היופי בברודווי ובעולם התיאטרון הוא שעם הכאב של ירידת הצגות אהובות יש את ההתרגשות של עליית הצגות חדשות. בכל שנה בממוצע עולות בניו יורק, בברודווי, כ-35 הפקות חדשות של הצגות, מחזות זמר ומופעים מיוחדים. לשם כך, ריכזנו את עשרת המחזות זמר שאנחנו הכי מתרגשים לקראת העלייה שלהם בשנה הקרובה:

10. West Side Story – סיפור הפרברים

נפתח בתאריך: 10.12.2019

טוני ומריה חוזרים לברודווי בהפקה מחודשת ומעניינת עם ריקודים חדשים לגמרי וצוות שחקנים צעיר ומוכשר. ההפקה הזו מובלת על ידי איבו ואן הוב שמבטיח להביא את הקלאסיקה לבמה כאילו זו הפעם הראשונה.

לקניית כרטיסים

9. The Tina Turner Musical – טינה טרנר המחזמר

נפתח בתאריך: 12.10.2019

המחזמר המוצלח מלונדון עושה את המעבר האמיץ לבמות ברודווי וההתרגשות כבר בשיאה. עם הכוכבת הראשית אדריאן וורן, שכבר הופיעה בניו יורק בתפקידים אייקונים אחרים, ההצגה כבר יוצרת באזז וכל מה שנותר זה ללכת לראות על מה כל המהומה.

לקניית כרטיסים

לקריאה על המחזמר

8. Diana – דיאנה

נפתח בתאריך: 02.03.2020

מחזמר על חייה של הנסיכה המפורסמת בעולם מגיע לניו יורק ונשמע מבטיח ומרתק. מבט עמוק אל חייה של הנסיכה מוולס, הדילמות והקשיים איתם נאלצה להתמודד והדרך שעשתה בכדי להפוך לאחד האייקונים הגדולים בעולם, אי אפשר לומר שזה לא נשמע מעניין.

לקניית כרטיסים

7. MJ The Musical – אמ ג'יי המחזמר

נפתח בתאריך: 06.07.2020

נכון יש את המחזמר Thriller בלונדון שמצליח מאוד, אבל ניו יורק צריכים לעשות משהו אחר, וכך נולד המחזמר השני של מייקל ג'קסון. המחזמר יספר את סיפורו של האגדה, בדגש על ההכנות שלו ושל הצוות שלו לסבב ההופעות ב-1992, ויכלול את שיריו המצליחים ביותר כשהם מתאמנים לקראת המופע.

6. Plaza Suite – סוויטת הפלאזה

נפתח בתאריך: 13.03.2020

טוב, אמנם זו הצגה ולא מחזמר אבל מת'יו ברודריק ושרה ג'סיקה פארקר חוזרים לברודווי ועוד ביחד (הם זוג במציאות)! לא יכולנו שלא להכניס את זה לרשימה, במיוחד שזו הצגה כיפית וקומית שלא עלתה בברודווי מאז שנות השישים. סיפור ההצגה מתרחש בסוויטה במלון פלאזה ומספר את סיפורם של 3 אורחים שהגיעו לסוויטה בזמנים שונים.

לקניית כרטיסים

5. Company – קומפני

נפתח בתאריך: 02.03.2020

ההפקה ההפוכה שהתחילה בלונדון עוברת כעת לניו יורק ומלהיבה את כולנו. אמנם זו לא הצגה חדשה, ההפקה הזו מכניסה טוויסט כשהיא הפכה את הדמות הראשית לאישה ולא גבר כמו תמיד. ההיפוך הזה גורם להפקה להיות חדשנית ומעניינת וקיבלה ביקורות כל כך טובות שהיא זכתה לעבור לברודווי.

לקניית כרטיסים

לקריאה על המחזמר

4. Jagged Little Pill – גלולה קטנה ומשוננת

נפתח בתאריך: 03.11.2019

המחזמר עם שיריה של אלאניס מוריסט סוף סוף מגיע לברודווי. עם הרצה ראשונית במסצ'וסטס, המחזמר המבוסס על האלבום המפורסם של מוריסט עובר לניו יורק בהתלהבות מרובה ואנחנו לא יכולים לחכות.

לקניית כרטיסים

3. SIX – שש

נפתח בתאריך: 13.02.2020

המחזמר הזה צבר אהדה ענקית מההרצה שלו בלונדון ואנחנו ממש לא מופתעים שהוא עובר לניו יורק. המחזמר מספר את סיפורן של ששת נשותיו של הנרי השמיני בצורה מודרנית ומשעשעת, כאשר כל אחת עולה ומספרת כיצד הנרי פגע בה בצורה הכי קשה ולמה היא צריכה להיות הזמרת הראשית בלהקת הפופ שלהן. מעניין, מרגש ומגניב ביחד!

לקניית כרטיסים

לקריאה על המחזמר

2. The Music Man – איש המוזיקה

נפתח בתאריך: 09.09.2020

אוקיי, לא מדובר במחזמר חדש אלא חידוש של מחזמר ישן, אבל החידוש הנ"ל כולל בתוכו גם את יו ג'קמן וגם את סוטן פוסטר ובגלל זה אנחנו לא מסוגלים להפסיק לצעוק ולקפוץ מרוב התרגשות. שתי אגדות על במה אחת זה כל מה שביקשנו מהעונה הזו, במחזמר המספר את סיפורו של הנוכל הרולד היל שמתחזה למנהל להקות בנים המבין במוזיקה.

לקניית כרטיסים

1. Mrs. Doubtfire – מיס דאוטרפייר

נפתח בתאריך: 09.03.2020

הסרט המפורסם בכיכובו של רובין וויליאמס מגיע לבמות התיאטרון עם גרסה מוזיקלית מחדשת וכיפית. המחזמר צובר באזז כבר תקופה די ארוכה ועכשיו סוף סוף הכריזו על כך רשמית שהוא הולך להגיע לברודווי. עם הרצה מוקדמת בסיאטל, בכיכובו של רוב מקלייר, המחזמר מספר את סיפורו של דניאל הילארד שאשתו נפרדת ממנו ובשביל לבלות זמן עם ילדיו הוא מתחזה למנקה שמגיעה לביתם.

