Home » ביקורת

קטגוריה: ביקורת

מדיאה (תרבות דה וינצ׳י) – מחזמר הפרינג׳ החם של העונה

5/5

ההקראה המבוימת של ״מדיאה״ היא תיאטרון פרינג׳ במיטבו ולא הייתי משנה דבר אחד בהפקה הזו. מבחינתי מדובר ביצירת תיאטרון יפייפיה, יצירתית, מקורית והכי פשוטה שיש.

עיבוד יפייפה לסיפור מרתק

״מדיאה״ מספר לנו את סיפורה של האישה הפגועה, זו שבעלה בגד בה ועזב אותה לטובת אישה אחרת. בנוסף לכל הדרמה הזו היא גם מפוטרת מעבודתה וצריכה עכשיו לדאוג לשני ילדיה הקטנים. במקום לצמוח מהכאב היא טובעת בו וגוררת את כולם יחד איתה.

סיפורה של מדיאה לא חדש בעולמנו ועל ההתחלה כבר מגלים לכם את הסוף, אך היופי במחזמר הזה הוא שגם עם הספוילר הענק הוא נשאר מרתק ומעניין מההתחלה ועד הסוף. סיפור שובה של בגידה, כאב וההתמודדות איתו אל מול השפעות חיצוניות שגורמות לדמויות להתנהג בצורה לא שפויה.

המחזמר הזה, שנכתב על ידי היילי קנהאם והוצג לראשונה בפסטיבל פרינג׳ בשנת 2022, מועבר כולו בסגנון של הקראה מבוימת. לעשות דבר שכזה יכול להיות ריסקי, ואם החומר לא מעניין מספיק, השחקנים לא מוכשרים מספיק או שהכתיבה לא טובה מספיק זה נופל. איזה מזל שכאן זה לא המצב, והקהל כל כך שבוי שזה שאין תפאורה או תאורה או להקת רקדנים על הבמה לא משנה בכלל.

קנהאם עשתה עבודה נהדרת בכתיבתה והתרגום בעברית היה גם כן חמוד מאוד. כמובן שתמיד יש נקודות קטנות לשיפור אבל זה לא הפריע לי להנות בטירוף מכל מה שהוצג בפניי במהלך שעה ורבע של דמיון ועולם חדש.

יצירתיות ופשטות במרכז הבמה

בתור חובבת מחזות זמר מושבעת קשה מאוד לרגש אותי אבל כאן הצליחו להפתיע אותי ובגדול. לא חסכו בהפקה הזו בדמיון והיצירתיות שהם כל הקסם בתיאטרון החי.

מי חשב שפשוט להשיב 4 שחקנים לבושים שחור על כיסא מול הטקסט, לשים מאחוריהם להקת נגנים מרשימה וגדולה ופשוט לרוץ עם זה יעשה לי את הקווץ׳ בלב? יחזיר לי את האמון ביצירה מקורית ודמיון וחזון שחוזרים לבמה? המשחק בישיבה לצד ההפתעות מדי פעם הביא משהו אחר לעולם שהפך להיות כבר צפוי מאוד והביאו את המחזמר הזה מבחינתי לרמה אחרת.

אך ההצלחה הגדולה ביותר הייתה השירים והעיבודים שלהם. כל שיר הרגיש כמו עולם ומלואו, סטייל חדש ומעניין שמושפע ממחזמר כזה או אחר. חוץ מזה, ב״מדיאה״ ישנה הסתמכות רבה על הרמוניות ובצדק. כל שיר שכלל את ההרמוניות היפייפיות הכניס נפח ועומק שבא יחד עם העובדה שמדובר אך ורק ב-4 שחקנים. האחדות, הרבדים שהן הביאו איתן, המערבולת רגשות שאנחנו כקהל נכנסים אליה פשוט עבדה בשבילי והלוואי וזה יהיה בכל מחזמר בארץ.

דניאל בגנו הבמאי, גיא מנור המנהל המוזיקלי, נעם פרנק שאחראי על העיבוד ושלל חברי ההפקה עשו פה עבודה מופלאה. הם  לקחו את היצירה המופלאה והפכו אותה לשלהם, ממש חיברו פאזל מהמון מרכיבים שונים שפשוט יצר תמונה שלמה ומושלמת.

צוות שחקנים עילאי ומושלם

בגלל הצמצום שבהפקה החשיבות הגדולה ביותר נופלת על צוות השחקנים שמוביל אותה. יש להם עבודה קשה והיא כוללת העברת סיפור בעיקר בישיבה והסתמכות כבדה מאוד על יכולות המשחק שלהם. כמה מזל שליהקו את השחקנים הנכונים.

מיקה צור, עדן גולדמן, עמרי פלד ועמנואלה אלחדף היו פשוט מקשה אחת של כשרון והיממו אותי. הווקליות והחוצפה של אלחדף, השברון והרכות של גולדמן, הסרקסטיות של פלד והעומק של צור היו בדיוק מה שהייתי צריכה כקהל. כל אחד הביא משהו אחר לדמות שלו ובלט בצורתו שלו. האינטימיות של הסיטואציה הוכיחה שאין להם איפה להתחבא והם הביאו אותה בענק.

השילובים ביניהם, המבטים, הנגיעות, כל אינטרקציה הייתה בול במקום והעבירה סיפור שלם בלי כל ההמולה שיש בהצגות הרגילות. לא חושבת שיכלו למצוא צוות שחקנים מושלם יותר ואמיתי יותר מארבעתם.

אני מקווה מאוד לראות אותם בהפקה הזו לאורך זמן, שכן מדובר באחד המחזות זמר הכי מהפנטים בתיאטרון כרגע והרבה מזה זה בזכותם. מגיע לכל חובב תיאטרון או אומנות לצפות בהופעה הזו שכן היא חד פעמית, והיא שווה כל דקה ממנה.

אני לא יכולה להתרפס על המחזמר הזה יותר ממה שהתרפסתי כאן. כמה כיף זה מחזמר פרינג׳ מקורי עם כישרון נוטף מכל הכיוונים וכזה שאין לי מילה רעה לומר עליו. תמשיכו לבוא בבקשה.

מים לפילים (Water for Elephants) – היצירתיות שבבמה במלוא תפארתה

5/5

״מים לפילים״ הוא עיבוד נהדר מסרט למחזמר בעיקר בזכות האלמנט הקרקסי שבו. הוא כיפי, אנרגטי, מרתק ומביא איתו משהו שאין באף מחזמר אחר בברודווי כרגע – אקרובטיקה מופלאה.

מעבר מוצלח מסרט למחזמר

המחזמר ״מים לפילים״ מספר את סיפורו של ג׳ייקוב ג׳נקובסקי, בחור צעיר שאיבד הכל בחייו ומתגנב לרכבת בניסיון לשרוד. מבין כל הרכבות הוא עולה על רכבת הקרקס של האחים בנזיני ומאז חייו משתנים. הוא מקבל עבודה בקרקס, מתחבר למנהל ויותר מכל לאשתו, מאלפת הסוסים המופלאה.

היתרון הכי גדול של לקיחת סרטים והפיכתם למחזות זמר הוא שהסיפור מרתק, וכך גם במחזמר הזה. העלילה ייחודית, ההתקדמות של הדמויות, משולש האהבה במרכז והחיות המעורבות הופכים את המחזמר למעניין מאוד ואותי כקהל צמאה לעוד. לפעמים מאבדים בעיבודים כאלו את ההתפתחות של הדמויות המשניות ולפעמים גם הראשיות אבל במקרה הזה לא שינה לי יותר מדי.

