסון המבוגרת מנסה להבין מדוע אביה התאבד ומשחזרת את שיחתם האחרונה. בקטע הזה כל מה שאנחנו רואים אלו אורות של ריבועים שמכסים את רצפת התיאטרון ומסמלים את קוביות הקומיקס, שממנו ההשראה למחזמר, ובעצם שם הרעיון לכתוב קומיקס על חייה צמח.

מבחינת השירים במחזמר הם היו חמודים וקלילים והתחלקו בין בלדות מרגשות לבין שירים קומיים שקידמו את העלילה והעבירו את התחושות של הדמויות בצורה נהדרת. היו כמה שירים שהיו מרגשים במיוחד והבימוי שלהם היה נהדר ונתן עוד נפח ועומק לשיר, למשל נסיעה ברכב כאשר השחקנים יושבים על קובייה והיא מסתובבת באיטיות כשאורות שמדמים אורות רחוב חולפים על פניהם.

ולבסוף, מבחינת השחקנים למזלי כל השחקנים המקוריים (חוץ מהילדים) עדיין היו שם וכולם היו פשוט נהדרים. משחק משובח, שירה נהדרת ובכללי דינמיקה מדהימה בין כל חברי הקאסט. לא רק שהם היו נהדרים במחזמר עצמו, אחרי המחזמר ישנה מסורת שהשחקנים יוצאים וחותמים על הPlaybill לקהל שמחכה והקאסט של המחזמר הזה היה הכי נחמד, סימפטי ואוהב שפגשתי. כל אחד התעכב ודיבר עם כל אחד ואחד מהאנשים בקהל שחיכו וחתמו ולקחו תמונות עם מי שרק רצה. בגלל שאחותי היא מעריצה מושבעת של ההצגה, ואני ראיתי אותה לפניה, ביקשתי מהשחקנים לכתוב לה הקדשה אישית ולא רק שהם הסכימו, הם ממש חשבו לפני שכתבו ברכה נהדרת לאחותי.

אסכם ואומר שמדובר במחזמר נהדר שלא צריך הרבה זמן בשביל לכבוש לבבות ולהעביר סיפור עמוק ועכשווי. ממליצה לכל מי שנוסע לארה"ב בקרוב לבדוק האם ההפקה שבסיור עוברת בעיר שגם אתם עוברים בה, ואם כן אז בהחלט כדאי ללכת ולראות את ההצגה לפני שתפספסו! מה שכן קחו בחשבון שהאולם יהיה שונה ויהיה כמו אולם רגיל, ולא כמו האולם שבו ההפקה עלתה בברודווי.

** לקניית כרטיסים לסיור בארה"ב לחצו כאן.

לעמוד ההצגה

IMG_9492IMG_9476IMG_9494 IMG_9495

התמונה הנ"ל מתארת את זווית הראייה מהמקום בו עמדתי (קניתי כרטיס מוזל בעמידה). כפי שניתן לראות האולם קטן ואינטימי ולכן במהלך כל ההצגה הזווית הייתה נהדרת וראיתי הכל כמו שצריך, כאילו ישבתי בשורה האחרונה. מה שכן לעמוד במשך שעה וארבעים לא היה קל כל כך, במיוחד אחרי יום שלם של טיולים.

עשר הצגות בעשרה ימים- Jersey Boys (ג'רזי בויז)

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לעשרה ימים לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

IMG_9485

והיום- Jersey Boys (ג'רזי בויז):

המחזמר ג'רזי בויז מספר את הסיפור של פרנקי וואלי ולהקתו ארבעת העונות (Frankie Valli and the Four Seasons). אנו נחשפים לתחילתה של הלהקה, פריצתם לתודעה של העולם עם השירים המפורסמים שלהם ועד להתפרקות הלהקה ולאן פנה כל אחד מחבריה.