לקניית כרטיסים

מסכימים עם הדירוג שלנו? מה ההצגה שאתם הכי מתרגשים לקראתה?

גאלת המיסקאסט מתרחשת כל שנה בסביבות אפריל בחסות תיאטרון MCC וכל הרווחים מאותו הערב הולכים לתיאטרון, לפיתוחו ולפיתוחן של ההפקות שעולות תחתיו. מה שמיוחד בערב הזה הוא שכל אומן יכול לבצע שירים שהוא בחיים לא יוכל לבצע, כי הם בדרך כלל מיועדים למין השני, ומעלים נאמברים שלא נוכל לראות בשום מקום אחר. בחרנו את עשרת הביצועים הטובים ביותר מהשנים האחרונות שפשוט גורמים לנו לרצות לראות אותם בלייב:

10. לורה בננטי וכריסטופר פיצג'רלד – "Sixteen Going on Seventeen"

גרסה מעודכנת של השיר המוכר מהמחזמר "צלילי המוזיקה" בביצועם של לורה בננטי (גבירתי הנאווה) וכריסטופר פיצג'רלד (מלצרית) המוכשרים.

9. ג'רמי ג'ורדן וג'ונתן גרופ – "Let Me Be Your Star"

SMASH הייתה סדרה קאלט לכל אוהבי מחזות זמר, אך לצערנו היא הסתיימה אחרי 2 עונות בלבד. בזמנה הקצר היא סיפקה לנו מגוון שירים מעולים, שהמפורסם מביניהם הוא "Let Me Be Your Star". ג'רמי ג'ורדן, ששיחק בסדרה, נותן כאן ביצוע משעשע יחד עם "אויבו" לאודישנים, ג'ונתן גרופ.

8. אווה נובלזאדה – "Go The Distance"

התאהבנו באווה מהרגע שבו ראינו אותה במיס סאיגון, ואי אפשר להתווכח עם העובדה שהקול שלה הוא משהו מיוחד. לא יכולנו להישאר אדישים לביצוע המרהיב שלה לשיר מתוך "הרקולס" אז היינו חייבים להכניס אותו לרשימה.

7.  ג'ונתן גרופ וכריסטיאן בורל – "If Mama Was Married"

השיר המשעשע מתוך המחזמר "ג'יפסי" עם שניים מהכוכבים האהובים עלינו בברודווי, ג'ונתן גרופ וכריסטיאן בורל, שלא מתביישים להיכנס לדמות של ילדות קטנות שבסה"כ מדמיינות איך החיים היו אם אמא שלהן הייתה נשואה.

6. גאווין לי, אית'ן סלייטר וווסלי טיילור – "You Could Drive a Person Crazy"

השלישייה המצחיקה הזו מבובספוג המחזמר נותנת לשיר מקומפני זווית אחרת. אפשר שהם ישירו עוד בבקשה? תודה.

5. ארון טוויט וגאווין קריל – "Take Me or Leave Me"

אם יש משהו שאנחנו אוהבים, זה שני שחקני ברודווי הורסים שלוקחים קלאסיקה כמו זו מ-"רנט" וגורמים לנו להתאהב בהם ובה מחדש.

4. קריסטינה אלאבאדו, טיילור לאודרמן, קייט רוקוול ובארט ווילברט וויד – "Jersey Boys Medley"

כשהקאסט של ילדות רעות עולות לבצע מחרוזת שירי ג'רזי בויז, לזכר הימים בהם ההצגה רצה באותו תיאטרון שילדות רעות רץ בו היום, אנחנו יודעים שזה הולך להיות טוב.

3. קת'רינה לנק – "If I Were a Rich Man"

כששמענו את הביצוע של קת'רינה לנק, עם הכינור והתלבושות הלבנה היפייפיה, לשיר הקלאסי מכנר על הגג התמוגגנו מרוב אושר. לא סתם היא קיבלה פרס טוני ולא נופתע אם היא תקבל עוד אחד בעתיד.

2. ג'ושוע קולי, לוקה פאדובן ודוגלאס בלדאו – "The Schuyler Sisters"

מה מה מה? הם עוד לא עברו גיל בר מצווה? כמה כישרון מתפרץ על הבמה! לקחת שיר כזה להיט מהמחזמר המילטון ועוד לבצע אותו בגיל כזה צעיר? ראינו את הקליפ הזה כל כך הרבה פעמים ועוד לא נמאס לנו.

1. ג'ונתן גרופ – "Anything Goes"

ג'ונתן גרופ הוא אגדה בברודווי. הוא כל כך מוכשר שאנחנו צמאים לכל ביצוע שהוא יביא לנו, אז כשהוא לוקח על עצמו קטע סטפס שלם אנחנו לא יכולים שלא לצרוח "יש!". השיר מההצגה "Anything Goes" הוא אחד הקלאסיקות וכמה אנחנו שמחים שיש את הגאלה הזו שתתן לנו את ההזדמנות לראות קטעים כאלו.

מסכימים עם הרשימה שלנו? הצביעו בעצמכם ובחרו את שיר המיסקאסט הטוב ביותר!

אוהבים את השחקן ההוא מהסרט המפורסם הזה? מאוהבים בשחקנית המדהימה מהסדרה ההיא? תופתעו לגלות שהם התחילו בכלל בתיאטרון! ריכזנו לכם רשימה של 15 שחקני קולנוע או טלוויזיה שהתחילו את הקריירה שלהם בתיאטרון, לפני שנהפכו להיות סלבריטי בהוליווד:

15. ג'פרי רייט

קריירת הקולנוע של רייט החלה בשנות ה-90 ומאז הוא נראה בסרטים ובסדרות כמו משחקי הרעב וווסטוורלד, אבל הוא בכלל התחיל את הקריירה שלו בהפקה קטנה באוף ברודווי לפני שפנה להוליווד. הוא אפילו זכה בפרס הטוני והאמי על התפקיד שביצע בהצגה "מלאכים באמריקה" שעליה זכה לתשבוחות רבות.

14. מורגן פרימן

פרימן ביסס את מעמדו במהלך השנים כאחד משחקני הקולנוע הטובים ביותר בעשורים האחרונים, מסרטים כמו: "להסיע את מיס דייזי", "מיליון דולר בייבי" ועוד. אבל עוד לפני שהיה שם שכל חובב קולנוע מכיר הוא היה רקדן בסן פרנסיסקו לפני שעבר לניו יורק ושיחק בהפקה כולה שחורה של "הלו דולי" בשנת 1967.

