ביקורת על המחזמר חמש השנים האחרונות (The Last Five Years) – מחזמר אינטימי על סיפור אהבה מסופר משתי זוויות זמן שונות. עם ניק ג'ונאס ואדריאן וורן על במת ברודווי, הפקה מושקעת ויזואלית אך לא תמיד מצליחה לרגש. למי זה מתאים, ומה עבד פחות טוב על הבמה הגדולה? כל הפרטים בביקורת.
ביקורת על המחזמר Floyd Collins – דרמה מוזיקלית מרגשת שמבוססת על סיפור אמיתי משנות ה-20. תפאורה מקורית, ביצועים חזקים של ג׳רמי ג׳ורדן וליזי מקאלפין, ומוזיקה מורכבת שמחלקת את הקהל. האם זה מחזמר לכל אחד?
ביקורת על המחזמר Just in Time – להיט ברודווי חדש בכיכובו של ג׳ונתן גרוף, שמביא את סיפור חייו של בובי דרין לבמה. עם אולם אינטראקטיבי, בימוי יצירתי, הופעות מעולות ותפאורה חדשנית, זהו ג׳וקבוקס שונה מכל מה שראיתם. האם זה הלהיט הבא של ברודווי?
ביקורת על ההופעה Old Friends בניו יורק – מחווה מוזיקלית לסטיבן סונדהיים עם ליה סלונגה, ברנדט פיטרס וקאסט כוכבים. למי זה מתאים? מה עבד מעולה ומה פחות? כל הפרטים בביקורת.
"פרח השכונות" הוא מחזמר שכשתצאו ממנו, תרצו לרוץ לקנות כרטיסים שוב. גם אם אתם לא חובבי שירי טיפקס, ההפקה הזו מצליחה להפתיע. זהו ערב מהנה ומרגש, עם צוות שחקנים מוכשר בצורה יוצאת דופן, שמביא לכל שיר צבע וחדשנות – כך שתרצו לשמוע אותם שוב ושוב.
המחזמר "פרח השכונות", המבוסס על שיריה האהובים של להקת טיפקס, מגולל את סיפורם של יוסי ואורית – שני חברי ילדות שגדלו יחד ועשו הכל ביחד, עד שהאהבה ביניהם פרחה. אך כשסוד משפחתי מתגלה, יוסי נאלץ לשנות כיוון ולהתרחק מאורית בעקבות רצונות אביו.
העלילה מצליחה לשלב באופן מבריק בין סיפור מופרך ומשעשע לבין רגעים אותנטיים ונוגעים ללב. אודי גוטשלק וקובי אוז יצרו מחזמר שיודע לצחוק על עצמו, מבלי לוותר על העומק והרגש שמתחברים לכל כך הרבה אנשים. מצאתי את עצמי מרותקת, מופתעת וצוחקת – כל זה בהופעה אחת בלתי נשכחת.
אחד ההישגים המרשימים ביותר של המחזמר הוא השילוב האורגני של שירי טיפקס בעלילה. במרבית הקטעים השירים לא רק משתלבים בסיפור, אלא ממש מקדמים אותו, מה שמייחד את המחזמר הזה מרוב מחזות הזמר הג'וקבוקסיים (מבוססים על שירי אומן מפורסם). לעיתים קרובות אפילו שכחתי שמדובר בשירים קיימים – וזה רק מעיד על העבודה המצוינת שנעשתה כאן.
כמו כן, הניהול המוזיקלי של אלעד פרץ ראוי לציון מיוחד. הוא הצליח לקחת את השירים המוכרים ולהעניק להם עיבודים מרעננים ומרגשים, עם שילוב דואטים, מקהלות ונגיעות יצירתיות שהפכו את המוזיקה ללב הפועם של המחזמר.
המחזמר רווי בשחקנים מצוינים, אם זו שיפי אלוני ההורסת מצחוק או דניאל חסין הצבעוני, אבל אין ספק שכוכב המופע היה עמית שושני. ההופעה שלו הייתה אנרגטית, מרגשת ומלאת חן, והוא הביא לדמותו של יוסי עומק ואותנטיות. מלבד יכולות המשחק המרשימות, הוא גם הפגין כישורי שירה מעולים, שנשמעו כאילו נולדו בלי מאמץ. אני בטוחה שהוא כוכב עולה בעולם התיאטרון, ומחכה לראות אותו שוב על הבמות.