כמו בסרט, גם במחזמר הכל מסופר מנקודת מבטו של ג׳ייקוב המבוגר המספר את סיפור צעירותו בקרקס האגדי. לא זכרתי את הסרט כאהוד עליי במיוחד אבל המעבר למחזמר הקליל את הסרט הכבד. יכול להיות שמדובר גם בביצוע של גרנט גסטין כג׳ייקוב אל מול רוברט פטינסון שעשה את כל השינוי, אבל אני יכולה לומר שפה נהניתי הרבה יותר מהמחזמר מאשר מהסרט.

הקפיצה בין העבר להווה, הדמיון בין השחקנים של הדמות הראשית וההתפתחות של המחזמר עבד מבחינתי בכל הבחינות. זה שם את המחזמר הזה במקום מצוין מבחינת הסיפור שהוא רוצה לספר.

יצירתיות אינסופית ואפקטים מרהיבים

בשל היות המחזמר מבוסס על קרקס השאלה הכי גדולה הייתה איך הם יתמודדו עם ״חיות״ על הבמה? ובכן, הם עשו זאת בצורה יצירתית בטירוף בשילוב עם בובות ייחודיות, אקרובטיקה ותאורה. המחזמר לא מתיימר להביא בובות מלאות ומטורפות כמו שרואים במלך האריות, אלא עושה הכל בצורה יצירתית ביותר.

מפיל שמורכב מהדק בלבד, לוליין ששיחק סוס וחיות המורכבות מראשים בלבד, ההפקה מצליחה להפוך כל חיה לדבר יפייפה בפני עצמו. בתור קהל אין פה אפקט הפתעה של איך הם עשו זאת, אלא הערכה אמיתית של כמה יפה עשו זאת. כל פעם שהכניסו את רוזי הפיל עשו זאת בהדרגה, מתאורה לאוזניים בלבד, רגל פה ורגל שם ועד הבובה השלמה. יצרו ציפייה לרוזי הגדולה והמרשימה ואני התפעמתי.

מלבד היצירתיות שבבובות, המחזמר מורכז מכמה רקדנים/אקרובטים מרשימים במיוחד שהיו אחראיים לכל ״וואו״ שיצא לקהל מהפה. כמות הפעמים שעשו טריקים מטורפים הייתה משוגעת. מלעמוד אחד על הראש של השני, הרמות מטורפות, זריקות של אנשים באוויר ועד מופעי לוליינות על חבלים או חישוקים. הכל נעשה בכמעט חוסר מאמץ וסנכרון יפייפה על הבמה.

גרנט גסטין סוף סוף הגיע לברודווי

גרנט גסטין ידוע לכולנו בתור ״הפלאש״ בסדרה המפורסמת, אבל לא הרבה יודעים שהוא בכלל שחקן תיאטרון משובח. הופעת הבכורה שלו בברודווי הייתה נהדרת והוא בהחלט מוכיח שהוא לא סתם שחקן טלוויזיה. הוא היה מהפנט בתור ג׳ייקוב, עם יכולות ווקליות נהדרות, יכולות תנועה מצוינות ונוכחות בימתית מדהימה. אין ספק שהוא שחקן תיאטרון משובח ושכולנו נשמח לראות אותו שוב על הבמה.

לצידו היו שני ותיקי ברודווי – איזבלה מקאלה (הנשף, שאקד) ופול אלכסנדר נולאן. שניהם היו ליהוק מושלם לתפקידים שלהם, מקאלה בתור מרלינה המעלפת סוסים ונולאן בתור אוגוסט, מנהל הקרקס הערמומי. האלגנטיות והעדינות של מקאלה התאימו במדויק לתפקיד והכימיה שלה עם גסטין הגיעה עד היציע. נולאן היה ערמומי אך כריזמטי מספיק שאתאהב בו בתפקיד, אפילו שהוא הרשע הגדול.

שאר שחקני ההצגה היו נחמדים למדי, אך אין ספק ששלושת הכוכבים היו החזקים ביותר והיוו עוגן לשאר חברי הקאסט. כמו כן, עוד הזדמנות לשבח את כל הרקדנים האקרובטיים שבאמת הביאו נפח אחר להצגה והיפנטו ממש כמו השחקנים הראשיים.

״מים לפילים״ היא חוויה תיאטרונית וקרקסית בברודווי. המחזמר מהפנט, עם ביצוע נהדר של צוות השחקנים והאקרובטים והוא מלא יצירתיות בדרך בה בחרו להביא את הסיפור לחיים. לא הייתי מפספסת אותו אם הייתי בניו יורק כעת.

ויראלי (תיאטרון תמונע) – כיפי, משעשע ומנצנץ במיוחד

4/5

״Vיראלי״ זו הצגת פרינג׳ חדשה ובועטת המבקרת את הרשתות החברתיות של היום. הסיפור נהדר ומצחיק, תפאורה מרהיבה ביופיה, תלבושות מנצנצות וכיפיות וצוות שחקנים מוכשר מאוד.

העולם הויראלי הרודף אותנו

המחזמר ״ויראלי״ שנכתב על ידי שקד שנלר, נטע מידן ועומר בולנז׳ר כהן לוקח אותנו למדינת פוטוגניה. מדינה בה כולם מכורים לרשת החברתית IdIK, בה המשתמשים מתעדים את חייהם במטרה אחת – להתפרסם. ״מי״, יצרנית חמוצים, אינה מעוניינת בחיים שכאלו, אך יום אחד היא מוצאת עצמה בסיטואציה שתצולם ותהפוך לויראלית בן רגע.

העולם הויראלי של היום הגיע כבר למצב שכל כך קל ואפילו כיף לצחוק עליו, וכך המחזמר הזה עושה. עם לבבות סלפי חמודים ביותר, האובססיה הופכת לפארודיה משעשעת עם ניגוד הורס מצחוק מצדה של ״מי״ החמוצה. בשילוב דמויות קיצוניות ומצחיקות, כל החלק הראשון של המחזמר מספק הרבה רגעי צחוק ושעשוע.

לעומתו, החלק השני מקבל גוון קצת יותר רציני ואבסורדי. עם טראומות ילדות, נטיות אובדניות, רצח ואפילו זמן בכלא, קיבלתי הרבה טוויסטים שלא ציפיתי להם במחזמר על הרשתות החברתיות. אפילו קיבלתי כמה רגעים שהזכירו לי את שיקאגו ואת שיער, שאותי זה תמיד משמח.

סה״כ המסר של המחזמר מאוד ברור מהדקה הראשונה שלו, והוא קרוב לכולנו לא משנה כמה נרצה להתכחש לכך. הוא צוחק על זה ועלינו, שם לנו מראה בפנים יחד עם הרבה צחוק ועלילה מופרכת שכיף לצחוק עליה.

שחקנים מצוינים אחד אחד

החומר שנכתב יכל להתפספס לולא היה צוות שחקנים כל כך מחודד ומצוין שסיפק את כל הרגעים הקומיים והרציניים. רוני קידר, בתפקידה של ״מי״, הייתה מצוינת מההתחלה ועד הסוף. היא הייתה אותנטית, משעשעת ומרגשת והדבר היחיד שהיה לי חבל זה שהיא לא שרה יותר. היא ידעה לספק רגעים קומים מצוינים, הייתה לה כימיה נהדרת עם שאר השחקנים והיא השאירה אותנו על הקצה ברגעים הכבדים יותר ועל כך – כל הכבוד.

אבל מי שהיפנטה אותי כל פעם שהיא עלתה הייתה אוריה קומורניק. עם התלתלים הג׳ינג׳ים והתלבושת הכסופה אי אפשר להתעלם ממנה, אבל זו הנוכחות שלה, החיוך והמשחק המצוין שהשאירו אותי דבוקה אליה במבטי. היא לא רק שיחקה את הדמות שלה, היא הייתה הדמות שלה בפיזיות, בהבעות פנים ובדיבור. היא ידעה להלהיב את הקהל, לרגש אותו ולהצחיק בלי היסוס.

