Home » בלוג » ביקורת

קטגוריה: ביקורת

ביקורת – אישה יפה Pretty Woman

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- Pretty Woman (אישה יפה):

לפני הביקורת אתוודה ואומר שלא ראיתי את הסרט לפני שראיתי את ההצגה. כן כן, אני יודעת שזה סרט קלאסי שחובה על כל אדם לראות אבל פשוט לא יצא לי. מה שכן, אולי זה דווקא הוסיף לי לצפייה במחזמר וגרם לי להנות ממנו עוד יותר.

המחזמר מספר את סיפורה של ויויאן, העוסקת בזנות ברחובות הוליווד, שיום אחד נתקלת באדוארד, איש עסקים עשיר. אדוארד משכיר את שירותיה של ויויאן כנערת ליווי ליום ומשם העניינים מתחממים. לאחר תקופת ההעסקה לא ידוע מי עזר יותר למי ומי הציל את מי, מה שכן ידוע זה ששניהם מצאו צדדים חדשים בעצמם.

"אישה יפה" זה מחזמר שעושה מה שרבים לפניו עשו, הוא לוקח סרט קיטשי ומוכר, מוסיף לו שירים, זורק שחקנים ראשיים מפורסמים ובום יש מחזמר. אבל עם כל הקיטש והרומנטיקה והעלילה הצפויה, הם מצליחים להביא סיפור מקסים ומיוחד לבמה. כל מי שראה את הסרט מכיר את הסיפור, יודע לאן זה מתפתח ואיך זה נגמר, וגם מי שלא ראה את הסרט יכול לנחש. אין פה טוויסטים מטורפים או הפתעות גדולות אבל המחזמר גם לא מתיימר להיות משהו שהוא לא. הוא בא לעשות דבר אחד בלבד- להביא קומדיה רומנטית לבמה בצורה הכי טובה שהוא יכול, והוא מצליח.

המחזמר גייס לשורותיו כמה שחקנים ראשיים- סמנתה בארקס (עלובי החיים: הסרט), אנדי קארל (Law & Order) ואורפה (Across The Universe). שתי הנשים עושות את עבודתן מעולה, עם קולות יוצאי דופן, משחק קומי ומרגש וכריזמה על הבמה. הדמויות שלהן מלאות חיים ואופי ותמיד כיף לראות נשים חזקות על הבמה, אפילו אם הן מתחילות כזונות. מי שאיכזב אותי היה אנדי קארל, עם הרזומה שלו ציפיתי ממנו ליותר ובמקום זה קיבלתי דמות חסרת אופי ושירה ממוצעת. מזל שיש נשים שירימו את הקהל. מי שכן היה מצוין היה אריק אנדרסון ששיחק את מנהל המלון ועוד תפקיד והפתיע בשוני בין התפקיד בהצגה הזו לבין התפקידים אותם שיחק בהצגות שונות, כולל "האמן הגדול מכולם". מלבד השחקנים הראשיים אציין לטובה גם את האנסמבל, ובמיוחד את טומי בראקו (Newsies, A Bronx Tale) שרקד ושיחק והתרוצץ לאורך ההצגה כולה, שעתיים וחצי של החלפת תלבושות וריקודים בלי סוף, ממש מרתון שלם הוא סיים בהצגה הזו.

את שירי ההצגה כתבו בריאן אדאמס וג'ים וואלאנס, ועם כמה שהם התאימו לאופי ההצגה והיו נחמדים מאוד, היו כמה נאמברים שהזכירו לי מחזות זמר משנות תרפפ"ו שבהם ישנו זמר אחד או זמרת אחת ששרים סולו נוגע ללב אך משעמם ומרדים למשך כמה דקות. מתי כבר יבינו שזה לא עובד יותר? רוצים לתת לרקדנים לנוח? תשתמשו בטכנולוגיה או משהו במקום לשים שחקן אחד על הבמה ששר לי על רגשותיו המובנים מאליהם.

אך יחד עם כל הקיטש והמובן מאליו, ההצגה מצליחה לעורר משהו בקהל, להכניס ניצוץ של רומנטיקה ואהבה לעיניהם של היושבים באולם. עם כוריאוגרפיה נהדרת וסצנות סקסיות שלא חושפות יותר מדי, המפיקים הצליחו להביא סיפור אהוב בשידור חי עם קצת שירים וריקודים בין לבין. אז אם בא לכם ערב נחמד וקליל אבל נמאס לכם מסרטים זו ההצגה בשבילכם.

** לקניית כרטיסים לניו יורק לחצו כאן או כאן.

לעמוד ההצגה

ביקורת – Gettin' the Band Back Together

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום-  Gettin' the Band Back Together (לאחד את הלהקה מחדש):

לצערי אתחיל בכך שההצגה הזו לא קיבלה את ההערכה הראויה לה והיא יורדת עוד שבועיים, אז אם אתם בניו יורק רוצו לראות אותה כי היא שווה כל דולר שתשקיעו בה.

