Home » פוסט דעה

קטגוריה: פוסט דעה

המנצחים – סרט מקורי עם צוות שחקנים מנצח

4.5/5

״המנצחים״ הוא סרט כמעט מושלם מכל בחינה, עם צוות שחקנים חזק במיוחד, עלילה מרתקת ומקורית ותפאורה שמחזירה אותנו אחורה בזמן לתקופה צברית וצבעונית יותר.

סיפור מקורי שמשלב כאב עם קלילות

הסרט ״המנצחים״ מחזיר אותנו לשנות ה-60, בתקופות שלפני ואחרי מלחמת ששת הימים. הוא עוקב אחר שני זוגות שכל חייהם השתנו לאחר המלחמה וההתמודדות שלהם עם השלכותיה הכבדות.

הסיפור של הסרט, שצולם הרבה לפני המלחמה הנוכחית, נוגע קרוב ללב בתקופה האחרונה. התחושות של לפני המלחמה, במהלכה ואחריה מורגשות בכל סצנה וסצנה ועלולות לגרום לקהל לבכות בכל עת. היופי כאן הוא שהנגיעה בנושאים הקשים הללו נעשית בצורה עדינה, פשוטה ומעוררת השראה.

במציאות שלנו היום, שבה נעשו עשרות סרטים על מלחמות ישראל, קשה מאוד להיות מקורי או מעניין מספיק. אך על אף הנגיעה בנושאים קשים כמו פוסט טראומה, אבל והישרדות, אלירן פלד ויונתן בלומנפלד הצליחו להביא סרט מקורי ואפילו להכניס קלילות רבה באמצעות נטע אגמון השחקנית המתחילה. השילוב של בחורה הרודפת אחרי חלומותיה בתקופה קשה בתולדות המדינה מכניס תקווה, גם במציאות כה כבדה.

דניאל ליטמן יחיד בדורו

אסור לשכוח שבסרטים כאלו, שהעלילה פשוט מצוינת, חייבים ללהק את האנשים הנכונים להביא אותה לעולם. דניאל ליטמן בתור עמוס אגמון גנב את ההצגה בכל רגע שהוא הופיע על המסך. הרגשתי כאילו העיניים שלו מסתכלות לי לתוך הנשמה והרגשתי יחד איתו כל תחושה ודילמה שדמותו עוברת. ידוע שהוא שחקן דגול, אבל מבחינתי ההופעה שלו בסרט הזה הביאה אותו לסקאלה אחרת לגמרי, ממש יחיד בדור.

לצידו הופיעה יעל שטולמן בתפקידה של נטע אגמון וגם היא הייתה מהפנטת. היא הצליחה לגרום לי לאהוב ולשנוא את הדמות שלה שוב ושוב ואני בטוחה שעוד נשמע ממנו רבות. מלבדה הבריקה גם עמית פרקש שהייתה מאוד אמיתית וללא פילטרים. לעומת מרבית התפקידים שהיא מבצעת בהם היא הילדה התמימה והשמחה, יצא ממנה כאן כאב שלא ראיתי כבר הרבה זמן. 

*** אזהרת ספוילר *** הדבר היחידי שהתבאסתי ממנו הוא הנוכחות הדלה של ידין גלמן. הוא מופיע בין הדמויות הראשיות בפוסטר של הסרט, אך בפועל הוא נמצא במעט מאוד זמן מסך. תליתי תקוות על לראות אותו בפעולה ואת כשרונו על המסך והצטערתי שזכיתי למעט מאוד.

סט נהדר, שירים קצת פחות

רובד נוסף שראו שחשבו עליו עד הסוף היה התפאורה והסט המרהיב של הסרט. כל כולו הרגיש צבעוני נורא, מלא בצבעים ואווירה של שנות ה-60. במקום לשקוע בכובד שמרבית הסרטים על התקופה נשענים עליו, כאן נבחר לדבוק ביופי של העולם ובתקווה שתמיד צריכה להיות. הצלחתי לחוש את כל זה דרך ההליכה בקיבוץ או נסיעת האופניים בעיר של הדמויות.

אבל, עם כל הטוב שציינתי הביקורת העיקרית שלי היא דווקא על החלק שהופך את הסרט הנ״ל למוזיקלי, השירים. מבחינתי, סרט מוזיקלי טוב זה סרט בעל שירים קליטים שאני מזמזמת לעצמי כשאני יוצאת מהקולנוע. כלל השירים בסרט הזה אינם קליטים, אינם שונים כמעט (מלבד שני שירים) והדבר הכי חשוב – לאף אחד מהם אין חרוזים.

אני מבינה את הרצון לצאת מהקופסא, לתת לנו שיר שהוא יותר מתוחכם מהשאר ולא נופל לקטגוריית הקיטש. אבל בסרט הזה זה לא עבד, והיה עדיף לדעתי לוותר על השירים ולדבוק בעלילה המצוינת שלו. כל שיר שעלה ניסה להיות ייחודי ללא חרוזים, אך הרצף של שירים כאלו פשוט לא הועיל ואפילו ביאס אותי כקהל שבוי.

השירים, שהיו אמורים להיות החלק החזק והמקדם עלילה בסרט היו דווקא החוליה החלשה. במקום להתמקד ברגש, בלחן הקליט או במשמעות הטקסט, התמקדתי בלהבין איך ״אתה״ מתחרז עם ״תפוח״ ולמה המנגינה לא מסתדרת לי בראש.

הסרט ״המנצחים״ יכל להיות הסרט המושלם של השנה. למרות המוזיקה המאכזבת, העלילה המצוינת והמשחק הנהדר של ליטמן ושטולמן הופכים את הסרט להנאה צרופה.

האדסטאון (Hadestown) – מושלם לאוהבי הז׳אנר

3.4/5

האדסטאון הוא מחזמר ייחודי ומשרה אווירה חמימה לכל אורכו. לכל חובבי הז׳אנר הוא תענוג צרוף, אך לכל מי שלא אוהב מחזות זמר המבוססים אך ורק על שירים הוא עלול להיות מרוח וארוך.

סיפור ייחודי ומרתק

המחזמר האדסטאון מספר את סיפורם של אורפיאוס ואורידיקה מהמתוס היווני הקדום. בסיפור האהבה שלהם, אורידיקה מתפתה אחר האדס ויורדת אל השאול, ואחריה מגיע אורפיאוס בניסיון להציל אותה. האם יצליח להציל את אהובתו מידיו של האדס?

המחזמר ״מנוהל״ על ידי המספר שלנו, הרמס, המעביר אותנו בכל תלאות הסיפור, התחושות והמחשבות העמוקות ביותר של הדמויות שלנו והכאבים הגדולים שהן עוד יחוו. המסגרת שהרמס נותן לנו מכווינה את כל המחזמר בצורה נהדרת וחסרת מאמץ הראויה לציון.

הסיפור מאוד ייחודי ומעניין, כמו כל הסיפורים היווניים, וכמו מחזות זמר רבים (כמו רנט, עלובי החיים ועוד) הוא מסופר כולו דרך שירים ללא דיאלוגים המפרידים ביניהם. אני אישית לא חובבת ז׳אנר מחזות הזמר הללו ובגלל זה ההנאה שלי הייתה מוגבלת, אבל כל מי שכן אוהב קיבל הופעה מהפנטת, מרתקת וחמימה.