13. ליה מישל

הכוכבת של GLEE שכולם אהבו לזרוק עליה סלושי הייתה כוכבת בברודווי הרבה לפני שמרבית העולם גילה אותה. מישל החלה את הקריירה שלה בגיל 8 בלבד במחזמר "עלובי החיים" ואת הפריצה הגדולה שלה בברודווי קיבלה מהתפקיד הראשי במחזמר "אביב מתעורר". מאז שיחקה בכמה סדרות וסרטים ואף הוציאה כמה אלבומים.

12. מת'יו מוריסון

עוד כוכב GLEE אהוב שבכלל פיזז על במות ברודווי לפני שהוא לימד את התלמידים ממקינלי היי איך לשיר ולרקוד. הוא החל את מסעו בתיאטרון בשנת 2002 במחזות זמר "פוטלוס" ו-"מופע האימים של רוקי", אבל קיבל את הפריצה הגדולה כשכיכב בתור לינק לרקין במחזמר "היירספריי". מאז הוא בנה לעצמו חתיכת רזומה בברודווי ואף הוציא שני אלבומים משלו.

11. טיי דיגס

השחקן הפופולארי החל את דרכו באחת ההצגות המצליחות בברודווי- "רנט". משם הקריירה שלו רק צמחה במגוון סרטים ("הבוס שלי בדייט", "שיקאגו" ועוד) וסדרות ("מרפאה פרטית") והוא אפילו חזר לשחק את אותו התפקיד בגרסת הסרט של "רנט".

10. ג'ון טרבולטה

האיש והאגדה, הידוע בעיקר בתור דני מ-"גריז", טוני מ-"שיגעון המוזיקה" או אפילו עדנה מ-"היירספריי", התחיל את דרכו בהפקה של "גריז" בתור דודי שיצאה לסיור ברחבי ארה"ב. לאחר הסיור הוא הופיע בהצגה "Over Here" בברודווי לתקופה עד שעבר ללוס אנג'לס וחל את הקריירה המצליחה שלו.

9. ויקטור גרבר

אי שם בשנת 1972 גרבר שיחק בהצגה "Godspell" בטורונטו מה שזיכה אותו בתפקיד בסרט המפורסם. מאז הוא פיתח קריירה יפה בברודווי, בהצגות כמו: "סוויני טוד", "Noises Off", "Damn Yankees" ועוד, בקולנוע בסרטים כמו: "Sleepless in Seattle", "טיטאניק", "לא רק בלונדינית" ועוד, ובטלוויזיה בשלל תפקידים, העיקרי בהם הוא מרטין שטיין ב-"Legends of Tomorrow".

8. ג'ייסון אלכסנדר

אין אדם שלא מכיר את סיינפלד, ומשם מכיר את ג'ייסון אלכסנדר, אבל לפני שג'ורג' שיגע את כולנו הוא שיחק, רקד ושר בהצגה "Merrily We Roll Along". מאז הוא השתתף באיסנפור הצגות, סרטים וסדרות ואפילו זכה בפרס הטוני.

7. ג'וש גאד

את הקריירה המצליחה שלו התחיל גאד בהצגה "The 25th Annual Putnam County Speling Bee" בשנת 2005. אחרי זמנו בברודווי השיג תפקיד בסיטקום הוליוודי ומשם המשיך לסרטים רבים, כשהמפורסמים בהם הם: "פרוזן", "היפה והחיה", "המתמחה" ועוד. הוא אפילו חזר לברודווי בשביל לשחק את התפקיד הראשי ב-"בוק אוף מורמן" בשנת 2011.

6. אנה קנדריק

פצצת האנרגיה הזו, ששיחקה בשלל סרטים מצליחים, החלה את דרכה בתיאטרון בגיל 13 בהצגה "High Society" שעליו זכתה במועמדות לפרס הטוני. מאז שפרצה לתודעה לא חזרה לתיאטרון אבל היא לא שוכחת את המקורות שלה ושיחקה בשלל סרטים מוזיקליים, כמו: "Pitch Perfect", "Into the Woods", "The Last 5 Years".

5. מריל סטריפ

השחקנית שוברת השיאים, עם 21 מועמדויות לאוסקר, שיחקה בברודווי בשנת 1975 בהצגה "Trelawny of the Wells" ובעוד שתי הצגות בשנת 1976 שזיכו אותה במועמדות לפרס הטוני. מאז 1977 היא לא חזרה לתיאטרון, אבל שיחקה בכמה סרטים מוזיקליים כמו "Into the Woods" ו-"מאמה מיה".

4. דיאן קיטון

עוד לפני האוסקר והגולדן גלוב והאמי, קיטון זכתה בתפקיד במחזמר המוכר "שיער" כשהייתה בת 22. שנתיים אחרי היא זכתה בתפקיד נוסף בהצגה יחד עם וודי אלן, שעליו אף קיבלה מועמדות לטוני, ואחרי המעבר להוליווד ההצלחה רק גדלה.

3. שרה ג'סיקה פארקר

קארי בראדשו מסקס והעיר הגדולה הייתה אנני הרבה לפני שהיא גילתה את ניו יורק. שרה ג'סיקה פארקר התחילה את דרכה בברודווי בגיל 14 ובגיל 19 כבר כבשה את מסכי הקולנוע. היא אפילו חוזרת השנה עם בעלה, מת'יו ברודריק, לסבב נוסף בתיאטרון בהצגה "Plaza Suite".

2. ג'ולי אנדרוז

מלכת המחזות זמר. בטוחים שזו לא הפתעה גדולה מדי אבל לפני שהיא כיכבה על המסך שלכם ב-"צלילי המוזיקה", "מרי פופינס" ואפילו "יומני הנסיכה", ג'ולי אנדרוז הייתה כוכבת ברודווי רצינית. לצערנו, בשנת 1997 היא עברה ניתוח בגרון שפגע לה במיתרי הקול וככה נגמרה לה הקריירה הגדולה במחזות זמר. מאז, אנדרוז השקיעה את זמנה בפרויקטים רבים בתיאטרון בתפקידי שונים, בסרטים מצוירים ועוד.

