Home » מחזמר

קטגוריה: מחזמר

Merrily We Roll Along – דניאל רדקליף עושה זאת שוב

4.2/5

הפרסומים של Merrily We Roll Along קצת מטעים את הקהל, אך עדיין מדובר במחזמר החם של השנה בעיקר בגלל 4 השמות שמחוברים אליו: דניאל רדקליף, ג׳ונתן גרופ, לינדזי מנדז וסטיבן סונדהיים. האם בצדק? כן ולא.

שיטת סיפור מעניינת ומקורית

המחזמר מספר את סיפורם של שלושה חברים, חלומותיהם והדרך להגשמתם. הייחוד של המחזמר הוא שמציגים לנו אותו מהסוף להתחלה, כלומר אנחנו מקבלים את השיא של הסיפור וחוזרים אחורה בזמן להבין איך הגענו לשם.

הקונספט ייחודי מאוד והסיפור מעניין מספיק שכקהל הייתי צמאה לדעת את מקור החברות, מה קרה לאורך הדרך ובאמת את כל חייהם של שלושת החברים. התהליך שאנו נחשפים אליו, השינויים בכל דמות שמפתיעים אותנו ככל שמתקדמת ההצגה והדיוק של הסיפור היו מוצלחים מאוד בעיניי ומשהו שלא ראיתי עדיין על במות התיאטרון.

מה הבעיה? תוך חצי שעה הגענו לשיא של המחזמר ומשם זה רק נהיה יותר ויותר רגוע. זה הגיוני בסופו של דבר, הרי בכל סיפור יש רגיעה בהתחלה, היכרות, עניינים מתחממים, פיצוץ כלשהו והסוף נותן לנו את סגירת המעגל שאנחנו כה מצפים לה. אך אל תצפו לזה במחזמר הזה. אנחנו מתחילים בפיצוץ ולעולם לא נדע כיצד זה נגמר.

יש בזה משהו סימבולי, כי לא כל תיאטרון הוא תמונה יפה של המציאות, לפעמים המציאות מגעילה ורעה ולא יודעים מה הסוף. לא אגיד שלא התאכזבתי לגלות מה הלאה, אבל זה כן משאיר מקום לדמיון, לשיח ואם לא זו מטרתו של התיאטרון אז מה היא?

אז נכון, הרגשתי פספוס קל בשיטת הסיפור של המחזמר, אבל בסופו של יום הוא אמיץ, מיוחד ומקורי. הייתי מרותקת לכל אורכו כדי להבין את הדמויות ומדוע הן פועלות בדרכן, ומחזות זמר שכאלו הם אלו שתופסים אותי הכי טוב.

הטעייה של הקהל בשיווק המחזמר

בפרסומים ומסע השיווק של המחזמר מוכרים לנו סיפור על 3 חברים – אותם משחקים רדקליף, גרופ ומנדז. כצופה ציפיתי באמת לראות את שלושת החברים כמרכז הסיפור, אך לא זה מה שקיבלתי. במקום זה קיבלתי התמקדות בדמות אחת והסיבובים של שתי הדמויות האחרות סביבה. 

זה לגמרי בסדר להתמקד בדמות אחת, אבל הייתי מעדיפה שימכרו לי את זה ככה. יצא שהייתי צמאה לדעת עוד על שתי הדמויות האחרות ונותרתי ללא מידע נוסף על חייהן כפי שרציתי. הפרסום בשיטתו הנוכחית גרם לי לצפות למשהו אחד, וקיבלתי משהו אחר לגמרי וזה איכזב אותי במעט, במיוחד בתור אחת שאוהבת להגיע ללא ידע מוקדם על הסיפור או שירי המחזמר.

אך כמובן, ברור לי מדוע השיווק נעשה כפי שהוא. מפיקי המחזמר הביאו שמות מאוד גדולים למלא את שלושת התפקידים הראשיים (או הראשי ושני המשניים) ואי אפשר לצאת במסע פרסום רק עם אחד מהם. הם שלשה והם חזקים מאוד והשמות שלהם יביאו את הכסף והקהל.

שחקן תיאטרון + שחקן קולנוע = מלודרמטיות לצד אותנטיות

אך האם השילוב של שלושתם היה אידיאלי? לדעתי לא ממש ואני אסביר. כל אחד בנפרד נתן הופעה נהדרת, ג׳ונתן גרופ הוא שם דבר בברודווי והיה מאוד דרמטי ותיאטרלי, דניאל רדקליף היה מאוד אותנטי ורגוע והמחליפה של מנדז (שרז אליטאהא) הייתה מאוד משעשעת ומרגשת. כל אחד ואחת עם השיטה והדרך שלו ושלה.

האם זה השתלב טוב? לא תמיד. האותנטיות והרוגע של רדקליף לא החמיאו לאובר דרמטיות ותיאטרליות של גרופ. הכימיה בין שניהם לא הרגישה לי נכונה ולא האמנתי תמיד ששניהם חברים גם במציאות. מנדז לא הייתה בהופעה שאני הייתי בה ואולי איתה היה את החיבור הזה של שלושת החברים, אבל המחליפה שלה הייתה מצוינת לא פחות וכן הרגשתי את הכימיה בינה לבין רדקליף וגרופ בנפרד, פשוט כשלשה זה לא הכי עבד לי.

עדיין קיבלתי מחזמר ברמה מאוד גבוה ומשחק הכי טוב שיש בתיאטרון כרגע, אבל השילוב הרגיש כמו צעצוע זול לשים שחקנים עם שמות מפוצצים ביחד. הפערים בשיטות המשחק פשוט היו גדולים מדי והדגישו חסרונות בחלק ויתרונות בחלק.

מלבדם גם קריסטל ג׳וי בראון, ששיחקה את מושא אהבתו של גרופ, הייתה יותר מדי תיאטרלית מבחינתי. מרבית ההופעה שלה לא הרגיש אותנטית או טבעית. היא הייתה מלודרמטית, בדיוק כמו גרופ, ויחד עם רדקליף שצץ מדי פעם זה היה בולט במיוחד. אולי הוא הבעיה והיה צריך להביא עוד שחקן תיאטרון מלודרמטי במקומו, אבל אז היינו מפספסים את ההופעה ה-מ-צ-ו-י-נ-ת שהוא מביא לבמה.

הפקה מצוינת אבל היה עדיף להישאר באוף ברודווי

אבל עם כל הביקורת על הדרמטיות המוגזמת, ההפקה הזו פשוט מצוינת. השירים של סונדהיים נשמעים בבירור עם הסטייל שלו והייחודיות שחוזרת על עצמה לאורך המחזמר. מהשיר הקצבי והמטורף שרדקליף פשוט הבריק בו ועד לשירים הקשים ביותר שדורשים תיאום מופתי בין שלושתם, כל צוות השחקנים עמדו במשימה בגבורה והיו מצוינים בביצועים השונים.

גם התפאורה הייתה נהדרת עם התחלופות לפי השנים, הסטים שהחזירו אותנו חזרה בזמן והתזמורת שישבה ממש על הבמה בקומה השנייה של הדירה המוצגת. כן מרגיש לי שהיה אפשר להיות יותר יצירתיים עם הבמה שכן היא לא מלהיבה ברמות מטורפות, אבל היא סה״כ מתאימה לסיפור המחזמר.

אך, כמו כל מחזמר שעובר מהאינטימיות של אוף ברודווי לגרנדיוזיות של ברודווי (אפילו שאולם ההדסון לא נחשב לאולמות הגדולים ביותר בשדרה) אי אפשר שלא לאבד חלק מהקסם. לא ראיתי את המחזמר הזה על הבמה הקטנה אבל על הבמה הגדולה הוא הרגיש קצת ריק. אני לא יודעת לציין האם זה הסיפור, התאורה, הכוריאוגרפיה או התפאורה, אבל הכל הרגיש לי קטן על הבמה הגדולה.