לצידו, סוזנה פפיאן בתפקיד אורית הפתיעה וריגשה אותי. לא הכרתי אותה קודם, אבל הביצועים הקוליים שלה היו יוצאי דופן, והיא הצליחה להוציא משירי טיפקס צלילים ורגש שלא דמיינתי שאשמע. היא ושושני היו צמד מהפנט על הבמה, ושידרו אותנטיות ומגע של קסם לאורך כל ההופעה.
אסיים את הביקורת המתרברבת הזו עם תשבוחות כמובן על צוות ההפקה, ובעיקר על הנגנים המופלאים שישבו על הבמה. מלבד התגובות המקסימות שלהם והצחוק האמיתי מהבדיחות שרצו מולם, אהבתי מאוד גם את השילוב שלהם בצורה כזו או אחרת בעלילה שכמעט ונראתה כאילו הייתה אילתור של שיפי אלוני באותו הרגע.
מלבדם הבמה שילבה גימיקים מאוד נחמדים שעבדו יפה מאוד, במיוחד כששילבו אותם עם התפאורה ובעלילת ההצגה בצורה מאוד מודעת. היצירתיות שהביאו שם הייתה בהחלט הברקה, גם בגלל הצחוק שבגימיקים הללו וגם בגלל המודעות הרבה לאבסורדיות שלהם מלכתחילה.
אין ספק ש"פרח השכונות" היא אחת ההצגות הטובות ביותר שנעשו על בסיס שירי אמן ישראלי. עם שילוב של נוסטלגיה ישראלית אהובה, סיפור ייחודי והומור שנון, אם אתם מחפשים ערב שכולו רגש, צחוק ושירים שכולנו מכירים – אל תפספסו אותו!
״מיקי מציל״ היא הוכחה נוספת שקבוצת צעירי הקאמרי היא קבוצה חריפה, חסרת גבולות ופה כדי להרים את התיאטרון לרמה אחרת. הקבוצה הזו ויוצריה נותנים לי תקווה להמשך התיאטרון הישראלי והצלחתו.
ההצגה ״מיקי מציל״ לוקחת אותנו למסע אחורה בזמן עם משימה אחת ברורה – להציל את יצחק רבין. מיקי, סוכן שב״כ צעיר ופטריוט, מתנדב למשימה, אך למרבה הפתעתו בתל אביב של שנת 1995 הוא נתקל בהוריו הצעירים. כעת הוא מנסה להציל גם אותם מבגידה ששינתה את חייהם, ואת חייו.
ירון אדלשטיין, שהביא לנו גם את רינגו, חוזר עם סיפור בועט, יצירתי ולא צפוי בעליל. יש לו יכולת לכתוב סיפורים נורמטיביים ולהכניס אליהם טוויסטים הזויים אך משעשעים במיוחד שוגרמים לנו כקהל להנות מכל רגע. ״מיקי מציל״ ממשיך את הכיוון המופרך עם נסיעה בזמן להצלת ראש הממשלה שגחמותיו של ילד שגדל בבית הרוס עלולות לפגוע במשימה החשובה.
למרות מגוון הדמויות השונות, הצליחו ליצור גם התפתחות של כל אחת מהדמויות וקשרים עמוקים שנוצרים בפחות משעה. נכון, לפעמים חלק מהבדיחות היו מגוחכות, אבל זה לא שינה הרבה כי עדיין הייתה התקדמות ומוסר השכל מתוק במיוחד.
ההצגה מצליחה להשאיר אותנו כקהל על קוצים עם קווי עלילה מפתיעים, בדיחות משעשעות וטוויסטים שאפילו אני לא ציפיתי להם. אדלשטיין יחד עם הבימוי של עמית אפטה יצרו כאן עוד יצירת מופת של צעירי הקאמרי האהובים עליי מכל. אבל הכי חשוב, הם יצרו הצגה שיכולה לעודד צעירים להגיע ולצפות בתיאטרון המזדקן.
זה לא סוד שאני מעריצה שרופה של קבוצת הצעירים הזו שתמיד מצליחה להעלות לי חיוך ענק על הפנים. מרינגו, שלום לך ארץ ועד טרמפולינה המשעשע במיוחד, הקבוצה הזו תמיד מצליחה להביא אותה באווירה תוססת, אנרגטית ולא לוקחת עצמה ברצינות. היא מורכבת מקבוצה של צעירים מוכשרים במיוחד שיודעים לרכב בין הרגש העמוק לבין השטחיות המצחיקה.