1. יו ג'קמן

כן, כן, וולברין יודע לשיר. ראיתם את זה ב-"אמן הגדול מכולם", "עלובי החיים" ו-"אוקלהומה" אבל לפני שהוא הגיע למסך הקולנוע הוא כיכב בהפקות תיאטרון באוסטרליה וההצלחה הגדולה הגיעה ממשחקו כקורלי ב-"אוקלהומה" בווסט אנד. רוקד ושר על במות התיאטרון, יו ג'קמן אף פעם לא שכח מאיפה הוא הגיע והוא מדי פעם חוזר לטקס פרסי הטוני להופעה קטנה. אנחנו בעד מחזמר וולברין בכיכובו, מה אומרים?

הרבה שחקניות מוכשרות ושחקנים מוכשרים, אבל ממי הכי הופתעתם? הצביעו בסקר הבא!

סטייג'דור, או במילים אחרות – דלת כניסת האמנים, הפך במהלך השנים לפעולה ולא רק לשם עצם. ישנו מנהג, בעיקר בניו יורק, שבו לאחר ההופעה ואחרי הקידה ניתן להגיע לסטייג'דור ולחכות לשחקנים לצאת ולחתום על הפלייביל שלכם (החוברת שמקבלים בהצגה). המנהג הזה הפך להיות כל כך פופולארי שהיום אין הצגה בברודווי שלא עושה את זה והשחקנים עצמם מאוד מתרגשים לצאת ולפגוש את כל המעריצים שלהם.

אז איך עושים את זה ומה המנהגים המקובלים? בשביל לענות על השאלות האלו ריכזנו לכם כמה טיפים לסטייג'דורינג:

1. וודאו היכן הדלת נמצאת כדי שתדעו איך להגיע אליה – ברוב ההצגות הדלת נמצאת ממש ליד דלת היציאה לקהל אבל יש מקרים יוצאי דופן בהם צריך ללכת מעט בשביל להגיע לסטייג'דור. לכן, כדאי לשאול את אחד מהסדרנים במהלך ההפסקה או לאתר את הדלת לפני ההצגה (יש שלט על הדלת שמציין שהיא הסטייג'דור ולרוב יש בסביבה חסמים בשביל להפריד בין הקהל לבין השחקנים). כדאי לכם גם לנסות ולמהר לצאת מהתיאטרון אחרי הקידה כדי לתפוס מקום טוב.

כשהלכתי לראות וויקד לקח לי מלא זמן למצוא את הסטייג'דור ופספסתי את השחקן הראשי. הסתבר שהדלת הייתה מחוץ לאולם מעבר לכביש קטן המוביל לחנייה במקום שבחיים לא הייתי מנחשת ללכת אליו. 

2. הכינו את הפלייביל שלכם והפלאפון ביד – הולך להיות צפוף והולכים להיות הרבה אנשים. לכן, כשהשחקנים יוצאים הם לרוב מעדיפים לחתום יחסית מהר אז תהיו מוכנים עם הכל ביד כדי שלא תצטרכו להתעסק יותר מדי ולפספס את השחקן (לא תמיד הם יחכו לכם). אפשר לנסות ולהחתים יותר מפלייביל אחד אבל זה תלוי בשחקן ובעומס שיש בסטייג'דור.

כל הצגה הייתי דואגת לקחת עוד שני פלייבילס לאחיות שלי והייתי מחתימה גם אותם. לרוב השחקנים היו סבלניים וחתמו על שלושתם אבל לפעמים כשראיתי שיש עומס הבאתי לשחקנים לחתום רק על אחד.

3. תתכוננו לחכות – השחקנים בסך הכל באים ליום עבודה רגיל. חלקם צריך זמן רב להוריד את האיפור או אפילו להתקלח אחרי ההופעה ולכן יכול להיות מצב שתחכו יחסית הרבה זמן עד שהשחקן שאתם רוצים יצא.

האינטראקציות הכי כיפיות שלי היו עם שחקנים שחיכיתם להם מעל 20 דק'. בזמן הזה מרבית הקהל כבר הלך ונשארו מספר מועט של אנשים ככה שיכלתי לנהל עם השחקן או השחקנית שיחה נורמלית, לקחת תמונה בכיף ואפילו לקבל מהם הקדשה. למשל, השחקנית סטפני ג'יי בלוק אהובה מאוד על אחותי אז ביקשתי ממנה לחתום לה הקדשה ומזל טוב על הפלייביל לקראת היום הולדת שלה. לא רק שהיא כתבה את השם שלה וחתמה לה בענק, היא גם כתבה מזל טוב על עמוד שלם וממש שמחה לעשות את זה. הנדיבות שלהם ברגעים אלו מדהימה ושווה כל דקת המתנה.

4. תחתימו את כולם – אמנם השחקני אנסמבל לא מפורסמים היום אבל אי אפשר לדעת מה יקרה איתם מחר. חוץ מזה, הם כל כך שמחים לחלק חתימות ולדבר עם מעריצים שהם יעשו את זה בכיף גדול ויתרגשו מאוד אם תזרקו להם איזו מילה טובה או תבקשו תמונה.

הייתה הצגה שהגעתי אליה בגלל שחקן אנסמבל אחד שקלטתי אותו בוידאו של אחד הנאמברים. הוא רקד בצורה כזו מופלאה שהייתי חייבת ללכת לראות את ההצגה בלייב. בסטייג'דור זיהיתי אותו וסיפרתי לו שהוא הסיבה שבגללה הגעתי. אתם יכולים לדמיין כמה מאושר הוא היה באותו הרגע ואיזה חיוך ענק עלה לו על הפנים. 

5. יתכן והשחקן שאתם רוצים לפגוש לא יצא. זו זכות ולא חובה והם בסך הכל בני אדם שרוצים לחזור הבייתה למשפחה שלהם. לרוב, ככל שהם מפורסמים יותר ככה הסיכוי שיצאו קטן יותר. עדיין שווה לחכות ואולי תיפלו על יום שבו הם יחליטו לפגוש קצת מעריצים.

לא פעם ולא פעמיים חיכיתי הרבה זמן עד שהשומר אמר את המילים המאכזבות "אין יותר שחקנים שיוצאים היום". זה קורה וזה מבאס, אבל סה"כ זה מובן וממשיכים הלאה. אבל כשהם כן יוצאים ואתם המזליסטים שהיו שם זה כיף גדול ומרגיש כמו רגע נדיר בקהילת התיאטרון. למשל, בן פלאט לא היה תמיד יוצא ולי יצא להיות באחת ההצגות הראשונות שהוא כן יצא ואפילו הצטלם עם הקהל.