ההצגה מספרת את סיפורו של מיטץ', בחור בן 40 שביום הולדתו הוא מפוטר מהעבודת משרד שלו בבורסה. שבור, הוא חוזר למקום האחרון בעולם שהוא רוצה להיות בו, לבית של אמא שלו בג'רזי. שם, האויב שלו מהילדות מאיים לעקל לאמא שלו את הבית אם מיטץ' וחבריו לא ישתתפו בתחרות הלהקות השנתית. בלית ברירה, מיטץ' אוסף את את כולם ויחד הם חוזרים לימי העבר עם הגיטרה והקלידים. בדרך, מיטץ' מגלה שתמיד אפשר לרדוף אחרי חלומות ישנים ואף פעם לא מאוחר מדי.

העלילה עצמה נשמעת בנאלית למדי ולא מעניינת במיוחד אבל איך אני שמחה שנתתי למחזמר הזה צ'אנס. כל ההצגה היא קומדיה אחת גדולה, שצוחקת על עצמה ועל הצגות אחרות ועושה הכל בחיוך ובשמחה גדולה. השירים הורסים מצחוק, משיר הפתיחה שמדבר על ג'רזי, העיר הכי "טובה" בעולם, לשיר נוסף שנקרא "שכבתי עם אמא שלך" ועד לשיר הסיום שאפילו מעלה נציג מהקהל. טיפ קטן, אם שואלים אתכם אם אתם מנגנים בלהקה תגידו שכן!

התפאורה ילדותית מעט מה שעוד מוסיף לאופי ההצגה שמחזירה אותנו לחלומות ילדות ולתקופות ישנות שכבר שכחנו. כל ההפקה מושקעת מאוד עם אפקטים אדירים וסטים מפוארים. כל פעם שמשהו חדש צץ התפעלתי עוד יותר והחיוך רק גדל וגדל. הכוריאוגרפיה והשימוש החכם בבמה הוסיפו עוד להצגה ונתנו לה נפח שלא תמיד ההצגות מצליחות לקבל.

בהופעה שאני ראיתי עלו כמה מהמחליפים בתפקידים הראשיים, שזה בדרך כלל מבאס ומוריד מעט מההצגה, אבל במקרה שלי זה עשה לי את ההצגה. השחקן הראשי, רוב מרנל, הוא גילוי עבורי ואני רק מקווה שהוא ימשיך וישגשג מפה, ואוכל לבוא ולראות אותו שוב. עם קול שכזה, משחק קומי וכריזמה אדירה על הבמה אי אפשר להתאכזב ממנו. עוד גילוי בהצגה הזו הוא ג'יי קלייטץ שמשחק את בארט, החבר הטוב ביותר של מיטץ'. כמה וכמה פעמים הוא גנב את ההצגה מכולם עם יציאות קומיות גאוניות. בכללי הקאסט נהדר ומאמץ את ההצגה השטותית הזו עד הסוף, כל אחד נותן את כולו לא משנה כמה מגוחכת הדמות שלו. אתם יודעים שהשחקנים נהנים מהעבודה שלהם כשבאמצע ההצגה הם פשוט לא יכלו להתאפק וכמעט פרצו מצחוק מאחת היציאות של שחקן משנה. תענוג.

אבל עם כל הדברים הטובים שהיו בהצגה היא עדיין לא הצליחה להחזיק מעמד בתחרות הקשוחה שבניו יורק והיא יורדת אחרי חודשיים בלבד. אחרי הצפייה בה אני באמת לא מבינה למה, במיוחד לאור העובדה שאחרי הרבה הצגות שראיתי זו ההצגה היחידה שגרמה לי לחייך למשך שעתיים וחצי רצוף ולצחוק כמו שלא צחקתי כבר הרבה זמן.

אז אם בא לכם הצגה שלא תוריד לכם את החיוך, שתיתן לכם הפוגה מההצגות הרציניות ואולי גם תזכו בחולצה על הדרך, לכו להצגה הזו. השקיעו המון בהפקה הזו, כל הצוות נהנה ממנה בטירוף ורואים את זה.

** לקניית כרטיסים לניו יורק לחצו כאן.

בתמונות הבאות ניתן לראות את הזווית ראייה מהמקום שבו ישבתי ביציע. האולם יחסית קטן ובנוי כך שאפשר לראות ממש טוב את ההצגה מכל מקום, מה שמוסיף להנאה של הקהל.