שאר החבורה הייתה מצוינת וסיפקה הופעה נהדרת. יובל קנין נחמיאס הרס אותי מצחוק בתור בייב המאוהב, עינבל שלום העיפה את הבמה לאוויר כל פעם שהיא פתחה את הפה לשיר, זיו יוסל היה משעשע וחמוד ויובל קרסל הייתה מקצוענית, משעשעת ומלאת נוכחות בימתית.

מקשה אחת המחמיאה לכל

אני בטוחה שבתור צוות ההפקה המחזמר הזה היה הדבר הכי כיפי שיצא להם לעשות לאחרונה. למה? כי הכל מלא נצנצים! אי אפשר להתעלם מהתפאורה המנצנצת ומהפנטת ברגע שנכנסים לבמה וזה כבר מעלה חיוך ואושר לכל היושבים בקהל. מעולם לא ידעתי שנצנצים יכולים להכניס לי כל כך הרבה אנרגיות עוד לפני שהתו הראשון נשמע.

וכדי להשלים את האווירה גם כל תלבושות השחקנים היו מנצנצות, מטאליות ורובוטיות. הכל השלים בצורה מופתית את המחזמר והחמיא לו מאוד לאורך כל ההופעה. זוהר אלמליח עשתה עבודה מצוינת עם שניהם ועכשיו אני חייבת לדעת מאיפה שמלת המשולשים הזו.

יחד עם כל הנצנצים, מתן פרמינגר הצליח להחמיא לכל עם תאורה שישבה בול בכל הרגעים הדרמטיים, הקומיים וגם קטעי המעבר. הכל הרגיש כמקשה אחת מחודדת שבהחלט העלתה את ההצגה הזו לרמה אחרת.

הדבר היחידי שהפריע לי במחזמר הנהדר הזה התקשר דווקא לשירים. הם היו חמודים מאוד, קצביים, מרגשים, ישבו נהדר על העלילה אבל פשוט לא הצלחתי לשמוע אותם כמו שצריך. הרבה מהמקרים ראיתי את הדיקציה על השחקנים אבל לא הצלחתי להבין מה הם אומרים. אני לא יודעת האם זה התיאטרון, הסאונד או פשוט השירים עצמם, אבל זה בהחלט ביאס אותי בשירים הקבוצתיים שהיה להם הרבה פוטנציאל להיות משהו עוצמתי ומגניב.

כל מי שמחפש הצגה קלילה, כיפית ויצירתית זה המקום בשבילו! הרבה אנרגיות, משחק מצוין והמון אבל המון נצנצים! אז צאו לתמוך גם בהפקות קטנות ובמיוחד בהפקה הזו שמלאה בלב ובכישרון.

בלוז לחופש הגדול (בית ליסין) – מחזמר צעיר ובועט

4.8/5

״בלוז לחופש הגדול״ בהפקת בית ליסין מספק סיפור רלוונטי מתמיד עם הפקה מצוינת, עיבוד מופתי לסרט וצוות שחקנים מוכשר ברמות. כל ישראלי שיראה לא יוכל שלא להתרגש ולהתחבר למחזמר הנהדר הזה.

סיפור רלוונטי יותר מתמיד

בלוז לחופש הגדול, בהתבסס על הסרט שיצא בשנת 1987, מספר את סיפורם של קבוצת צעירים בחופש הגדול לפני הגיוס. האהבות, הדילמות, המרד וכל מה שעובר בראשם של אלו שרק התחילו לחיות את חייהם.

אמנם המחזמר מתרחש בשנות ה-60 וה-70, אבל הנושא שלו כל כך כאוב ועדיין רלוונטי גם בימינו אנו. השילוב העדין בין הכובד והקושי שבגיוס ובמלחמות לצד הקלילות והשמחה שבאהבה צעירה וחברות ילדותית מנוהלים בצורה מופתית במחזמר. הסיפור פשוט מעניין, מתפתח ונוגע מספיק בכל דמות כדי לקבל מיצוי והנאה מכל אחד ואחת מהם.

אודה ואומר שלא ראיתי את הסרט מעולם ואני עדיין חושבת שלא יכלו לבחור סרט טוב כמו זה להעביר לגרסת מחזמר. אין לנו ברירה בתור ישראלים לגדול ולהתבגר מהר, אז לפחות שנוכל להתרגש גם עם מוזיקה נוגעת ללב ומדויקת במקומות הנכונים.

הפקה מרשימה במיוחד

אורן יעקובי ועילי בוטנר התאחדו יחד שוב וכתבו שירים נהדרים למחזמר, הם קלילים, מרגשים ומקפיצים. הביצועים של השירים היו מצוינים וכל אחד מהם הרגיש שונה וייחודי, עם ההשפעות השונות שלו. למשל, שיר אחד מאוד הזכיר לי את השיר "Totally Fucked״ מהמחזמר ״אביב מתעורר״ שהיה בברודווי. הרגשתי את ההומאז׳ לאותה הסיטואציה שהתאימה בול גם כאן, בתור נערים ונערות שאמורים להתבגר אך מונעים מהם לעשות זאת.

הבימוי של יותם קושניר לכל אחד מהשירים היה מופתי ועבודת בכורה נפלאה בתיאטרון רפרטוארי. במצבים כאלו אני שמחה שבית ליסין ממשיך בדרכו בתור התיאטרון שלא מפחד לקחת צ׳אנסים ולתת הזדמנויות ליוצרים צעירים ולתוכן ישראלי וחדש.

חוץ מזה, ההפקה כאן נותנת מקום נהדר לאמנים הצעירים שעל הבמה שמרשימים עם יכולותיהם המשחקיות, ווקליות ומוזיקליות. דור הררי עם הגיטרה ואיתמר אלבז עם החצוצרה האדירה, ובתור חצוצרנית בעצמי – איזה כיף לראות את הכבוד המגיע לכלי הזה בפני כולם.

החיסרון היחידי שבכל ההפקה הזו הוא דווקא הסאונד של כלל השירים שפתאום היה חלש ולא מרשים. במקום להיכנס לגרוב ולאנרגיה של כל שיר בועט או מרגש התעסקתי בלנסות לשמוע את השחקנים. זו לא פעם ראשונה שזה קורה לי בבית ליסין וחבל, כי השירים מצוינים, הקאסט נהדר, ההפקה מצוינת, אז למה אני צריכה להתאמץ לשמוע הכל? 

לא הייתי יכולה להמציא את דור הררי גם אם הייתי רוצה

אין ספק שבלוז החופש הגדול הוא המחזמר של השחקן הצעיר דור הררי. אני בטוחה שהשתפכתי עליו כבר לפני אבל אין מה לעשות, כשיש אמן מוכשר שכזה צריך לפרגן. הררי הוא לא רק שחקן נהדר, זמר מדופלם ונגן מחונן, הוא גם שחקן פיזי מאוד. מעטים השחקנים שיכולים להעביר כל כך הרבה גם דרך הגוף בצורה מופתית ומחוזקת והררי אחד מהם. האחרון שראיתי שהיה מדופלם בזה היה אית׳ן סלייטר בספאמלוט שבניו יורק והררי ממש מגיע לרמותיו. 

הררי מוביל את המחזמר הזה בצורה מופתית בתפקיד מוסי הצעיר העדין. הוא משחק באופן נפלא בין הצד המרדני שלו לבין הצד המאוהב והחברי. כל פעם שהוא פותח את הפה כל הבנות בקהל מתאהבות בו ואי אפשר שלא עם כל הכריזמה הנוטפת ממנו. מבחינתי שיוביל כל מחזמר מעתה ועד עולם וכולנו נהיה מרוצים.