6. אל תהיו חצופים. תגידו תודה על החתימה, התמונה או אפילו על ההופעה הטובה שהם הציגו בפניכם. אל תגעו בהם אם הם לא מסכימים ותשאלו אם אפשר לקחת תמונה. תהיו מנומסים ותזכרו- הם לא חייבים לכם כלום.

ראיתי את שון הייז בהצגה ולפני שהוא יצא לסטייג'דור הם הכריזו בקול רם שהוא לא לוקח תמונות. כשהוא הגיע אלי שאלתי אותו בנחמדות אם אני יכולה להצטלם איתו (בכל זאת ניסיתי) והוא אמר שכל עוד הוא חותם אין לו בעיה. כנראה הוא היה בלחץ של זמן ורצה לסיים מהר, אז מזל שהבאתי לו 3 פלייבילס לחתום עליהם ובזמן צילמתי הוא היה נחמד מספיק לחייך לשנייה למצלמה.

סה"כ מדובר בחוויה כיפית והזדמנות נדירה להוקיר תודה לשחקנים שהוציאו את נשמתם על הבמה לפניכם. זה מצב של WIN WIN כשהשחקנים נהנים לקבל מחמאות והקהל נהנה מקצת יחס אישי. אל תתביישו לספר שאתם מישראל, להגיד להם כמה נהניתם ואפילו לומר לשחקן האהוב עליכם שהוא היה הכי טוב בהצגה.

הלכתם לסטייג'דור? יש לכם חוויה מגניבה? שתפו אותנו!

הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק, והפעם היא הלכה לראות את ביטלג'ויס. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

ההצגה ביטלג'ויס מפגישה אותנו עם אדם וברברה, זוג שנפטר לא מזמן והופך לרוחות רפאים רק בשביל לגלות שמשפחה אחרת נכנסה לביתם ומוחקת את כל חייהם. בניסיון להבריח את המשפחה מהבית הם נעזרים במגרש השדים ביטלג'ויס, רוח האובססיבית לפסים, שמזומן לחיים האמיתיים על ידי אמירת שמו 3 פעמים.

את ההצגה הזו ראיתי פעמיים, פעם אחת בוושינגטון ופעם נוספת בניו יורק, ופעמיים הצחוק היה בלתי נשלט והחוויה הייתה נהדרת. באתי בלי לראות את הסרט לפני ככה שלא הייתה לי דעה קדומה או אפילו מושג על מה ההצגה ואני חושבת שזה מה שגרם לחוויה להיות עוד יותר מיוחדת.

מכניסים את הקהל לאווירה עוד לפני תחילת ההצגה, כשהאולם עוד קצת מואר עם אורות ירוקים, המסך למטה עם שלט ניאון ענק וערפל ירוק מבצבץ מהבמה. הכל נורא קריפי ומוזר ואי אפשר שלא להתלהב עוד לפני שההצגה מתחילה.

הסיפור אמנם כבד ומדבר על ילדה שאיבדה את אימה ובעקבות כך הקשר שלה ושל אביה התנתק וזוג שנהרג עוד לפני שיכלו להגשים את חלומותיהם להביא ילדים, אבל עדיין כל הצוות סביב ההצגה מצליח להשכיח אותנו מהחלקים הקשים ולגרום לנו להסתכל על הכל במבט חיובי ומשעשע. יש שיראו את זה כמעליב אבל אני מאוד אהבתי את היחס שלהם לכל נושא המוות בהצגה.

החלק החזק ביותר הוא צוות השחקנים שמובילים אותה. עם אלכס ברייטמן שמושך את החוטים בתור ביטלג'ויס וסופיה אן קארוסו שמרשימה עם יכולות ווקליות מרשימות לנערה צעירה שכמוה אי אפשר שלא לתהות – האם המחזמר יהיה מוצלח גם בלעדיהם? הם כל כך מושלמים לתפקידים שלהם שאני לא יכולה לדמיין אף שחקן אחר נכנס לנעליים של ביטלג'ויס או לידיה.

מלבד צוות השחקנים המופלא, ההצגה קסומה הרבה בזכות התפאורה המרהיבה שלה. מוזרה ומיוחדת עם שינויים מרשימים בין מערכה למערכה, התפאורה היא זו שמשרה את האווירה שמלווה את הקהל במשך שעתיים וחצי. בדרך כלל אני לא מתייחסת לתפאורה יותר מדי בהצגות אבל כאן פשוט לא יכולתי להתעלם, אז שאפו!

הדבר היחידי שפחות אהבתי היה האילוץ בעלילה לגרום לדמויות להיקשר או להשלים. למשל, **ספוילרים קלים** כשברברה ואדם מרגישים כמו אמא ואבא חלופיים ללידיה או אפילו בסוף כשלידיה ואביה משלימים ופתאום היא מקבלת את דליה כאמא חורגת. הכל מתקדם מהר מדי ולא תמיד הגיוני, הרי לפני שנייה היא כמעט עזרה לביטלג'ויס להרוג ילדה קטנה ועכשיו היא פתאום משנה את דעתה בכזו דרסטיות? כמובן שזה ככה בעיקר כי רוצים להגיע למסר הסופי מהר אבל זה הרגיש פשוט מזויף וחבל.

הציון שבחרנו לתת להצגה זו הוא:

סה"כ מדובר בהצגה כיפית ומצחיקה עם רגעים ציניים שבאים בדיוק בזמן והפקה כוללת מעולה. אך עם כל האהבה הגדולה לא בטוח שכולם יתחברו אליה ואל האווירה הצינית, כי עדיין מדובר בהצגה שצוחקת על המוות מההתחלה ועד הסוף. אבל אם אתם בעד הציניות ולשבור מוסכמות ההצגה הזו פשוט מושלמת לכך.

לעמוד ההצגה

אלאניס מוריסט, הזמרת שכולנו מכירים ואוהבים, נכנסת לרשימה הארוכה של אמנים ששיריהם הופכים למחזמר. יחד עם גרין דיי, להקת אבבא, קווין, מייקל ג'קסון ועוד, אלבום אחד של מוריסט הולך להיות הבסיס למחזמר שיעלה בברודווי בסוף שנת 2019.

