בצפייה במחזה המלט, מאת תיאטרון הבימה בשיתוף עם סמינר הקיבוצים, נתקלתי בעיבוד מודרני, ביצוע מדויק מצד השחקנים ותלבושות יפיפיות שרק עשו לי חשק לחזור שוב.
רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!
הגעה ללא היכרות מקדימה עם המחזה
המחזה המלט מתאר את קורותיו של המלט הנסיך, שאביו מת לפתע ודודו תופס את המלוכה ואת המלכה. רוחו של אביו מופיעה למולו ומספרת כי נרצח על ידי אחיו ומצווה על המלט לנקום את מותו. מכאן מעשיו מובילים את הממלכה לזעזוע גדול שאין חזור ממנו.
הגעתי למחזה בלי שום ידע מקדים על המלט, לא הסיפור ולא אף גרסה קודמת. כן אני אודה, אני כמעט 30 שנה בעולם ואף פעם לא חקרתי או צפיתי במחזה הזה. אבל במקום להתבייש אני רואה זאת כגאווה שיכלתי לבוא להצגה הזו עם עיניים טריות ומבט רענן.
המחזה הוא שייקספירי ומכאן ישנה טרגדיה גדולה ושפה שתגרום לי להתאמץ לאורך כל ההצגה כדי לנסות ולהבין על מה הם מדברים. יכול להיות שזו הסיבה שבגללה אני לא מתחברת למחזות שייקספירים קלאסיים. אבל ברגע שכבר התרגלתי לשפה ולצורת התבטאות הצלחתי להיכנס עמוק לעלילה המתוסבכת והדרמה שניצבה מול עיני.
לקחת משהו ישן ולהכניס בו אלמנטים מודרנים
רק מהצצה בגרסאות קודמות ניכרת המודרנית והיצירתיות של ההפקה בניצוחו של הבמאי מאור זגורי (זה אני). לאורך כל המחזה אנו צופים בשילוב של נקודות קטנות של קומדיה בין הקטעים הדרמטיים הקשים. זגורי משחק כאן בין שני המובנים בצורה מופתית וכיפית עם אינטרפרטציה מרעננת ומסקרנת.
אם יש משהו שאני אוהבת זה לקחת משהו ישן ולעבד אותו ליצירה כמעט חדשה לגמרי, ממש כפי שעשו באוקלהומה בברודווי. זגורי וכל צוות ההפקה לא פחדו לקחת סיכונים, להביא את שייקספיר למאה הנוכחית עם הומור ועקיצות מדויקות.
הדבר הראשון הבולט הוא התנועתיות והמוזיקה העכשווית שמירי לזר הנחילה בהצגה. מהתנועות הדרמטיות הקטנות ועד קטע ריקוד שנתן לנו את נדיר אלדד בלי חולצה. אפילו התאורה הרשימה אותי במיוחד, וזה מסוג הדברים שאני בדרך כלל לא שמה עליהם דגש. שילוב המוזיקה והתנועה בהחלט הכניסו את הצופה לאווירה של המחזה, גם מבחינת המודרניות שבו וגם מבחינת השייקספיריות שבו.
עוד צד חזק מאוד שהרשים אותי במיוחד היה התלבושות המדהימות שעיצבו ליטל רייס ואלונה ויינשטיין. קינאתי בכל שחקן, גם אלו ששיחקו אישה וגם אלו ששיחקו גבר, וזה לא משהו נפוץ מבחינתי בתיאטרון. יש אופציה להעביר את השמלה שמתן שביט לבש לרנואר או משהו?
אך בסופו של יום, המנצח על כולם, זגורי הוא פשוט עילוי. היי, הוא הצליח לשלב את דיסני יחד עם שייקספיר ורק על זה מגיעים לו שבחים ומחיאות כפיים. ולא רק זה, ישנה סצנה אחת מיוחדת של חזרה בזמן (בערך) שבה הוא שבה אותי רשמית. הוא פשוט אדם חד, שרואה את התיאטרון בדרך אחרת מכולם ואנחנו רק זוכים מכך. נדמה גם, שיחד עם היצירתיות הנשפכת ממנו, הוא מצליח למשוך אחריו את כל אנשי ההפקה והשחקנים שילכו בדרכו. יחד, הם יוצרים יצירה חדשנית ובועטת שמעלה לכל העיבודים הקודמים אבק.