ראיתי כל כך הרבה מחזות זמר ״פשוטים״ כמו מלצרית, אוון הנסן היקר או אפילו פאן הום ולרגע לא הרגשתי שהם לא ממלאים את החלל. במרילי, גם עם השמות הכי מפוצצים בתעשייה, משהו הרגיש חסר. אני אצטרך לחזור ולראות אותו שוב בשביל לומר לכם מה.

סה"כ המחזמר מצוין, הקאסט מצוין, הסיפור מעניין והשירים ייחודיים ומגניבים. שווה לבקר רק כדי לראות את דניאל רדקליף בפעולה, אך לא הייתי שמה על זה יותר מ-$300 ובטח שלא את ה-$800 שזה כבר טיפס אליו. לא מדובר בהמילטון ולא מדובר בוויקד, מדובר במחזמר מעניין עם שמות גדולים ומלחין יחיד בדור.

האדסטאון (Hadestown) – מושלם לאוהבי הז׳אנר

3.4/5

האדסטאון הוא מחזמר ייחודי ומשרה אווירה חמימה לכל אורכו. לכל חובבי הז׳אנר הוא תענוג צרוף, אך לכל מי שלא אוהב מחזות זמר המבוססים אך ורק על שירים הוא עלול להיות מרוח וארוך.

סיפור ייחודי ומרתק

המחזמר האדסטאון מספר את סיפורם של אורפיאוס ואורידיקה מהמתוס היווני הקדום. בסיפור האהבה שלהם, אורידיקה מתפתה אחר האדס ויורדת אל השאול, ואחריה מגיע אורפיאוס בניסיון להציל אותה. האם יצליח להציל את אהובתו מידיו של האדס?

המחזמר ״מנוהל״ על ידי המספר שלנו, הרמס, המעביר אותנו בכל תלאות הסיפור, התחושות והמחשבות העמוקות ביותר של הדמויות שלנו והכאבים הגדולים שהן עוד יחוו. המסגרת שהרמס נותן לנו מכווינה את כל המחזמר בצורה נהדרת וחסרת מאמץ הראויה לציון.

הסיפור מאוד ייחודי ומעניין, כמו כל הסיפורים היווניים, וכמו מחזות זמר רבים (כמו רנט, עלובי החיים ועוד) הוא מסופר כולו דרך שירים ללא דיאלוגים המפרידים ביניהם. אני אישית לא חובבת ז׳אנר מחזות הזמר הללו ובגלל זה ההנאה שלי הייתה מוגבלת, אבל כל מי שכן אוהב קיבל הופעה מהפנטת, מרתקת וחמימה.

מלבד זאת, הרגשתי לעתים שהסיפור נמרח מעט ויכל היה בכיף להסתיים אחרי שעה וחצי במקום שעתיים וחצי שמעבירים אותנו. לעתים הייתה חזרתיות ועלילה לא הכי ברורה שהועברה בשיר, אך היתרון היחידי היה שהשירים של המחזמר היו מצוינים והעבירו את הזמן בכיף.

שירים קסומים ומהפנטים

השירים של המחזמר היו נעימים וקסומים, בסגנון ג׳אזי שהתבטא בכל התפאורה, התלבושות והסטייל שניצב לפניי. את השירים כתבה אנאיס מיטשל והיא אף הוציאה אלבום קונספט בעקבותיו שזכה להצלחה רבה. שיריה כתובים בדרך שלא רואים בתיאטרון השמרני או אפילו המודרני והם מעוררים סקרנות ועניין, אפילו אם הם לעתים חוזרים על עצמם.

כמו כן, אווירת הג׳אז של המוזיקה התאימה כמו כפפה ליד לסיפור עתיק היומין המסופר. השירים מרוחים ועדינים ומלאי הרמוניות יפייפיות שמכניסות אותנו לסיפור המסתורי והעתיק של המחזמר. התפאורה מדמה מועדון ג׳אז ומשלבת את להקת הנגנים עליה בצורה יפייפיה ואותי זה תמיד שובה. הרגשתי שנכנסתי למועדון חמים ונעים והייתי בתוך הסיפור, במיוחד עם דמות המספר שהובילה את המחזמר בצורה מופתית.

צוות שחקנים חמוד בהחלט

בהצגה שאני ראיתי מרבית השחקנים היו המחליפים, ולצערי לא כולם היו חזקים מספיק. אצל חלקם לא הורגש בכלל הפער והם היו מצוינים, אך חלקם, במיוחד השחקנית הראשית, לא החזיקו את התפקיד. הכימיה עם שאר השחקנים לא הייתה קיימת וחלק מהחוויה הרגישה לא אותנטי ודלה. זה לא מנע ממני להנות מהעלילה, התפאורה או השירים אבל זה כן הוריד מעט מהאווירה שנוצרה בתיאטרון.

מלבדם, הכוכב הראשי היה ג׳ורדן פישר, הצובר תאוצה רבה בשנים האחרונות בתיאטרון ובטלוויזיה. הוא שיחק כמו שהוא תמיד משחק, באובר דרמטיות שלפעמים מתפרשת בעיניי כלא אותנטית, אך הוא שר מצוין והיה מאוד כריזמטי על הבמה. לצידו שאר השחקנים הראשיים היו חמודים ביותר ונתנו הופעה טובה.

הפקה ייחודית, או שלא?

המחזמר נפתח עם שיר המציג לנו את כל הדמויות שנכיר במהלכו, עם תפאורה שבמרכזה במה מסתובבת וכוריאוגרפיה זרוקה אך שמורה. ובמילים אחרות, המחזמר התחיל עם שיר שנורא הזכיר את השביט הגדול, עם תפאורה מסתובבת ומרפסות שהזכירו נורא את המילטון רק מברזל ולא מעץ וכוריאוגרפיה שהזכירה מעט את אמריקן אידיוט

המחזמר שכל עולם התיאטרון מתלהב ממנו כל כך הרבה היה מבחינתי שילוב של כמה מחזות זמר מצליחים והאלמנטים החזקים שבהם. אני לא נגד ״העתקה״, כי בואו נודה בזה שבעולם של היום קשה להיות מקורי במאה אחוז. אבל אם כבר לוקחים השראה אל תעשו את זה כל כך בולט. ואם כבר עושים זאת, עשו זאת כמו שצריך. בהפקות אחרות פחות פופולאריות היה למשל שימוש הרבה יותר חכם של הבמה המסתובבת מאשר בהפקה הזו. 

האדסטאון הוא מחזמר אהוב מאוד בעולם התיאטרון ומחזיק עדת מעריצים גדולה סביבו. הוא ייחודי עם סיפור טוב אבל בעיני הוא מוערך יתר על המידה והוא מאוד נשען על אלמנטים טובים ממחזות זמר אחרים.

בחזרה לעתיד (Back to the future) – מפתיע כמה שזה כיף

4.4/5

הגרסה הבימתית של ״בחזרה לעתיד״ כיפית, חדשנית ומקפיצה. כל חובבי הסרט יהנו מההפקה החיה ובעיקר מכל האפקטים הבימתיים המרשימים, וכל מי שלא מכיר את הסרט יהנה כפליים מהסיפור הנהדר בפעם הראשונה.

סיפור מוכר ואהוב על הבמה

בחזרה לעתיד הוא קאלט כבר שנים רבות עם קהל מעריצים מושבע. הסיפור שלו היה חדשני לתקופה ועדיין מחזיק יפה שנים רבות, ועכשיו הוא סוף סוף הגיע לתיאטרון. כמו הרבה סרטים שקיבלו הפקה בימתית, הציפיות פה היו גבוהות מאוד ומבחינתי המחזמר לא איכזב ואף הפתיע מאוד.

״בחזרה לעתיד״ מספר את סיפורו של מרטי מקפליי שנוסע בחזרה בזמן עם המכונית המיוחדת של חברו הטוב, דוק. הוא מגיע במקרה לשנה שבה הוריו התאהבו וחייהם המשותפים החלו ומצליח לשבש הכל ולסכן את חייו וחיי משפחתו על הדרך. האם יצליח לתקן הכל בזמן? האם יצליח להציל את חייו של האהובים עליו ולחזור חזרה לעתיד?

