קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לעשרה ימים לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.
והיום- The Humans (בני האדם):
ההצגה הנ"ל מספרת את סיפורם של משפחת בלייק, הנפגשים בבית של הבת הצעירה במנהטן. בארוחת החג נמצאים ההורים המבוגרים, האחות הגדולה, הסבתא הקשישה והחבר המבוגר של הבת הצעירה. בהתחלה נדמה כאילו הכל כרגיל, כולם מדברים על עבודה, שיפוץ לבית ועוד, אבל ככל שמתקדם הערב יותר ויותר סודות מתגלים. עוד ועוד מידע שחברי המשפחה רצו לשמור לעצמם, אבל יש שלב שאי אפשר יותר לעשות זאת.
אל ההצגה באתי קצת בהתרגשות, בעיקר בגלל שהיא זכתה בכמה פרסי טוני וכי הקאסט המקורי כולו נשאר, אבל די התאכזבתי, כנראה בגללצשאני פשוט לא בחורה של הצגות דרמתיות. אולי אני לא אובייקטיבית כי אני מעריצה מושבעת של מחזות זמר אבל אשתדל להציג עובדות וממש מעט דעות.
מבחינת הסט של ההצגה הוא היה מאוד פשוט ומינימלי ובאמת נתן את הוייב של דירה חדשה במנהטן היקרה, משהו שזוג צעיר יכול להרשות לעצמו. במהלך ההצגה יש כל מיני פאשלות עם תאורה וכו' (בכוונה כמובן, כחלק מההצגה) והם ממש הכניסו אותנו לאווירה של דירה מצ'וקמקת ודלת תקציב. מה שאהבתי ולא אהבתי בו זמנית הייתה החלוקה של הבמה לשתי קומות, כחלק מהדירה. בקומה הראשונה הייתה דלת הכניסה והשירותים וכנראה חדר שינה או סלון קטן, ובקומה השנייה, שהייתה כביכול קומת המרתף, היה המטבח ועוד דלת כניסה שלא ממש ברור לאן היא מובילה. אז מצד אחד הדינאמיות והמעבר מהקומה הראשונה לשנייה היו נחמדים והועילו לעלילה, אם זה כשדמות הייתה צריכה "להירגע" אבל הקהל עדיין ראה אותה ואת מה שהיא עוברת, ואם זה פשוט לתת תחושה של תזוזה והצורך להיות בפוקוס כדי להספיק לראות את הכל. מה שלא אהבתי זה שממקומות מסוימים בקהל לא ניתן לראות הכל וחלק מוסתר בגלל שבכל זאת, במה לא נועדה להיות בשתי קומות. אבל אסכם ואומר שהתפאורה הייתה מגניבה, מיוחדת ולא משהו שראיתי עד עכשיו.
מבחינת העלילה והתסריט, ובכן ההצגה כן הביאה לנו כמה אתנחתות קומיות שממש הורגש כאילו השחקנים בעצמם מתפקעים מצחוק ובכללי הדיאלוגים בין כל השחקנים הרגישו טבעיים וכאילו אנחנו באמת צופים במשפחה רגילה עם בעיות כמו שיש לכולנו. מה שכן, היו חלקים בעלילה שלא הבנתי את הפואנטה שלהם כל כך, והעיקרית במרכזן הייתה הסבתא. ההפקה שילמה לשחקנית מכובדת לשכב על הספה במשך כמעט שעתיים ולא להוציא כמעט מילה מהפה. הסבתא אמורה להיות כבר סנילית וכנראה בסוף דרכה, ללא יכולת אמיתית לדבר אלא רק למלמל דברים לא ברורים. במהלך ההצגה יש רגע אחד יחיד שבו הסבתא כאילו חוזרת לעצמה, מה שמלהיב את כל המשפחה ומרגיש כאילו "הנה, עכשיו הדברים יסתדו", אבל בעצם לא. אני מניחה שיש איזו משמעות עמוקה מאחורי זה ואולי בכללי בהצגה ישנם רגעים רבים של משמעויות וכניסה למעמקי הלב, איפה ששכחנו שהיו רגשות שהדחקנו במשך שנים, אבל אני לא הרגשתי את זה.
מה שכן, הדבר הכי טוב בהצגה זה אכן השחקנים המצוינים. האותנטיות שלהם והיכולת שלהם להרגיש כאילו הכל טבעי וזורם הייתה מצוינת ועשתה את ההצגה למה שהיא. אחרי צפייה בשחקנים המבוגרים הבנתי למה שניהם קיבלו את פרסי הטוני, והשחקנים הצעירים השאירו עליי רושם מעולה ואני בהחלט מחכה לפרויקט הבא שלהם.
לסיכום, אני לא בחורה של הצגות. אני אוהבת את השירים והאהבות והסיפורים המורכבים אך פשוטים להבנה, בלי משמעויות נסתרות או דיאלוגים מלאי עומק. לא, אני לא שטחית, גם במחזות זמר יש עומק, אבל הוא הרבה יותר פשוט להבנה לקהל "הטיפש". אבל כן אציין שמי שכן אוהב הצגות ואוהב את העומק והמשמעויות הנסתרות, תפדלו. הצגה נהדרת עם מרבדים שונים של עומק, עלילה מתפתחת ושחקנים נהדרים. ההצגה רצה רק לעוד כמה שבועות אז רוצו ותראו אותה לפני שהיא נסגרת!
לעמוד ההצגה
התמונה הנ"ל מתארת את זווית הראייה מהכיסא בו ישבתי. כפי שניתן לראות ישבתי בשורה הראשונה ככה שזווית הראייה שלי הייתה מעט מוגבלת אבל לא ברמה שלא ראיתי חלקים חשובים מההצגה. גם כשהשחקנים היו בקומה העליונה עדיין ראיתי אותם ואם מה שהולך שם. מה שכן, החוויה של לשבת בשורה ראשונה בהצגה הייתה נהדרת שכן כל פעם שהשחקנים היו בקומה התחתונה ראיתי אותם ממש מקרוב מה שהוסיף לחווית הצפייה.