מלבד זאת, הרגשתי לעתים שהסיפור נמרח מעט ויכל היה בכיף להסתיים אחרי שעה וחצי במקום שעתיים וחצי שמעבירים אותנו. לעתים הייתה חזרתיות ועלילה לא הכי ברורה שהועברה בשיר, אך היתרון היחידי היה שהשירים של המחזמר היו מצוינים והעבירו את הזמן בכיף.

שירים קסומים ומהפנטים

השירים של המחזמר היו נעימים וקסומים, בסגנון ג׳אזי שהתבטא בכל התפאורה, התלבושות והסטייל שניצב לפניי. את השירים כתבה אנאיס מיטשל והיא אף הוציאה אלבום קונספט בעקבותיו שזכה להצלחה רבה. שיריה כתובים בדרך שלא רואים בתיאטרון השמרני או אפילו המודרני והם מעוררים סקרנות ועניין, אפילו אם הם לעתים חוזרים על עצמם.

כמו כן, אווירת הג׳אז של המוזיקה התאימה כמו כפפה ליד לסיפור עתיק היומין המסופר. השירים מרוחים ועדינים ומלאי הרמוניות יפייפיות שמכניסות אותנו לסיפור המסתורי והעתיק של המחזמר. התפאורה מדמה מועדון ג׳אז ומשלבת את להקת הנגנים עליה בצורה יפייפיה ואותי זה תמיד שובה. הרגשתי שנכנסתי למועדון חמים ונעים והייתי בתוך הסיפור, במיוחד עם דמות המספר שהובילה את המחזמר בצורה מופתית.

צוות שחקנים חמוד בהחלט

בהצגה שאני ראיתי מרבית השחקנים היו המחליפים, ולצערי לא כולם היו חזקים מספיק. אצל חלקם לא הורגש בכלל הפער והם היו מצוינים, אך חלקם, במיוחד השחקנית הראשית, לא החזיקו את התפקיד. הכימיה עם שאר השחקנים לא הייתה קיימת וחלק מהחוויה הרגישה לא אותנטי ודלה. זה לא מנע ממני להנות מהעלילה, התפאורה או השירים אבל זה כן הוריד מעט מהאווירה שנוצרה בתיאטרון.

מלבדם, הכוכב הראשי היה ג׳ורדן פישר, הצובר תאוצה רבה בשנים האחרונות בתיאטרון ובטלוויזיה. הוא שיחק כמו שהוא תמיד משחק, באובר דרמטיות שלפעמים מתפרשת בעיניי כלא אותנטית, אך הוא שר מצוין והיה מאוד כריזמטי על הבמה. לצידו שאר השחקנים הראשיים היו חמודים ביותר ונתנו הופעה טובה.

הפקה ייחודית, או שלא?

המחזמר נפתח עם שיר המציג לנו את כל הדמויות שנכיר במהלכו, עם תפאורה שבמרכזה במה מסתובבת וכוריאוגרפיה זרוקה אך שמורה. ובמילים אחרות, המחזמר התחיל עם שיר שנורא הזכיר את השביט הגדול, עם תפאורה מסתובבת ומרפסות שהזכירו נורא את המילטון רק מברזל ולא מעץ וכוריאוגרפיה שהזכירה מעט את אמריקן אידיוט

המחזמר שכל עולם התיאטרון מתלהב ממנו כל כך הרבה היה מבחינתי שילוב של כמה מחזות זמר מצליחים והאלמנטים החזקים שבהם. אני לא נגד ״העתקה״, כי בואו נודה בזה שבעולם של היום קשה להיות מקורי במאה אחוז. אבל אם כבר לוקחים השראה אל תעשו את זה כל כך בולט. ואם כבר עושים זאת, עשו זאת כמו שצריך. בהפקות אחרות פחות פופולאריות היה למשל שימוש הרבה יותר חכם של הבמה המסתובבת מאשר בהפקה הזו. 

האדסטאון הוא מחזמר אהוב מאוד בעולם התיאטרון ומחזיק עדת מעריצים גדולה סביבו. הוא ייחודי עם סיפור טוב אבל בעיני הוא מוערך יתר על המידה והוא מאוד נשען על אלמנטים טובים ממחזות זמר אחרים.

גוטנברג (Gutenberg!) – כימיה מדהימה של ג׳וש גאד ואנדרו ראנלס

2.1/5

המחזמר גוטנברג! מכיל הומור מסוג מאוד מסוים שלא מתאים לכל אחד. הוא מסתמך בעיקר על שני השחקנים שלו, ג׳וש גאד ואנדרו ראנלס, אבל גם הם לא מספיקים כדי להפוך אותו למעניין.

עלילה משעממת והומור מאוד ספציפי

המחזמר עוקב אחרי שני חברים שרוצים לכתוב מחזמר. הם מנסים לחשוב על רעיון מקורי ומגיעים למסקנה שהם יכולים לכתוב על ממציא המדפסת – יוהן גוטנברג. בגלל שאין יותר מדי לסיפור, הם ממציאים עלילה עם רומנים, אנשים רעים ועוד שלל דמויות רקע.

הייחודיות של המחזמר היא שכלל התפקידים משוחקים על ידי שני שחקנים בלבד, והמעבר בין דמות לדמות מתבצע באמצעות כובעים. כלומר, כשהשחקן מחליף דמות הוא גם מחליף כובע, פשוט וחמוד.

הבעייתיות כאן היא שהמחזמר משעמם, פשוט ככה. הסיפור והניסיון להפוך אותו למעניין כשל בעיניי וההומור שהוא מסתמך עליו לא מצחיק בעיניי כולם. מרבית הבדיחות והקטעים לא הזיזו לי את העפעף הימני ונותרתי עם סיפור דל, משחק מצוין אך לשווא ובזבוז של שעתיים וחצי מזמני.

גאד וראנלס מצוינים ביחד כתמיד

כשהעלו אותו שוב בברודווי היו חייבים למצוא שמות גדולים שיובילו אותו עם הכריזמה וההומור שחייבים למחזמר שכזה. הרי הוא נשען אך ורק על שני שחקנים והם צריכים להיות טובים מספיק בשביל להחזיק אותו. לא רק זה, השחקנים חייבים כימיה מדהימה ביניהם שתישפך מהבמה בכל שיר וקטע מעבר.

ג׳וש גאד ואנדרו ראנלס בהחלט מספקים את הסחורה והצפייה בהם הייתה תענוג צרוף. הם הכירו לראשונה לפני שנים רבות כשהם פתחו בברודווי מחזמר חדשני וחצוף, ספר המורמונים. מאז הם שמרו על חברות טובה ועוקצנית, כשהם לא מתביישים לרדת זה על זה אבל גם לתמוך ולהכיר בחוזקות אחד של השני.

ההופעה של שניהם מצוינת כי הם עושים מה שהם הכי טובים בו, לצחוק על עצמם ועל הסיפור. גאד לא זמר גדול אך קומיקאי מרהיב וראנלס משלים עם התיאטרליות והקלילות בעזרת הניסיון הרב שיש לו בעולם התיאטרון. נורא נהניתי מההופעה שלהם, אך חבל שהיא הייתה במחזמר שלא התחברתי אליו אפילו לא במעט.

אציין גם שבמחזמר שכזה, שבו רק שני שחקנים צריכים להחזיק את כל הסיפור, השירה הלקויה של גאד הפריעה לי. לכל אחד מהם היו הרבה קטעי סולו וכשגאד היה לבדו זה לא החזיק בעליל ואף חיכיתי שייגמר. הוא יודע שהוא לא זמר גדול ולכן הוא ניסה הרבה פעמים להכניס פן הומוריסטי לזה, אבל לא תמיד זה עבד.