אל המחזמר הגעתי בטעות, ממש ככה ובספונטניות. לא תכננתי ללכת אליו ואני בדר"כ נגד מחזות זמר המציגים פשוט אלבומים ושירים של זמר מפורסם או להקה, כמו מאמה מיה, אמריקן אידיוט וג'רזי בויז.. אבל הופתעתי ואני די שמחה שהמחזמר הצליח לחדור אל הלב שלי ושל שאר האנשים בקהל.

אז מה עשה את ההצגה לכל כך מוצלחת בשבילי? ובכן, בראש ובראשונה, הכרתי את מרבית השירים וכמובן שאהבתי את כולם, אבל הדבר הכי טוב היה שזה לא הרגיש כמו הופעה של הלהקה על הבמה. כל שיר היה עד דקה ואז ישר עברו לשיר הבא או לסצנה הבאה. לא התעכבו על שירים לא מעניינים והשירים היחידים ששרו במלואם היו שניים או שלושה מהשירים הכי מפורסמים של הלהקה שכל אדם בעולם מכיר כמו "I Love You Baby" ו-"My Eyes Adore You". לא רק שהשירים היו קצרים וקולעים, הם השאירו לך טעם של עוד ככה שלא רצית שהם יגמרו.

דבר נוסף שאהבתי מאוד בהפקה היה הבימוי והתרגום של הסיפור המורכב הזה לבמה. הרי מדובר בארבע עונות וכך היה גם בהצגה- ארבע עונות שכל חבר להקה מספר את הצד שלו באחת מהעונות. כך הקהל חווה את דעתו האישית של כל אחד ואחד מחברי הלהקה בתקופה שהייתה משמעותית בשבילו בדרך כזו או אחרת. התרגום הזה נתן לכל חבר להקה את ההזדמנות שלו לזרוח והזרקור לא היה רק על פרנקי וואלי כמו שהרוב יצפו.

בנוסף, במהלך ההצגה השחקנים היו אלו שהכניסו והוציאו את התפאורה והייתה תנועה כל הזמן מה שממש השאיר את הקהל ערני ונתן תחושה של עבודה שאני אישית ממש אהבתי. העובדה שהקאסט לא נח ו"עשה את העבודה הקשה בעצמו" סוג של הכניסה את הקהל לאווירה המתאימה שכן חברי הלהקה הגיעו לאן שהגיעו דרך עבודה קשה ללא קיצורי דרך…ממש כמו בהצגה. עוד אציין שלעיתים התפאורה הייתה מאוד פשוטה אך העבירה את המסר בצורה נהדרת, למשל כשהלהקה הופיעה באחת מההופעות הגדולות שלה השחקנים היו עם הגב לקהל וכל מה שהיה על הבמה היו אורות שזהרו על השחקנים ועל הקהל וממש נתנו תחושה של הופעה חיה.

אציין גם שעוד חלק בבימוי שממש אהבתי היה שחברי התזמורת היו מדי פעם על הבמה, לרוב כחלק מההופעות של הלהקה עצמה. העובדה שהם עלו למעלה הוסיפה המון ונתנה תחושה שאכן אנו חווים את התפתחות הלהקה מול עינינו ושזה לא סתם טריק עם תזמורת מוחבאת או פלייבק. אני תמיד נהנית לראות איך משלבים את הנגנים בהצגה ונותנים גם להם קצת במה.

עוד רובד שהוסיף להצגה היה הצבעוניות של הבמה. על הבמה מעל השחקנים היו מסכי ענק שתמיד ציינו באיזו עונה אנו נמצאים והציגו איורים שונים שהתאימו לתקופה ולשירים. החלק היפה היה שכל התלבושות, המסכים והתפאורה התאימו צבעים ונתנו לקהל תחושה של חמימות והשאירו אותם בעניינים.

מבחינת השחקנים, אהבתי את כולם וכולם היו נהדרים. לא היה אחד שבלט מעל השאר במיוחד אבל זה דווקא משהו טוב בהצגות, שכולם שווים באותה מידה וככה הם נראים כמשפחה על הבמה.