ביקורת – שורת המקהלה (הקאמרי)

אם כל הביקורת הנוקשה שיש לי על ההצגה הזו, היא משעשעת ומעבירה את הזמן בכיף. עוז מורג מביא לנו כוריאוגרפיה מצוינת, התפאורה הייתה מרהיבה והתאורה מעולה. לקניית כרטיסים!

שורת המקהלה מספרת את סיפורים של 12 רקדנים ורקדניות המגיעים לאודישן ונלחמים על מקומם בהצגה שעומדת לעלות. לכל רקדן סיפור משלו למה הוא התחיל לרקוד ובמהלך ההצגה אנו נחשפים לכל הסיפורים הללו.
מההתחלה הקונספט של ההצגה לא קרץ לי. זה הרגיש כמו אחד מסרטי האנסמבל שמפוצצים בכוכבים ובדמויות אבל יוצא לנו לחוות כל אחת מהן ל- 3 דקות מתוך שעתיים. אותו דבר כאן. עם 12 רקדנים ורקדניות כאשר לכל אחד יש שיר אחד שחושף את הסיפור האישי שלו, אין לנו הזדמנות להתעמק בדמויות ולגלות קצת מעבר למה שעל פני השטח.

אם נעזוב את קונספט ההצגה ונתמקד בהפקה שקמה בישראל, התאכזבתי לגלות שמדובר בהפקה ממוצעת לחלוטין, עם שניים או שלושה כוכבים שמנסים ללא הצלחה להיכנס לנעליים של מקביליהם בברודווי.
האכזבה הראשונה, ואולי הכי משמעותית, היא רמת הריקוד הירודה שבהצגה. להקת הורה של אנשים מעל גיל שלושים הייתה נראית יותר טוב. ציפיתי לראות קצת יותר חיים, קצת יותר תשוקה, קצת יותר משהו. בחייאת, על פוינט שמעתם? אני לא מתיימרת להיות רקדנית מהוללת בעצמי אבל את הבסיס אני יודעת. כשמישהו משחק רקדן אני מצפה ממנו למינימום, שזה פוינט, פלקס וליישר ידיים. ושלא אתחיל בכלל לדבר על קטע ה"סטפס", שבזמן שהרקדנים יחפים שומעים נקישות שמגיעות מהמוסיקה. לפחות שימו לחלק מהם נעליים נורמליות ותלמדו אותם איך באמת רוקדים סטפס, כי מה שהיה שם על הבמה לא היה קרוב לזה.

אך יחד עם האכזבה היו גם תגליות ומי שמפגיזה לאורך כל ההצגה זו דנה פרידר. הבחורה הזו מוכיחה שזה לא משנה מאיפה היא הגיעה, היא כאן כדי להישאר. היא מושכת את תשומת הלב אליה גם אם היא סתם ברקע. לידה, יחזקאל לזרוב לא נשאר אדיש. אמנם הוא משמש כמספר ההצגה רוב הזמן אך הוא מפגין יכולות סטפס מרהיבות (פה זה אשכרה היה סטפס), וזה היה תענוג לראות אותו מפזז על הבמה, למרות שהקטע היה תקוע כמו עצם בגרון בלי קשר לעלילה וכנראה סתם לתת לו קצת זמן במה. אבל התגלית האמיתית הייתה גלעד שמואלי, שגיליתי שהופיע כבר בתפקידים לא קטנים בהפקות קודמות, והגיע הזמן שכל בית בישראל יכיר אותו. גם מהיציע הרחוק ביותר הרגשתי את נוכחותו ואת הכאב של הדמות שלו. אני התאהבתי.
האחרונה החביבה, מיה דגן. דגן היא מעצמה, זה ידוע, ורק העובדה שהיא עומדת שם במשך כל ההצגה כאחת מהרקדניות צריך לתת לה שאפו ענק. אבל, היא לא רקדנית, והיא כנראה גם לא תהיה אחת כזו בקרוב. אז למה לתת לה מקום בקדמת הבמה? בברודווי, כשמביאים שחקן שהוא לא רקדן, שמים אותו מאחורה מאחורי הרקדנים המקצועיים כדי שלא יבחינו בהבדלים. במקום זה, כאן נותנים לה קטע סולו. כל מה שאני שאלתי את עצמי זה איפה רונה לי שמעון כשצריכים אותה?

עם כל זאת, יש לציין שהשוק בארץ קשוח. אין מספיק רקדנים טובים שיודעים גם לשיר וגם לשחק ולכן קשה להפקות מסוג זה להיות מדויקות. אני מבינה את המפיקים שרוצים להביא את ההצלחה מברודווי לארץ, אבל הגיע הזמן לבחור בהפקות שאפשר למצוא מספיק שחקנים או רקדנים שיביאו את ההצגה לרמה שהיא אמורה להיות בה.

