Home » ניו יורק

תגית: ניו יורק

Merrily We Roll Along – דניאל רדקליף עושה זאת שוב

4.2/5

הפרסומים של Merrily We Roll Along קצת מטעים את הקהל, אך עדיין מדובר במחזמר החם של השנה בעיקר בגלל 4 השמות שמחוברים אליו: דניאל רדקליף, ג׳ונתן גרופ, לינדזי מנדז וסטיבן סונדהיים. האם בצדק? כן ולא.

שיטת סיפור מעניינת ומקורית

המחזמר מספר את סיפורם של שלושה חברים, חלומותיהם והדרך להגשמתם. הייחוד של המחזמר הוא שמציגים לנו אותו מהסוף להתחלה, כלומר אנחנו מקבלים את השיא של הסיפור וחוזרים אחורה בזמן להבין איך הגענו לשם.

הקונספט ייחודי מאוד והסיפור מעניין מספיק שכקהל הייתי צמאה לדעת את מקור החברות, מה קרה לאורך הדרך ובאמת את כל חייהם של שלושת החברים. התהליך שאנו נחשפים אליו, השינויים בכל דמות שמפתיעים אותנו ככל שמתקדמת ההצגה והדיוק של הסיפור היו מוצלחים מאוד בעיניי ומשהו שלא ראיתי עדיין על במות התיאטרון.

מה הבעיה? תוך חצי שעה הגענו לשיא של המחזמר ומשם זה רק נהיה יותר ויותר רגוע. זה הגיוני בסופו של דבר, הרי בכל סיפור יש רגיעה בהתחלה, היכרות, עניינים מתחממים, פיצוץ כלשהו והסוף נותן לנו את סגירת המעגל שאנחנו כה מצפים לה. אך אל תצפו לזה במחזמר הזה. אנחנו מתחילים בפיצוץ ולעולם לא נדע כיצד זה נגמר.

יש בזה משהו סימבולי, כי לא כל תיאטרון הוא תמונה יפה של המציאות, לפעמים המציאות מגעילה ורעה ולא יודעים מה הסוף. לא אגיד שלא התאכזבתי לגלות מה הלאה, אבל זה כן משאיר מקום לדמיון, לשיח ואם לא זו מטרתו של התיאטרון אז מה היא?

אז נכון, הרגשתי פספוס קל בשיטת הסיפור של המחזמר, אבל בסופו של יום הוא אמיץ, מיוחד ומקורי. הייתי מרותקת לכל אורכו כדי להבין את הדמויות ומדוע הן פועלות בדרכן, ומחזות זמר שכאלו הם אלו שתופסים אותי הכי טוב.

הטעייה של הקהל בשיווק המחזמר

בפרסומים ומסע השיווק של המחזמר מוכרים לנו סיפור על 3 חברים – אותם משחקים רדקליף, גרופ ומנדז. כצופה ציפיתי באמת לראות את שלושת החברים כמרכז הסיפור, אך לא זה מה שקיבלתי. במקום זה קיבלתי התמקדות בדמות אחת והסיבובים של שתי הדמויות האחרות סביבה. 

זה לגמרי בסדר להתמקד בדמות אחת, אבל הייתי מעדיפה שימכרו לי את זה ככה. יצא שהייתי צמאה לדעת עוד על שתי הדמויות האחרות ונותרתי ללא מידע נוסף על חייהן כפי שרציתי. הפרסום בשיטתו הנוכחית גרם לי לצפות למשהו אחד, וקיבלתי משהו אחר לגמרי וזה איכזב אותי במעט, במיוחד בתור אחת שאוהבת להגיע ללא ידע מוקדם על הסיפור או שירי המחזמר.

אך כמובן, ברור לי מדוע השיווק נעשה כפי שהוא. מפיקי המחזמר הביאו שמות מאוד גדולים למלא את שלושת התפקידים הראשיים (או הראשי ושני המשניים) ואי אפשר לצאת במסע פרסום רק עם אחד מהם. הם שלשה והם חזקים מאוד והשמות שלהם יביאו את הכסף והקהל.

שחקן תיאטרון + שחקן קולנוע = מלודרמטיות לצד אותנטיות

אך האם השילוב של שלושתם היה אידיאלי? לדעתי לא ממש ואני אסביר. כל אחד בנפרד נתן הופעה נהדרת, ג׳ונתן גרופ הוא שם דבר בברודווי והיה מאוד דרמטי ותיאטרלי, דניאל רדקליף היה מאוד אותנטי ורגוע והמחליפה של מנדז (שרז אליטאהא) הייתה מאוד משעשעת ומרגשת. כל אחד ואחת עם השיטה והדרך שלו ושלה.