בהיכרותי עם הקבוצה אי אפשר שלא להבחין ״בכוכבים״ שזוכים בתפקידים הראשיים או הגדולים יותר לצד אלו שמחכים עדיין לתורם. אוריה יבלונובסקי הוא מהזן השני. בהצגות הקודמות של הקבוצה הוא תפס לו תפקידים משניים משעשעים במיוחד, גונב את תשומת הלב בהצגות מסוימות ומשעשע במיוחד באחרות. כעת, ב״מיקי מציל״, הוא זוכה סוף סוף לספוטלייט שמגיע לו.
הוא הצליח להפתיע אותי בצד שלו שעוד לא יצא לי לראות, ואיזה כיף זה בשבילי כקהל. הוא הביא הרבה חן לדמות, יחד עם הנואשות של לתקן עוולות ילדות. הכימיה שלו עם יעלי רוזנבליט הייתה פשוט מטורפת והוסיפה עוד להופעה הנהדרת שלו. אבל הדובדבן של הקצפת היה הקשר שלו עם רוני נתנאל שפשוט עשה לי צמרמורות בכל הגוף.
יבלונובסקי ונתנאל שיחקו אמא ובן בצורה כל כך משכנעת שהייתי בטוחה לרגע שהוא באמת נסע בזמן ופגש את אמא שלו בתל אביב. הקשר והמבט העמוק ששרר בין שניהם היה פשוט שובה והשכיח את כל הבעיות שמסביב. נדיר מבחינתי לחוות דבר שכזה ואיזה כיף שזה קרה עם שני שחקנים כל כך טובים.
ואם נחזור לגברת רוזנבליט, גם היא הביאה אותה בהופעה קצת שונה ממה שהיא בדרך כלל נותנת. זכיתי לצפות בעומק וברגש שאני יודעת שהיא יכולה להביא אבל לא תמיד זוכה לעשות זאת ברצינות שמגיעה לה. אני כבר יודעת שלה מצפה עתיד ורוד בתיאטרון, ואיזה כיף שגם יבלונובסקי ונתנאל איתה שם.
ההצגה ״מיקי מציל״ היא הפסקה מבורכת מהמציאות של היום, עם ״מה אם?״ מופרך ככל שיכול להיות, הפתעות לאורך הדרך ומשחק מצוין של צוות שחקנים מוכשר במיוחד. לא תתחרטו ותהנו מכל רגע!
האדסטאון הוא מחזמר ייחודי ומשרה אווירה חמימה לכל אורכו. לכל חובבי הז׳אנר הוא תענוג צרוף, אך לכל מי שלא אוהב מחזות זמר המבוססים אך ורק על שירים הוא עלול להיות מרוח וארוך.
המחזמר האדסטאון מספר את סיפורם של אורפיאוס ואורידיקה מהמתוס היווני הקדום. בסיפור האהבה שלהם, אורידיקה מתפתה אחר האדס ויורדת אל השאול, ואחריה מגיע אורפיאוס בניסיון להציל אותה. האם יצליח להציל את אהובתו מידיו של האדס?
המחזמר ״מנוהל״ על ידי המספר שלנו, הרמס, המעביר אותנו בכל תלאות הסיפור, התחושות והמחשבות העמוקות ביותר של הדמויות שלנו והכאבים הגדולים שהן עוד יחוו. המסגרת שהרמס נותן לנו מכווינה את כל המחזמר בצורה נהדרת וחסרת מאמץ הראויה לציון.
הסיפור מאוד ייחודי ומעניין, כמו כל הסיפורים היווניים, וכמו מחזות זמר רבים (כמו רנט, עלובי החיים ועוד) הוא מסופר כולו דרך שירים ללא דיאלוגים המפרידים ביניהם. אני אישית לא חובבת ז׳אנר מחזות הזמר הללו ובגלל זה ההנאה שלי הייתה מוגבלת, אבל כל מי שכן אוהב קיבל הופעה מהפנטת, מרתקת וחמימה.