אבל כמובן שהוא לא היחידי שנותן הופעה מצוינת. כל צוות השחקנים פשוט מצוין, אבל אני רוצה לנצל את הביקורת הזו לשים את הספוטלייט על אלינור וייל. דמותה של שושי (או אמאלה) מתארת כל כך הרבה נשות חיילים בעבר ובהווה, ווייל הייתה פשוט שובת לב. היא הביאה הופעה בועטת, עוקצנית ומרגשת באחד השירים היפים ביותר שכתבו עילי בוטנר ואורן יעקובי.

יחד איתם טל גרושקה הוביל את הסיפור בדרך יפייפיה, חני נחמיאס הייתה מרגשת כתמיד ונועם קלינשטיין הפתיעה אותי מאוד עם הקול העדין שלה והנוכחות הבימתית שלה. כמו כן, אי אפשר לשכוח את אבירם אביטן הכריזמטי שסיפק כמה רגעי צחוק והומור משעשעים וממש הזכיר לי את עדו רוזנברג הצעיר. 

״בלוז החופש הגדול״ הוא המחזמר שכולנו צריכים עכשיו בשביל להמשיך לזכור את המציאות שאנחנו נמצאים בה אבל גם להנות ולהיזכר מהפשטות והאהבה שיש בחיים. מדובר באחת ההפקות המרשימות של מחזות זמר ישראליים וחובה על כולם ללכת לצפות בה.

סיקס (SIX) – הופעה אנרגטית וחובת צפייה

4.8/5

סיקס זה מופע מחזמר מלא אנרגיות המובל על ידי קבוצה של נשים מוכשרות. הוא היסטורי, מצחיק, מקפיץ ופשוט מלא פאן וכל זה בשעה וחצי בלבד, הפתרון המושלם למי שרוצה ערב קליל ומהיר.

מהאוניברסיטה ועד לברודווי

המחזמר סיקס מספר את סיפורן של ששת נשותיו של הנרי החמישי. הסבל שהן עברו בחייהן, היחס של הנרי אליהן, האושר שהן כן חוו ועד הסוף המר של כל אחת מהן. במהלך שעה וחצי אנחנו זוכים להכיר כל אחת וסיפורה בדרכה הייחודית שלה וכל זה תוך כדי תחרות מעניינת – למי היו חיים קשים יותר?

בתור מחזמר שהתחיל כתרגיל באוניברסיטה הוא הצליח לצבור עדת מעריצים מטורפת והתלהבות גלובלית מהשירים, הסטייל, הסיפור וההפקה המקפיצה. הכותבים הצליחו לתת לכל אחת מהנשים את הייחודיות המתאימה לה, האופי שיוצא החוצה והדינמיקה המעניינת בין כל השש ביחד, על אף שהן לא באמת הכירו זו את זו בחיים האמיתיים.

סיקס הוא לא המחזות הזמר הטיפוסיים שאתם יכולים למצוא בברודווי. הוא מועבר יותר כמו הופעת פופ, עם התייחסות לקהל כקהל (שבירת הקיר הרביעי לאורך כל ההופעה) ורצף שירים מקפיצים. התחרות שעוטפת את הסיפור יחד עם אנרגיות מטורפות מביאות לנו מופע יותר טוב מכל מופע של ליידי גאגא או ריהאנה.

שחקניות מרשימות לצד מוזיקה מצוינת

המוזיקה, כפי שאפשר לצפות מהופעת פופ, פשוט כיפית וקליטה. כל שיר מביא איתו את הסלוגן הייחודי לו עם מנגינה הקיצ׳ית אך כזו ששובה אותך בלית ברירה. אחרי כל שיר מצאתי את עצמי מזמזמת את המילים אפילו שזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותם.

בשל ההצגה כהופעת פופ שכזו, המחזמר חייב צוות שחקניות/זמרות מצוין והוא תמיד מספק מעל ומעבר. מדובר בסוג מחזות הזמר שלשמוע את השירים בהופעה חיה זה הרבה יותר מרגש ומקפיץ מאשר לשמוע את הדיסק שהוקלט עם השחקניות המקוריות. כל אחת ואחת מהשחקניות היו מהפנטות ופשוט ווקליסטיות מצוינות.

בגלל שמדובר בתפקיד קשה, שירים ברמה מאוד גבוהה ובכללי הופעה מאתגרת, ישנה תחלופה די גדולה של שש השחקניות. כל כמה חודשים הן כולן מתחלפות ומפנות מקום לקבוצה חדשה לגמרי, שגם היא מביאה אותה לבמה כל ערב וערב. דווקא התחלופה הזו נותנת עוד קסם וגיוון למחזמר ולמעריציו ותמיד משאירה אותו עכשווי ומרענן.

קאלט מהתלבושות ועד הכוריאוגרפיה

אך מלבד השירים, ההופעה המצוינת והסיפור הייחודי, החלקים שמשלים את תופעת הקאלט הזו הם התלבושות העוקצניות והכוריאוגרפיה שמחמיאה להן. לכל אחת מהנשים ישנה תלבושת ייחודית לה, עם צבע שונה וסטייל אחר, אך עדיין ישנו המכנה המשותף לכולן שמאחד אותן כלהקה שלמה. התלבושות עוקצניות, מודרניות ואפילו מביאות אווירה אלקטרונית עם קוצים ויהלומים על כל תלבושת, וכל זה עם נגיעות הקשורות לתקופת הסיפור שמתרחשת לפני מאות שנים.

מלבד זאת, כלל השירים מלווים בכוריאוגרפיה של להקת בנות או בנים טיפוסית, ומכניסה אותנו כקהל לאווירה הרצויה – לקפוץ ולמחוא כפיים יחד איתם. אפשר היה לחשוב שמדובר בבקסטריז בויז או באנ סינק, ועם כמות האנרגיות אולי אפילו בטיילור סוויפט. חוץ מזה, השילוב של ״ארנק״ למיקרופון איתו השחקניות משתמשות בין לבין מרשים מאוד וגורם אפילו לעוד יותר התלהבות.

חשוב לציין גם לטובה את הכוח הנשי שמועבר במחזמר הזה. מלבד השחקניות המטורפות שמוציאות מלא אנרגיה לקהל, מלהיבות אותו ואף מרקידות אותו, ישנה להקת נגניות מרשימה מאוד על הבמה. כלל נגניות הלהקה הן נשים והן משלימות את ההופעה בצורה הכי מושלמת שאפשר לבקש.

סיקס היא הופעת פופ מקצועית ומושקעת, עם תלבושות מטורפות, כוריאוגרפיה מצוינת וצוות שחקניות ונגניות מרשים במיוחד! שווה צפייה לכל הגילאים והמינים ומובטחת הופעה אנרגטית ומצחיקה.

מיקי מציל (הקאמרי) – אין על קבוצת צעירי הקאמרי

4.3/5

״מיקי מציל״ היא הוכחה נוספת שקבוצת צעירי הקאמרי היא קבוצה חריפה, חסרת גבולות ופה כדי להרים את התיאטרון לרמה אחרת. הקבוצה הזו ויוצריה נותנים לי תקווה להמשך התיאטרון הישראלי והצלחתו.

עלילה מופרכת אך משעשעת במיוחד

ההצגה ״מיקי מציל״ לוקחת אותנו למסע אחורה בזמן עם משימה אחת ברורה – להציל את יצחק רבין. מיקי, סוכן שב״כ צעיר ופטריוט, מתנדב למשימה, אך למרבה הפתעתו בתל אביב של שנת 1995 הוא נתקל בהוריו הצעירים. כעת הוא מנסה להציל גם אותם מבגידה ששינתה את חייהם, ואת חייו.