המחזמר, שסיפורו נכתב על ידי זוכה האוסקר דיאבלו קודי, הולך להתבסס על האלבום "Jagged Little Pill" שיצא בשנת 1995 וזיכה את אלאניס ב-5 פרסי גראמי. הוא יספר את סיפורם של משפחת הילי, שמבחוץ נראית כמשפחה מושלמת אבל מבפנים הכל מתפורר.

ההצגה מלאה בשחקני ברודווי אהובים, מדרק קלינה (וויקד, אנסטסיה) ועד קתרין גלאגר (אביב מתעורר) וההתרגשות לקראת עלייתה עצומה. ההצגה מבוימת על ידי דיאנה פאולוס, האחראית על הצגות כמו וויטרס (מלצרית) ולמצוא את ארץ לעולם לא.

אנחנו כבר לא יכולים לחכות ואנו בטוחים שכל מעריצי אלאניס איתנו.

ניתן כבר לרכוש כרטיסים להצגות שמתחילות ב3.11!

הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק, והפעם היא הלכה לראות את ההצגה האגדית של לין מנואל מירנדה, המילטון. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

זו אחת הביקורות שהיה לי הכי קשה לכתוב. יש כל כך הרבה מה לכסות והרבה דברים לדבר עליהם, לכן צפו לביקורת מעט ארוכה יותר ממה שאני בדרך כלל כותבת.

ההצגה המילטון מספרת את סיפורו של אלכסנדר המילטון, אחד מארבעת האבות המייסדים של ארצות הברית. לין מנואל מירנדה הוא אחד הכישרונות הכי גדולים של עולם התיאטרון והוא כתב ושיחק בהצגה ומאז שהיא עלתה בברודווי בשנת 2015 היא שוברת שיאים שנה אחרי שנה. עם הפקות קבועות שרצות בכמה מקומות, כולל ניו יורק ולונדון, ועוד כמה סיורים שרצים ברחבי ארה"ב וקנדה אי אפשר להתכחש לזה שזו ההצגה מספר אחת בשוק היום והקהל צמא אליה כבר כמה שנים ברציפות.

בגלל ההצלחה הגדולה הזו דעתי כאן תהיה זרה בנוף, אבל לא נפלתי מהמילטון, ואנסה להסביר לכם בהמשך.

אי אפשר לומר שההצגה הזו לא יצירתית בטירוף. לקחת סיפור של דמות היסטורית ולהפוך את זה למחזמר זה לא דבר פשוט ולין מנואל מירנדה הוא כוח שאי דומה לו. השירים שהוא כתב מעולים אחד אחד אף על פי שרובם שירים שלא ממש תוכלו לזמזם במקלחת אם תרצו.

הקאסט שמלהקים לכל ההצגות הוא מגוון ומעניין, לא טיפוסי לכל ההצגות בברודווי, ונותן צ'אנס לשחקנים שלא תמיד ימצאו תפקידים בעולם התיאטרון. עד כדי כך שיש רק תפקיד אחד לאיש לבן, וכל השאר באים ממוצא אפריקאי, לטיני, אסייתי ועוד. לקחת דמויות היסטוריות כאלו וללהק מחוץ לטייפקאסט, מחוץ למה שאנשים מצפים, היה צעד אמיץ מטעם ההפקה והוא השתלם.

הבימוי גם כן הולך עם סטייל שאני מאוד אוהבת- תעשה המון ממעט. הבמה מאוד פשוטה ולא תראו תפאורה מפוארת שמתחלפת בין שיר לשיר. גם התלבושות כל כך פשוטות שהאנסמבל בקושי מחליף בגדים ואנחנו יודעים שהתקדמנו בעלילה רק לפי הג'קט שהשחקנים לובשים. השימוש בצבע הקרם על כל הקאסט בעוד ששחקן אחד או שניים לבושים בצבע, הכל לפי העלילה, בהחלט מוסיף והופך את זה למשמעותי הרבה יותר. הבמאי כאן נותן מקום לסיפור ולמוזיקה לעשות את שלהם ואין באמת צורך לעשות מעל ומעבר בשאר האספקטים של ההצגה.

אז מה בעצם לא הפיל אותי? ובכן, אני לא אוהבת הצגות שכולן שירים, פשוט לא. רנט, עלובי החיים ועוד הצגות בסגנון פשוט לא רצות אצלי כי, מה לעשות, זה משעמם לעתים. השירה התמידית הופכת את זה למשהו פחות מציאותי בעיניי והצגות חסרות טקסט בעצם מפספסת משהו עיקרי, והוא ההיי של הצגות עם טקסט כשפורצים לפתע בשיר. ככה יוצא שכל ההצגה אנחנו נמצאים באותה רמה של הייפ, של התלהבות, ואין מה שירים את כל הקהל למעלה כמו שנאמבר גדול עושה בהצגות רגילות.

כשהצגה מגיעה לשיא אתה מרגיש את זה, אתה חש את זה בכל עצמותייך ואתה שם עם השחקנים והתזמורת. בהמילטון לא היה ממש שיא, המערכה הראשונה הסתיימה כאילו סתם ורק במערכה השנייה הרגשתי משהו אמיתי כשאחת הדמויות מתה (זה לא ספוילר, זו היסטוריה בכל זאת). חיכיתי שעתיים וחצי להרגיש משהו ובאמת התרגשתי ברבע שעה האחרונה, כי אנשים מתו והגענו לשיא של החיים של האדם עליו אנחנו מדברים (כן גם המילטון מת, את זה מגלים בשיר הראשון), אבל מה עם שאר השעתיים שישבתי וחיכיתי? שילמתי כסף טוב להתרגש וכמו ישראלית טובה הרגשתי שיצאתי פראיירית. טוב אני סתם מגזימה, אני פשוט לא חובבת מחזות זמר שיש בהם רק שירים.

אולי עוד סיבה שלא התחברתי לחלוטין להצגה היא העובדה שהיא מדברת על היסטוריה שהיא לא שלי. עם כל הכבוד להמילטון, בר, ג'פרסון, וושינגטון ועוד, הם לא בן גוריון, שרת, רבין, פרס, מאיר ועוד. אז חלק מהבדיחות עברו מעלי כאילו כלום ואחרי ההצגה הייתי צריכה להיכנס לקרוא מי הם היו בכלל כי בהצגה זה לא אמר לי כלום.