מלבד זאת, הרגשתי לעתים שהסיפור נמרח מעט ויכל היה בכיף להסתיים אחרי שעה וחצי במקום שעתיים וחצי שמעבירים אותנו. לעתים הייתה חזרתיות ועלילה לא הכי ברורה שהועברה בשיר, אך היתרון היחידי היה שהשירים של המחזמר היו מצוינים והעבירו את הזמן בכיף.
השירים של המחזמר היו נעימים וקסומים, בסגנון ג׳אזי שהתבטא בכל התפאורה, התלבושות והסטייל שניצב לפניי. את השירים כתבה אנאיס מיטשל והיא אף הוציאה אלבום קונספט בעקבותיו שזכה להצלחה רבה. שיריה כתובים בדרך שלא רואים בתיאטרון השמרני או אפילו המודרני והם מעוררים סקרנות ועניין, אפילו אם הם לעתים חוזרים על עצמם.
כמו כן, אווירת הג׳אז של המוזיקה התאימה כמו כפפה ליד לסיפור עתיק היומין המסופר. השירים מרוחים ועדינים ומלאי הרמוניות יפייפיות שמכניסות אותנו לסיפור המסתורי והעתיק של המחזמר. התפאורה מדמה מועדון ג׳אז ומשלבת את להקת הנגנים עליה בצורה יפייפיה ואותי זה תמיד שובה. הרגשתי שנכנסתי למועדון חמים ונעים והייתי בתוך הסיפור, במיוחד עם דמות המספר שהובילה את המחזמר בצורה מופתית.
בהצגה שאני ראיתי מרבית השחקנים היו המחליפים, ולצערי לא כולם היו חזקים מספיק. אצל חלקם לא הורגש בכלל הפער והם היו מצוינים, אך חלקם, במיוחד השחקנית הראשית, לא החזיקו את התפקיד. הכימיה עם שאר השחקנים לא הייתה קיימת וחלק מהחוויה הרגישה לא אותנטי ודלה. זה לא מנע ממני להנות מהעלילה, התפאורה או השירים אבל זה כן הוריד מעט מהאווירה שנוצרה בתיאטרון.
מלבדם, הכוכב הראשי היה ג׳ורדן פישר, הצובר תאוצה רבה בשנים האחרונות בתיאטרון ובטלוויזיה. הוא שיחק כמו שהוא תמיד משחק, באובר דרמטיות שלפעמים מתפרשת בעיניי כלא אותנטית, אך הוא שר מצוין והיה מאוד כריזמטי על הבמה. לצידו שאר השחקנים הראשיים היו חמודים ביותר ונתנו הופעה טובה.
המחזמר נפתח עם שיר המציג לנו את כל הדמויות שנכיר במהלכו, עם תפאורה שבמרכזה במה מסתובבת וכוריאוגרפיה זרוקה אך שמורה. ובמילים אחרות, המחזמר התחיל עם שיר שנורא הזכיר את השביט הגדול, עם תפאורה מסתובבת ומרפסות שהזכירו נורא את המילטון רק מברזל ולא מעץ וכוריאוגרפיה שהזכירה מעט את אמריקן אידיוט.
המחזמר שכל עולם התיאטרון מתלהב ממנו כל כך הרבה היה מבחינתי שילוב של כמה מחזות זמר מצליחים והאלמנטים החזקים שבהם. אני לא נגד ״העתקה״, כי בואו נודה בזה שבעולם של היום קשה להיות מקורי במאה אחוז. אבל אם כבר לוקחים השראה אל תעשו את זה כל כך בולט. ואם כבר עושים זאת, עשו זאת כמו שצריך. בהפקות אחרות פחות פופולאריות היה למשל שימוש הרבה יותר חכם של הבמה המסתובבת מאשר בהפקה הזו.
האדסטאון הוא מחזמר אהוב מאוד בעולם התיאטרון ומחזיק עדת מעריצים גדולה סביבו. הוא ייחודי עם סיפור טוב אבל בעיני הוא מוערך יתר על המידה והוא מאוד נשען על אלמנטים טובים ממחזות זמר אחרים.
המחזמר גוטנברג! מכיל הומור מסוג מאוד מסוים שלא מתאים לכל אחד. הוא מסתמך בעיקר על שני השחקנים שלו, ג׳וש גאד ואנדרו ראנלס, אבל גם הם לא מספיקים כדי להפוך אותו למעניין.