האם זה השתלב טוב? לא תמיד. האותנטיות והרוגע של רדקליף לא החמיאו לאובר דרמטיות ותיאטרליות של גרופ. הכימיה בין שניהם לא הרגישה לי נכונה ולא האמנתי תמיד ששניהם חברים גם במציאות. מנדז לא הייתה בהופעה שאני הייתי בה ואולי איתה היה את החיבור הזה של שלושת החברים, אבל המחליפה שלה הייתה מצוינת לא פחות וכן הרגשתי את הכימיה בינה לבין רדקליף וגרופ בנפרד, פשוט כשלשה זה לא הכי עבד לי.

עדיין קיבלתי מחזמר ברמה מאוד גבוה ומשחק הכי טוב שיש בתיאטרון כרגע, אבל השילוב הרגיש כמו צעצוע זול לשים שחקנים עם שמות מפוצצים ביחד. הפערים בשיטות המשחק פשוט היו גדולים מדי והדגישו חסרונות בחלק ויתרונות בחלק.

מלבדם גם קריסטל ג׳וי בראון, ששיחקה את מושא אהבתו של גרופ, הייתה יותר מדי תיאטרלית מבחינתי. מרבית ההופעה שלה לא הרגיש אותנטית או טבעית. היא הייתה מלודרמטית, בדיוק כמו גרופ, ויחד עם רדקליף שצץ מדי פעם זה היה בולט במיוחד. אולי הוא הבעיה והיה צריך להביא עוד שחקן תיאטרון מלודרמטי במקומו, אבל אז היינו מפספסים את ההופעה ה-מ-צ-ו-י-נ-ת שהוא מביא לבמה.

הפקה מצוינת אבל היה עדיף להישאר באוף ברודווי

אבל עם כל הביקורת על הדרמטיות המוגזמת, ההפקה הזו פשוט מצוינת. השירים של סונדהיים נשמעים בבירור עם הסטייל שלו והייחודיות שחוזרת על עצמה לאורך המחזמר. מהשיר הקצבי והמטורף שרדקליף פשוט הבריק בו ועד לשירים הקשים ביותר שדורשים תיאום מופתי בין שלושתם, כל צוות השחקנים עמדו במשימה בגבורה והיו מצוינים בביצועים השונים.

גם התפאורה הייתה נהדרת עם התחלופות לפי השנים, הסטים שהחזירו אותנו חזרה בזמן והתזמורת שישבה ממש על הבמה בקומה השנייה של הדירה המוצגת. כן מרגיש לי שהיה אפשר להיות יותר יצירתיים עם הבמה שכן היא לא מלהיבה ברמות מטורפות, אבל היא סה״כ מתאימה לסיפור המחזמר.

אך, כמו כל מחזמר שעובר מהאינטימיות של אוף ברודווי לגרנדיוזיות של ברודווי (אפילו שאולם ההדסון לא נחשב לאולמות הגדולים ביותר בשדרה) אי אפשר שלא לאבד חלק מהקסם. לא ראיתי את המחזמר הזה על הבמה הקטנה אבל על הבמה הגדולה הוא הרגיש קצת ריק. אני לא יודעת לציין האם זה הסיפור, התאורה, הכוריאוגרפיה או התפאורה, אבל הכל הרגיש לי קטן על הבמה הגדולה.

ראיתי כל כך הרבה מחזות זמר ״פשוטים״ כמו מלצרית, אוון הנסן היקר או אפילו פאן הום ולרגע לא הרגשתי שהם לא ממלאים את החלל. במרילי, גם עם השמות הכי מפוצצים בתעשייה, משהו הרגיש חסר. אני אצטרך לחזור ולראות אותו שוב בשביל לומר לכם מה.

סה"כ המחזמר מצוין, הקאסט מצוין, הסיפור מעניין והשירים ייחודיים ומגניבים. שווה לבקר רק כדי לראות את דניאל רדקליף בפעולה, אך לא הייתי שמה על זה יותר מ-$300 ובטח שלא את ה-$800 שזה כבר טיפס אליו. לא מדובר בהמילטון ולא מדובר בוויקד, מדובר במחזמר מעניין עם שמות גדולים ומלחין יחיד בדור.

האדסטאון (Hadestown) – מושלם לאוהבי הז׳אנר

3.4/5

האדסטאון הוא מחזמר ייחודי ומשרה אווירה חמימה לכל אורכו. לכל חובבי הז׳אנר הוא תענוג צרוף, אך לכל מי שלא אוהב מחזות זמר המבוססים אך ורק על שירים הוא עלול להיות מרוח וארוך.

סיפור ייחודי ומרתק

המחזמר האדסטאון מספר את סיפורם של אורפיאוס ואורידיקה מהמתוס היווני הקדום. בסיפור האהבה שלהם, אורידיקה מתפתה אחר האדס ויורדת אל השאול, ואחריה מגיע אורפיאוס בניסיון להציל אותה. האם יצליח להציל את אהובתו מידיו של האדס?