כל מי שצפה בסרט יודע שהסיפור מעניין ומגניב, תמיד משהו קורה ואפשר לשבת ולהיות מרותקים במשך שעתיים וחצי בלי בעיה. המחזמר שקיבלתי היה בדיוק אותו הדבר, אמנם עם שינויים קלים ושירים בדרך אבל הוא עדיין היה מרתק והתבאסתי כשהוא נגמר.

אמנם עבר זמן מאז שראיתי את הסרט המקורי, אבל מבחינתי המעבר שלו לבמה היה חלק ולא איבד את המהות של הסרט. קיבלתי את הקלילות יחד עם הלחץ, ההומור המשובח והדמויות האייקוניות עם הכימיה הנהדרת ביניהן. 

תפאורה ואפקטים מרשימים ביותר

האלמנט הראשון ששמים לב אליו בכניסה לתיאטרון היא הייחודיות של הבמה שמתפשטת מעבר לגבולותיה. כל האולם צבוע באורות מיוחדים עם אפקטים מגניבים שמכניסים לאווירה העתידית של המחזמר. ככל שהוא מתקדם ואנחנו מקבלים את הרכב המפורסם יותר ויותר התאהבתי בהפקה הבימתית.

לקחת רכב ונושא כזה אייקוני ולהפוך אותו לתפאורה בימתית הוא קשה ומעלה ציפיות רבות, אבל אני יכולה לומר שצוות האפקטים הצליח פה בטירוף. אפקט המכונית הנוסעת יחד עם התפאורה והתאורה התאימו באופן מושלם ויצרו את החוויה של הנסיעה המהירה. אפילו קיבלנו בסוף הפתעה שנשארה איתי במשך ימים לנסות ולפענח איך הצליחו לעשות את זה?

חוץ מהרכב, צוותי התפאורה, סאונד, תאורה וצילום עשו עבודה נהדרת בשילוב הולוגרמות משעשעות ברגעים מדויקים במחזמר, אלמנטים שמחזירים אותנו לעבר ולעתיד בהתאם ופשוט עבודה כוללת שהשאירה אותי עם פה פעור. אין ספק שהעבודה של הצוותים הללו עשתה את המחזמר ובלי צוות חזק שכזה הוא לא היה מצליח בכלל. 

כימיה מתפרצת על הבמה

במחזמר שכזה חייבים צמד שחקנים נהדר לתפקידים הראשיים וללא ספק קיבלנו אותו. קייסי לייקס בתור מרטי מקפליי ורוג׳ר בארט בתור דוק בראון היו צמד קומי מהלך עם כימיה מתפוצצת ומלא כישרון. כל אחד מהם החזיק מצוין לבד, אבל כשהם היו ביחד הכל עלה רמה אחת מעל.

מלבדם בלט לי במיוחד גם יו קולס ששיחק את ג׳ורג׳ מקפליי והיה מצוין בתור החנון המגושם. הוא שבה את כל תשומת הלב כשהיה על הבמה ונתן את הכל וראו את זה.

כמו כן, צוות האנסמבל היה נהדר, עם כמה כוכבי טיקטוק שלא יכולתי להסיט מהם את העיניים. העובדה שהם כל כך מפורסמים ברשת החברתית קצת מנעה ממני לראות את האנסמבל כולו ולא יכולתי שלא להתמקד בהם, אבל הם לא יישארו כאנסמבל זמן רב זה בטוח.

נאמברים מפוצצים ומעניינים

בכל מעבר של סרט למחזמר הדאגה העיקרית היא השירים שדוחפים באמצע, ואני יכולה לומר שפה לא התלהבתי יותר מדי. מרבית השירים היו חמודים, חלקם מיותרים וחלקם פשוט גימיק, אך אין ספק שכשהמחזמר עבר לזמן שנות ה-50 קיבלתי הרבה יותר שירים בסטייל שאהבתי ושישבו לי יותר טוב. אולי השיפור הורגש בגלל הקירבה של הסטייל למחזמר גריז שנתן לו אווירה כיפית יותר.

אך גם אם השירים היו סבירים לחלוטין, הנאמברים שקיבלתי כקהל היו מטורפים. תלבושות משוגעות, ריקודים מפוצצים והאלמנטים הבימתיים ששוב ושוב דחפו לנו. נהניתי מכל שיר בעיקר בגלל כל המסביב שהיה פשוט מאוד חזק. 

המחזמר ״בחזרה לעתיד״ הוא מחזמר מתוק, קליל ומצחיק בטירוף. האפקטים המשוגעים שרצים לאורכו שווים את הביקור יחד עם הכימיה המטורפת של צוות השחקנים שמספק הופעה מיוחדת במינה.

גוטנברג (Gutenberg!) – כימיה מדהימה של ג׳וש גאד ואנדרו ראנלס

2.1/5

המחזמר גוטנברג! מכיל הומור מסוג מאוד מסוים שלא מתאים לכל אחד. הוא מסתמך בעיקר על שני השחקנים שלו, ג׳וש גאד ואנדרו ראנלס, אבל גם הם לא מספיקים כדי להפוך אותו למעניין.

עלילה משעממת והומור מאוד ספציפי

המחזמר עוקב אחרי שני חברים שרוצים לכתוב מחזמר. הם מנסים לחשוב על רעיון מקורי ומגיעים למסקנה שהם יכולים לכתוב על ממציא המדפסת – יוהן גוטנברג. בגלל שאין יותר מדי לסיפור, הם ממציאים עלילה עם רומנים, אנשים רעים ועוד שלל דמויות רקע.

הייחודיות של המחזמר היא שכלל התפקידים משוחקים על ידי שני שחקנים בלבד, והמעבר בין דמות לדמות מתבצע באמצעות כובעים. כלומר, כשהשחקן מחליף דמות הוא גם מחליף כובע, פשוט וחמוד.

הבעייתיות כאן היא שהמחזמר משעמם, פשוט ככה. הסיפור והניסיון להפוך אותו למעניין כשל בעיניי וההומור שהוא מסתמך עליו לא מצחיק בעיניי כולם. מרבית הבדיחות והקטעים לא הזיזו לי את העפעף הימני ונותרתי עם סיפור דל, משחק מצוין אך לשווא ובזבוז של שעתיים וחצי מזמני.

גאד וראנלס מצוינים ביחד כתמיד

כשהעלו אותו שוב בברודווי היו חייבים למצוא שמות גדולים שיובילו אותו עם הכריזמה וההומור שחייבים למחזמר שכזה. הרי הוא נשען אך ורק על שני שחקנים והם צריכים להיות טובים מספיק בשביל להחזיק אותו. לא רק זה, השחקנים חייבים כימיה מדהימה ביניהם שתישפך מהבמה בכל שיר וקטע מעבר.

ג׳וש גאד ואנדרו ראנלס בהחלט מספקים את הסחורה והצפייה בהם הייתה תענוג צרוף. הם הכירו לראשונה לפני שנים רבות כשהם פתחו בברודווי מחזמר חדשני וחצוף, ספר המורמונים. מאז הם שמרו על חברות טובה ועוקצנית, כשהם לא מתביישים לרדת זה על זה אבל גם לתמוך ולהכיר בחוזקות אחד של השני.

ההופעה של שניהם מצוינת כי הם עושים מה שהם הכי טובים בו, לצחוק על עצמם ועל הסיפור. גאד לא זמר גדול אך קומיקאי מרהיב וראנלס משלים עם התיאטרליות והקלילות בעזרת הניסיון הרב שיש לו בעולם התיאטרון. נורא נהניתי מההופעה שלהם, אך חבל שהיא הייתה במחזמר שלא התחברתי אליו אפילו לא במעט.