אסכם ואומר שמדובר בהפקה ממוצעת אך בהחלט מהנה. ישבתי במשך שעתיים ונהניתי מהשירים ומהריקודים ובכללי מהשואו, על אף הביקורת שיש לי כלפיה. אמליץ על ההצגה למי שלא רקד באופן מקצועי בחייו ולא אובססיבי להצגות ברודווי כמוני.

לקניית כרטיסים להצגה "שורת המקהלה" לחצו כאן.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

ביקורת – הים כחול עמוק (בית ליסין)

רק בשביל לצפות בגאונות של לימור גולדשטיין ונדב נייטס אתם חייבים לבוא ולראות את ההצגה הזו. לקניית כרטיסים!

הסטר ניצלת מנסיון התאבדות, ואז נחשף סיפור חייה: נישואיה לשופט נכבד ומבוגר ממנה וסיפור אהבתה הנואשת לטייס לשעבר בחיל האוויר המלכותי. הסטר קרועה בין אהבה אידיאלית לאהבה אפשרית, בין הצורך בביטחון להתמכרות לריגוש. מי יציל את מי מסבך ההרס העצמי שמציף את המשולש הרומנטי המסעיר הזה?

ההצגה, בבימויו של אלון אופיר, מעבירה את הקהל עליות ומורדות, will they won't they, ועוד שלל רגשות ודרמות שהצגה כזו יכולה להעביר. אמנם הסיפור לעתים מעורר אנטגוניזם- האם אישה באמת צריכה גבר בשביל להיות מאושרת? למה תמיד הגברים בעמדת הכוח? איך אישה יכולה להיות כל כך חזקה אבל כל כך חלשה בו זמנית? אבל יחד עם כל זה עדיין שווה לשבת ולחכות לראות מה יקרה לגיבורה.

בשילוב סיפור כבד ותפאורה מוצלחת, ההצגה הזו היא כלום בלי שני הכוכבים שלה- לימור גולדשטיין ונדב נייטס. גולדשטיין מצמררת במשחק שלה ובו זמנית מראה נואשות וחוזק באישה אחת מבולבלת. היא עושה את ההצגה למה שהיא ובלעדיה הרמה פשוט יורדת. אך אי אפשר לשכוח גם את האביר על הסוס הלבן שמבחינתנו יכול רק לעמוד שם וכבר נתאהב בו. אפילו שהוא משחק את הדוש הכי גדול שיש, הוא שואב את הקהל לקול העמוק שלו ולכריזמה הנוטפת ממנו על הבמה. מצד אחד בא לנו לשנוא אותו כי הוא זבל אמיתי ומצד שני אנחנו מבינות למה גיבורת הסיפור התאהבה בו מההתחלה.

לצד שני האלילים האלו מופיעים שחקנים נוספים, שעוד לא הבנתי אם מדובר בעבודת הבימוי של אופיר או שפשוט ממש לא התרשמתי מיכולות המשחק שלהם. לצד נייטס וגולדשטיין העמוקים, שאר הקאסט נראה מצועצע, שטחי ולא משכנע במיוחד, או שאולי הכל בעצם נועד להדגיש את הכוכבים הראשיים? זה אתם תוכלו להכריע.

אוסיף גם ואציין שאחד הדברים הכי יפיפיים בהצגה היא התפאורה, ובמיוחד התמונות שמופיעות על הבמה. הצייר עשה עבודה כל כך טובה שמתחשק לי לצלצל אליו ושיצייר אותי גם.

אל תפספסו את היופי והכריזמה הנוטפת מנייטס וגולדשטיין תוך כדי שהם מספרים את הסיפור היפייפיה של הים כחול עמוק.

לקניית כרטיסים להצגה "הים כחול עמוק" לחצו כאן.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

ביקורת – סבוטאז' (התיאטרון העברי)

במבט מעט אחר על זיכרון יום השואה, אילן חצור מביא הצגה שכל ישראלי צריך לצפות בה ומצליח לשלב הומור יחד עם היסטוריה כואבת. לקניית כרטיסים!

ההצגה סבוטאז' מביאה אותנו לבית אבות בימים שלפני יום השואה. יאצק, יליד פולין במקור, מזדעזע כשהנהלת המוסד מחליטה לשלב גם ילידי מרוקו בחזרות לטקס יום הזיכרון לשואה שיצולם השנה לטלוויזיה. לכן, יאצק מחליט למרוד בטקס ומוביל אחריו את דיירי בית האבות נגד ההחלטה שהתקבלה ומסרב לדבר במהלך הטקס. בעקבות כך, הטקס מתחיל להתפרק ואנשים נפגעים והמרד יוצא משליטה.