לסיכום, ההצגה הייתה נהדרת, קלילה וכיפית ומומלצת ביותר למי שאוהב את הלהקה וגם למי שלא מכיר אותה. הייתי ממליצה לעבור קצת על השירים כדי שלא תהיו משועממים ותהנו ממנה יותר. ההצגה הזו הוכיחה לי שלפעמים הצגות שמבוססות על להקות לא תמיד יהיו גרועות וירגישו כמו הופעה חיה על הבמה.

** לקניית כרטיסים לניו יורק לחצו כאן.

** לקניית כרטיסים ללונדון לחצו כאן.

** לקניית כרטיסים לסיור בארה"ב לחצו כאן.

לעמוד ההצגה

IMG_9486 img_9488

התמונה הנ"ל מתארת את זווית הראייה מהכיסא בו ישבתי (מיקום מדויק באולם ניתן לראות בתמונה למטה). כפי שניתן לראות ישבתי יחסית מאחור ולכן ממש מעט מהבמה הייתה מוסתרת (החלק העליון איפה שהיו מסכי הענק). חוץ מזה שלפעמים לא ראיתי את כל המסך הראות הייתה נהדרת ויכולתי לצפות בהצגה בהנאה מרובה ללא הפרעות.

 

עשר הצגות בעשרה ימים- Les Mis (עלובי החיים)

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לעשרה ימים לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

img_9481

והיום- Les Misérables (עלובי החיים):

המחזמר עלובי החיים הינו מחזמר מפורסם וותיק במחוזות ברודווי והווסט אנד. המחזמר מבוסס על הספר של ויקטור הוגו עם אותו השם, ומתרחש בצרפת במחצית הראשונה של המאה ה-19. המחזמר עוקב אחר ז'אן ולז'אן, אסיר משוחרר לאחר ששירת שנים כעבד בשל גניבת לחם. לאחר שחרורו ולז'אן אינו מצליח לשקם את חייו ולכן משנה את זהותו ומתחיל מחדש תחת זהות בדויה, בעוד סוהרו לשעבר ז'אבר מחפש אחריו ורודף אותו עד סוף ימיו. התקופה הינה תקופה קשה בצרפת, כאשר רמת העוני גבוהה והזנות בעלייה. יום אחד ולז'אן, שהצליח להתבסס מחדש, פוגש בפנטין הגוססת, אישה צעירה שנפלה לזנות, ומבטיח לשמור על ביתה קוזאט. שנים לאחר מכן, כאשר קוזאט כבר אישה צעירה הם נקלעים למהפכה הרפובליקנית שבצרפת שם היא פוגשת ומתאהבת במריוס, סטודנט פריזאי צעיר. מריוס מתאהב בה חזרה ופוגע בחברתו הטובה, אפונין, המאוהבת בו עד מאוד ומתקשה לראותו רודף אחר מישהי אחרת.

אז אני אודה ואומר שלפני שהלכתי לראות את ההצגה לא ידעתי עליה כלום. חוץ מכמה שירים שהכרתי לפני כן ושמות של כמה מהדמויות לא היה לי מושג מי נגד מי, מי רע ומי טוב ומה הלך ההצגה. אבל…..הופתעתי ולטובה. אבל בואו נפרק את ההצגה המורכבת הזו לחלקים.

נתחיל בעלילה המסובכת שעוברת על פני כמה תקופות שונות. במהלך המחזמר אנחנו נחשפים לדמויות רבות, כאלו שנשארות רק בתקופה אחת וכאלו שמתפתחות על פני כמה תקופות, כמו קוזט ואפונין שאנו פוגשים אותן כילדות ובסוף ההצגה הן כבר נשים צעירות. ריבוי הדמויות לפעמים מקשה לעקוב אחר העלילה אבל את הדמויות המרכזיות הקהל לא שוכח ומצליח להבין מה קורה עם כל אחת ואחת מהן.