המחזמר עוקב אחרי שני חברים שרוצים לכתוב מחזמר. הם מנסים לחשוב על רעיון מקורי ומגיעים למסקנה שהם יכולים לכתוב על ממציא המדפסת – יוהן גוטנברג. בגלל שאין יותר מדי לסיפור, הם ממציאים עלילה עם רומנים, אנשים רעים ועוד שלל דמויות רקע.
הייחודיות של המחזמר היא שכלל התפקידים משוחקים על ידי שני שחקנים בלבד, והמעבר בין דמות לדמות מתבצע באמצעות כובעים. כלומר, כשהשחקן מחליף דמות הוא גם מחליף כובע, פשוט וחמוד.
הבעייתיות כאן היא שהמחזמר משעמם, פשוט ככה. הסיפור והניסיון להפוך אותו למעניין כשל בעיניי וההומור שהוא מסתמך עליו לא מצחיק בעיניי כולם. מרבית הבדיחות והקטעים לא הזיזו לי את העפעף הימני ונותרתי עם סיפור דל, משחק מצוין אך לשווא ובזבוז של שעתיים וחצי מזמני.
כשהעלו אותו שוב בברודווי היו חייבים למצוא שמות גדולים שיובילו אותו עם הכריזמה וההומור שחייבים למחזמר שכזה. הרי הוא נשען אך ורק על שני שחקנים והם צריכים להיות טובים מספיק בשביל להחזיק אותו. לא רק זה, השחקנים חייבים כימיה מדהימה ביניהם שתישפך מהבמה בכל שיר וקטע מעבר.
ג׳וש גאד ואנדרו ראנלס בהחלט מספקים את הסחורה והצפייה בהם הייתה תענוג צרוף. הם הכירו לראשונה לפני שנים רבות כשהם פתחו בברודווי מחזמר חדשני וחצוף, ספר המורמונים. מאז הם שמרו על חברות טובה ועוקצנית, כשהם לא מתביישים לרדת זה על זה אבל גם לתמוך ולהכיר בחוזקות אחד של השני.
ההופעה של שניהם מצוינת כי הם עושים מה שהם הכי טובים בו, לצחוק על עצמם ועל הסיפור. גאד לא זמר גדול אך קומיקאי מרהיב וראנלס משלים עם התיאטרליות והקלילות בעזרת הניסיון הרב שיש לו בעולם התיאטרון. נורא נהניתי מההופעה שלהם, אך חבל שהיא הייתה במחזמר שלא התחברתי אליו אפילו לא במעט.
אציין גם שבמחזמר שכזה, שבו רק שני שחקנים צריכים להחזיק את כל הסיפור, השירה הלקויה של גאד הפריעה לי. לכל אחד מהם היו הרבה קטעי סולו וכשגאד היה לבדו זה לא החזיק בעליל ואף חיכיתי שייגמר. הוא יודע שהוא לא זמר גדול ולכן הוא ניסה הרבה פעמים להכניס פן הומוריסטי לזה, אבל לא תמיד זה עבד.
אמנם לא התחברתי לסיפור, עדיין נהניתי מההפקה עצמה וההשקעה שנכנסה אליה. התפאורה הייתה מאוד ביתית ומתוקה והתאימה לי מאוד לאווירה שרצו לייצר. היא הייתה קטנה ומצומצמת, כי בסוף השחקנים על הבמה לאורך כל המחזמר, אבל נתנה מקום לנגנים שישבו ממש ליד שני הכוכבים.
ההתייחסות לנגנים גם היא הייתה מקסימה ונורא התחברה לשבירת הקיר הרביעי שמתרחשת במחזמר. מההתחלה הדמויות פונות לקהל ומתייחסות לערב כמו שהוא – הופעה, והכל הרגיש מאוד שלם בהיבט הזה ונתן נפח נוסף שאפשר לראות במחזות זמר כמו למשל SIX.
כמו כן, אפקט הכובעים היה בהחלט חמוד ונתן הרבה עניין, במיוחד כשאין החלפת תלבושות או יציאה וכניסה של שחקנים. בשלב מסוים הבנתי את הקטע ודי נמאס לי ממנו, אבל היצירתיות שהכניסו לאלמנט הזה בהחלט ראויה להערצה.