הפקה מושקעת בטירוף וראויה להערכה

אמנם לא התחברתי לסיפור, עדיין נהניתי מההפקה עצמה וההשקעה שנכנסה אליה. התפאורה הייתה מאוד ביתית ומתוקה והתאימה לי מאוד לאווירה שרצו לייצר. היא הייתה קטנה ומצומצמת, כי בסוף השחקנים על הבמה לאורך כל המחזמר, אבל נתנה מקום לנגנים שישבו ממש ליד שני הכוכבים.

ההתייחסות לנגנים גם היא הייתה מקסימה ונורא התחברה לשבירת הקיר הרביעי שמתרחשת במחזמר. מההתחלה הדמויות פונות לקהל ומתייחסות לערב כמו שהוא – הופעה, והכל הרגיש מאוד שלם בהיבט הזה ונתן נפח נוסף שאפשר לראות במחזות זמר כמו למשל SIX.

כמו כן, אפקט הכובעים היה בהחלט חמוד ונתן הרבה עניין, במיוחד כשאין החלפת תלבושות או יציאה וכניסה של שחקנים. בשלב מסוים הבנתי את הקטע ודי נמאס לי ממנו, אבל היצירתיות שהכניסו לאלמנט הזה בהחלט ראויה להערצה.

ולבסוף, הדובדבן שבקצפת בהפקה הזו הוא האורח שמגיע בכל הופעה. זה ידוע שבסוף ההופעה מגיע ״מפיק״ ונכנס לסיפור מהקהל ותמיד זה נחמד לראות את מי הם מצליחים להביא. משחקני ברודווי מפורסמים, לבמאי קולנוע, שחקני פוטבול ועד זוכי אוסקר למיניהם. ההפקה הולכת מעל ומעבר להביא סלב חדש כל הצגה ואי אפשר שלא להעריך את ההשקעה הרבה.

אני אישית לא התחברתי למחזמר שמבוסס ברובו על סיפור מומצא ומופרך, אך זה לא אומר שאתם לא תהנו ממנו. אם אתם אוהבים את השחקנים ואת סוג ההומור הזה, אל תפספסו אותו לפני שהוא יורד!

הארי פוטר (Harry Potter) – הפקה מרהיבה לכל חובב הז׳אנר

3.8/5

ההצגה החיה של הארי פוטר היא תענוג לכל חובב הז׳אנר והספרים הפופולאריים. יש לו הרבה חסרונות והוא עלול לאכזב, אך האפקטים, היצירתיות והאולם המרהיב יכפו על כולם.

עלילה בינונית לכל היותר

ההצגה של הארי פוטר לוקחת אותנו לעולם שנים אחרי הקרב הגדול בהוגוורסט. הסיפור ממשיך ממש מסוף הספר השביעי, הארי פוטר מלווה את ילדיו לרכבת להוגוורסט בשנתו הראשונה של בנו האמצעי, אלבוס סוורוס. עם העול של הטייטל ״הבן של״, אלבוס מגיע להוגוורסט וממוין לסלית׳רין, במקום לגריפינדור כמו כל משפחתו. כיצד יתמודד עם הבית ספר, השמועות עליו והכובד של להיות הבן של מי שהציל את עולם הקוסמות?

לא ארחיב במילים על העלילה עצמה כדי לא לתת לכם יותר מדי ספוילרים, אבל כן אגיד שלעומת כל שבעת הספרים הראשונים והמקוריים של ג׳יי קיי רולינג, סיפור ההצגה הנוכחית לא היה יצירתי או מקורי בכלל. התאכזבתי מאוד מהסיפור שנגלה לפני ברמה שידעתי מה הולך לקרות הרבה לפני שזה קרה.

ייתכן שזה הלחץ של סיפור המשך, העולם מלא התוכן שאנחנו נמצאים בו עכשיו שבו קשה להיות יצירתי או פשוט הציפיות הגבוהות במיוחד שבאתי כקהל. אבל מלבד כמה אלמנטים נחמדים אני יכלתי לכתוב סיפור יותר מוצלח ומעניין.

הפקה מרהיבה, מהפנטת וקסומה

אבל, יש לומר שהעלילה בהצגה הזו לא הייתה הסיבה להגעתי. נכון זה נחמד לראות את הארי פוטר כאדם בוגר, ההתמודדות שלו עם ילדיו ואספקטים נוספים לדמות, אבל באתי בשביל אפקט הוואו. באתי בשביל לראות את הקסמים שקראתי עליהם בילדות או ראיתי בסרטים כל כך הרבה על הבמה, ויצאתי נדהמת.

ללכת להצגה כזו זו חוויה בפני עצמה, עם שעשועים בלובי דרך הטלפון, חנות ממתקים מגניבה עם אלמנטים של עולם הקסמים ופשוט ישיבה באולם ענק כשכל הטריקים מלפניי, מעליי ומצדדיי. ההפקה הלכה מעל ומעבר להעביר את תחושות הקסמים בצורה הכי מופלאה שהם יכלו ורק בשביל זה שווה להגיע.

מלבד זאת, חלק מהקסמים והיופי בכל ההפקה הוא הכוריאוגרפיה היפייפיה שמשתלבת בין הקטעים השונים. השימוש הנרחב בבגדים של השחקנים, במזוודות ובכל התפאורה הקסומה הפכו משהו סתמי למשהו יצירתי וזורם. 

משחק בינוני ומוגזם

אחד הדברים שהכי חשובים בהצגה כזו הוא המשחק של צוות השחקנים, במיוחד אחרי הסרטים המקצועיים שצפינו בהם כל כך הרבה שנים. לצערי, לא קיבלתי משהו אפילו קרוב לכך. המשחק היה מוגזם מדי לטעמי, הרגיש קצת כמו הפקה רדודה יותר עם צורך להוכיח שאתה בתיאטרון. משחק שכזה גרם לכל דבר להיות הרבה יותר דרמטי, גדול ופשוט לא אותנטי. 

השחקנים ששיחקו את הילדים היו נורא ילדותיים, משהו שגם מאז גיל 11 הארי פוטר וחבריו לא היו. המבוגרים היו דרמטיים כאילו הם נלחמים על הבחורה הכי יפה בנשף או החתיכה האחרונה של העוגה הנחשקת. מרבית הקאסט הרגיש פשוט יותר מדי.

כן אציין שמבחינתי שני שחקנים עשו עבודתם נאמנה. השחקן ששיחק את הבן של מאלפוי היה מצוין בתפקידו, העביר בדיוק את מה שהיה צריך להעביר ונתן את האתנחתות הקומיות שדרושות בהצגה כבדה שכזו. מלבדו, השחקן של הארי פוטר בעצמו היה נהדר, רציני, עדין ופשוט אותנטי. הרגשתי איתו את כל התחושות ומבחינתי הוא עשה לי את ההצגה. 

אמנם ההפקה לא מושלמת, היא שווה את הביקור לכל מי שאוהב הארי פוטר ואפקטים מדהימים על הבמה. הכוריאוגרפיה, מוזיקה וה״קסמים״ שצפיתי בהם עשו לי את הערב והיו שווים כל דקה באולם.

Sleep No More – חוויה ייחודית בניו יורק

3/5

המופע Sleep No More הוא מופע אינטרקטיבי, ייחודי וחוויתי בניו יורק. הוא דורש מאמץ מצד הקהל אך מספק להם הופעה חד פעמית עם שלל הפתעות ועניין.