אציין גם שבמחזמר שכזה, שבו רק שני שחקנים צריכים להחזיק את כל הסיפור, השירה הלקויה של גאד הפריעה לי. לכל אחד מהם היו הרבה קטעי סולו וכשגאד היה לבדו זה לא החזיק בעליל ואף חיכיתי שייגמר. הוא יודע שהוא לא זמר גדול ולכן הוא ניסה הרבה פעמים להכניס פן הומוריסטי לזה, אבל לא תמיד זה עבד.

הפקה מושקעת בטירוף וראויה להערכה

אמנם לא התחברתי לסיפור, עדיין נהניתי מההפקה עצמה וההשקעה שנכנסה אליה. התפאורה הייתה מאוד ביתית ומתוקה והתאימה לי מאוד לאווירה שרצו לייצר. היא הייתה קטנה ומצומצמת, כי בסוף השחקנים על הבמה לאורך כל המחזמר, אבל נתנה מקום לנגנים שישבו ממש ליד שני הכוכבים.

ההתייחסות לנגנים גם היא הייתה מקסימה ונורא התחברה לשבירת הקיר הרביעי שמתרחשת במחזמר. מההתחלה הדמויות פונות לקהל ומתייחסות לערב כמו שהוא – הופעה, והכל הרגיש מאוד שלם בהיבט הזה ונתן נפח נוסף שאפשר לראות במחזות זמר כמו למשל SIX.

כמו כן, אפקט הכובעים היה בהחלט חמוד ונתן הרבה עניין, במיוחד כשאין החלפת תלבושות או יציאה וכניסה של שחקנים. בשלב מסוים הבנתי את הקטע ודי נמאס לי ממנו, אבל היצירתיות שהכניסו לאלמנט הזה בהחלט ראויה להערצה.

ולבסוף, הדובדבן שבקצפת בהפקה הזו הוא האורח שמגיע בכל הופעה. זה ידוע שבסוף ההופעה מגיע ״מפיק״ ונכנס לסיפור מהקהל ותמיד זה נחמד לראות את מי הם מצליחים להביא. משחקני ברודווי מפורסמים, לבמאי קולנוע, שחקני פוטבול ועד זוכי אוסקר למיניהם. ההפקה הולכת מעל ומעבר להביא סלב חדש כל הצגה ואי אפשר שלא להעריך את ההשקעה הרבה.

אני אישית לא התחברתי למחזמר שמבוסס ברובו על סיפור מומצא ומופרך, אך זה לא אומר שאתם לא תהנו ממנו. אם אתם אוהבים את השחקנים ואת סוג ההומור הזה, אל תפספסו אותו לפני שהוא יורד!

סחף (Swept Away) – הופעה מהפנטת שאין עוד כמוה

5/5

המחזמר Swept Away הא תוצאה מושלמת של שילוב שירים של להקה מוכרת עם סיפור מקורי. יחד עם בימוי נהדר, משחק מצוין ובמה מרשימה במיוחד מדובר בהופעה של פעם בחיים, והכל רק ב-90 דקות.

עלילה שתפתיע גם את המומחים שבינינו

המחזמר Swept Away מבוסס על שיריהם של האחים אבט (Avett Brothers), אך הוא אינו דוקומנטרי ומציג סיפור מקורי וחדשני. לוקחים אותנו כאן לשנת 1884 לספינת ציד לוויתנים הנקלעת לסופה קשה שממנה נותרים רק 4 ניצולים.

עם כל הסיפורים המצועצעים שאפשר למצוא בברודווי, או אלו שנועדו לגרור קהל בגלל שמות גדולים שמחוברים אליהם, הסיפור של המחזמר הזה פשוט בולט בצורה יוצאת דופן. הוא מעניין, מתקדם אך היסטורי, משאיר את הקהל על הקצה מרוב מתח ופשוט סוחף אחריו, פשוטו כמשמעו. חוץ מזה, המחזמר הצליח להפתיע אותי עם סוף מעניין ומותח במיוחד ותאמינו שאותי קשה להפתיע כבר.

השילוב של העלילה יחד עם השירים של האחים הרגיש כל כך טבעי שלא היה עולה בדעתי בכלל שמדובר בשירים ישנים שיצאו לפני שנים רבות ללא הקשר למחזמר. השירים בחלקם נכתבו בהשראת סיפורים דומים אך התוצר הסופי מושלם כך שכל שיר ושיר ישב בכזה דיוק ופשוט לא רציתי שייפסק.

משחק יוצא דופן ומהפנט

באתי לראות את המחזמר בגלל שני שחקנים – ג׳ון גאלאגר ג׳וניור (אביב מתעורר, אמריקן אידיוט) וסטארק סנדס (וג׳ולייט, קינקי בוטס). שניהם שחקנים גדולים מברודווי שקיבלו מועמדות וזכייה בפרס הטוני הנחשק ואך שיחקו ביחד בעבר באמריקן אידיוט של להקת גרין דיי.

גאלאגר משחק את המלח המחוספס, זה שאיבד תקווה לחיים, זה שיכול להיות הכי נחמד ופתאום הכי ארסי שיש. ההופעה שלו הייתה פשוט מהפנטת, אותנטית גם ברגעי השיגעון של הדמות, כששנאתי אותי בכל רמח איבריי אך גם התחברתי לדמותו ואהבתי אותה כל כך. יש בו משהו מיוחד ולראות אותו מופיע זו פשוט זכות. 

לצידו שיחק סנדס, שעד כה היה תמיד בתקן הנסיך המתוק בכל מחזות הזמר האחרים בהם שיחק. הוא תמיד היה היפיוף המתוחכם, אך כאן הוא דווקא הגיע ממקום אחר. כן, הוא עדיין הגיבור אבל מחוספס יותר, חזק יותר, מרגש יותר. סנדס קרע לי את הלב, זה כמה הוא היה טוב. אני לא חושבת שהיה מישהו שכל כך רעדתי מההופעה שלו כמו שרעדתי והתרגשתי מסנדס זה הרבה זמן.

מלבדם היו גם אדריאן בלייק אנסקו שהפתיע מאוד בתור האח הצעיר והיה צ׳רמר אמיתי, אנרגטי ופשוט מותק על הבמה, ווויין דובל בתור הקפטן הקשוח אך הזקן העייף. כמובן שגם צוות שחקני האנסמבל היה מצוין ועשו עבודה נהדרת בתור מלחים מלוכלכים וחצופים.

לגלות להקה ומוזיקה חדשה

כלל השירים של המחזמר נכתבו על ידי האחים אבט ויצאו במהלך השנים בשלל דיסקים. סגנון המוזיקה של האחים הביא נפח אחר למחזמר, שכן מעטים מחזות הזמר עם סגנון משולב של קאנטרי, רוק, פולק ועוד.

בתור אחת שלא הכירה את המוזיקה לפני, נפעמתי מהיופי והרכות שבכל שיר ושיר. ההרמוניות היפייפיות של כלל השחקנים והשילוב בין האנסמבל לבין קטעי הסולו היה מושלם. הייתי יכולה להמשיך ולשמוע אותם שרים ומשחקים את השירים הנהדרים הללו עוד ועוד ועוד.

ברור שאחרי המחזמר הלכתי והתחלתי לשמוע את שירי הלהקה המקורית וגיליתי עוד שלל שירים מצוינים, אז ממליצה לכם בחום ללכת ולבדוק אותם בלי קשר לצפייה במחזמר. 

הפקה מושקעת ומיוחדת

כשנכנסים לאולם אי אפשר שלא להתפעם מהבמה המרשימה שנמצאת מולנו. האולם שצפיתי במחזמר היה קטן, והבמה הייתה ענקית לידו עם ספינה אחת גדולה שנראתה כאילו הוציאו אותה מהמזח. באמצע המחזמר הבמה עוברת שינויים ומפליאה עוד יותר בפשטות שלצד היצירתיות שנפתחה בפניי.

בנוסף, הכוריאוגרפיות שהשתלבו נהדר עם התפאורה והתאורה השלימו את חווית הצפייה לכדי שלמות. אם זה בקטע הסופה שנעשה בסלואו מושן בשילוב עם תאורה המדמה מים וסופה, ועד סירת המשוט הפשוטה שהסתובבה עד אינסוף ברגעי ההישרדות של הניצולים.