הציון שבחרתי לתת להצגה זו הוא:

אז אם החלטתם בכל זאת ללכת לראות את המילטון ולשלם את הכסף, ותמיד זה יהיה חתיכת סכום לכרטיס אז אל תופתעו מזה, זו המלצתי אליכם:

לעמוד ההצגה

הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק, והפעם היא הלכה לראות את החידוש המודרני של הקלאסיקה- אוקלהומה!. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

המחזמר אוקלהומה מביא אותנו לימי 1906, עוד לפני שאוקלהומה הייתה מוגדרת כמדינה בארה"ב, לעיירה קטנה עם חוואים ובוקרים. במרכז ההצגה עומד קורלי, בוקר צעיר שמאוהב בלורי והוא נלחם עליה אל מול ג'וד, חוואי בחווה של משפחתה של לורי שאוהב אותה גם הוא. בצל המשולש רומנטי אנו נכנסים למתחים וניצוצות שעפים באוויר.

אוקלהומה היא קלאסיקת ברודווי שהחלה את דרכה בשנת 1943 וזיכתה את כותבים, המרשטיין ורוג'רס, בפרס פוליצר ובשלל פרסים נוספים. היא בדרך כלל מועברת כמו רוב ההצגות הבנאליות, בשמחה, ריקודים מפוארים, במה מטורפת עם תפאורה משוגעת. אבל כאן לא תקבלו משהו נורמטיבי, כל מה שתקבלו כאן זה יצירתיות ואופל שנשפך בין השחקנים לתפאורה לבמה ולבימוי.

נתחיל בזה שההצגה מועברת בתאטרון העגול – Circle in the Square, שכשמו כן הוא- במה באמצע הקהל שיושב בשלושה מצדדיה, מה שנותן קירבה לשחקנים ולהצגה בדרך שבמה רגילה לא מספקת. חוץ מזה, אין כמעט דבר על הבמה הפשוטה הזו. התזמורת הקטנה יושבת באמצע ובקצוות הבמה ישנם שולחנות שהקהל יושב מצדם האחד והשחקנים מהצד השני. זיהו, פשטות טהורה.

משהו נוסף שהבמאי הביא בהפוכה הוא התאורה. בתור קהל אנו רגילים שהאולם מואר עד שעושים לנו סימן שמתחילה ההצגה ואז למשך ההצגה אנו בקושי רואים מי מימיננו ומי משמאלנו, אבל לא כך יהיה לכם באוקלהומה. כאן הבמאי החליט להשאיר את כל האולם מואר כאילו אנחנו, הקהל, לוקחים חלק בהצגה. האור הזר הזה נותן תחושה אחרת ומשונה שאני דווקא מאוד אהבתי. במהלך ההצגה הבמאי עושה שימוש חכם ויצירתי באור ובחושך גמור והופך סצנות מוכרות למשהו חדש לגמרי שאף אחד לא מצפה לו, ואפילו הפתיעו אותי כמה פעמים.

הבמאי כאן לקח סיכון ענק, כשהוא לקח קלאסיקה שכזו ושינה הכל. ריקוד מפואר ושמח עם כמות גדולה של רקדנים הוא הפך לריקוד אפל ומוזר עם רקדנית אחת בודדה. לגרום לשחקנים שלך לשחק באור מוחלט ליד הקהל ואז רגע אחרי זה בחושך מוחלט ועם מיקרופון בודד. אפילו האוכל שהגישו לקהל בהפסקה הוא סיכון שכן זה עוד תקציב שצריך להשקיע, הכנות מטורפות כל ערב והלכלוך האינסופי שזה בטח יוצר. אני הפכתי למעריצה ענקית של הבמאי, דניאל פיש, וכל כך התרשמתי ממה שהוא עשה עם אוקלהומה שמתחשק לי שהוא יקח עוד קלאסיקה שכזו ויהפוך אותה לגמרי.

אך דבר אחרון חביב, אי אפשר להתעלם מהשחקנים המטורפים שליהקו לכאן. הפשטות של הבמה והתאורה מובילה לכך שהשחקנים צריכים להכניס אקסטרה כישרון בשביל למלא את החלל הזה, והם עושים זאת ללא מאמץ. דיימון דאנו הוא שם שאתם צריכים לזכור, כי קול מלאכי כזה יש פעם במילניום, והוא זה שגרם לי לבוא לראות את ההצגה. הלכתי לראות אותה בלי לדעת עליה כלום, ואלוהים ישמור כל פעם שהוא פתח את הפה לשיר נמסתי מרוב אושר. חוץ ממנו יש לנו את אלי סטרוקר, שחקנית ברודווי על כיסא גלגלים שרק ממשיכה לשבור שיאים ובצדק, כי כישרון כזה אסור לפספס, ושלל שחקנים מעולים אחד אחד.

אחרי צפייה בהצגה הזו אני יכולה להבין למה היא זכתה בפרס הטוני לחידוש המוצלח ביותר. הציון שבחרנו לתת להצגה זו הוא:

לעמוד ההצגה

הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק, והפעם היא הלכה לראות את טוטסי בכיכובו של סנטינו פונטנה. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

טוטסי מספר את סיפורו של מייקל דורסי, שחקן עקשן וכושל שרק מנסה למצוא עבודה בתאטרון, אך בשל האופי שלו הוא הגיע למצב שאף אחד לא רוצה להעסיק אותו. בשביל לעשות את מה שהוא אוהב הוא מתחפש לאישה בשם דורותי מייקלס ופתאום הוא משיג את ההצלחה שאליה כל כך חשק, אבל הוא  מהר מאוד מבין שקל מאוד להגיע לפסגה, אבל קשה מאוד להישאר בה.

הסיפור כנראה מוכר לכם מהסרט עם אותו השם שיצא בשנת 1982 וכל מה שיש לי לומר על ההצגה הזו היא וואו. יש על מה לבקר אותה אבל בגלל שנהניתי כל כך מתחשק לי להלל אותה יותר ויותר, אבל אף הצגה אינה מושלמת.