המופע Sleep No More הוא מופע ייחודי המתקיים בתוך ״מלון״ על פני כמה קומות של בניין סגור. במהלך המופע אתם ושאר הקהל נמצאים עם מסכות ושחקני המופע מסתובבים ביניכם ומבצעים את קטעים שונים ברחבי המקום. המטרה כקהל היא לעקוב אחר השחקנים הללו ולנסות ולחוות כמה שיותר כדי להנות מהסיפור וההופעה כולה.

יהיה לי מאוד קשה לכתוב למופע הזה ביקורת עניינית, בעיקר כדי לא להרוס לכם את החוויה. אז כדי שיהיו כמה שפחות ספוילרים אכתוב בנקודות עיקריות למה אתם יכולים לצפות.

!!!אקדים ואזהיר שייתכן שעדיין יהיו דברים שיהוו ספוילר לחוויה, אז אם אתם מעוניינים לבוא לזה ממש בחשכה אל תמשיכו לקרוא!!!

אתם נכנסים לעולם חדש – מרגע הכניסה לבניין אתם במלון פיקטיבי, עולם פיקטיבי, עם חדרים שונים, חללים בגדלים שונים, כמה קומות של תפאורה פסיכים שאתם יכולים לגעת בה ועוד. רמת הפרטים מטורפת בכל קומה ומגניבה מאוד.

זה לא מחזמר, או הצגה, זה יותר מופע ריקוד אינטרקטיבי – אל תצפו למילים או שירים או אפילו קו עלילה ממשי שאתם פתוחים לכל מה שקורה. בגלל שמדובר במופע ייחודי אתם יכולים לעקוב אחר שחקן אחד כל פעם ולראות את המסלול שלו או שלה. לצערי לא ניתן להיחשף לכל הקטעים כי פשוט יש יותר מדי כאלו שרצים. מה שכן, ישנם קטעים המשלבים קצת את הקהל, בהושטת יד והזמנה נעימה, תקוו שאתם תהיו אלו שייבחרו.

תתכוננו לרוץ ולהזיע – כחלק מהמרדף אחרי השחקנים צריך לרוץ בין הקומות והחדרים ותאמינו לי שזה יותר ספורט מכל הצגה אחרת שתלכו אליה. אמליץ בחום כן לרדוף אחריהם לשם החוויה, אפילו שלפעמים זה קשה בשל הקהל הגדול שמתאסף סביב השחקנים.

אל תפחדו להיפרד מהחבורה – האווירה שם מפחידה לעתים, לא אשקר, במיוחד כשהולכים לבד. אבל דווקא מההליכה לבד נתקלתי פתאום בשחקנים משוטטים, קטעים יפייפיים ועוד.

לא ללב חלש – המופע הזה משלב הרבה אפקטים, מוזיקה מסרטי אימה של שנות ה-50 ועירום. הרבה עירום. אז אם זה מפריע לכם, אל תלכו למופע הזה.

יש אלימות ויש נעימות – ישנם קטעים מובלים מאלימות וכעס וישנם קטעים מובלים ממשיכה ופלרטוטים. תבחרו את הקטעים המתאימים לכם ובמידה ולא, עברו לשחקן הבא.

הכנות מומלצות לפני הכניסה להופעה

השאירו את הטלפון, הסוודר והארנק במעילים. אתם תרוצו הרבה ובכל מקרה יהיה לכם חם. במידה ותרצו תוכלו לקחת את הטלפון איתכם והוא יהיה סגור בנרתיק נעול שיסופק לכם. אל תשכחו לקחת כרטיס אשראי במידה ותרצו לשתות משהו בבר לפני הכניסה. 

דעה אישית עם ספוילרים!!!!!!

לטעמי המופע היה מעט מוזר וארוך. אמנם היה חוויתי מאוד, אך המרדף האינסופי היה מעייף ולא תמיד שווה את זה, הקטעים לעתים היו משעממים או אלימים מדי ודווקא הקטעים היפים היו לפעמים קשים לצפייה בגלל הקהל הרב ששהה מסביב.

בעיניי צמצום כמות השחקנים, הסבר קטן לפני איפה יש עניין וסיפורים ותמיכה בהגעה לכל הסיפורים היה עוזר לחוויה האישית שלי. לפעמים פספסתי שחקנים נטו כי הקהל שלפניי היה איטי והם רצו בין המדרגות כשאני בקושי מצליחה לתפס עליהן. מצבים כאלה היו מייגעים וגרמו לי לרצות לוותר וללכת.

כשתפסתי קטעים יפים הייתי בשמיים מרוב כיף. הם היו מגוונים, מולי ממש כמו בהופעה פרטית והרקדנים היו מאוד מוכשרים. אך מרבית הפעמים שתפסתי קטעים שכאלו היו בעזרת מזל בלבד ולעומתי אנשים שבאו איתי פספסו אותם לגמרי ולא היו אפילו מודעים לזה שהם קרו. 

כלומר, הקהל משלם הרבה כסף בשביל כנראה לפספס חצי מהיופי שהוא אמור לקבל. ואללה, לא שווה את זה.

מופע ייחודי ומעניין, הדורש הרבה מאמץ מצד הצופה, גם פיזית וגם מנטלית בהתמודדות עם ההסתובבות לבד, ההפתעות בדרך והמופעים הבוגרים.

סחף (Swept Away) – הופעה מהפנטת שאין עוד כמוה

5/5

המחזמר Swept Away הא תוצאה מושלמת של שילוב שירים של להקה מוכרת עם סיפור מקורי. יחד עם בימוי נהדר, משחק מצוין ובמה מרשימה במיוחד מדובר בהופעה של פעם בחיים, והכל רק ב-90 דקות.

עלילה שתפתיע גם את המומחים שבינינו

המחזמר Swept Away מבוסס על שיריהם של האחים אבט (Avett Brothers), אך הוא אינו דוקומנטרי ומציג סיפור מקורי וחדשני. לוקחים אותנו כאן לשנת 1884 לספינת ציד לוויתנים הנקלעת לסופה קשה שממנה נותרים רק 4 ניצולים.

עם כל הסיפורים המצועצעים שאפשר למצוא בברודווי, או אלו שנועדו לגרור קהל בגלל שמות גדולים שמחוברים אליהם, הסיפור של המחזמר הזה פשוט בולט בצורה יוצאת דופן. הוא מעניין, מתקדם אך היסטורי, משאיר את הקהל על הקצה מרוב מתח ופשוט סוחף אחריו, פשוטו כמשמעו. חוץ מזה, המחזמר הצליח להפתיע אותי עם סוף מעניין ומותח במיוחד ותאמינו שאותי קשה להפתיע כבר.

השילוב של העלילה יחד עם השירים של האחים הרגיש כל כך טבעי שלא היה עולה בדעתי בכלל שמדובר בשירים ישנים שיצאו לפני שנים רבות ללא הקשר למחזמר. השירים בחלקם נכתבו בהשראת סיפורים דומים אך התוצר הסופי מושלם כך שכל שיר ושיר ישב בכזה דיוק ופשוט לא רציתי שייפסק.