ולבסוף, הדובדבן שבקצפת בהפקה הזו הוא האורח שמגיע בכל הופעה. זה ידוע שבסוף ההופעה מגיע ״מפיק״ ונכנס לסיפור מהקהל ותמיד זה נחמד לראות את מי הם מצליחים להביא. משחקני ברודווי מפורסמים, לבמאי קולנוע, שחקני פוטבול ועד זוכי אוסקר למיניהם. ההפקה הולכת מעל ומעבר להביא סלב חדש כל הצגה ואי אפשר שלא להעריך את ההשקעה הרבה.
אני אישית לא התחברתי למחזמר שמבוסס ברובו על סיפור מומצא ומופרך, אך זה לא אומר שאתם לא תהנו ממנו. אם אתם אוהבים את השחקנים ואת סוג ההומור הזה, אל תפספסו אותו לפני שהוא יורד!
גרסת המחזמר של אלאדין כיפית ומלאת קסם והיא ההצגה המושלמת לילדים. אך, לצערי הרב, בשל שינויים קלים בין הסיפור בסרטים לבין המחזמר ההפקה התיאטרונית איננה מספיקה למבוגרים שבינינו.
המחזמר, המבוסס על הסרט המצויר של דיסני, מספר את סיפורו של אלאדין, בחור עני וגנב אשר בעקבות רצף של מקרים משיג את מנורת הזהב אשר בתוכה לא אחר מאשר ג'יני מגשים משאלות. כיצד אלאדין ינצל את שלושת משאלותיו? האם יצליח להתחתן עם הנסיכה אותה הוא אוהב?
הסיפור של אלאדין אהוב ומוכר על ידי כולם והוא קיבל סרט מצויר, סרט מעובד אנושי ומחזמר שרץ בברודווי כבר שנים רבות. הוא עבר עיבודים שונים מהסרט המקורי, והמחזמר קרוב לסרט החדשני יותר מאשר למקור המצויר. בגלל עיבוד לבמה כמה שינויים היו הכרחיים, אך לדעתי הם עבדו כנגד הסיפור ולא לטובתו.
כצפוי, דמות הקוף האהוב ירדה ובמקומו נכנסו 3 חברים משעשעים לאלאדין הגיבור. החברים הללו תופסים 2 שירים שלמים במחזמר ומספקים את ההפוגות הקומיות שלא באמת צריך. הנוכחות שלהם מיותרת, מכניסה צד לא באמת מובן באישיותו של אלאדין והורסת את כל סיפור הגדילה שלו.
במקום להוריד את הקוף ולהוסיף לטרגיות שבחייו של אלאדין, הוספו דמויות שתופסות לנו זמן במה יקר ושבגללן הרגעים המרגשים באמת נדחסים לכדי 5 דקות כי אי אפשר למרוח את ההצגה יותר מדי. אז בשביל מה זה היה הכרחי? כדי לתת להם קצת עומק שלא באמת התקבל? מיותר.
אך כל השינויים האלו בעלילה רלוונטים בעיקר למבוגרים שהולכים למחזמר. לילדים זה כנראה לא ישנה והם עדיין יהנו מהכניסה לעולם הפיקטיבי והמדומיין.
התפאורה של המחזמר פשוט מופלאה, עם סטייל יפייפה של אגרבה, עם בניינים מיוחדים ותלבושות ייחודיות. המקומות שבהם המחזמר מתרחש לא קלים לעיבוד בימתי בתפאורה ולדעתי עשו עבודה יפייפיה, גם בשילוב האפקטים השונים כמו הכניסות והיציאות של הג׳יני מהמנורה.
התמונה הכי מרשימה הייתה דווקא מערת האוצרות אליה נכנס אלאדין. האפקטים, התפאורה, התאורה והשילוב של כולם היו קסומים ובהחלט שבו אותי.
בנוסף, השירים היו קסומים בדיוק כמו שאנחנו מכירים אותם. אמנם היו כמה שירים נוספים (ולא כולם מועילים באמת) עדיין כל שיר היה באווירה המוכרת והאהובה לכולנו ועם כוריאוגרפיה ייחודית ויפייפיה שליוותה את הכל.
אני אתחיל ואומר שהביקורת הבאה אינה נגד השחקנים עצמם, אלא נגד הליהוק הלא תואם שלהם. השחקנים עשו כמיטב יכולתם, אך לצערי לפעמים אתה צריך לראות את מה שאתה מדמיין.