בן יוסיפוביץ' מבריק בהובלת המחזה
הצגה שכזו, מלאת שחקנים בתפקידים ראשיים, חייבת קאסט שחקנים מנצח כדי להחזיק קהל שלם. רובם שחקנים קבועים בנוף של הבימה ותמיד כיף לראות אותם על הבמה. חלקם בתפקיד שונה, כזה שמוציא מהם גוון שלא ראינו עוד, וחלקם עם אותו טריק שתמיד עובד.
מתן שביט ואלכס קרול מוציאים את האישה שבהם בצורה מופתית, אם זה קרול עם האלגנטיות והפאסון ושביט עם הביישנות והעדינות. שניהם משחקים את תפקידי הנשים הראשיים ועושים זאת בצורה מופתית שכזו שרק אחרי ההצגה נזכרתי שבעצם מדובר בגברים. אני חושבת שהם שניהם כל כך נהנים מהשינוי והגיוון שהמחזה נותן להם ורואים את זה במשחק שלהם ובנוכחות שלהם על הבמה.
שפי מרציאנו ושחר רז נהדרים בייצוג הצמד חמד של המחזה, השטותניקים והחמקמקים. נדיר אלדד בתפקיד דרמתי במיוחד ומוכיח לנו שוב כמה הוא שחקן נהדר. מי היה מאמין שיום אחרי זה הוא משחק בכבש ה-16 ילד בן 6? תומר ברש ואסף פרי גם כן מצוינים והיוו מבחינתי המשקל של ההצגה, אלו שתמיד מחזירים את העלילה "למציאות" ולא לרוחות שגעונות שמוצגים לנו שם.
את הרוח של האב שיחקו 5 נשים, השחקניות היחידות במחזה, והן עשו את עבודתן כל כך טוב שכל פעם כשהן עלו לבמה עברה בי צמרמורת. התנועתיות שלהן, הצעקה, השבר שבקע מקולן, הצער ותחושת הנקמה. השילוב של 5 רוחות כדמות אחת היה חכם מצידו של זגורי ומעניין מצידו של הקהל, אפילו שלדעתי אפשר לעבוד עוד על האחידות שלהן שהתפספסה לקטעים.
אחרון חביב, זה שמגיעים לו כל השבחים שרק אפשר, בן יוסיפוביץ' מוביל את ההצגה הזו בהומור, עוצמה ואפלה. הכריזמה שלו על הבמה מורגשת כל פעם מחדש, הוצאת השיגעון המטורף של דמותו בצורה מופתית, מבחינתי הוא המלט ואין אחר לו. זכיתי לצפות ביוסיפוביץ' בכמה הצגות בהבימה ואין שמחה ממני שהוא מקבל את הבמה הזו להוכיח כמה שהוא טוב.
אבל האם הוא לא מודרני מספיק?
אך יחד עם כל המחמאות, היו כמה דברים שהפריעו לי. ההצגה התמקמה בתיאטרון קטן ואינטימי שמאפשר לה המון תנועתיות וקירבה לקהל, אבל עם זה ישנו חיסרון אחד. המקום קטן, ולכן הסאונד מותאם לכך. כל פעם שהשמיעו את פסקול ההצגה משהו שם לא התחבר לי, הרגשתי קצת בהפקה של שנה א' בביה"ס למשחק חובבני. אני לא יודעת האם ניתן לתקן את הסאונד אבל זו הייתה התחושה שעברה לי כל פעם שהשמיעו שיר מגניב והשחקנים רקדו, והיה לי חבל כי הקונספט היה חזק וטוב.
והערה אחרונה אך חשובה מאוד. זגורי בחר לשים בשני תפקידי הנשים המובילות גברים שישחקו אותן. הליהוק הזה נתן נפח קצת אחר לדמויות, במיוחד בקטע קשה שמאוד מתחבר לכל תנועת הMeToo. מצד אחד, משהו בי התחבר עם זה שגבר היה בסצנה הזו, אך מצד שני קצת חרה לי שכמות השחקנים מהמין הגברי הייתה כפי 2 מכמות הנשים ששיחקו בהצגה. כל התפקידים הראשיים היו גברים והנשים שיחקו "רק" רוחות. אם כבר לעשות חילופי מינים, למה לא ללהק אישה שתשחק את אחד הגברים? קח את המודרניות עד הסוף, הרי זו כל המהות של ההצגה הזו, לא?
הציון שנתנו להצגה זו הוא:
ללא ספק זגורי, צוות ההפקה וצוות השחקנים עושים עבודה נהדרת ומביאים מחזה שייקספירי ישן בדרך מרעננת ומקפיצה. מחזה מצוין לכל מי שרוצה תיאטרון קלאסי עם טוויסט מודרני.