משחק יוצא דופן ומהפנט

באתי לראות את המחזמר בגלל שני שחקנים – ג׳ון גאלאגר ג׳וניור (אביב מתעורר, אמריקן אידיוט) וסטארק סנדס (וג׳ולייט, קינקי בוטס). שניהם שחקנים גדולים מברודווי שקיבלו מועמדות וזכייה בפרס הטוני הנחשק ואך שיחקו ביחד בעבר באמריקן אידיוט של להקת גרין דיי.

גאלאגר משחק את המלח המחוספס, זה שאיבד תקווה לחיים, זה שיכול להיות הכי נחמד ופתאום הכי ארסי שיש. ההופעה שלו הייתה פשוט מהפנטת, אותנטית גם ברגעי השיגעון של הדמות, כששנאתי אותי בכל רמח איבריי אך גם התחברתי לדמותו ואהבתי אותה כל כך. יש בו משהו מיוחד ולראות אותו מופיע זו פשוט זכות. 

לצידו שיחק סנדס, שעד כה היה תמיד בתקן הנסיך המתוק בכל מחזות הזמר האחרים בהם שיחק. הוא תמיד היה היפיוף המתוחכם, אך כאן הוא דווקא הגיע ממקום אחר. כן, הוא עדיין הגיבור אבל מחוספס יותר, חזק יותר, מרגש יותר. סנדס קרע לי את הלב, זה כמה הוא היה טוב. אני לא חושבת שהיה מישהו שכל כך רעדתי מההופעה שלו כמו שרעדתי והתרגשתי מסנדס זה הרבה זמן.

מלבדם היו גם אדריאן בלייק אנסקו שהפתיע מאוד בתור האח הצעיר והיה צ׳רמר אמיתי, אנרגטי ופשוט מותק על הבמה, ווויין דובל בתור הקפטן הקשוח אך הזקן העייף. כמובן שגם צוות שחקני האנסמבל היה מצוין ועשו עבודה נהדרת בתור מלחים מלוכלכים וחצופים.

לגלות להקה ומוזיקה חדשה

כלל השירים של המחזמר נכתבו על ידי האחים אבט ויצאו במהלך השנים בשלל דיסקים. סגנון המוזיקה של האחים הביא נפח אחר למחזמר, שכן מעטים מחזות הזמר עם סגנון משולב של קאנטרי, רוק, פולק ועוד.

בתור אחת שלא הכירה את המוזיקה לפני, נפעמתי מהיופי והרכות שבכל שיר ושיר. ההרמוניות היפייפיות של כלל השחקנים והשילוב בין האנסמבל לבין קטעי הסולו היה מושלם. הייתי יכולה להמשיך ולשמוע אותם שרים ומשחקים את השירים הנהדרים הללו עוד ועוד ועוד.

ברור שאחרי המחזמר הלכתי והתחלתי לשמוע את שירי הלהקה המקורית וגיליתי עוד שלל שירים מצוינים, אז ממליצה לכם בחום ללכת ולבדוק אותם בלי קשר לצפייה במחזמר. 

הפקה מושקעת ומיוחדת

כשנכנסים לאולם אי אפשר שלא להתפעם מהבמה המרשימה שנמצאת מולנו. האולם שצפיתי במחזמר היה קטן, והבמה הייתה ענקית לידו עם ספינה אחת גדולה שנראתה כאילו הוציאו אותה מהמזח. באמצע המחזמר הבמה עוברת שינויים ומפליאה עוד יותר בפשטות שלצד היצירתיות שנפתחה בפניי.

בנוסף, הכוריאוגרפיות שהשתלבו נהדר עם התפאורה והתאורה השלימו את חווית הצפייה לכדי שלמות. אם זה בקטע הסופה שנעשה בסלואו מושן בשילוב עם תאורה המדמה מים וסופה, ועד סירת המשוט הפשוטה שהסתובבה עד אינסוף ברגעי ההישרדות של הניצולים.

כל האלמנטים עבדו יפייפיה ביחד והעבירו את כל התחושות שאני כקהל הייתי צריכה לעבור. כל אלו יחד עם עבודת שחקנים מצוינת, שירים מדהימים ובימוי מדויק וקיבלתי הופעה חד פעמית שאני מאוד מקווה שתעבור להופיע על במות ברודווי בעתיד.

מלבד זאת, החוכמה הגדולה במחזמר כאן היא שלא היה צורך למרוח את הסיפור ותוך 90 דקות אנו מקבלים את ההתחלה, אמצע וסוף המגיעים לנו. שלא כמו הרבה מחזות זמר המרגישים צורך להגיע לשעתיים וחצי, פה הבינו שתוך זמן קצר יותר אפשר להשיג הרבה יותר.

אם יוצא לכם להגיע לוושינגטון לפני שהמחזמר נסגר – אל תפספסו אותו. בתקווה הוא יגיע לברודווי בקרוב ואז הרבה יותר אנשים יוכלו לחוות הופעה חד פעמית וממש מושלמת לקהל שמגיע.

המחזמר על מייקל ג׳קסון (MJ) – מקשה אחת מאוחדת ויפייפיה

4.5/5

המחזמר MJ, על חייו של מייקל ג׳קסון, הוא מופע מרהיב מלא בכוריאוגרפיות יפייפיות יחד עם כל השירים האייקונים שלו. כל מי שאוהב את סגנון המוזיקה של ג׳קסון יהנה בטירוף מהמחזמר ומובטח מופע מושקע במיוחד.

דרך ייחודית ומצוינת לספר סיפור חיים

המחזמר MJ מספר את סיפור חייו של ג׳קסון בדרך מעניינת במיוחד. לוקחים אותנו לימים שלפני סבב עולמי שג׳קסון יצא אליו, לחדר החזרות למופע הגדול, כאשר ישנו צוות מראיינים שרוצים לעשות דוקומנטרי על ג׳קסון עצמו. המחזמר לוקח אותנו להצצות לעבר תוך כדי ראיונות והחזרות הקשוחות למופע שחייב להיות מושלם.

הבחירה בשיטת הסיפור הזו סיפקה הצצות ומעברים יפים לגדילתו והתפתחותו של ג׳קסון בעבר יחד עם היכרות עמוקה עם הדמות ומי שהוא היום. אפשר לומר ששיטת הסיפור כאן מאוד הזכירה את מה שראיתי במחזמר על ניל דיימונד, אך עם טוויסט קטן. בעוד שם היה מדובר בטיפול פסיכולוגי בגיל מבוגר, כאן אנחנו רואים את ג׳קסון כשהוא עדיין בשיאו.

ההצגה שלו כעובד חרוץ והאכפתיות שהוא הראה כלפי ההופעה וכמה היא חשובה לו הביאו קדימה את ההשקעה שהוא שם בכל צעד ותו. בתור אחת שלא חוותה את ימיו המוקדים בתהילה, אלא רק את הסקנדלים בשנותיו האחרונות, נהניתי לראות את מי שהוא היה באמת מאחורי הקלעים ואני חושבת שהמחזמר הזה עושה עימו חסד.

מחזמר ג׳וקבוקס הוא טריקי בהרבה מהמקרים, לקחת שירים של אומן מוכר ולהפוך אותם לסיפור מומצא או סיפור חייו, אבל בMJ הצליחו לעשות זאת בדרך מקורית ויפה. לא הרגשתי אילוץ של דחיפת שיר במקומות מסוימים, כל המעברים היו חלקים והרגישו טבעיים לסיפור ומבחינתי מדובר כאן בהצלחה ענקית.