כל האלמנטים עבדו יפייפיה ביחד והעבירו את כל התחושות שאני כקהל הייתי צריכה לעבור. כל אלו יחד עם עבודת שחקנים מצוינת, שירים מדהימים ובימוי מדויק וקיבלתי הופעה חד פעמית שאני מאוד מקווה שתעבור להופיע על במות ברודווי בעתיד.

מלבד זאת, החוכמה הגדולה במחזמר כאן היא שלא היה צורך למרוח את הסיפור ותוך 90 דקות אנו מקבלים את ההתחלה, אמצע וסוף המגיעים לנו. שלא כמו הרבה מחזות זמר המרגישים צורך להגיע לשעתיים וחצי, פה הבינו שתוך זמן קצר יותר אפשר להשיג הרבה יותר.

אם יוצא לכם להגיע לוושינגטון לפני שהמחזמר נסגר – אל תפספסו אותו. בתקווה הוא יגיע לברודווי בקרוב ואז הרבה יותר אנשים יוכלו לחוות הופעה חד פעמית וממש מושלמת לקהל שמגיע.

המחזמר על מייקל ג׳קסון (MJ) – מקשה אחת מאוחדת ויפייפיה

4.5/5

המחזמר MJ, על חייו של מייקל ג׳קסון, הוא מופע מרהיב מלא בכוריאוגרפיות יפייפיות יחד עם כל השירים האייקונים שלו. כל מי שאוהב את סגנון המוזיקה של ג׳קסון יהנה בטירוף מהמחזמר ומובטח מופע מושקע במיוחד.

דרך ייחודית ומצוינת לספר סיפור חיים

המחזמר MJ מספר את סיפור חייו של ג׳קסון בדרך מעניינת במיוחד. לוקחים אותנו לימים שלפני סבב עולמי שג׳קסון יצא אליו, לחדר החזרות למופע הגדול, כאשר ישנו צוות מראיינים שרוצים לעשות דוקומנטרי על ג׳קסון עצמו. המחזמר לוקח אותנו להצצות לעבר תוך כדי ראיונות והחזרות הקשוחות למופע שחייב להיות מושלם.

הבחירה בשיטת הסיפור הזו סיפקה הצצות ומעברים יפים לגדילתו והתפתחותו של ג׳קסון בעבר יחד עם היכרות עמוקה עם הדמות ומי שהוא היום. אפשר לומר ששיטת הסיפור כאן מאוד הזכירה את מה שראיתי במחזמר על ניל דיימונד, אך עם טוויסט קטן. בעוד שם היה מדובר בטיפול פסיכולוגי בגיל מבוגר, כאן אנחנו רואים את ג׳קסון כשהוא עדיין בשיאו.

ההצגה שלו כעובד חרוץ והאכפתיות שהוא הראה כלפי ההופעה וכמה היא חשובה לו הביאו קדימה את ההשקעה שהוא שם בכל צעד ותו. בתור אחת שלא חוותה את ימיו המוקדים בתהילה, אלא רק את הסקנדלים בשנותיו האחרונות, נהניתי לראות את מי שהוא היה באמת מאחורי הקלעים ואני חושבת שהמחזמר הזה עושה עימו חסד.

מחזמר ג׳וקבוקס הוא טריקי בהרבה מהמקרים, לקחת שירים של אומן מוכר ולהפוך אותם לסיפור מומצא או סיפור חייו, אבל בMJ הצליחו לעשות זאת בדרך מקורית ויפה. לא הרגשתי אילוץ של דחיפת שיר במקומות מסוימים, כל המעברים היו חלקים והרגישו טבעיים לסיפור ומבחינתי מדובר כאן בהצלחה ענקית.

שואו ענק בכל נאמבר

מתוקף העובדה שכל השירים במחזמר הם שיריו של ג׳קסון, לא ציפיתי למשהו פחות ממופלא בכוריאוגרפיות ובביצועים השונים, וקיבלתי אפילו יותר. כל שיר שצוות השחקנים ביצע היה מופתי, מהשירה הנהדרת שהזכירה את ג׳קסון כל כך ועד הכוריאוגרפיה האייקונית לצד כוריאוגרפיה מקורית ואינטרקטיבית. 

אני אהיה הראשונה לשפוט כוריאוגרפיה וריקודים במחזות זמר כי זה החלק שהכי תופס לי את העין, ובמחזמר הזה קיבלתי את הנאמברים הכי יפים שראיתי על הבמה בחיי. צוות השחקנים מגוון וחזק מאוד ומצליח לעמוד בכל מה שהכוריאוגרף והבמאי כריסטופר ווילדון ביקש מהם.

אני חושבת שהעובדה שהבמאי גם עשה את כל הכוריאוגרפיה תרם רבות להמשכיות והפלואו של המחזמר וגרם לו להרגיש ללא מאמץ. המעברים בין שיר לשיר והשימוש המופלא בשחקנים ניכר וביחד קיבלתי הופעה שהרגישה כמו הדבר הכי קרוב להופעה של מייקל ג׳קסון שאקבל.

מקשה אחת מאוחדת ויפייפיה

יחד עם הבימוי והכוריאוגרפיות הנהדרות, התפאורה והתאורה היו מחמיאות במיוחד. מקירות חדר החזרות שנראו אותנטיים ברמה שאני הייתי מתאמנת במקום כזה, המעברים השונים בפלאשבקים ועד המופע האחרון והאורות שליוו אותו. הכל ישב בצורה מושלמת עם הסיפור שרצו להעביר, העליות וירידות והשואו שקיבלתי כקהל.

מחזות הזמר הטובים ביותר הם אלו שכל החלקים עובדים ביחד בהרמוניה ובMJ בהחלט הצליחו להגיע למקום כזה. הכל עבד בצורה מופתית, כמקשה אחת, מה שעזר מאוד לשחקנים להביא את הסיפור בצורה הטובה ביותר.

חשוב לי לציין גם שמבחינתי צוות האנסמבל היה אחד החזקים שראיתי בברודווי. הם היו אחידים בקטעי הריקוד השונים אך מספיק ייחודיים כדי שלכל אחד מהם יהיה המסלול שלו. הם היו מגוונים בסגנונם ובמוצאם ותרמו המון לסיפור ולעטיפתו של מייקל ג׳קסון ככוכב.

כמובן שהרבה מתבסס על הופעתו של השחקן הראשי והוא עשה עבודה נהדרת עם הכאב והעיקשות שהייתה לכוכב האייקוני והפגיעות שהוא היה בה. הוא גם עבד נהדר עם שאר השחקנים במגוון תפקידיהם והוביל בצורה מופתית את המחזמר הנהדר הזה.

מערכה שנייה שדורשת מעט שינויים

הדבר היחידי שהפריע לי במחזמר הזה הוא העלילה של המערכה השנייה. בכל המערכה הראשונה אנחנו מקבלים את ההצצה לחייו הצעירים של ג׳קסון, לסיפור הגדילה שלו בצל אבא קשוח ולהתמודדות שלו עם תהילה במהלך השנים. במערכה השנייה הרגשתי שאני מקבלת את אותו הסיפור שוב רק עם שירים שונים.

לא חוויתי התקדמות כזו גדולה בין המערכות, פשוט שוב ושוב אותו סיפור כואב של האבא הקשוח. ברור לי שלא תמיד יש מה למרוח ולמתוח כשמדברים על חיים של בנאדם, אבל בתור מחזמר זה פשוט לא החזיק מבחינתי. העלילה נותרה בלופ ורק השירים והשואו שליווה אותם החזיקו את המערכה מבחינתי.

אך גם עם הבעייתיות של המערכה השנייה, עדיין מדובר באחד המחזות זמר החזקים ביותר שרצים כרגע בברודווי. הוא מקפיץ, ייחודי, שואו מטורף ועשוי בצורה מופתית.