שלמה בראבא מוביל את ההצגה המופלאה הזו, ואף שלעתים נראה כאילו הוא חצי מאלתר את המונולוגים הארוכים שלו ושההצגה נועדה לפאר את שמו, היא חובה לכל ישראלי שרוצה לחוות את השואה בצורה קצת אחרת. הסיפור שאילן חצור מביא כאן אינו זר לאף אחד- האם יש שואה קלה יותר מהשנייה? האם יהודים שלא באו מאירופה הנאצית לא סבלו כמו אלו שכן? לשאלות העולות במהלך ההצגה אין תמיד תשובה אבל כן צריך לדון בהן.

היופי הגדול של ההצגה הוא שאתם הולכים לצחוק בטירוף ולבכות מעצב והכל בטווח של שעה וחצי. צוות השחקנים המנצח, שאינו זר לעולם התיאטרון, מביא מגוון דמויות עם נפש פגועה ועבר שאינו נשכח וביחד מובילים את ההצגה למקום שהיא צריכה להגיע אליה. את החבורה מוביל בראבא בכישרון יוצא דופן, ובצדק ההצגה מפארת את שמו, אבל אסור לשכוח גם את שאר החבורה, יגאל עדיקא, ריטה שוקרון ויורם יוספסברג, שמייצגים נתחים שונים בקהילה הישראלית שאסור לשכוח.

הבימוי המוצלח של גדי צדקה יחד עם הבמה המסתובבת מביאים לנו סיפור שצריך שיסופר ודמויות שצריכות ייצוג, לבמה שכבר הרבה זמן לא ראתה הצגה בסגנון הזה.

לקניית כרטיסים להצגה "סבוטאז'" לחצו כאן.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

ביקורת – היורשת (בית ליסין)

הדרמה החדשה מאת גורן אגמון משאירה את הקהל מרותק ומסוקרן עד סוף ההצגה, עם סיפור קורע לב ומשחק מצוין מצוות השחקנים הקטן אך מוכשר ביותר. לקניית כרטיסים!

ההצגה עוקבת אחר משפחתה קטנה, שאימם הלכה לעולמה בשל מחלה. עופר, האח הבכור, מופתע לגלות כי אימו לא השאירה לו כלום בצוואה והורישה את כל רכושה לאחותו הקטנה. כשאחותו וסבתו מקשות אליו ואינן משתפות פעולה עופר נוקט באמצעים קיצוניים לנסות ולהבין את מעשי אימו וככל שהוא מעמיק בנושא הוא מגלה את מסכת הסודות והשקרים עליהם מובנים חייו.

אמנם רבקה מיכאלי מושכת את הקהל עם שמה המפורסם וכישרונה הידוע, צוות השחקנים הצעיר הם אלה שסוחבים את מרבית ההצגה על כתפיהם ועושים זאת בהצלחה רבה. מאי קשת ויניב לוי, המשחקים את שני האחים, מושכים את הקהל עם קשת רגשות רחבה וכאב אמיתי שאי אפשר להתעלם ממנו. הם מצליחים להעביר את התחושות המורכבות המעורות בסיפור הכבד והקשוח שניצב בפניהם. לידם על הבמה מופיעים נעה בירון ואלירן הרוש בתפקיד בני הזוג של האחים. נעה נותנת הופעה נחמדה, שבה היא מצליחה להעביר את ההתרככות של דמותה ככל שמתקדמת ההצגה, ואלירן תמיד היה שם בשביל להפיג את המתח ולתת לקהל הזדמנות לשחרר קצת צחוק ברגעי הדרמה הכבדים.

רבקה הגדולה, בתפקיד הסבתא המגוננת, לא הייתה צריכה לעשות הרבה בשביל שהקהל יתמוגג לרגליה. עם תפקיד יחסית קטן אבל נוכחות ענקית, רבקה מספקת כמה מרגעי הצחוק הבודדים בהצגה ודווקא הדינמיקה בינה לבין אלירן הרוש היא זו שמעלה חיוך על פני הצופים. אנחנו רק יכולים לקוות שהוא ושאר השחקנים שואבים ממנה השראה להצגה הזו ולשאר ההצגות בהן ישתתפו בעתיד.

החיסרון היחידי של ההצגה, וייתכן שיסתדר לאחר כמה הרצות נוספות, הוא הבלבול הנובע מרצף זמן לא ידוע. הסצנות רצות והשחקנים יוצאים ונכנסים, אך הקהל לא מודע ליום או לילה, אתמול או למחרת ואיך דמות אחת החליפה בגדים כבר פעמיים ושתי דמויות אחרות עדיין נשארו עם הבגדים של אתמול (או שמע זה היה שלשום?). אולי רק אני איבדתי את זה אבל תחושת זמן לא הייתה לי ומבחינתי ההצגה יכלה להיות על פני שלושה ימים או שלושה שבועות, אני לא הייתי שמה לב להבדל.