אפתח בדמיון המודרך הבא – כשאתם מדמיינים את אלאדין, מה אתם מדמיינים? בחור גבוה או נמוך? צנום או שרירי? קטן או גדול מימדים? בואו אענה על השאלה, כי היא מבוססת על הסרט עצמו. אלאדין תמיד היה בחור נמוך יחסית, צנום אך לא רזה מדי ועם חיוך ענקי מפה לאוזן.
בהפקה שאני ראיתי ליהקו בחור גבוה ורזה במיוחד שלא תאם בכלל את הדמות שאני דמיינתי מילדותי, מה שנקרא במינוח המקצועי יותר – מיסקאסט (ליהוק לתפקיד שבהכרח השחקן אינו עונה לדרישות הפיזיות, למשל גבר לתפקיד אישה, מבוגר לצעיר, רזה ביותר לדמות שרירית). המחזמר המילטון למשל השתמש במיסקאסט עד הסוף כשכל הדמויות ההיסטוריות (שבבירור היו לבנות) מבוצעות על ידי שחקנים ממגוון רקעים.
לעומת המילטון, המיסקאסט שבוצע כאן היה אך ורק בדמות אחת. כשמדובר בדמות אחת זה לא ליהוק מכוון לשם ״הבדיחה״ או האומנות, זה פשוט ליהוק שגוי. השחקן היה נורא חמוד, אבל כל הריקודים המיוחדים נראו עליו מוזר, הכימיה שלו יחד עם יסמין הנמוכה ביותר נראתה לא נכונה ולשים אותו ליד שלושת חבריו גם נראתה לא במקום. בקצרה – התפקיד הזה לא התאים לו בכלל.
לידו גם השחקן של הג׳יני היה מאוד משעשע אך נראה כבר שהוא מבצע את התפקיד בצורה מאוד מכנית ואולי הגיע הזמן לשינוי. אך אל דאגה, שלושת החברים היו נהדרים, ג׳פאר היה מצוין וצוות האנסמבל היה סביר ביותר.
ההפקה של אלאדין מאוד מאכזבת בביצוע שלה, אבל היא לא זקוקה להרבה כדי להרשים את כמות הילדים שמגיעים לצפות בה ועדיין ממלאים אולמות יום אחרי יום.
אמנם המחזמר הזה לוקה בחסר בהרבה מתחומיו, שווה ללכת לראות אותו אך ורק בשביל מגוון בדיחות הקרש שהוא מכיל. שעתיים וחצי של צחוק אינסופי יחד הופעה מטורפת של אלכס ניואל יצדיקו את הביקור.
המחזמר שאקד מספר את סיפורה של עיירה קטנה וסגורה שמתקיימת בעיקר משדות התירס האינסופיים שלה. יום אחד התירס נובל והעיירה בבעיה גדולה. כדי לנסות ולהציל אותה ״נסיכת העיירה״ יוצאת למצוא פתרון בעולם הגדול. היא פוגשת נוכל טיפש שמשכנע אותה להביא אותו לשם מסיבותיו הערמומיות שלו.
המחזמר לא מתאר כאן סיפור יוצא דופן שלא ראינו בעבר. בחורה תמימה יוצאת לעולם הגדול, מביאה נוכל שמנצל את תמימותה לשם השגת מטרותיו האישיות, עיירה שלמה שמסתמכת על מילותיו על בסיס שום דבר, החבר הקנאי, החברה החזקה ועוד ועוד ועוד.
השינוי היחידי של כותבי המחזמר היה להכניס תירס לכל דבר. למה תירס? אין שום סיבה. למי שתהה, שאקד זו גם הפעולה של קילוף התירס באנגלית. בקיצור, אין שום משמעות וכנראה הכותבים היו קצת שיכורים ואכלו תירס כשכתבו את המחזמר.
דבר נוסף שקצת מבאס כי אני רואה שזה ממש טרנד – המחזמר מציג אישה בתור הגיבורה הראשית, אך מאכזב לתת לה איזשהו עניין או התפתחות אמיתית. כמו בוג׳ולייט, הדמות הראשית לא מעניינת, ההתפתחות שלה לא מעניינת וכקהל לא התחברתי אליה בכלל. האם זה בגלל שכותב המחזמר גבר שמנסה לדחוף פמיניזם לתיאטרון? אולי. האם אני יודעת למה זה הפך לטרנד שכזה? לא. האם הגיע הזמן שיותר נשים יכתבו לתיאטרון? לגמרי כן.