ירון אדלשטיין, שהביא לנו גם את רינגו, חוזר עם סיפור בועט, יצירתי ולא צפוי בעליל. יש לו יכולת לכתוב סיפורים נורמטיביים ולהכניס אליהם טוויסטים הזויים אך משעשעים במיוחד שוגרמים לנו כקהל להנות מכל רגע. ״מיקי מציל״ ממשיך את הכיוון המופרך עם נסיעה בזמן להצלת ראש הממשלה שגחמותיו של ילד שגדל בבית הרוס עלולות לפגוע במשימה החשובה.

למרות מגוון הדמויות השונות, הצליחו ליצור גם התפתחות של כל אחת מהדמויות וקשרים עמוקים שנוצרים בפחות משעה. נכון, לפעמים חלק מהבדיחות היו מגוחכות, אבל זה לא שינה הרבה כי עדיין הייתה התקדמות ומוסר השכל מתוק במיוחד.

ההצגה מצליחה להשאיר אותנו כקהל על קוצים עם קווי עלילה מפתיעים, בדיחות משעשעות וטוויסטים שאפילו אני לא ציפיתי להם. אדלשטיין יחד עם הבימוי של עמית אפטה יצרו כאן עוד יצירת מופת של צעירי הקאמרי האהובים עליי מכל. אבל הכי חשוב, הם יצרו הצגה שיכולה לעודד צעירים להגיע ולצפות בתיאטרון המזדקן.

להתאהב באוריה יבלונובסקי

זה לא סוד שאני מעריצה שרופה של קבוצת הצעירים הזו שתמיד מצליחה להעלות לי חיוך ענק על הפנים. מרינגו, שלום לך ארץ ועד טרמפולינה המשעשע במיוחד, הקבוצה הזו תמיד מצליחה להביא אותה באווירה תוססת, אנרגטית ולא לוקחת עצמה ברצינות. היא מורכבת מקבוצה של צעירים מוכשרים במיוחד שיודעים לרכב בין הרגש העמוק לבין השטחיות המצחיקה.

בהיכרותי עם הקבוצה אי אפשר שלא להבחין ״בכוכבים״ שזוכים בתפקידים הראשיים או הגדולים יותר לצד אלו שמחכים עדיין לתורם. אוריה יבלונובסקי הוא מהזן השני. בהצגות הקודמות של הקבוצה הוא תפס לו תפקידים משניים משעשעים במיוחד, גונב את תשומת הלב בהצגות מסוימות ומשעשע במיוחד באחרות. כעת, ב״מיקי מציל״, הוא זוכה סוף סוף לספוטלייט שמגיע לו.

הוא הצליח להפתיע אותי בצד שלו שעוד לא יצא לי לראות, ואיזה כיף זה בשבילי כקהל. הוא הביא הרבה חן לדמות, יחד עם הנואשות של לתקן עוולות ילדות. הכימיה שלו עם יעלי רוזנבליט הייתה פשוט מטורפת והוסיפה עוד להופעה הנהדרת שלו. אבל הדובדבן של הקצפת היה הקשר שלו עם רוני נתנאל שפשוט עשה לי צמרמורות בכל הגוף.

יבלונובסקי ונתנאל שיחקו אמא ובן בצורה כל כך משכנעת שהייתי בטוחה לרגע שהוא באמת נסע בזמן ופגש את אמא שלו בתל אביב. הקשר והמבט העמוק ששרר בין שניהם היה פשוט שובה והשכיח את כל הבעיות שמסביב. נדיר מבחינתי לחוות דבר שכזה ואיזה כיף שזה קרה עם שני שחקנים כל כך טובים.

ואם נחזור לגברת רוזנבליט, גם היא הביאה אותה בהופעה קצת שונה ממה שהיא בדרך כלל נותנת. זכיתי לצפות בעומק וברגש שאני יודעת שהיא יכולה להביא אבל לא תמיד זוכה לעשות זאת ברצינות שמגיעה לה. אני כבר יודעת שלה מצפה עתיד ורוד בתיאטרון, ואיזה כיף שגם יבלונובסקי ונתנאל איתה שם.

ההצגה ״מיקי מציל״ היא הפסקה מבורכת מהמציאות של היום, עם ״מה אם?״ מופרך ככל שיכול להיות, הפתעות לאורך הדרך ומשחק מצוין של צוות שחקנים מוכשר במיוחד. לא תתחרטו ותהנו מכל רגע!

ספאמלוט (Spamalot) – צחוק בלתי פוסק מהדברים הכי פשוטים

5/5

המחזמר ספאמלוט מושלם לכל מי שרוצה לצחוק על התיאטרון ועל הרצינות שביומיום. הוא משעשע בלי להתאמץ ומלא בשחקנים מוכשרים בטירוף שמחזיקים את ההפקה ביד רמה.

ימי הביניים במודעות עצמית

ספאמלוט לוקחת אותנו לתקופת ימי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. במסע להשלים את המשימה שניטלה עליהם, ארתור והאבירים עוברים דרך אימפריות שונות, עם טקטיקות מיוחדות וגילוי עצמי כדי לנצח את המשימה ולהביא את ההצלחה חזרה לממלכה.

אמנם העלילה שלה יכולה להישמע כמו מחזמר ענתיקה עם סיפור עמוק, אבל ספאמלוט היא ממש לא כזו. היא לא מתיימרת להיות עם עלילה עמוקה, סיפור טוב כזה שתחשבו עליו עוד הרבה אחרי או אפילו דמויות עם תהליך. לא ולא, היא כאן אך ורק כדי להצחיק, והיא עושה זאת בצורה הכי ירודה ושפלה שיש, וזה מצליח לה.

ההומור של המחזמר הזה לא יתאים לכל אחד. הוא נמוך, אידיוטי ולא צריך לחשוב יותר מדי על התיחכום שלו כי אין כזה. אבל ברגע שמשחררים את הרצון בבדיחות ייחודיות או עמוקות ונהנים פשוט מהרגע, נכנסים למסע של צחוקים בלתי פוסקים מהדברים הכי שטותיים שיש.

המתנה של ספאמלוט היא להמיר כל צופה חזרה לצעירותו ולצחוק מהדברים הכי ילדותיים שיש, כמו 5 דקות של יריקת בוז בשיטות שונות, מנגינות מגוונות ואפילו כוריאוגרפיה מיוחדת. מצאתי את עצמי מרימה גבה, מגחכת ואז בסוף צוחקת בלי הפסקה מדברים שבדיעבד הייתי אומרת לעצמי – לא התבגרת? ובכן, לא. מה יותר כיף מלבוא להצגה לא שיפוטית בכלל ולהנות כמו ילדה קטנה?

לצחוק על התיאטרון בשירה

חלק גדול מאוד מההומור הרדוד והכיפי בטירוף של המחזמר הוא כלל השירים המודעים לעצמם ומודעים לקהל. ישנה שבירת קיר רביעי (התייחסות לקהל) כל שיר שני ומודעות רבה למה שקורה בהצגה הנוכחית והתיאטרון בכלל. כך למשל אחד השירים הטובים ביותר היו של השחקנית הראשית שמדברת על זה שהיא הייתה תקועה במאחורי הקלעים יותר מחצי שעה ונמאס לה. 

השירים הללו יחד עם העלילה המגוחכת מעלים את רף ההומור ופשוט עושים כיף. אין לי דרך אחרת לתאר את זה, כי לא צחקתי ונהניתי כל כך מהמנגינות ומהמילים של השירים כבר הרבה מאוד זמן. כמובן שהביצוע, הכוריאוגרפיה והבימוי כולם תורמים אבל עם שירים כאלו לא צריך מאמץ כזה גדול כדי שהם יצליחו להרים חיוך וצחוק על פניהם של הקהל.