לפני שאסיים, ארצה לציין שמה שהכי אהבתי בהצגה הפשוטה הזו היא האותנטיות של הסיפור. לא פעם ולא פעמיים שמעתי על משפחה כזו או אחרת, מפורסמת או לא, שרבה או דנה בצוואה שקרעה אותה לשניים. צוואה שיצרה מריבות או שאלות שאנשים פשוט לא יכלו להרפות ממנה. אולי לא כל אחד חווה משהו בסגנון, אבל הוא כן יכול להתחבר לכאב ולבלבול של הדמויות. והיופי הכי גדול שהוא גם הכיעור הכי גדול- עם המריבות יוצאת האמת, והיא תמיד מפתיעה ומעניינת.

אז אם אתם מחפשים דרמה ישראלית (כי זה תמיד כיף לתמוך ביוצר ישראלי) עם משחק משובח וסודות שנחשפים אחד אחרי השני, אל תפספסו את "היורשת".

לקניית כרטיסים להצגה "היורשת" לחצו כאן.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

ביקורת – פרפרים הם חופשיים (תיאטרון באר שבע)

בכיכובו ותרגומו של תום אבני, תיאטרון באר שבע מביא את ההצגה הנפלאה, פרפרים הם חופשיים שנכתבה על ידי לאונרד גרש, עם משחק מצוין, סט יפייפה וסיפור מקסים על עצמאות, סבלנות והתבגרות של הדמויות השונות בהצגה.

ההצגה לוקחת אותנו חזרה לניו יורק של שנות ה-60, לדירה מפוצלת שבצד אחד מתגורר דון ובצד השני ג'יל. דון, בחור עיוור היוצא לראשונה מבית אימו בפרבר עשיר מעוניין להוכיח לה כי הוא יכול להסתדר לבד. במהלך תקופת הניסיון שלו מחוץ לבית הוא פוגש את ג'יל, הגרושה הצעירה המתגוררת סמוך אליו, ובין שניהם מתפתח קשר מיוחד ובלתי צפוי. העניינים מתחילים להסתבך כשאימו הקשוחה והשמרנית של דון באה לבקרו ונתקלת בג'יל הזרוקה והחופשיה.

באתי להצגה הזו אחרי שצפיתי בה כבר בביה"ס גודמן, וניתן לראות את הביקורת מההצגה בקישור הבא. כבר אז התאהבתי בסיפור הקסום והכיפי, שמספק הרבה רגעי צחוק וכמה רגעי עצב. סיפור שגורם לכם לרצות להיות שם איתם, להכיר את הדמויות המעניינות ועמוקות ולגור בדירה המגניבה של דון וג'יל. התרגום המוצלח של תום אבני מרגיש טבעי ולא זר, כמו שלפעמים סיפורים מחו"ל מרגישים לנו. העובדה שההצגה מתרחשת בניו יורק לא מרגישה קרה ומרוחקת ובשל חוסר התמקדות במיקום מרגישים כאילו מדובר בדירת שותפים בתל אביב.

היתרון הכי חזק של ההצגה הוא המשחק המצוין של ארבעת השחקנים שמצליחים לגרום לקהל לשכוח שמדובר בהצגה קטנה מבאר שבע. נתחיל בתום אבני, שידוע כבר שנים כאחד השחקנים המפורסמים וטובים בארץ שכבר מזמן הפך ממוגלי להצלחה בתיאטרון. הגילום של דון העיוור מרגיש טבעי ולא מונפץ ובכללי ההופעה של אבני מצוינת ואמיתית. לידו, ענבר דנון הצעירה שובה את הקהל בקסם ובחיוך הענקי שלה, שגורם גם לאנשים הנוקשים ביותר לאהוב את הבחורה הזרוקה והמבולגנת שעל הבמה. דנון בהחלט מצליחה לעמוד בקצב של השחקנים הותיקים שאיתה על הבמה וגורמת לקהל להתאהב בה ולחכות לתפקיד הבא שלה.

נסיים עם חיזוקים לבימוי הנהדר של אלדר גרויסמן גוהר, לתפאורה המצוינת שאחראית עליה נטע הקר והמוסיקה שמשרה בדיוק את האווירה הנכונה שעליה אחראי אלעד אדר.

אל תפספסו את ההזדמנות לראות את ההפקה הזו, אתם הולכים לצחוק ולבכות בו זמנית ותאמינו לי- אתם לא תצטערו.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

ביקורת – מר גרין (בית ליסין)

עם תפאורה מדהימה, בימוי מוצלח של נתן דטנר והשילוב היפייפה של גדי יגיל ועידו רוזנברג על הבמה, מר גרין בהחלט הופכת לאחת ההצגות הכי מהפנטות ברפרטואר הנוכחי של בית ליסין. לקניית כרטיסים!