אז איך דבר כזה מצליח בתיאטרון ברודווי גדול? ובכן, בזכות הכתיבה השנונה והמצחיקה ביותר שלו. המחזמר לא מתיימר להיות מקורי או חכם או מרגש, הוא מצחיק ומצחיק בגדול. לאורך כל המחזמר ישנן בדיחות קרש או בדיחות אבא, איזה שתרצו, ובשפע. לקח לי קצת זמן להיכנס לזה אבל ברגע שהבנתי מה מצפה לי לא הפסקתי לצחוק.
חשוב לציין גם שהבדיחות הללו מאוד ברורות למי שדובר אנגלית ברמה גבוהה, וגם אז כישראלית שלא מכירה את כל הניואנסים בתרבות האמריקאית פספסתי כמה בדיחות. קהל עם אנגלית ממוצעת או גרועה לא יצחק באותה הרמה.
וחוץ מהבדיחות הללו החשפוש הנוסף ששאקד נותן לנו הוא שני קריינים שמספרים את סיפור המחזה ומשתלבים בו בשלל תפקידים. השילוב המשעשע של קריינות אמיתית לצד הסיפור עצמו עבד מצוין כאן ובלעדיו המחזמר היה כושל בטירוף, שלא להזכיר שמרבית הבדיחות נאמרות על ידי הקריינים עצמם.
עכשיו שלא תטעו, יש למחזמר הרבה שירים, וואו כמה שירים. ולא סתם שירים, יש הרבה סולואים, וואו כמה סולואים. אני לא יודעת אם אלו השירים שהיו משעממים או העלילה שלא התקדמה בהם, אבל כמות הפעמים ששמתי לב והתבאסתי שיש רק אדם אחד על הבמה ששר את שעל ליבו הייתה גדולה מדי.
בכל מחזמר גדול שכזה יש אנסמבל נרחב, לפחות 8 שחקנים נוספים. לעומת וג׳ולייט או בחזרה לעתיד שעושים שימוש נרחב באנסמבל שעובד אולי הכי קשה מבין כולם, בשאקד הם היו בחופשה. בשביל מה אתם מלהקים רקדנים ושחקנים כאלו אם אתם לא מכניסים אותם לשירים השונים בצורה כזו או אחרת?
אך יחד עם כל הביקורת על כתיבת המחזמר עצמו, צוות השחקנים היה נהדר וחזק מאוד. זוג הקריינים, גריי הנסן ואשלי די קלי, היו חריפים וקלילים בדיוק כמו שהיה צריך. הם הובילו את המחזמר ביד רמה ותמיד היה לי כיף כשהם חזרו לבמה. היי, היו אפילו פעמים שהם ישבו בצד ומישהו אחר שר אבל אני דווקא התרכזתי בהם ובתגובות שלהם למתרחש.
גם שני הכוכבים הראשיים, קרוליין אינרביכלר ואנדרו דורנד, היו מצוינים עם ווקליות נהדרת וקלילות על הבמה. לצדם בלט במיוחד קווין קאהון ביכולות קומיות מצוינות והעובדה שהוא לא התפקע מצחוק מהמילים שלו עצמו כבר מעוררת הערכה.
אבל אין ספק שהכוכב הגדול הוא אלכס ניואל. הוא אמנם גדל בGLEE, אבל הוא מוכיח כבר כמה שנים טובות שהוא שם דבר בעולם התיאטרון. עם כמה הפקות מאחוריו, ניואל מחזיק את הכישרון הגדול במחזמר הזה. בלעדיו הסיפור וההתרגשות לא הייתה מחזיקה.
ולפני שאסיים אזרוק גם מילה טובה על התפאורה הנהדרת והמושקעת. האסם הענק שנבנה על במת התיאטרון היה יפייפה ואיפשר כמה מימדים למחזמר משעשע במיוחד.
אל תצפו במחזמר הזה להופעה מטורפת, אבל אתם מהחלט יכולים לצפות לבדיחות אינסופיות וקורעות מצחוק, כישרון נוטף מהשחקנים ואלכס ניואל אחד.