החלק היחידי שקצת לקה בחסר היה התפאורה, שנראתה ממש כאילו ילדים בנו אותה. היא מאוד מצועצעת ולא בקטע מחמיא והרגישה מעט ירודה, אך עם כל מה שקורה מסביב ועם צוות השחקנים המופלא זה לא הפריע לי יותר מדי להנאה המרובה שחוויתי שם. לפחות יש גם שיר שלם על יהודים אז זכינו למגן דוד ענק באמצע הבמה שזה בפני עצמו מספק מאוד.

צוות שחקנים קומי ומוצלח

ההפקה הזו של ספאמלוט מגיעה עם צוות שחקנים מרשים במיוחד שכל חובב תיאטרון מושבע יתעלף ממנו. כל אחד ואחד מהשחקנים מביא קומיות שונה שמייחדת אותו לצד השאר ומוסיפה למשוואה הכוללת של המחזמר השובה הזה. חשוב גם לציין שלמרות השמות הגדולים, כל אחד נותן מקום לשני לפרוח ולהיות במרכז ברגעיו הקומיים המיוחדים.

אז את מי אפשר לראות שם? קודם כל, ג׳יימס מונרו איגלהרט בתור ארתור המלא בעצמו, המביא את האגואיסטיות למרכז הבמה בצורה הכי משכנעת שיש. לצידו יש את כריסטופר פיצג׳רלד הנהדר בתור הסיידקיק הנאמן שמספיק להסתכל על פניו התמימות ולהתאהב. שניהם ביחד השפריצו כימיה לכל עבר והשלימו זה את זה בצורה מושלמת.

לידם קיבלנו גם את טארן קילם הנהדר שיצא במגוון תפקידים ומבטאים אבל הפגין יכולת מדהימה של יריקת בוז במשך 5 דקות בלי להתפוצץ מצחוק. תאמינו לי, אני לא מבינה איך הוא עושה את זה ערב אחר ערב בלי להישפך מעצמו. מייקל יורי גם כן היה מצוין בתור הפחדן התורן והפליא ביכולות שירה נהדרות ומבטים הורסים מצחוק.

אך מבחינתי שניים מהשחקנים היו הכוכבים הגדולים ביותר על הבמה. הראשונה היא לזלי קריצר, שראיתי לפני כן בביטלג׳ויס אבל פה היא הייתה פנומנלית. בתור האישה היחידה בתפקיד ראשי היא הייתה קומית, רצינית כל כך עם הטקסט המופרך הזה שזה היה פשוט קורע מצחוק והפגינה יכולות ווקליות מטורפות.

השני, עם יכולות שלא ראיתי אצל אף שחקן לפניו היה אית׳ן סלייטר. לא רק שהוא החליף דמויות על ימין ועל שמאל ועבד מאוד קשה בהצגה, הוא גם הפגין יכולות קומיות גופניות שנראו חסרות מאמץ. הוא החזיר את הקומיות של צ׳רלי צ׳פלין לתיאטרון ואי אפשר היה להסיט ממנו את העיניים בכל רגע שהוא דרך על הבמה. מה שנקרא – מושלם.  

המחזמר ספאמלוט הוא צחוק רצוף שאי אפשר לפספס. ממליצה לבוא עם ראש פתוח לחזור להיות ילדים ולהנות מבדיחות פשוטות וכיפיות ולא לחפש את התיחכום, כי בסוף הקומיות היא בגוף, בכוריאוגרפיה ובמודעות העצמית.

Merrily We Roll Along – דניאל רדקליף עושה זאת שוב

4.2/5

הפרסומים של Merrily We Roll Along קצת מטעים את הקהל, אך עדיין מדובר במחזמר החם של השנה בעיקר בגלל 4 השמות שמחוברים אליו: דניאל רדקליף, ג׳ונתן גרופ, לינדזי מנדז וסטיבן סונדהיים. האם בצדק? כן ולא.

שיטת סיפור מעניינת ומקורית

המחזמר מספר את סיפורם של שלושה חברים, חלומותיהם והדרך להגשמתם. הייחוד של המחזמר הוא שמציגים לנו אותו מהסוף להתחלה, כלומר אנחנו מקבלים את השיא של הסיפור וחוזרים אחורה בזמן להבין איך הגענו לשם.

הקונספט ייחודי מאוד והסיפור מעניין מספיק שכקהל הייתי צמאה לדעת את מקור החברות, מה קרה לאורך הדרך ובאמת את כל חייהם של שלושת החברים. התהליך שאנו נחשפים אליו, השינויים בכל דמות שמפתיעים אותנו ככל שמתקדמת ההצגה והדיוק של הסיפור היו מוצלחים מאוד בעיניי ומשהו שלא ראיתי עדיין על במות התיאטרון.

מה הבעיה? תוך חצי שעה הגענו לשיא של המחזמר ומשם זה רק נהיה יותר ויותר רגוע. זה הגיוני בסופו של דבר, הרי בכל סיפור יש רגיעה בהתחלה, היכרות, עניינים מתחממים, פיצוץ כלשהו והסוף נותן לנו את סגירת המעגל שאנחנו כה מצפים לה. אך אל תצפו לזה במחזמר הזה. אנחנו מתחילים בפיצוץ ולעולם לא נדע כיצד זה נגמר.

יש בזה משהו סימבולי, כי לא כל תיאטרון הוא תמונה יפה של המציאות, לפעמים המציאות מגעילה ורעה ולא יודעים מה הסוף. לא אגיד שלא התאכזבתי לגלות מה הלאה, אבל זה כן משאיר מקום לדמיון, לשיח ואם לא זו מטרתו של התיאטרון אז מה היא?

אז נכון, הרגשתי פספוס קל בשיטת הסיפור של המחזמר, אבל בסופו של יום הוא אמיץ, מיוחד ומקורי. הייתי מרותקת לכל אורכו כדי להבין את הדמויות ומדוע הן פועלות בדרכן, ומחזות זמר שכאלו הם אלו שתופסים אותי הכי טוב.

הטעייה של הקהל בשיווק המחזמר

בפרסומים ומסע השיווק של המחזמר מוכרים לנו סיפור על 3 חברים – אותם משחקים רדקליף, גרופ ומנדז. כצופה ציפיתי באמת לראות את שלושת החברים כמרכז הסיפור, אך לא זה מה שקיבלתי. במקום זה קיבלתי התמקדות בדמות אחת והסיבובים של שתי הדמויות האחרות סביבה. 

זה לגמרי בסדר להתמקד בדמות אחת, אבל הייתי מעדיפה שימכרו לי את זה ככה. יצא שהייתי צמאה לדעת עוד על שתי הדמויות האחרות ונותרתי ללא מידע נוסף על חייהן כפי שרציתי. הפרסום בשיטתו הנוכחית גרם לי לצפות למשהו אחד, וקיבלתי משהו אחר לגמרי וזה איכזב אותי במעט, במיוחד בתור אחת שאוהבת להגיע ללא ידע מוקדם על הסיפור או שירי המחזמר.

אך כמובן, ברור לי מדוע השיווק נעשה כפי שהוא. מפיקי המחזמר הביאו שמות מאוד גדולים למלא את שלושת התפקידים הראשיים (או הראשי ושני המשניים) ואי אפשר לצאת במסע פרסום רק עם אחד מהם. הם שלשה והם חזקים מאוד והשמות שלהם יביאו את הכסף והקהל.

שחקן תיאטרון + שחקן קולנוע = מלודרמטיות לצד אותנטיות

אך האם השילוב של שלושתם היה אידיאלי? לדעתי לא ממש ואני אסביר. כל אחד בנפרד נתן הופעה נהדרת, ג׳ונתן גרופ הוא שם דבר בברודווי והיה מאוד דרמטי ותיאטרלי, דניאל רדקליף היה מאוד אותנטי ורגוע והמחליפה של מנדז (שרז אליטאהא) הייתה מאוד משעשעת ומרגשת. כל אחד ואחת עם השיטה והדרך שלו ושלה.