ההצגה מגוללת את סיפור המפגש הכפוי של מר גרין, יהודי בודד וחשדן, ורוס, בחור צעיר שמרצה אצלו גזר דין לאחר שכמעט ודרס אותו. כעת למשך שישה חודשים רוס נאלץ לבקר אצל מר גרין פעם בשבוע, ומה שנראה בהתחלה כסבל לשני הצדדים לאט לאט הופך לברית גורלית בין שתי נפשות המחפשות קרבה. ההצגה שנכתבה על ידי ג'ף בארון, ותורגמה על ידי עידו ריקלין, הינה דרמה קומית משובחת, המכילה הרבה קטעי קומדיה טהורים אבל יחד איתם היא נוגעת בנושאים כבדים וחשובים גם היום.

ההפקה המחודשת רצה כעת בבית ליסין בכיכובם של עידו רוזנברג בתור רוס וגדי יגיל בתור מר גרין. כבר משמות השחקנים אפשר להבין שמדובר בהפקה שהולכת להיות מוצלחת ומהנה לכל אחד שיגיע לצפות בה. יגיל, בתור הותיק בתחום התיאטרון, מוציא מהקהל צחוק עד דמעות מרוב שנינות וכריזמה על הבמה. ניתן לראות דרך המשחק שלו שהוא נהנה מכל רגע, מה שמוסיף לקסם שהוא מפיץ אחרי כל מבט ותנועה שהוא עושה. לידו, עם לא פחות ניסיון בתחום, עידו רוזנברג מציג את הדמות הצעירה והמודרנית יותר של ההצגה. רוזנברג כבר הוכיח עצמו כאחד מהכשרונות הטובים ביותר בעולם התיאטרון של היום, אך עדיין יש לו לאן לצמוח וטוב שהוא עושה זאת עם גדי יגיל, שממנו יש לו הרבה מה ללמוד.

נציין לטובה את התפאורה המדהימה שעבדה עליה אלכסנדרה נרדי, המביאה אותנו לעולם שבו חיות הדמויות בצורה ריאליסטית ומדהימה, ולא נשכח כמובן את נתן דטנר, שביים את זוג השחקנים והצליח להוציא מהם כנות, כאב ואהבה, והקים הפקה שלא תבייש אף במאי אחר בארץ.

אז אם מתחשק לכם ללכת להצגה מהנה ומהנשמה מר גרין הינה הפקה מצוינת ומומלצת עם צמד שחקנים מעולים שמובילים אותה בכריזמה מושכת.

לקניית כרטיסים להצגה מר גרין לחצו כאן.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

ביקורת – חיית מחמד (בית ליסין)

בשיתוף פעולה של כמה מהשמות הגדולים בתיאטרון הקומי הישראלי, בית ליסין מצליח להרים הפקה נחמדה ומצחיקה שמהווה אתנחתא מהיום יום הרציני וכבד שלנו. לקניית כרטיסים!

ההצגה "חיית מחמד" מספרת את סיפורם של אנרי וכריסטין, זוג הנשוי כבר 20 שנה ומאבדים מעט מהתשוקה שלהם אחד כלפי השנייה. כריסטין, שמבקשת מבעלה לקנות לה חיית מחמד כדי להוכיח את אהבתו, מופתעת כשהוא חוזר עם דג. מכאן העניינים רק מתחממים כשז'אן פייר, המאוהב בכריסטין כבר שנים, נכנס לתמונה יחד עם דוניה, שמתגלה כבחורה שאנרי מכיר מעברו.

ההצגה פשוטה ומשעשעת, מלאת בדיחות שנונות ואף קטע מפתיע של דב נבון שלא השאיר אף אחד אדיש בקהל. היא מעבירה סיפור שבחלקו אותנטי ובחלקו מופרח לגמרי אבל כקהל לא אכפת לנו כל עוד יוצאות מכך כמה בדיחות טובות. החיסרון היחידי בהצגה הוא מריחת הסיפור על פני שעה וחצי. בכל זאת מדובר פה במקרה של אי הבנות ושקרים רבים, שכולנו יודעים שזהו עניין של זמן עד שהדמויות יגלו על כך, ועד שבאמת מגיעים לקטע הגילוי יצאה לנו העלילה מכל החורים. מזל שיש שחקנים קומיים טובים שיעבירו לנו את הזמן בכיף.

החוזק העיקרי של ההצגה הוא צוות השחקנים המנצח שמובילים אותו רמי הויברגר ודב נבון ההורסים, שעם כימיה משגעת וכריזמה הורסת הם הורגים את הקהל מצחוק בבדיחות שלהם. לידם מופיעות הייצוג הנשי, נתי קלוגר וירדן גוז, שלא מאכזבות ומביאות את הפירוש שלהן לקומדיה הקלילה.