נתחיל בדבר הכי מוצלח בהצגה לדעתי וזה התסריט. מחזמר מוצלח מבחינתי זה מחזמר שבין השירים הקהל נהנה יותר מאשר בשירים עצמם. שיר זה משהו כיפי או מרגש או מפוצץ ולכן קל מאוד להחזיק את הקהל בקטעים האלו, אך מה שבאמת בוחן מחזמר זה הטקסט בין לבין והאם יש בכלל. ישנן הצגות רבות שאין בכלל טקסט ואם תשאלו אותי זה נורא, אבל בטוטסי תקבלו הרבה דיאלוגים וסצנות של דיבור ולא רק שירה בין השחקנים והם הורסים מצחוק. תסריט חכם ושנון עם מספיק קטעים מצחיקים ומשעשעים שמשולבים בקטעים עם עומק ונקודות חשובות להעברה, כמו מעמד האישה בעבודה והיחס השונה לנשים ולגברים.

התהליך שהדמות הראשית עוברת גורמת לכולנו לרצות שכל גבר יעבור תהליך דומה. אולי כאן אפשר למצוא נקודת ביקורת קטנה שכן יש אנשים שהרגישו שהכותבים בכוונה דחפו משפטים המבקרים את מעמד האישה בעולם אבל זה לא הרגיש להם טבעי כל כך ולא אמיתי. לי אישית זה לא הפריע וזה עדיין עשה את מה שזה היה אמור לעשות.

אך אם נשים את העלילה בצד, כל הדברים שהולכים בהפקה הזו עומדים לזכותה. התפאורה המשוגעת שממש מרגישה אמיתית בכל סצנה וסצנה ונותנת אווירה פתוחה ומוכרת בכל ההצגה. לא נשכח גם את השירים הנהדרים שמכניסים קצב ורוגע, צחוקים ודמעות, שואו ופשטות. והדבר האחרון אך לא פחות חשוב, הקאסט שחקנים הנהדר, בהובלתו של סנטינו פונטנה, שסוחטים כל טיפה של הדמות שלהם, אם זו דמות מגוחכת, דמות אדישה, דמות מרוכזת בעצמה או דמות רגישה. הם שם להעביר לכם את כל מה שאתם צריכים בשביל להנות מההצגה והם עושים את זה טוב.

משהו קטן שאולי אפשר לומר שאינו הכי מוצלח הוא שהשירים אינם זכורים היטב ברגע שיוצאים מההצגה. יצאתי והיה רק שיר אחד שזכרתי שארצה לשמוע שוב וכל השאר היו סבירים, לא בסדר גודל של צלילי המוזיקה או מלך האריות. אבל זה קורה להרבה הצגות וזה לא אומר שלא אהנה לשמוע אותם שוב, אפילו אציין שאם כבר שומעים את השירים של ההצגה אז שומעים הכל ביחד וזה ממש מרגיש כאילו חווים את ההצגה מחדש.

הציון שבחרנו לתת להצגה זו הוא:

בקיצור, תקשיבו לי ולכו להצגה הזו, לא תתחרטו. מובטח לכם ערב מהנה ביותר וצחוק שבא מהלב מהצגה מקורית ומקסימה והגיע הזמן ללכת למשהו שהוא לא מלך האריות או ויקד, אם לא חושבים?

הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

והיום- Come From Away (באו משם):

המחזמר "Come From Away" מחזיר אותנו לימי ה9.11, הפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק. כל ארה"ב הייתה בהיסטריה ואיתה כל העולם, אך היו כמה אלפי אנשים שלא ידעו על הפיגוע כלל. אנשים אלו היו על מטוסים שונים שהיו אמורים לנחות בארה"ב, אך בשל החשש מפיגועים נוספים שלחו את כל המטוסים שהיו בקרבה לעיירה נידחת בקנדה בשם ניו פינלנד. עיירה קטנה זו הייתה צריכה תוך יום להתארגן על מקומות שינה לאורחיה, אוכל ושירותים שונים בשביל שהנוסעים המבוהלים ירגישו הכי בבית שאפשר.

הסיפור של המחזמר הוא לב ליבו והוא מרהיב ביופיו. הקשר בין אנשים הבאים מרקע שונה, התמיכה בין אדם לאדם בלי היכרות מוקדמת והחברויות הנוצרות מאירוע טרגי שכזה מביאים משהו אחר לבמה שלא ראיתי לפני כן. ההפקה ידעה שיש לה סיפור יפיפה שאינו מצריך הרבה שואו ובלאגן מסביב ומספיק להציג אותו כפי שהוא, וזה עובד.

בשל מסקנה זו אין תפאורה מפוארת ומשוגעת, יש כיסאות ושולחנות וזה כל מה שצריך. הפשטות הזו היא זו שעושה את ההצגה לכזו מדהימה ושובה. במשך שעה וחצי (ללא הפסקה) הקהל מכור בצורה שלא ראיתי כבר הרבה זמן והכוריאוגרפיה הרשימה אותי שוב ושוב ושוב. אם יש משהו שאני אוהבת זה לעשות הרבה מקצת וזה מה שהמפיקים עשו כאן.

הלהקה החיה על הבמה נותנת נופך נוסף שפשוט מדגיש עוד ועוד כמה נשמה יש להצגה אחת. עוד משהו ששווה לציין הוא שכל הקאסט, כל שחקן ושחקן, מתאר אדם נורמטיבי בלי היופי המוקצן שלפעמים אנו רגילים לראות בתאטרון ובקולנוע. כל אחד בקהל יכול להתחבר לדמות אחת לפחות כי בסופו של דבר כל שחקן מייצג אנשים אמיתיים וסיפור אמיתי, ואי אפשר להביא את בראד פיט או אנג'לינה ג'ולי לייצג את האדם הנורמטיבי. הכישרון לא מתבטל כמובן והשחקנים עושים עבודה נהדרת עם כל התפקידים השונים שלהם.

הציון שבחרנו לתת להצגה זו הוא:

אז אם יוצא לכם להיות בניו יורק או בלונדון אל תפספסו! אין הרבה מחזות זמר שמרגשים אותך כל כך ומציגים סיפור אמיתי כזה יפה. אה, ויש גם הפתעה קטנה באמצע ההצגה לכל הישראלים והיהודים בעולם שלי אישית עשתה כל כך טוב על הלב.

לעמוד ההצגה