המחזמר MJ שווה ביקור מכל מי שאוהב את שיריו או את סגנונו. הוא יספק שואו מטורף והנאה מרובה וכל מי שילך אליו יהנה בטירוף, מבטיחה.

המחזמר על ניל דיימונד (A Beautiful Noise) – הופעה מרהיבה למעריציו ומעריצי השירים שלו

3.2/5

המחזמר של ניל דיימונד הוא תצוגה יפייפיה של החיים שלו לצד השירים האגדיים שכתב. הוא מסופר בצורה ייחודית, מעניין ומלא צבעים ואפקטים מדהימים לקהל הצופה.

דרך מעניינת לספר סיפור חיים

המחזמר מסופר בשני מישורים – ההווה והעבר. זו לא פעם ראשונה שמחזמר מסופר כך (המופע של שר, MJ) אבל הבחירה שלקחו כאן הייתה מעניינת ביותר. הסיפור בהווה נלקח בחדר הטיפולים של הפסיכולוגית של ניל דיימונד בטיפוליו הראשונים. הכניסה העמוקה לחייו היום, לאור הבחירות אותן לקח לאורך השנים וההשפעות שלהן עליו, מרתקת וייחודית.

בתור צופה שלא הכירה את עלילותיו של דיימונד הסיפור היה מעניין ביותר, מרגעיו הראשונים ככותב שירים אלמוני ועד הופעותיו הגדולות ביותר. הקפיצות בין העבר לטיפול בהווה היו חלקות ומהנות במיוחד ועטפו את המחזמר בצורה יפה מאוד. חוץ מזה, גיליתי סיפור חיים מרתק, עלייה לגדולה לאחר מאמץ רב ואנושיות גם באדם שהצליח כל כך הרבה בחייו אך גם נכשל בתחומים אחרים.

נותנים כבוד לכל השירים

כחלק ממחזמר על חייו ניתן לצפות לכל השירים הגדולים והמפורסמים של דיימונד, וההפקה לא מאכזבת. אמנם כצופה שלא גדלה עליו לא הכרתי את מרבית השירים, הם עדיין השתלבו בצורה יפייפיה בסיפור ולכל אחד מהם הייתה נשמה משלו. הרגשתי ממש את השוני בין שיר לשיר, החשיבות שהייתה לו בקריירה ארוכת השנים והרגש שנכנס לתוכו.

אחד החוזקות הגדולים ביותר של ההפקה הזו היא השילוב של התפאורה, תלבושות ותאורה שנתנו נפח ייחודי לכל נאמבר. מבמה חמימה וצבעים חומים וכתומים בתחילת דרכו ועד הזוהר והצבע הלבן שבהופעותיו הגדולות. 

צוות שחקנים ממוצע פלוס

אני חושבת שאחד הדברים הכי מאכזבים בהפקה מבחינתי היה צוות השחקנים. אמנם הייתי עם שחקן מחליף בתור ניל הצעיר, אך עדיין שאר השחקנים שסביבו היו דרמטיים מדי, הרגישו לא אותנטים לעתים ולא ריגשו אותי בקטעים שנועדו לכך.

היוצאים מן הכלל היו מארק ג׳ייקובי בתור ניל של היום ולינדה פאוול ששיחקה את הפסיכולוגית. שניהם באמת העבירו את התחושה של טיפול פסיכולוגי עם עליות וירידות בתהפוכות הנפש. אך יחד עם הקטעים המרגשים ועמוקים שלהם, כל הקטעים האחרים שצללו לעבר היו מאוד מצועצעים במשחקם ודרמטיים יותר מדי. 

חוץ מהם גם האנסמבל לא עמד בקריטריונים לטעמי. אמנם עשו עבודה נהדרת של ליהוק מגוון והם נראו כמו אנשים רגילים מהרחוב, אך הרמה פשוט לא הייתה שם. חוץ מרקדן אחד או שניים שהיו מעולים, כל השאר לא התרוממו ולא ייצגו את ברודווי שאני מכירה.

לקהל היעד של המחזמר כל זה לא צריך לשנות

עם כל הביקורת שאני יכולה להרעיף על המחזמר אני חייבת לציין את הדבר הבא – זה לא משנה למעריציו של ניל דיימונד. המחזמר עשוי בצורה טובה, הוא משלב נהדר את הסיפור עם השירים האייקונים והוא עושה חיל לכל מי שרוצה פשוט קפיצה לעבר ולשירים שגדלו איתם.

אך לכל מי שלא מכיר את ניל דיימונד ואת מרבית שיריו המחזמר יהיה בינוני ביותר. הוא יהיה ערב נחמד סה״כ אבל לא תיפלו מהכיסאות מרוב תדהמה והתפעלות.

המחזמר של ניל דיימונד עשוי בצורה נהדרת ויספק הנאה מרובה לכל מי שיבקר בו, אך הוא יהיה עוד יותר מהנה למי שגדל ומכיר את כל שיריו של דיימונד האגדי.

שאקד (Shucked) – אינסוף בדיחות קרש הורסות מצחוק

3.6/5

אמנם המחזמר הזה לוקה בחסר בהרבה מתחומיו, שווה ללכת לראות אותו אך ורק בשביל מגוון בדיחות הקרש שהוא מכיל. שעתיים וחצי של צחוק אינסופי יחד הופעה מטורפת של אלכס ניואל יצדיקו את הביקור.

סיפור שלם מבוסס על תירס – ללא סיבה

המחזמר שאקד מספר את סיפורה של עיירה קטנה וסגורה שמתקיימת בעיקר משדות התירס האינסופיים שלה. יום אחד התירס נובל והעיירה בבעיה גדולה. כדי לנסות ולהציל אותה ״נסיכת העיירה״ יוצאת למצוא פתרון בעולם הגדול. היא פוגשת נוכל טיפש שמשכנע אותה להביא אותו לשם מסיבותיו הערמומיות שלו.

המחזמר לא מתאר כאן סיפור יוצא דופן שלא ראינו בעבר. בחורה תמימה יוצאת לעולם הגדול, מביאה נוכל שמנצל את תמימותה לשם השגת מטרותיו האישיות, עיירה שלמה שמסתמכת על מילותיו על בסיס שום דבר, החבר הקנאי, החברה החזקה ועוד ועוד ועוד.

השינוי היחידי של כותבי המחזמר היה להכניס תירס לכל דבר. למה תירס? אין שום סיבה. למי שתהה, שאקד זו גם הפעולה של קילוף התירס באנגלית. בקיצור, אין שום משמעות וכנראה הכותבים היו קצת שיכורים ואכלו תירס כשכתבו את המחזמר.

דבר נוסף שקצת מבאס כי אני רואה שזה ממש טרנד – המחזמר מציג אישה בתור הגיבורה הראשית, אך מאכזב לתת לה איזשהו עניין או התפתחות אמיתית. כמו בוג׳ולייט, הדמות הראשית לא מעניינת, ההתפתחות שלה לא מעניינת וכקהל לא התחברתי אליה בכלל. האם זה בגלל שכותב המחזמר גבר שמנסה לדחוף פמיניזם לתיאטרון? אולי. האם אני יודעת למה זה הפך לטרנד שכזה? לא. האם הגיע הזמן שיותר נשים יכתבו לתיאטרון? לגמרי כן.

בדיחות קרש מצילות את המצב

אז איך דבר כזה מצליח בתיאטרון ברודווי גדול? ובכן, בזכות הכתיבה השנונה והמצחיקה ביותר שלו. המחזמר לא מתיימר להיות מקורי או חכם או מרגש, הוא מצחיק ומצחיק בגדול. לאורך כל המחזמר ישנן בדיחות קרש או בדיחות אבא, איזה שתרצו, ובשפע. לקח לי קצת זמן להיכנס לזה אבל ברגע שהבנתי מה מצפה לי לא הפסקתי לצחוק.

