דרך ייחודית ומצוינת לספר סיפור חיים

המחזמר MJ מספר את סיפור חייו של ג׳קסון בדרך מעניינת במיוחד. לוקחים אותנו לימים שלפני סבב עולמי שג׳קסון יצא אליו, לחדר החזרות למופע הגדול, כאשר ישנו צוות מראיינים שרוצים לעשות דוקומנטרי על ג׳קסון עצמו. המחזמר לוקח אותנו להצצות לעבר תוך כדי ראיונות והחזרות הקשוחות למופע שחייב להיות מושלם.

הבחירה בשיטת הסיפור הזו סיפקה הצצות ומעברים יפים לגדילתו והתפתחותו של ג׳קסון בעבר יחד עם היכרות עמוקה עם הדמות ומי שהוא היום. אפשר לומר ששיטת הסיפור כאן מאוד הזכירה את מה שראיתי במחזמר על ניל דיימונד, אך עם טוויסט קטן. בעוד שם היה מדובר בטיפול פסיכולוגי בגיל מבוגר, כאן אנחנו רואים את ג׳קסון כשהוא עדיין בשיאו.

ההצגה שלו כעובד חרוץ והאכפתיות שהוא הראה כלפי ההופעה וכמה היא חשובה לו הביאו קדימה את ההשקעה שהוא שם בכל צעד ותו. בתור אחת שלא חוותה את ימיו המוקדים בתהילה, אלא רק את הסקנדלים בשנותיו האחרונות, נהניתי לראות את מי שהוא היה באמת מאחורי הקלעים ואני חושבת שהמחזמר הזה עושה עימו חסד.

מחזמר ג׳וקבוקס הוא טריקי בהרבה מהמקרים, לקחת שירים של אומן מוכר ולהפוך אותם לסיפור מומצא או סיפור חייו, אבל בMJ הצליחו לעשות זאת בדרך מקורית ויפה. לא הרגשתי אילוץ של דחיפת שיר במקומות מסוימים, כל המעברים היו חלקים והרגישו טבעיים לסיפור ומבחינתי מדובר כאן בהצלחה ענקית.

שואו ענק בכל נאמבר

מתוקף העובדה שכל השירים במחזמר הם שיריו של ג׳קסון, לא ציפיתי למשהו פחות ממופלא בכוריאוגרפיות ובביצועים השונים, וקיבלתי אפילו יותר. כל שיר שצוות השחקנים ביצע היה מופתי, מהשירה הנהדרת שהזכירה את ג׳קסון כל כך ועד הכוריאוגרפיה האייקונית לצד כוריאוגרפיה מקורית ואינטרקטיבית. 

אני אהיה הראשונה לשפוט כוריאוגרפיה וריקודים במחזות זמר כי זה החלק שהכי תופס לי את העין, ובמחזמר הזה קיבלתי את הנאמברים הכי יפים שראיתי על הבמה בחיי. צוות השחקנים מגוון וחזק מאוד ומצליח לעמוד בכל מה שהכוריאוגרף והבמאי כריסטופר ווילדון ביקש מהם.

אני חושבת שהעובדה שהבמאי גם עשה את כל הכוריאוגרפיה תרם רבות להמשכיות והפלואו של המחזמר וגרם לו להרגיש ללא מאמץ. המעברים בין שיר לשיר והשימוש המופלא בשחקנים ניכר וביחד קיבלתי הופעה שהרגישה כמו הדבר הכי קרוב להופעה של מייקל ג׳קסון שאקבל.

מקשה אחת מאוחדת ויפייפיה

יחד עם הבימוי והכוריאוגרפיות הנהדרות, התפאורה והתאורה היו מחמיאות במיוחד. מקירות חדר החזרות שנראו אותנטיים ברמה שאני הייתי מתאמנת במקום כזה, המעברים השונים בפלאשבקים ועד המופע האחרון והאורות שליוו אותו. הכל ישב בצורה מושלמת עם הסיפור שרצו להעביר, העליות וירידות והשואו שקיבלתי כקהל.

מחזות הזמר הטובים ביותר הם אלו שכל החלקים עובדים ביחד בהרמוניה ובMJ בהחלט הצליחו להגיע למקום כזה. הכל עבד בצורה מופתית, כמקשה אחת, מה שעזר מאוד לשחקנים להביא את הסיפור בצורה הטובה ביותר.

חשוב לי לציין גם שמבחינתי צוות האנסמבל היה אחד החזקים שראיתי בברודווי. הם היו אחידים בקטעי הריקוד השונים אך מספיק ייחודיים כדי שלכל אחד מהם יהיה המסלול שלו. הם היו מגוונים בסגנונם ובמוצאם ותרמו המון לסיפור ולעטיפתו של מייקל ג׳קסון ככוכב.

כמובן שהרבה מתבסס על הופעתו של השחקן הראשי והוא עשה עבודה נהדרת עם הכאב והעיקשות שהייתה לכוכב האייקוני והפגיעות שהוא היה בה. הוא גם עבד נהדר עם שאר השחקנים במגוון תפקידיהם והוביל בצורה מופתית את המחזמר הנהדר הזה.

מערכה שנייה שדורשת מעט שינויים

הדבר היחידי שהפריע לי במחזמר הזה הוא העלילה של המערכה השנייה. בכל המערכה הראשונה אנחנו מקבלים את ההצצה לחייו הצעירים של ג׳קסון, לסיפור הגדילה שלו בצל אבא קשוח ולהתמודדות שלו עם תהילה במהלך השנים. במערכה השנייה הרגשתי שאני מקבלת את אותו הסיפור שוב רק עם שירים שונים.

לא חוויתי התקדמות כזו גדולה בין המערכות, פשוט שוב ושוב אותו סיפור כואב של האבא הקשוח. ברור לי שלא תמיד יש מה למרוח ולמתוח כשמדברים על חיים של בנאדם, אבל בתור מחזמר זה פשוט לא החזיק מבחינתי. העלילה נותרה בלופ ורק השירים והשואו שליווה אותם החזיקו את המערכה מבחינתי.

אך גם עם הבעייתיות של המערכה השנייה, עדיין מדובר באחד המחזות זמר החזקים ביותר שרצים כרגע בברודווי. הוא מקפיץ, ייחודי, שואו מטורף ועשוי בצורה מופתית.