שואו ענק בכל נאמבר

מתוקף העובדה שכל השירים במחזמר הם שיריו של ג׳קסון, לא ציפיתי למשהו פחות ממופלא בכוריאוגרפיות ובביצועים השונים, וקיבלתי אפילו יותר. כל שיר שצוות השחקנים ביצע היה מופתי, מהשירה הנהדרת שהזכירה את ג׳קסון כל כך ועד הכוריאוגרפיה האייקונית לצד כוריאוגרפיה מקורית ואינטרקטיבית. 

אני אהיה הראשונה לשפוט כוריאוגרפיה וריקודים במחזות זמר כי זה החלק שהכי תופס לי את העין, ובמחזמר הזה קיבלתי את הנאמברים הכי יפים שראיתי על הבמה בחיי. צוות השחקנים מגוון וחזק מאוד ומצליח לעמוד בכל מה שהכוריאוגרף והבמאי כריסטופר ווילדון ביקש מהם.

אני חושבת שהעובדה שהבמאי גם עשה את כל הכוריאוגרפיה תרם רבות להמשכיות והפלואו של המחזמר וגרם לו להרגיש ללא מאמץ. המעברים בין שיר לשיר והשימוש המופלא בשחקנים ניכר וביחד קיבלתי הופעה שהרגישה כמו הדבר הכי קרוב להופעה של מייקל ג׳קסון שאקבל.

מקשה אחת מאוחדת ויפייפיה

יחד עם הבימוי והכוריאוגרפיות הנהדרות, התפאורה והתאורה היו מחמיאות במיוחד. מקירות חדר החזרות שנראו אותנטיים ברמה שאני הייתי מתאמנת במקום כזה, המעברים השונים בפלאשבקים ועד המופע האחרון והאורות שליוו אותו. הכל ישב בצורה מושלמת עם הסיפור שרצו להעביר, העליות וירידות והשואו שקיבלתי כקהל.

מחזות הזמר הטובים ביותר הם אלו שכל החלקים עובדים ביחד בהרמוניה ובMJ בהחלט הצליחו להגיע למקום כזה. הכל עבד בצורה מופתית, כמקשה אחת, מה שעזר מאוד לשחקנים להביא את הסיפור בצורה הטובה ביותר.

חשוב לי לציין גם שמבחינתי צוות האנסמבל היה אחד החזקים שראיתי בברודווי. הם היו אחידים בקטעי הריקוד השונים אך מספיק ייחודיים כדי שלכל אחד מהם יהיה המסלול שלו. הם היו מגוונים בסגנונם ובמוצאם ותרמו המון לסיפור ולעטיפתו של מייקל ג׳קסון ככוכב.

כמובן שהרבה מתבסס על הופעתו של השחקן הראשי והוא עשה עבודה נהדרת עם הכאב והעיקשות שהייתה לכוכב האייקוני והפגיעות שהוא היה בה. הוא גם עבד נהדר עם שאר השחקנים במגוון תפקידיהם והוביל בצורה מופתית את המחזמר הנהדר הזה.

מערכה שנייה שדורשת מעט שינויים

הדבר היחידי שהפריע לי במחזמר הזה הוא העלילה של המערכה השנייה. בכל המערכה הראשונה אנחנו מקבלים את ההצצה לחייו הצעירים של ג׳קסון, לסיפור הגדילה שלו בצל אבא קשוח ולהתמודדות שלו עם תהילה במהלך השנים. במערכה השנייה הרגשתי שאני מקבלת את אותו הסיפור שוב רק עם שירים שונים.

לא חוויתי התקדמות כזו גדולה בין המערכות, פשוט שוב ושוב אותו סיפור כואב של האבא הקשוח. ברור לי שלא תמיד יש מה למרוח ולמתוח כשמדברים על חיים של בנאדם, אבל בתור מחזמר זה פשוט לא החזיק מבחינתי. העלילה נותרה בלופ ורק השירים והשואו שליווה אותם החזיקו את המערכה מבחינתי.

אך גם עם הבעייתיות של המערכה השנייה, עדיין מדובר באחד המחזות זמר החזקים ביותר שרצים כרגע בברודווי. הוא מקפיץ, ייחודי, שואו מטורף ועשוי בצורה מופתית.

המחזמר MJ שווה ביקור מכל מי שאוהב את שיריו או את סגנונו. הוא יספק שואו מטורף והנאה מרובה וכל מי שילך אליו יהנה בטירוף, מבטיחה.

שאקד (Shucked) – אינסוף בדיחות קרש הורסות מצחוק

3.6/5

אמנם המחזמר הזה לוקה בחסר בהרבה מתחומיו, שווה ללכת לראות אותו אך ורק בשביל מגוון בדיחות הקרש שהוא מכיל. שעתיים וחצי של צחוק אינסופי יחד הופעה מטורפת של אלכס ניואל יצדיקו את הביקור.

סיפור שלם מבוסס על תירס – ללא סיבה

המחזמר שאקד מספר את סיפורה של עיירה קטנה וסגורה שמתקיימת בעיקר משדות התירס האינסופיים שלה. יום אחד התירס נובל והעיירה בבעיה גדולה. כדי לנסות ולהציל אותה ״נסיכת העיירה״ יוצאת למצוא פתרון בעולם הגדול. היא פוגשת נוכל טיפש שמשכנע אותה להביא אותו לשם מסיבותיו הערמומיות שלו.

המחזמר לא מתאר כאן סיפור יוצא דופן שלא ראינו בעבר. בחורה תמימה יוצאת לעולם הגדול, מביאה נוכל שמנצל את תמימותה לשם השגת מטרותיו האישיות, עיירה שלמה שמסתמכת על מילותיו על בסיס שום דבר, החבר הקנאי, החברה החזקה ועוד ועוד ועוד.

השינוי היחידי של כותבי המחזמר היה להכניס תירס לכל דבר. למה תירס? אין שום סיבה. למי שתהה, שאקד זו גם הפעולה של קילוף התירס באנגלית. בקיצור, אין שום משמעות וכנראה הכותבים היו קצת שיכורים ואכלו תירס כשכתבו את המחזמר.

דבר נוסף שקצת מבאס כי אני רואה שזה ממש טרנד – המחזמר מציג אישה בתור הגיבורה הראשית, אך מאכזב לתת לה איזשהו עניין או התפתחות אמיתית. כמו בוג׳ולייט, הדמות הראשית לא מעניינת, ההתפתחות שלה לא מעניינת וכקהל לא התחברתי אליה בכלל. האם זה בגלל שכותב המחזמר גבר שמנסה לדחוף פמיניזם לתיאטרון? אולי. האם אני יודעת למה זה הפך לטרנד שכזה? לא. האם הגיע הזמן שיותר נשים יכתבו לתיאטרון? לגמרי כן.

בדיחות קרש מצילות את המצב

אז איך דבר כזה מצליח בתיאטרון ברודווי גדול? ובכן, בזכות הכתיבה השנונה והמצחיקה ביותר שלו. המחזמר לא מתיימר להיות מקורי או חכם או מרגש, הוא מצחיק ומצחיק בגדול. לאורך כל המחזמר ישנן בדיחות קרש או בדיחות אבא, איזה שתרצו, ובשפע. לקח לי קצת זמן להיכנס לזה אבל ברגע שהבנתי מה מצפה לי לא הפסקתי לצחוק.

חשוב לציין גם שהבדיחות הללו מאוד ברורות למי שדובר אנגלית ברמה גבוהה, וגם אז כישראלית שלא מכירה את כל הניואנסים בתרבות האמריקאית פספסתי כמה בדיחות. קהל עם אנגלית ממוצעת או גרועה לא יצחק באותה הרמה.