חשוב לציין גם שהבדיחות הללו מאוד ברורות למי שדובר אנגלית ברמה גבוהה, וגם אז כישראלית שלא מכירה את כל הניואנסים בתרבות האמריקאית פספסתי כמה בדיחות. קהל עם אנגלית ממוצעת או גרועה לא יצחק באותה הרמה.

וחוץ מהבדיחות הללו החשפוש הנוסף ששאקד נותן לנו הוא שני קריינים שמספרים את סיפור המחזה ומשתלבים בו בשלל תפקידים. השילוב המשעשע של קריינות אמיתית לצד הסיפור עצמו עבד מצוין כאן ובלעדיו המחזמר היה כושל בטירוף, שלא להזכיר שמרבית הבדיחות נאמרות על ידי הקריינים עצמם.

אנסמבל שחקנים שנח מאחורי הקלעים

עכשיו שלא תטעו, יש למחזמר הרבה שירים, וואו כמה שירים. ולא סתם שירים, יש הרבה סולואים, וואו כמה סולואים. אני לא יודעת אם אלו השירים שהיו משעממים או העלילה שלא התקדמה בהם, אבל כמות הפעמים ששמתי לב והתבאסתי שיש רק אדם אחד על הבמה ששר את שעל ליבו הייתה גדולה מדי.

בכל מחזמר גדול שכזה יש אנסמבל נרחב, לפחות 8 שחקנים נוספים. לעומת וג׳ולייט או בחזרה לעתיד שעושים שימוש נרחב באנסמבל שעובד אולי הכי קשה מבין כולם, בשאקד הם היו בחופשה. בשביל מה אתם מלהקים רקדנים ושחקנים כאלו אם אתם לא מכניסים אותם לשירים השונים בצורה כזו או אחרת?

צוות שחקנים חזק ומוכשר

אך יחד עם כל הביקורת על כתיבת המחזמר עצמו, צוות השחקנים היה נהדר וחזק מאוד. זוג הקריינים, גריי הנסן ואשלי די קלי, היו חריפים וקלילים בדיוק כמו שהיה צריך. הם הובילו את המחזמר ביד רמה ותמיד היה לי כיף כשהם חזרו לבמה. היי, היו אפילו פעמים שהם ישבו בצד ומישהו אחר שר אבל אני דווקא התרכזתי בהם ובתגובות שלהם למתרחש.

גם שני הכוכבים הראשיים, קרוליין אינרביכלר ואנדרו דורנד, היו מצוינים עם ווקליות נהדרת וקלילות על הבמה. לצדם בלט במיוחד קווין קאהון ביכולות קומיות מצוינות והעובדה שהוא לא התפקע מצחוק מהמילים שלו עצמו כבר מעוררת הערכה.

אבל אין ספק שהכוכב הגדול הוא אלכס ניואל. הוא אמנם גדל בGLEE, אבל הוא מוכיח כבר כמה שנים טובות שהוא שם דבר בעולם התיאטרון. עם כמה הפקות מאחוריו, ניואל מחזיק את הכישרון הגדול במחזמר הזה. בלעדיו הסיפור וההתרגשות לא הייתה מחזיקה.

ולפני שאסיים אזרוק גם מילה טובה על התפאורה הנהדרת והמושקעת. האסם הענק שנבנה על במת התיאטרון היה יפייפה ואיפשר כמה מימדים למחזמר משעשע במיוחד.

אל תצפו במחזמר הזה להופעה מטורפת, אבל אתם מהחלט יכולים לצפות לבדיחות אינסופיות וקורעות מצחוק, כישרון נוטף מהשחקנים ואלכס ניואל אחד.

I Can Get It for You Wholesale – חוויה תיאטרונית שלמה וייחודית

5/5

אני לא יכולה לתאר מחזמר שנהניתי בו יותר מהמחזמר הזה בשנים האחרונות. יהיה לי גם קשה לתאר את הגאוניות והכישרון שנטף בהפקה הזו, אך אנסה לעשות זאת בהמשך הכתבה.

קו עדין ויפה בין הדת לבין בחירותיו האישיות של האדם

המחזמר I Can Get It for You Wholesale לוקח אותנו לניו יורק של שנות ה-30 והקושי של בחור יהודי צעיר. לאחר שנים בהן הוא ואמא שלו חיים בעוני ומכל הבא ליד, הוא מנסה לעלות בסולם הדרגות, להפוך לאיש עסקים מן המניין ולפתח עצמו כלכלית. האם הוא יצליח? מה ההשלכות של מעשיו בדרך? האם הכסף שווה הכל?

המחזמר יהודי במהותו, עם בדיחות יהודיות וישנות ואלמנטים יהודים מההתחלה ועד הסוף. אך יחד עם זאת, היהדות לא עוטפת אותו, היא לא חונקת את המחזמר. לעומת כנר על הגג, ינטל ועוד, היהדות כאן היא נספח נוסף אך לא מהות המחזמר, אלא האנשים ומסלולם. השילוב העדין שבין הדת לבין בחירותיו של האדם כשם הוא הוא זה שהופך את המחזמר לגאוני בעיניי.

כל שיר ייחודי, כל רגש מודגש

בגלל שהמחזמר מושפע המון מהיהדות, המוזיקה מושפעת גם כן. השירים כולם הזכירו לי בין להקות קלייזמרים ועד קולות ייחודיים של עולם התיאטרון. הרבה מהשירים הזכירו שירים קיימים במחזות זמר מודרנים, אך הם נכתבו 60 שנה לפניהם. 

כל שיר ושיר היה ייחודי, עם קול משלו וגוון משלו ואפילו רגש משלו. שיר אחד תיאר את הנחמה, שיר שני את האמביציה, שיר שלישי את התסכול. הרגשתי בכל תו וצליל מה הדמויות מרגישות ולאן העלילה לוקחת אותי. לא חוויתי כזה דבר כבר הרבה זמן בעולם המחזות זמר.

צוות שחקנים ברמה שלא רואים כמעט

למרבה האירוניה, הדבר שמשך אותי למחזמר הוא בכלל צוות השחקנים. הגעתי אליו בלי לדעת דבר על המחזמר, רק ידעתי שסנטינו פונטנה (טוטסי) מוביל אותו. ראיתי את כישרונו האדיר בעבר ורציתי לחוות אותו שוב, והוא לא איכזב. הוא גרם לי לאהוב דמות מורכבת ומתוסבכת, הקול שלו היה חזק ועוצמתי והוא פשוט הוביל את המחזמר ביד רמה.

לצידו פרחה גם ג׳וליה לסטר (היי סקול מיוזיקל המחזמר הסדרה), כוכבת עולה בעולם התיאטרון. אמנם היא משחקת תפקיד משני, אך היא תפסה את כל תשומת הלב כל פעם שהייתה על הבמה. השיר הכי חזק ואייקוני מובל על ידה והיא היפנטה ושבתה אותי בכל הרגשות העוברים עליה.

שאר הקאסט גם כן היה מפוצץ שמות גדולים מג׳ודי קאן, אדם צ׳נדלר ברט, שרה סטיל, רבקה נעמי ג׳ונס ועוד. יחד כאנסמבל שלם הם היו פשוט מחודדים, חלקים ועבדו מדהים כצוות.

זה נדיר לקבל הצגה כזו שכל אחד משחקניה נותן הופעה זכורה כשלכל אחד היה רגע ייחודי משלו שנצרב לי במוח.

מקשה אחת על הבמה

אבל מכל אלו, הדבר שהכי עבד בהפקה הזו הוא מכלול הבמה, התפאורה והתאורה. בגלל שמדובר באוף ברודווי, האולם עצמו היה אולם קטן, של כ-150 כיסאות, העוטפים את הבמה הנמצאת בגובה השורה הראשונה. 

התפאורה מורכבת בעיקרה מכיסאות ושולחנות אותם השחקנים מזיזים לאורך המחזמר. הרגשות וההסתבכות בעלילה מורגשים גם בסידור התפאורה הכה פשוטה. מעברי השחקנים בין הבמה לאחורי הקלעים במגוון יציאות וכניסות מוסיפים המון ומאפשרים תנועה וזרימה גם בדברים הפשוטים ביותר.