אז אם נסכם, לא מדובר ביצירת מופת שאין כמותה אבל אם בא לכם לצחוק קצת "חיית מחמד" היא אחלה אופציה ובהחלט לא תאכזב אתכם.

לקניית כרטיסים להצגה חיית מחמד לחצו כאן.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

ביקורת – בימינו לא יוצאים לדו קרב (תיאטרון באר שבע)

תיאטרון באר שבע אחראי ליצירת מופת המומלצת לכל אחד. בכיכובם של שחקנים מעולים אחד אחד ועם כוראוגרפיה מדהימה המשולבת עם בימוי מוצלח הם מביאים כמה סיפורים נוגעים ללב בשעה וארבעים ששובים את הקהל אליהם.

בהתבסס על 3 סיפורים מהספר "תריסר רוסי" של ולדימיר נבוקוב, ההצגה מספרת את סיפורם של מהגרים רוסים בברלין בשנות ה-30. שחר פנקס אחראית על העיבוד הבימתי של סיפורם של גוסטב, גובה השכר דירה הנתפס בגניבה, אליאונורה שתופסת את בעלה רגע לפני שהוא עוזב אותה ואת בנה לתפוס פרפרים בספרד ואת סיפורו של באנטוב שתופס את אשתו במקלחת כשהמאהב שלה מתלבש בחדר השינה ומחליט להזמין אותו לדו קרב.

עם עלילה מעניינת וייחודית, המשאירה את הקהל בשקיקה לדעת עוד על כל סיפור וקו עלילה, קשה להישאר אדיש במהלך ואחרי ההצגה. המשחק, המעבר בין הסיפורים והקשרים שמגלים ביניהם מרתקים ומשלבים צחוק ועצב בו זמנית.

מהמובילים בהצגה ניתן למצוא את מולי שולמן, שמביא משחק חי ושובה לבמה ומכניס לכל הקהל את תחושות השיגעון והאובדן של דמותו באנטוב. כמה פעמים במהלך ההצגה הוא הכניס את כולם לשוק או ריתוק, מצחוק ומעצב. לידו מי שפרח היה עלא דקה, סטודנט טרי יחסית מביה"ס גודמן בבאר שבע שמוכיח שהוא אחד מהכישרונות הצעירים הטובים ביותר שיצאו לאחרונה מבתי הספר למשחק בארץ. דקה משחק דמות אוטיסטית בחן ובנועם אך יחד עם זאת בבלבול ואותנטיות של אדם בעל פיגור. בכל סצנה שהוא השתתף בה באופן פעיל לא ניתן היה להוריד ממנו את העיניים. נציין לטובה גם את ים אבני ששיחק את קארל, בנה של אליאונורה, שהביא רוח צעירה לבמה. יש להודות שהוא לא היה צריך לעשות הרבה בשביל שהקהל יאהב ויתלהב ממנו והספיקה מילה אחת כדי שניפול בקסמיו. כן, יש לו עוד דרך ארוכה עד שיכבוש פסגות בעולם התאטרון, וכן שווה לו לעבוד על הדיקציה כשהוא מדבר, אבל סה"כ הוא היה מצוין ויש לו כמה שחקנים מדהימים ללמוד מהם.

אך עם כל הכבוד לשחקנים המעולים, מי שאחראים על ההצגה כה שובה ומהפנטת הם שיר גולדברג הבמאית, שהצליחה לספר סיפורים בצורה מעניינת ומיוחדת, ואריאל וולף, האחראי על הכוראוגרפיה המדהימה. על התחלת ההצגה השחקנים מעלים עוד ועוד כיסאות עד שהבמה כולה מלאה בשורות של כיסאות שאיתם משחקים לאורך כל ההצגה. היופי שבפשטות של הכיסאות, היכולת להפוך אותם לכל דבר שרק נרצה והמשחק של השחקנים איתם הביאו את ההצגה לרמה אחת מעל שרק גרמה לקהל להיות מרותק ומשותק מרוב יופי ויצירתיות. אז נאמר שאפו ענק לאריאל וולף על התנועתיות והמשחק עם הכיסאות ולשיר גולדברג שהצליחה להוציא מהשחקנים ומהצוות את התוצר היפיפה שנגלה לפנינו.

נסכם ונאמר שמדובר בהצגה חזקה שכל מי שצופה בה לא יוצא ממנה אדיש. צוות שחקנים מביא שלל דמויות ואופי לבמה בחן ובכריזמה נוטפת שאי אפשר להתעלם ממנה. ממליצה בחום לכל מי שמחפש דרמה עם נגיעות של צחוק מצד אחד ועומק וכאב מצד שני.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.