נמשיך עם האפקטים והתפאורה שלא היו חזקים במיוחד, אולי בגלל שמדובר בהצגה שאינה דורשת יותר מדי ואולי כי פשוט הם הסתמכו על הסיפור והשירים. במרבית השירים התפאורה מאוד פשוטה, התלבושות לאורך כמעט כל ההצגה הינן פשוט סמרטוטים שזרקו על השחקנים כחלק מהסיפור ואין יותר מדי אפקטים שכן אין בדיוק למה להכניס אפקטים סתם. מרבית השירים מועברים על במה כמעט ריקה ומדי פעם הוסיפו שולחן או כיסא כי השיר עכשיו מתקיים בפאב או בחדר סגור.

מבחינת השחקנים, ובכן לא הכרתי אף אחד מהם ולכן באתי בלי ציפיות ובלי שאיפות מוקדמות. לא חושבת שהיה אחד שבלט בצורה מטורפת כי כל ההצגה מתקדמת כל כך מהר שלפעמים קשה פשוט להתעכב על שחקן שריגש אותך במיוחד. כל השחקנים היו נהדרים ופנטסטים ואין לי משהו מיוחד לציין עליהם כי הם פשוט באו ועשו את העבודה שלהם, ועם שירים מרגשים כמו אלו קשה לא להיות מדהימים על הבמה. אציין גם שישבתי כל כך רחוק שלא ממש זיהיתי את הפרצופים של השחקנים והדרך היחידה לזהות מי זה מי הייתה באמצעות התלבושות שלהם.

בתור הצגה שכל העלילה מועברת בה בשירים, לא סבלתי כל כך. אחרי חוויה לא כל כך טובה בהצגה המפורסמת RENT שגם היא מועברת כולה בשירים לא הכי התלהבתי מכך כשגיליתי אחרי רבע שעה במחזמר שכנראה אני עומדת לשבת שעתיים וחצי ולצפות בבלדה אחרי בלדה. אבל למזלי את חלק מהשירים הכרתי ככה שהיה נחמד יותר ובכללי אלו שלא הכרתי היו מרגשים ונוגעים בקהל עמוק בלב, אפילו שלפעמים לא הבנתי מה השחקנים שרים.

לסיכום, ההצגה הייתה מאוד נחמדה והפתיעה אותי מאוד. סה"כ נהניתי לצפות בה אפילו שהיא הייתה די ארוכה ומייגעת לפעמים. ניסיתי אחרי זה לצפות בסרט אבל פשוט לא הייתה לי סבלנות. כנראה שיש לי סיבולת רק להרצה אחת מלאה של עלובי החיים ועכשיו אני רק אקשיב מדי פעם לשירים האהובים עליי. מה שכן, ממש בימים אלו החלה ההפקה הישראלית ואותה אני ממש ארצה לבדוק, במיוחד אחרי שראיתי את ההפקה בברודווי.

** לקניית כרטיסים ללונדון לחצו כאן.

לעמוד ההצגה

img_9451 IMG_9453

התמונה הנ"ל מתארת את זווית הראייה מהכיסא בו ישבתי (מיקום מדויק באולם ניתן לראות בתמונה למטה באדום בחלק הכחול). כפי שניתן לראות ישבתי ביציע בכיסא הכי צדדי. הראות הייתה מוגבלת והיה שיר שלם שלא ראיתי את השחקנית כי היא עמדה באחורי הבמה בצד שמאל, בדיוק איפה שהעמוד נמצא. אבל ראיתי מספיק וסה"כ לא חושבת שפספסתי יותר מדי מהמחזמר.

עשר הצגות בעשרה ימים- Shear Madness

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לעשרה ימים לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

IMG_9445

והיום- Shear Madness:

זוכרים כשהייתם ילדים קטנים ושיחקתם במשחק המוכר "רמז"? אז תארו לעצמכם הצגה שמבוססת על אותו העיקרון. מתבצע רצח ואתם צריכים לגלות מי הרוצח. הפעם, אנו נחשפים למספרה שכונתית נחמדה עם שני עובדים ביום רגיל עד שפתאום הם מגלים שהשכנה מלמעלה נרצחה. הם, יחד עם עוד שני לקוחות, החשודים העיקריים ברצח ואנחנו כקהל צריכים לעזור לשני החוקרים לגלות מי הרוצח.