וחוץ מהבדיחות הללו החשפוש הנוסף ששאקד נותן לנו הוא שני קריינים שמספרים את סיפור המחזה ומשתלבים בו בשלל תפקידים. השילוב המשעשע של קריינות אמיתית לצד הסיפור עצמו עבד מצוין כאן ובלעדיו המחזמר היה כושל בטירוף, שלא להזכיר שמרבית הבדיחות נאמרות על ידי הקריינים עצמם.

אנסמבל שחקנים שנח מאחורי הקלעים

עכשיו שלא תטעו, יש למחזמר הרבה שירים, וואו כמה שירים. ולא סתם שירים, יש הרבה סולואים, וואו כמה סולואים. אני לא יודעת אם אלו השירים שהיו משעממים או העלילה שלא התקדמה בהם, אבל כמות הפעמים ששמתי לב והתבאסתי שיש רק אדם אחד על הבמה ששר את שעל ליבו הייתה גדולה מדי.

בכל מחזמר גדול שכזה יש אנסמבל נרחב, לפחות 8 שחקנים נוספים. לעומת וג׳ולייט או בחזרה לעתיד שעושים שימוש נרחב באנסמבל שעובד אולי הכי קשה מבין כולם, בשאקד הם היו בחופשה. בשביל מה אתם מלהקים רקדנים ושחקנים כאלו אם אתם לא מכניסים אותם לשירים השונים בצורה כזו או אחרת?

צוות שחקנים חזק ומוכשר

אך יחד עם כל הביקורת על כתיבת המחזמר עצמו, צוות השחקנים היה נהדר וחזק מאוד. זוג הקריינים, גריי הנסן ואשלי די קלי, היו חריפים וקלילים בדיוק כמו שהיה צריך. הם הובילו את המחזמר ביד רמה ותמיד היה לי כיף כשהם חזרו לבמה. היי, היו אפילו פעמים שהם ישבו בצד ומישהו אחר שר אבל אני דווקא התרכזתי בהם ובתגובות שלהם למתרחש.

גם שני הכוכבים הראשיים, קרוליין אינרביכלר ואנדרו דורנד, היו מצוינים עם ווקליות נהדרת וקלילות על הבמה. לצדם בלט במיוחד קווין קאהון ביכולות קומיות מצוינות והעובדה שהוא לא התפקע מצחוק מהמילים שלו עצמו כבר מעוררת הערכה.

אבל אין ספק שהכוכב הגדול הוא אלכס ניואל. הוא אמנם גדל בGLEE, אבל הוא מוכיח כבר כמה שנים טובות שהוא שם דבר בעולם התיאטרון. עם כמה הפקות מאחוריו, ניואל מחזיק את הכישרון הגדול במחזמר הזה. בלעדיו הסיפור וההתרגשות לא הייתה מחזיקה.

ולפני שאסיים אזרוק גם מילה טובה על התפאורה הנהדרת והמושקעת. האסם הענק שנבנה על במת התיאטרון היה יפייפה ואיפשר כמה מימדים למחזמר משעשע במיוחד.

אל תצפו במחזמר הזה להופעה מטורפת, אבל אתם מהחלט יכולים לצפות לבדיחות אינסופיות וקורעות מצחוק, כישרון נוטף מהשחקנים ואלכס ניואל אחד.

הרמוני (Harmony) – מחזמר היסטורי הכי עכשווי שיש

3.9/5

מחזמר מרגש במיוחד על התקופה של עליית המפלגה הנאצית בגרמניה. אפילו 80 שנה אחרי, ובמיוחד בתקופה האנטישמית שאנו חווים היום, המחזמר הזה הכי רלוונטי לספר את הסיפור היהודי לעולם כולו.

סיפור היסטורי המרגיש הכי עכשווי שבעולם

המחזמר הרמוני הוא מחזמר שכל יהודי ולא יהודי צריכים לראות, במיוחד לאור התקופה שלנו היום. הוא מתאר את סיפור הצלחתם ונפילתם של קבוצת הזמר The Comedian Harmonists בימי עלייתה של המפלגה הנאצית בגרמניה. הסיפור המוצג לא יכל להיות יותר עכשווי לתקופה של היום, של עלייה באנטישמיות, שנאה ליהודים ואף תחושת חוסר האונים הניכרת.

הדבר שהכי מאפיין את ההצגה הזו הוא הבכי שמגיע, ברמה ששומעים לפחות חצי מהקהל מקנח את האף או אפילו בוכה בקול רם. השואה הוא נושא כאוב וקשה, אך ההדרגתיות שבה מתארים את העלייה של השנאה ליהודים על בסיס כלום ושום דבר עוד יותר מודגש, במיוחד כשלא כל חברי הלהקה יהודים.

כמו כן, סיפור חייהם מסופר על ידי אחד מהם בשנותיו המבוגרות יותר (צ׳יפ זיין) בצורה יפייפיה של קריינות לצד צפייה באירועים המתרחשים. השילוב של השניים הייתה יפייפיה והוסיפה עוד גוון לסיפור הקשה, נקודת המבט של שנים אחרי התקופה הנוראית של העם היהודי.

אפשר ללמוד המון במחזמר הזה, ובעיקר לקבל השראה מהכישרון והנחישות שלנו כעם ואפילו מהנסיונות התנגדות שגם הם מוצגים כאן ברגש רב.

שלא תטעו, ישנם המון קטעים משעשעים וקומיים בהצגה המתארים במיוחד את פועלם של הקומידיאן הרמוניסטס. אז המחזמר הוא לא רק בכי מתמשך, זה מגיע רק לקראת סוף המערכה השנייה, מבטיחה!

מחזמר ״קלאסי וישן״ בצורה הטובה ביותר

שירי המחזמר, המשחק וההתנהלות שלו מאוד מזכירים את המחזות זמר הישנים יותר, אלו שהתבססו יותר על האופרה ובלדות. הוייב הישן יותר הכניס אותי לתקופה שבה המחזמר לוקח חלק והשתלב בעיניי בצורה מושלמת.

אך יחד עם זאת, המחזמר הזה חייב צוות שחקנים חזק במיוחד כדי להעביר את העומק הרגשי הנדרש והם בהחלט כוכבים אחד אחד.

הבולטים ביותר בעיניי היו דווקא שני ״היהודים״, דני קורנפלד בתפקיד הרבי הצעיר וזל אוון בתפקיד מוביל הלהקה. שניהם הביאו את הצד הקומי ליד הצד הרגשי והאבוד בתקופה שבה שונאים אותם ללא סיבה.

לצידם ישנן שתי כוכבות גדולות – סיירה בוגס וג׳וליה בנקו. סיירה היא ותיקת ברודווי אהובה המרגשת כל פעם מחדש. לידה ישנה ג׳וליה בנקו, שחקנית עולה שהתפרסמה בעיקר בזכות תפקידה במצחיקונת. היא עולה כאן בתפקיד מקורי ראשון והיא מהפנטת במיוחד בתור המורדת של החבורה.

אך מול כולם ניצב צ'יפ זיין, שחקן דגול שמוביל את ההצגה בקריינות ופרשנות משלו. הוא מרגש ומהפנט ברמות שאי אפשר לתאר ולא יכלו למצוא מישהו מושלם יותר לתפקיד הזה.