האם זה השתלב טוב? לא תמיד. האותנטיות והרוגע של רדקליף לא החמיאו לאובר דרמטיות ותיאטרליות של גרופ. הכימיה בין שניהם לא הרגישה לי נכונה ולא האמנתי תמיד ששניהם חברים גם במציאות. מנדז לא הייתה בהופעה שאני הייתי בה ואולי איתה היה את החיבור הזה של שלושת החברים, אבל המחליפה שלה הייתה מצוינת לא פחות וכן הרגשתי את הכימיה בינה לבין רדקליף וגרופ בנפרד, פשוט כשלשה זה לא הכי עבד לי.

עדיין קיבלתי מחזמר ברמה מאוד גבוה ומשחק הכי טוב שיש בתיאטרון כרגע, אבל השילוב הרגיש כמו צעצוע זול לשים שחקנים עם שמות מפוצצים ביחד. הפערים בשיטות המשחק פשוט היו גדולים מדי והדגישו חסרונות בחלק ויתרונות בחלק.

מלבדם גם קריסטל ג׳וי בראון, ששיחקה את מושא אהבתו של גרופ, הייתה יותר מדי תיאטרלית מבחינתי. מרבית ההופעה שלה לא הרגיש אותנטית או טבעית. היא הייתה מלודרמטית, בדיוק כמו גרופ, ויחד עם רדקליף שצץ מדי פעם זה היה בולט במיוחד. אולי הוא הבעיה והיה צריך להביא עוד שחקן תיאטרון מלודרמטי במקומו, אבל אז היינו מפספסים את ההופעה ה-מ-צ-ו-י-נ-ת שהוא מביא לבמה.

הפקה מצוינת אבל היה עדיף להישאר באוף ברודווי

אבל עם כל הביקורת על הדרמטיות המוגזמת, ההפקה הזו פשוט מצוינת. השירים של סונדהיים נשמעים בבירור עם הסטייל שלו והייחודיות שחוזרת על עצמה לאורך המחזמר. מהשיר הקצבי והמטורף שרדקליף פשוט הבריק בו ועד לשירים הקשים ביותר שדורשים תיאום מופתי בין שלושתם, כל צוות השחקנים עמדו במשימה בגבורה והיו מצוינים בביצועים השונים.

גם התפאורה הייתה נהדרת עם התחלופות לפי השנים, הסטים שהחזירו אותנו חזרה בזמן והתזמורת שישבה ממש על הבמה בקומה השנייה של הדירה המוצגת. כן מרגיש לי שהיה אפשר להיות יותר יצירתיים עם הבמה שכן היא לא מלהיבה ברמות מטורפות, אבל היא סה״כ מתאימה לסיפור המחזמר.

אך, כמו כל מחזמר שעובר מהאינטימיות של אוף ברודווי לגרנדיוזיות של ברודווי (אפילו שאולם ההדסון לא נחשב לאולמות הגדולים ביותר בשדרה) אי אפשר שלא לאבד חלק מהקסם. לא ראיתי את המחזמר הזה על הבמה הקטנה אבל על הבמה הגדולה הוא הרגיש קצת ריק. אני לא יודעת לציין האם זה הסיפור, התאורה, הכוריאוגרפיה או התפאורה, אבל הכל הרגיש לי קטן על הבמה הגדולה.

ראיתי כל כך הרבה מחזות זמר ״פשוטים״ כמו מלצרית, אוון הנסן היקר או אפילו פאן הום ולרגע לא הרגשתי שהם לא ממלאים את החלל. במרילי, גם עם השמות הכי מפוצצים בתעשייה, משהו הרגיש חסר. אני אצטרך לחזור ולראות אותו שוב בשביל לומר לכם מה.

סה"כ המחזמר מצוין, הקאסט מצוין, הסיפור מעניין והשירים ייחודיים ומגניבים. שווה לבקר רק כדי לראות את דניאל רדקליף בפעולה, אך לא הייתי שמה על זה יותר מ-$300 ובטח שלא את ה-$800 שזה כבר טיפס אליו. לא מדובר בהמילטון ולא מדובר בוויקד, מדובר במחזמר מעניין עם שמות גדולים ומלחין יחיד בדור.

המנצחים – סרט מקורי עם צוות שחקנים מנצח

4.5/5

״המנצחים״ הוא סרט כמעט מושלם מכל בחינה, עם צוות שחקנים חזק במיוחד, עלילה מרתקת ומקורית ותפאורה שמחזירה אותנו אחורה בזמן לתקופה צברית וצבעונית יותר.

סיפור מקורי שמשלב כאב עם קלילות

הסרט ״המנצחים״ מחזיר אותנו לשנות ה-60, בתקופות שלפני ואחרי מלחמת ששת הימים. הוא עוקב אחר שני זוגות שכל חייהם השתנו לאחר המלחמה וההתמודדות שלהם עם השלכותיה הכבדות.

הסיפור של הסרט, שצולם הרבה לפני המלחמה הנוכחית, נוגע קרוב ללב בתקופה האחרונה. התחושות של לפני המלחמה, במהלכה ואחריה מורגשות בכל סצנה וסצנה ועלולות לגרום לקהל לבכות בכל עת. היופי כאן הוא שהנגיעה בנושאים הקשים הללו נעשית בצורה עדינה, פשוטה ומעוררת השראה.

במציאות שלנו היום, שבה נעשו עשרות סרטים על מלחמות ישראל, קשה מאוד להיות מקורי או מעניין מספיק. אך על אף הנגיעה בנושאים קשים כמו פוסט טראומה, אבל והישרדות, אלירן פלד ויונתן בלומנפלד הצליחו להביא סרט מקורי ואפילו להכניס קלילות רבה באמצעות נטע אגמון השחקנית המתחילה. השילוב של בחורה הרודפת אחרי חלומותיה בתקופה קשה בתולדות המדינה מכניס תקווה, גם במציאות כה כבדה.

דניאל ליטמן יחיד בדורו

אסור לשכוח שבסרטים כאלו, שהעלילה פשוט מצוינת, חייבים ללהק את האנשים הנכונים להביא אותה לעולם. דניאל ליטמן בתור עמוס אגמון גנב את ההצגה בכל רגע שהוא הופיע על המסך. הרגשתי כאילו העיניים שלו מסתכלות לי לתוך הנשמה והרגשתי יחד איתו כל תחושה ודילמה שדמותו עוברת. ידוע שהוא שחקן דגול, אבל מבחינתי ההופעה שלו בסרט הזה הביאה אותו לסקאלה אחרת לגמרי, ממש יחיד בדור.

לצידו הופיעה יעל שטולמן בתפקידה של נטע אגמון וגם היא הייתה מהפנטת. היא הצליחה לגרום לי לאהוב ולשנוא את הדמות שלה שוב ושוב ואני בטוחה שעוד נשמע ממנו רבות. מלבדה הבריקה גם עמית פרקש שהייתה מאוד אמיתית וללא פילטרים. לעומת מרבית התפקידים שהיא מבצעת בהם היא הילדה התמימה והשמחה, יצא ממנה כאן כאב שלא ראיתי כבר הרבה זמן. 

*** אזהרת ספוילר *** הדבר היחידי שהתבאסתי ממנו הוא הנוכחות הדלה של ידין גלמן. הוא מופיע בין הדמויות הראשיות בפוסטר של הסרט, אך בפועל הוא נמצא במעט מאוד זמן מסך. תליתי תקוות על לראות אותו בפעולה ואת כשרונו על המסך והצטערתי שזכיתי למעט מאוד.