יחד עם הגאונות של התפאורה הוסיפו גאונות של תאורה שמשתלבת ממש כאחד עם המוזיקה, המשחק, הבימוי והתנועה. אם זה הבזקי אור ברגעי שיא קטנים לאורך השיר, אם זה ספוטלייט ייחודי, אם זה שינוי הגוונים לפי הסצנות. התאורה הייתה פשוט יפייפיה, במיוחד על סט כה חמים ופתוח.

הניצוח של כל זה עם כוריאוגרפיה מאת אלינור סקוט ובימוי מאת טריפ קולמן הפכו את המחזמר הזה לאחד מהמחזות זמר האהובים עליי ואחת החוויות הכי טובות שהיו לי בתיאטרון. כל כך טובה שחזרתי לראות את אותה ההצגה שבועיים אחרי, כי רציתי שזה עוד יותר ייחרט בזכרוני.

קסם התיאטרון בשלמותו

אז כל מה שנשאר לי לומר הוא שהמחזמר הזה וההפקה הספציפית הזו הם גאונות לשמה. עבודה משותפת ומיוחדת בין כל הגורמים שמעלה יצירה ייחודית וחד פעמית. המחזמר נכנס לי ללב כל כך עמוק ותמיד כיף להיזכר מחדש כמה התיאטרון יכול להיות ייחודי, שונה וקסום.

לצערי, כרגע אני לא יכולה לשלוח אתכם לקנות כרטיסים כי המחזמר רץ לתקופה מוגבלת ונסגר ב-17 לדצמבר. אך אני כולי תקווה שהוא יעבור לברודווי ויקבל את המקום הראוי לו. כמה שיותר אנשים צריכים לחוות את מה שאני חוויתי אי אז בדצמבר 2023.

הרמוני (Harmony) – מחזמר היסטורי הכי עכשווי שיש

3.9/5

מחזמר מרגש במיוחד על התקופה של עליית המפלגה הנאצית בגרמניה. אפילו 80 שנה אחרי, ובמיוחד בתקופה האנטישמית שאנו חווים היום, המחזמר הזה הכי רלוונטי לספר את הסיפור היהודי לעולם כולו.

סיפור היסטורי המרגיש הכי עכשווי שבעולם

המחזמר הרמוני הוא מחזמר שכל יהודי ולא יהודי צריכים לראות, במיוחד לאור התקופה שלנו היום. הוא מתאר את סיפור הצלחתם ונפילתם של קבוצת הזמר The Comedian Harmonists בימי עלייתה של המפלגה הנאצית בגרמניה. הסיפור המוצג לא יכל להיות יותר עכשווי לתקופה של היום, של עלייה באנטישמיות, שנאה ליהודים ואף תחושת חוסר האונים הניכרת.

הדבר שהכי מאפיין את ההצגה הזו הוא הבכי שמגיע, ברמה ששומעים לפחות חצי מהקהל מקנח את האף או אפילו בוכה בקול רם. השואה הוא נושא כאוב וקשה, אך ההדרגתיות שבה מתארים את העלייה של השנאה ליהודים על בסיס כלום ושום דבר עוד יותר מודגש, במיוחד כשלא כל חברי הלהקה יהודים.

כמו כן, סיפור חייהם מסופר על ידי אחד מהם בשנותיו המבוגרות יותר (צ׳יפ זיין) בצורה יפייפיה של קריינות לצד צפייה באירועים המתרחשים. השילוב של השניים הייתה יפייפיה והוסיפה עוד גוון לסיפור הקשה, נקודת המבט של שנים אחרי התקופה הנוראית של העם היהודי.

אפשר ללמוד המון במחזמר הזה, ובעיקר לקבל השראה מהכישרון והנחישות שלנו כעם ואפילו מהנסיונות התנגדות שגם הם מוצגים כאן ברגש רב.

שלא תטעו, ישנם המון קטעים משעשעים וקומיים בהצגה המתארים במיוחד את פועלם של הקומידיאן הרמוניסטס. אז המחזמר הוא לא רק בכי מתמשך, זה מגיע רק לקראת סוף המערכה השנייה, מבטיחה!

מחזמר ״קלאסי וישן״ בצורה הטובה ביותר

שירי המחזמר, המשחק וההתנהלות שלו מאוד מזכירים את המחזות זמר הישנים יותר, אלו שהתבססו יותר על האופרה ובלדות. הוייב הישן יותר הכניס אותי לתקופה שבה המחזמר לוקח חלק והשתלב בעיניי בצורה מושלמת.

אך יחד עם זאת, המחזמר הזה חייב צוות שחקנים חזק במיוחד כדי להעביר את העומק הרגשי הנדרש והם בהחלט כוכבים אחד אחד.

הבולטים ביותר בעיניי היו דווקא שני ״היהודים״, דני קורנפלד בתפקיד הרבי הצעיר וזל אוון בתפקיד מוביל הלהקה. שניהם הביאו את הצד הקומי ליד הצד הרגשי והאבוד בתקופה שבה שונאים אותם ללא סיבה.

לצידם ישנן שתי כוכבות גדולות – סיירה בוגס וג׳וליה בנקו. סיירה היא ותיקת ברודווי אהובה המרגשת כל פעם מחדש. לידה ישנה ג׳וליה בנקו, שחקנית עולה שהתפרסמה בעיקר בזכות תפקידה במצחיקונת. היא עולה כאן בתפקיד מקורי ראשון והיא מהפנטת במיוחד בתור המורדת של החבורה.

אך מול כולם ניצב צ'יפ זיין, שחקן דגול שמוביל את ההצגה בקריינות ופרשנות משלו. הוא מרגש ומהפנט ברמות שאי אפשר לתאר ולא יכלו למצוא מישהו מושלם יותר לתפקיד הזה.

גם כאן יש מקום לדברים מודרניים

ההפקה של המחזמר מאוד מרשימה, עם בימוי מצוין, כוריאוגרפיה מרעננת ויפה ותנועה תמידית על במה כה קטנה. הקאסט הגדול והסיפור המתמשך תמיד סיפקו עניין על הבמה כאשר יש כל כך הרבה על מה להסתכל.

החיסרון היחידי לטעמי במחזמר הזה הוא התפאורה ״המודרנית״. משיחה עם אחד השחקנים התברר כי הרעיון לתפאורה בא ממקום להנגיש את הסיפור לקהל הצעיר יותר, ולכן הבמה נראית ממש כמו מסך טלפון שחור מרצד. השימוש בסרטונים והקרנות על הרקע בהחלט עובדים לטובת הסיפור, אך לעתים הרגיש לי מעט חשוך מדי ומצועצע, בגלל הריצוד של המסך.

בנוסף, יכולת המראה של התפאורה ישב לי במקום מוזר לאורך כל המחזמר, כאשר רק בסוף הבנתי למה. ובפסקה הבאה יהיה ספוילר קצר על השימוש בתפאורה הזו.

לקראת סוף ההצגה ישנו רגע שבו נורות רבות יורדות על הבמה. הנורות הללו משתקפות בתפאורה השחורה ויוצרות הדמייה של אלפי אורות ברחבי הבמה. למי מכם שהיה ביד ושם ומכיר את המיצג לזכר ילדי השואה יבין כעת את הדמיון. מעט נרות משתקפות במראות ויוצרות אשלייה של מיליון וחצי נרות קטנים.  החיבור של שניהם, בין אם נעשה במכוון ובין אם לא, שברו אותי סופית. 

המחזמר הזה הוא לא מחזמר קומי, הוא גם לא נועד לתאר מציאות יפה. הוא מציג אנטישמיות בפנים, את הקרע שבין יהודים ללא יהודים בגרמניה הנאצית, את השנאה הגוברת ועולה. המחזמר מזכיר את המציאות הקרה שעמנו היה צריך לסבול בעבר, ולצערי עדיין סובל היום. אז רק לשם התזכורת הכואבת, אל תפספסו את הרמוני.