הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק, והפעם היא הלכה לראות את טוטסי בכיכובו של סנטינו פונטנה. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!
טוטסי מספר את סיפורו של מייקל דורסי, שחקן עקשן וכושל שרק מנסה למצוא עבודה בתאטרון, אך בשל האופי שלו הוא הגיע למצב שאף אחד לא רוצה להעסיק אותו. בשביל לעשות את מה שהוא אוהב הוא מתחפש לאישה בשם דורותי מייקלס ופתאום הוא משיג את ההצלחה שאליה כל כך חשק, אבל הוא מהר מאוד מבין שקל מאוד להגיע לפסגה, אבל קשה מאוד להישאר בה.
הסיפור כנראה מוכר לכם מהסרט עם אותו השם שיצא בשנת 1982 וכל מה שיש לי לומר על ההצגה הזו היא וואו. יש על מה לבקר אותה אבל בגלל שנהניתי כל כך מתחשק לי להלל אותה יותר ויותר, אבל אף הצגה אינה מושלמת.
נתחיל בדבר הכי מוצלח בהצגה לדעתי וזה התסריט. מחזמר מוצלח מבחינתי זה מחזמר שבין השירים הקהל נהנה יותר מאשר בשירים עצמם. שיר זה משהו כיפי או מרגש או מפוצץ ולכן קל מאוד להחזיק את הקהל בקטעים האלו, אך מה שבאמת בוחן מחזמר זה הטקסט בין לבין והאם יש בכלל. ישנן הצגות רבות שאין בכלל טקסט ואם תשאלו אותי זה נורא, אבל בטוטסי תקבלו הרבה דיאלוגים וסצנות של דיבור ולא רק שירה בין השחקנים והם הורסים מצחוק. תסריט חכם ושנון עם מספיק קטעים מצחיקים ומשעשעים שמשולבים בקטעים עם עומק ונקודות חשובות להעברה, כמו מעמד האישה בעבודה והיחס השונה לנשים ולגברים.
התהליך שהדמות הראשית עוברת גורמת לכולנו לרצות שכל גבר יעבור תהליך דומה. אולי כאן אפשר למצוא נקודת ביקורת קטנה שכן יש אנשים שהרגישו שהכותבים בכוונה דחפו משפטים המבקרים את מעמד האישה בעולם אבל זה לא הרגיש להם טבעי כל כך ולא אמיתי. לי אישית זה לא הפריע וזה עדיין עשה את מה שזה היה אמור לעשות.
אך אם נשים את העלילה בצד, כל הדברים שהולכים בהפקה הזו עומדים לזכותה. התפאורה המשוגעת שממש מרגישה אמיתית בכל סצנה וסצנה ונותנת אווירה פתוחה ומוכרת בכל ההצגה. לא נשכח גם את השירים הנהדרים שמכניסים קצב ורוגע, צחוקים ודמעות, שואו ופשטות. והדבר האחרון אך לא פחות חשוב, הקאסט שחקנים הנהדר, בהובלתו של סנטינו פונטנה, שסוחטים כל טיפה של הדמות שלהם, אם זו דמות מגוחכת, דמות אדישה, דמות מרוכזת בעצמה או דמות רגישה. הם שם להעביר לכם את כל מה שאתם צריכים בשביל להנות מההצגה והם עושים את זה טוב.
משהו קטן שאולי אפשר לומר שאינו הכי מוצלח הוא שהשירים אינם זכורים היטב ברגע שיוצאים מההצגה. יצאתי והיה רק שיר אחד שזכרתי שארצה לשמוע שוב וכל השאר היו סבירים, לא בסדר גודל של צלילי המוזיקה או מלך האריות. אבל זה קורה להרבה הצגות וזה לא אומר שלא אהנה לשמוע אותם שוב, אפילו אציין שאם כבר שומעים את השירים של ההצגה אז שומעים הכל ביחד וזה ממש מרגיש כאילו חווים את ההצגה מחדש.
הציון שבחרנו לתת להצגה זו הוא:
בקיצור, תקשיבו לי ולכו להצגה הזו, לא תתחרטו. מובטח לכם ערב מהנה ביותר וצחוק שבא מהלב מהצגה מקורית ומקסימה והגיע הזמן ללכת למשהו שהוא לא מלך האריות או ויקד, אם לא חושבים?