סט נהדר, שירים קצת פחות

רובד נוסף שראו שחשבו עליו עד הסוף היה התפאורה והסט המרהיב של הסרט. כל כולו הרגיש צבעוני נורא, מלא בצבעים ואווירה של שנות ה-60. במקום לשקוע בכובד שמרבית הסרטים על התקופה נשענים עליו, כאן נבחר לדבוק ביופי של העולם ובתקווה שתמיד צריכה להיות. הצלחתי לחוש את כל זה דרך ההליכה בקיבוץ או נסיעת האופניים בעיר של הדמויות.

אבל, עם כל הטוב שציינתי הביקורת העיקרית שלי היא דווקא על החלק שהופך את הסרט הנ״ל למוזיקלי, השירים. מבחינתי, סרט מוזיקלי טוב זה סרט בעל שירים קליטים שאני מזמזמת לעצמי כשאני יוצאת מהקולנוע. כלל השירים בסרט הזה אינם קליטים, אינם שונים כמעט (מלבד שני שירים) והדבר הכי חשוב – לאף אחד מהם אין חרוזים.

אני מבינה את הרצון לצאת מהקופסא, לתת לנו שיר שהוא יותר מתוחכם מהשאר ולא נופל לקטגוריית הקיטש. אבל בסרט הזה זה לא עבד, והיה עדיף לדעתי לוותר על השירים ולדבוק בעלילה המצוינת שלו. כל שיר שעלה ניסה להיות ייחודי ללא חרוזים, אך הרצף של שירים כאלו פשוט לא הועיל ואפילו ביאס אותי כקהל שבוי.

השירים, שהיו אמורים להיות החלק החזק והמקדם עלילה בסרט היו דווקא החוליה החלשה. במקום להתמקד ברגש, בלחן הקליט או במשמעות הטקסט, התמקדתי בלהבין איך ״אתה״ מתחרז עם ״תפוח״ ולמה המנגינה לא מסתדרת לי בראש.

הסרט ״המנצחים״ יכל להיות הסרט המושלם של השנה. למרות המוזיקה המאכזבת, העלילה המצוינת והמשחק הנהדר של ליטמן ושטולמן הופכים את הסרט להנאה צרופה.

האדסטאון (Hadestown) – מושלם לאוהבי הז׳אנר

3.4/5

האדסטאון הוא מחזמר ייחודי ומשרה אווירה חמימה לכל אורכו. לכל חובבי הז׳אנר הוא תענוג צרוף, אך לכל מי שלא אוהב מחזות זמר המבוססים אך ורק על שירים הוא עלול להיות מרוח וארוך.

סיפור ייחודי ומרתק

המחזמר האדסטאון מספר את סיפורם של אורפיאוס ואורידיקה מהמתוס היווני הקדום. בסיפור האהבה שלהם, אורידיקה מתפתה אחר האדס ויורדת אל השאול, ואחריה מגיע אורפיאוס בניסיון להציל אותה. האם יצליח להציל את אהובתו מידיו של האדס?

המחזמר ״מנוהל״ על ידי המספר שלנו, הרמס, המעביר אותנו בכל תלאות הסיפור, התחושות והמחשבות העמוקות ביותר של הדמויות שלנו והכאבים הגדולים שהן עוד יחוו. המסגרת שהרמס נותן לנו מכווינה את כל המחזמר בצורה נהדרת וחסרת מאמץ הראויה לציון.

הסיפור מאוד ייחודי ומעניין, כמו כל הסיפורים היווניים, וכמו מחזות זמר רבים (כמו רנט, עלובי החיים ועוד) הוא מסופר כולו דרך שירים ללא דיאלוגים המפרידים ביניהם. אני אישית לא חובבת ז׳אנר מחזות הזמר הללו ובגלל זה ההנאה שלי הייתה מוגבלת, אבל כל מי שכן אוהב קיבל הופעה מהפנטת, מרתקת וחמימה.

מלבד זאת, הרגשתי לעתים שהסיפור נמרח מעט ויכל היה בכיף להסתיים אחרי שעה וחצי במקום שעתיים וחצי שמעבירים אותנו. לעתים הייתה חזרתיות ועלילה לא הכי ברורה שהועברה בשיר, אך היתרון היחידי היה שהשירים של המחזמר היו מצוינים והעבירו את הזמן בכיף.

שירים קסומים ומהפנטים

השירים של המחזמר היו נעימים וקסומים, בסגנון ג׳אזי שהתבטא בכל התפאורה, התלבושות והסטייל שניצב לפניי. את השירים כתבה אנאיס מיטשל והיא אף הוציאה אלבום קונספט בעקבותיו שזכה להצלחה רבה. שיריה כתובים בדרך שלא רואים בתיאטרון השמרני או אפילו המודרני והם מעוררים סקרנות ועניין, אפילו אם הם לעתים חוזרים על עצמם.

כמו כן, אווירת הג׳אז של המוזיקה התאימה כמו כפפה ליד לסיפור עתיק היומין המסופר. השירים מרוחים ועדינים ומלאי הרמוניות יפייפיות שמכניסות אותנו לסיפור המסתורי והעתיק של המחזמר. התפאורה מדמה מועדון ג׳אז ומשלבת את להקת הנגנים עליה בצורה יפייפיה ואותי זה תמיד שובה. הרגשתי שנכנסתי למועדון חמים ונעים והייתי בתוך הסיפור, במיוחד עם דמות המספר שהובילה את המחזמר בצורה מופתית.

צוות שחקנים חמוד בהחלט

בהצגה שאני ראיתי מרבית השחקנים היו המחליפים, ולצערי לא כולם היו חזקים מספיק. אצל חלקם לא הורגש בכלל הפער והם היו מצוינים, אך חלקם, במיוחד השחקנית הראשית, לא החזיקו את התפקיד. הכימיה עם שאר השחקנים לא הייתה קיימת וחלק מהחוויה הרגישה לא אותנטי ודלה. זה לא מנע ממני להנות מהעלילה, התפאורה או השירים אבל זה כן הוריד מעט מהאווירה שנוצרה בתיאטרון.

מלבדם, הכוכב הראשי היה ג׳ורדן פישר, הצובר תאוצה רבה בשנים האחרונות בתיאטרון ובטלוויזיה. הוא שיחק כמו שהוא תמיד משחק, באובר דרמטיות שלפעמים מתפרשת בעיניי כלא אותנטית, אך הוא שר מצוין והיה מאוד כריזמטי על הבמה. לצידו שאר השחקנים הראשיים היו חמודים ביותר ונתנו הופעה טובה.

הפקה ייחודית, או שלא?

המחזמר נפתח עם שיר המציג לנו את כל הדמויות שנכיר במהלכו, עם תפאורה שבמרכזה במה מסתובבת וכוריאוגרפיה זרוקה אך שמורה. ובמילים אחרות, המחזמר התחיל עם שיר שנורא הזכיר את השביט הגדול, עם תפאורה מסתובבת ומרפסות שהזכירו נורא את המילטון רק מברזל ולא מעץ וכוריאוגרפיה שהזכירה מעט את אמריקן אידיוט

המחזמר שכל עולם התיאטרון מתלהב ממנו כל כך הרבה היה מבחינתי שילוב של כמה מחזות זמר מצליחים והאלמנטים החזקים שבהם. אני לא נגד ״העתקה״, כי בואו נודה בזה שבעולם של היום קשה להיות מקורי במאה אחוז. אבל אם כבר לוקחים השראה אל תעשו את זה כל כך בולט. ואם כבר עושים זאת, עשו זאת כמו שצריך. בהפקות אחרות פחות פופולאריות היה למשל שימוש הרבה יותר חכם של הבמה המסתובבת מאשר בהפקה הזו. 

האדסטאון הוא מחזמר אהוב מאוד בעולם התיאטרון ומחזיק עדת מעריצים גדולה סביבו. הוא ייחודי עם סיפור טוב אבל בעיני הוא מוערך יתר על המידה והוא מאוד נשען על אלמנטים טובים ממחזות זמר אחרים.