גם כאן יש מקום לדברים מודרניים

ההפקה של המחזמר מאוד מרשימה, עם בימוי מצוין, כוריאוגרפיה מרעננת ויפה ותנועה תמידית על במה כה קטנה. הקאסט הגדול והסיפור המתמשך תמיד סיפקו עניין על הבמה כאשר יש כל כך הרבה על מה להסתכל.

החיסרון היחידי לטעמי במחזמר הזה הוא התפאורה ״המודרנית״. משיחה עם אחד השחקנים התברר כי הרעיון לתפאורה בא ממקום להנגיש את הסיפור לקהל הצעיר יותר, ולכן הבמה נראית ממש כמו מסך טלפון שחור מרצד. השימוש בסרטונים והקרנות על הרקע בהחלט עובדים לטובת הסיפור, אך לעתים הרגיש לי מעט חשוך מדי ומצועצע, בגלל הריצוד של המסך.

בנוסף, יכולת המראה של התפאורה ישב לי במקום מוזר לאורך כל המחזמר, כאשר רק בסוף הבנתי למה. ובפסקה הבאה יהיה ספוילר קצר על השימוש בתפאורה הזו.

לקראת סוף ההצגה ישנו רגע שבו נורות רבות יורדות על הבמה. הנורות הללו משתקפות בתפאורה השחורה ויוצרות הדמייה של אלפי אורות ברחבי הבמה. למי מכם שהיה ביד ושם ומכיר את המיצג לזכר ילדי השואה יבין כעת את הדמיון. מעט נרות משתקפות במראות ויוצרות אשלייה של מיליון וחצי נרות קטנים.  החיבור של שניהם, בין אם נעשה במכוון ובין אם לא, שברו אותי סופית. 

המחזמר הזה הוא לא מחזמר קומי, הוא גם לא נועד לתאר מציאות יפה. הוא מציג אנטישמיות בפנים, את הקרע שבין יהודים ללא יהודים בגרמניה הנאצית, את השנאה הגוברת ועולה. המחזמר מזכיר את המציאות הקרה שעמנו היה צריך לסבול בעבר, ולצערי עדיין סובל היום. אז רק לשם התזכורת הכואבת, אל תפספסו את הרמוני.

וג׳ולייט (Juliet&) – פצצת אנרגיה לכל המשפחה

4.5/5

המחזמר וג׳ולייט הוא כולו הנאה צרופה מההתחלה ועד הסוף. הוא מקפיץ ואנרגטי, עם כל שירי הפופ הכי מפורסמים מהעשורים האחרונים והוא מקורי ומעניין. ממש מחזמר מושלם לכל אחד לערב מהנה בתיאטרון.

שינויי מרענן מהאגדה השייקספירית

המחזמר ג׳ולייט מתאר עולם שבו אן האתווי, אשתו של שייקספיר, מתערבת בכתיבת המחזה ״רומיאו ויוליה״ ומכניסה שינוי קטן – מה קורה אם יוליה אינה מתאבדת לאחר מותו של רומיאו?

שיטת הסיפור של המחזמר מעניינת שכן אנחנו תמיד רצים בין שני קווי עלילה – שייקספיר ואשתו הכותבים את המחזה ודמויות המחזה עצמן הנעות בעולם הדמיוני שלהן.

ההקבלה הזו והגילויים ששייקספיר ואשתו בעצמם חווים תוך כדי מוסיף נפח ועניין לעלילה חרושה כבר מכל כיוון, יחד עם בדיחות מצוינות ורגעים קומיים נהדרים. שילוב של זה עם כמה דמויות חדשות ומגוונות מוסיף מודרניות לסיפור ישן ואותי כקהל שבויה ומחכה לדעת מה יקרה הלאה.

הפספוס היחידי שלצערי הרגשתי היה בדמותה של ג׳ולייט. הלך הרוח של הדמות ובחירותיה פשוט לא משכו אותי כקהל לעודד אותה. העדפתי את כל שאר דמויות המשנה על פניה, שלא לומר את רומיאו שבא עם טוויסט משלו והצחיק אותי לאורך כל הדרך.

סטייל ייחודי, צבעוני ומודרני מהתפאורה ועד לכוריאוגרפיה

הדבר הראשון שתפס אותי במחזמר הזה הוא הסטייל שלו, ויש לו חתיכת סטייל מגניב. כל התפאורה, התלבושות ואפילו התאורה מכניסים אותנו לאווירת ימי הביניים מודרנית, עם הולוגרמות מוקרנות של בניינים ישנים ועד חולצת בטן אלגנטית לאחד מהגברים.

פאלומה יאנג, מעצבת התלבושות, דאגה שלכל דמות, מהראשיות ביותר ועד האחרונה שבאנסמבל, יהיה אופי ייחודי לסטייל שלה. לא משנה כמה פעמים הם החליפו תלבושות ניכר היה הקו אותו היא לקחה עם כל שחקן ושחקנית.

התפאורה והתאורה השתלבו נהדר ביחד, וסיפקו לנו עולם דמיוני שקל להיכנס אליו ולהרגיש שייכים.

כל שירי הפופ האהובים במקום אחד

אבל עם כל התפאורה שמסביב, מה שהכי הולך למחזמר הזה הוא האנרגיות האינסופיות שאנחנו מקבלים כקהל. כל שיר הוא פצצה משלה, עם כוריאוגרפיה מדהימה וקליטה ואנרגיות מטורפות מהשחקנים.

המחזמר הזה הוא מחזמר ג׳וקסבוקס קלאסי, כאשר כל כמה דקות של ההצגה יש שיר ידוע בעיבוד מחודש. לדעתי, במחזות זמר מהסוג הזה אפשר להצליח בקלות כי הקהל כבר מהופנט לאור השירים המוכרים.

הבעיה היחידה שהייתה לי בג׳ולייט באופן ספציפי היא שכמות השירים שהוכנסו באו על חשבון פיתוח דמויות עמוק יותר וחידוד קו העלילה המעניין שלקחו אותנו אליו. אבל גם בלי זה נהניתי מאוד, כי שוב – תביאו לי שיר שאני אוהבת עם כוריאוגרפיה, עיבוד חדש וקונפטי ואני שלכם.

שחקנים שנותנים הכל, אבל הפער ניכר

במחזמר הזה יש לנו כמות יפה של שחקנים שעושים את החפיפה הראשונה שלהם על במת ברודווי. לצידם, יש לנו כמה שחקנים שכבר ותיקי ברודווי שנים. הפער בין שתי הקבוצות ניכר לצערי יותר מדי.

חלק מהשחקנים לא היו מספיק חזקים מבחינה ווקלית וחלקם לא היו משכנעים מספיק מבחינה משחקית. לצידם היו כמה שפרחו בשניהם, למשל השחקן בן ג׳קסון וולקר ששיחק את רומיאו ומשך את תשומת הלב אליו כל פעם שעלה לבמה.

שייקספיר ואשתו, אוסטין סקוט ובטסי וולף, היו פשוט נהדרים עם תזמון קומי מצוין וווקליות לא מהעולם הזה. לולא הם ורומיאו המחזמר הזה היה יורד משמעותית ברמה מבחינתי ומזל שהם היו שם.

אז אם חשקה נפשכם בסיפור חמוד וכיפי, שירים שתכירו ותהנו מהם לאורך כל ההצגה ואנרגיות בלתי פוסקותזה המחזמר בשבילכם. הוא מעולה לכל המשפחה ולא יאכזב אף אחד מכם.