נשמע טוב? כי זה היה פשוט נהדר! לפני שהגעתי להצגה ממש התלהבתי ממנה ומהרעיון שלה ולא יכולתי לחכות ולצפות בה. בעיקרון החלק הכי טוב בה הוא שכל הצגה שונה מהקודמת, כלומר ישנו חלק אחד שקבוע ומתוסרט וכל השאר הינו אילתור של השחקנים של הרגע, ומה יותר טוב מהצגה שכולה אילתורים?

אז ככה ההצגה הולכת- במשך החצי שעה הראשונה השחקנים משחקים כרגיל, כמו יום רגיל במספרה. אנשים נכנסים ויוצאים וככה זה נמשך עד שמכריזים שהשכנה נרצחה. משם, החוקר מנסה לשחזר את כל מה שקרה ונעזר בקהל בשביל לדייק כמה שיותר. היופי הוא שבאמת פונים לקהל ומשתפים אותו, הקהל שואל שאלות, מציין עובדות ומתקן את השחקנים כשצריך.

אני לא ארחיב יותר מזה כי חבל לקלקל לכם את ההצגה הנהדרת אבל מה שכן אציין זה שהשחקנים בתוך התפקיד מהרגע שההצגה מתחילה ועד הרגע שהיא נגמרת. למשל, כמה דקות לפני שההצגה באמת התחילה, כשהמוזיקה עדיין חזקה ועדיין יש אור בקהל, השחקנים "שעובדים במספרה" עלו והחלו את הפעילות שלהם כאילו הם באמת במספרה. לקח לי כמה דקות לקלוט שיש שחקנים על הבמה ולהתחיל להתרכז בהצגה. ולא רק זה, במהלך ההצגה ישנה הפסקה קצרה שבה החוקר הראשי יוצא לקהל מחוץ לתיאטרון ומדסקס איתם מי הם חושבים שהרוצח, שואלים עוד שאלות שצריך לשאול ומעלים נקודות נוספות שלא עלו עד עכשיו, וכל זה כאשר כל "החשודים" עדיין כלואים במספרה אז בשביל להעביר את הזמן הם מדברים קצת עם האנשים שבקהל. בקיצור הם ממש נכנסים לזה כאילו זה באמת משחק ולא הצגה.

ובנוסף אציין שהשחקנים היו נהדרים ובאמת שיחקו נהדר ואילתרו נהדר אבל מי שהכי בלט מבחינתי היה ____. הוא פשוט גנב את ההצגה וכל מה שרציתי היה שימשיך עם המונולוגים והקטעים הקורעים מצחוק שלו. לא פעם ולא פעמיים הוא הביא אותה בבדיחה כל כך מצחיקה שמרבית השחקנים על הבמה צחקו יחד איתו, ואם יש משהו שאני אוהבת זה שצוות השחקנים מצליחים להצחיק את עצמם בהופעה חיה.

לסיכום, לכו להצגה הזו! היא מתאימה גם לילדים ומניסיון אישי, הילדים שהיו בקהל ממש נכנסו לזה ונראה כאילו הם ממש נהנו. אני אמליץ לכל אחד שמעוניין לראות משהו קצת אחר שכן ההצגה הזו מביאה איתה משהו מיוחד וקליל שלא רואים כל יום (ולא רק זה- היא באוף ברודווי אז היא זולה יותר!!).

** לבדיקת כרטיסים למחזמר אתם מוזמנים ללחוץ כאן.

לעמוד ההצגה

IMG_9443 IMG_9444

התמונה הנ"ל מתארת את זווית הראייה מהכיסא בו ישבתי. כפי שניתן לראות האולם קטן ואינטימי ככה שמכל מקום רואים נהדר את הבמה. אם אתם רוצים להיות יותר שותפים להלך ההצגה ממליצה לשבת בחלק התחתון (באולם) של התיאטרון כי פשוט ישמעו אתכם יותר טוב ומי יודע? אולי אם תשבו מספיק קרוב השחקנים יתחילו לדבר איתכם במהלך ההפסקה!