המחזמר ״מנוהל״ על ידי המספר שלנו, הרמס, המעביר אותנו בכל תלאות הסיפור, התחושות והמחשבות העמוקות ביותר של הדמויות שלנו והכאבים הגדולים שהן עוד יחוו. המסגרת שהרמס נותן לנו מכווינה את כל המחזמר בצורה נהדרת וחסרת מאמץ הראויה לציון.

הסיפור מאוד ייחודי ומעניין, כמו כל הסיפורים היווניים, וכמו מחזות זמר רבים (כמו רנט, עלובי החיים ועוד) הוא מסופר כולו דרך שירים ללא דיאלוגים המפרידים ביניהם. אני אישית לא חובבת ז׳אנר מחזות הזמר הללו ובגלל זה ההנאה שלי הייתה מוגבלת, אבל כל מי שכן אוהב קיבל הופעה מהפנטת, מרתקת וחמימה.

מלבד זאת, הרגשתי לעתים שהסיפור נמרח מעט ויכל היה בכיף להסתיים אחרי שעה וחצי במקום שעתיים וחצי שמעבירים אותנו. לעתים הייתה חזרתיות ועלילה לא הכי ברורה שהועברה בשיר, אך היתרון היחידי היה שהשירים של המחזמר היו מצוינים והעבירו את הזמן בכיף.

שירים קסומים ומהפנטים

השירים של המחזמר היו נעימים וקסומים, בסגנון ג׳אזי שהתבטא בכל התפאורה, התלבושות והסטייל שניצב לפניי. את השירים כתבה אנאיס מיטשל והיא אף הוציאה אלבום קונספט בעקבותיו שזכה להצלחה רבה. שיריה כתובים בדרך שלא רואים בתיאטרון השמרני או אפילו המודרני והם מעוררים סקרנות ועניין, אפילו אם הם לעתים חוזרים על עצמם.

כמו כן, אווירת הג׳אז של המוזיקה התאימה כמו כפפה ליד לסיפור עתיק היומין המסופר. השירים מרוחים ועדינים ומלאי הרמוניות יפייפיות שמכניסות אותנו לסיפור המסתורי והעתיק של המחזמר. התפאורה מדמה מועדון ג׳אז ומשלבת את להקת הנגנים עליה בצורה יפייפיה ואותי זה תמיד שובה. הרגשתי שנכנסתי למועדון חמים ונעים והייתי בתוך הסיפור, במיוחד עם דמות המספר שהובילה את המחזמר בצורה מופתית.

צוות שחקנים חמוד בהחלט

בהצגה שאני ראיתי מרבית השחקנים היו המחליפים, ולצערי לא כולם היו חזקים מספיק. אצל חלקם לא הורגש בכלל הפער והם היו מצוינים, אך חלקם, במיוחד השחקנית הראשית, לא החזיקו את התפקיד. הכימיה עם שאר השחקנים לא הייתה קיימת וחלק מהחוויה הרגישה לא אותנטי ודלה. זה לא מנע ממני להנות מהעלילה, התפאורה או השירים אבל זה כן הוריד מעט מהאווירה שנוצרה בתיאטרון.

מלבדם, הכוכב הראשי היה ג׳ורדן פישר, הצובר תאוצה רבה בשנים האחרונות בתיאטרון ובטלוויזיה. הוא שיחק כמו שהוא תמיד משחק, באובר דרמטיות שלפעמים מתפרשת בעיניי כלא אותנטית, אך הוא שר מצוין והיה מאוד כריזמטי על הבמה. לצידו שאר השחקנים הראשיים היו חמודים ביותר ונתנו הופעה טובה.

הפקה ייחודית, או שלא?

המחזמר נפתח עם שיר המציג לנו את כל הדמויות שנכיר במהלכו, עם תפאורה שבמרכזה במה מסתובבת וכוריאוגרפיה זרוקה אך שמורה. ובמילים אחרות, המחזמר התחיל עם שיר שנורא הזכיר את השביט הגדול, עם תפאורה מסתובבת ומרפסות שהזכירו נורא את המילטון רק מברזל ולא מעץ וכוריאוגרפיה שהזכירה מעט את אמריקן אידיוט

המחזמר שכל עולם התיאטרון מתלהב ממנו כל כך הרבה היה מבחינתי שילוב של כמה מחזות זמר מצליחים והאלמנטים החזקים שבהם. אני לא נגד ״העתקה״, כי בואו נודה בזה שבעולם של היום קשה להיות מקורי במאה אחוז. אבל אם כבר לוקחים השראה אל תעשו את זה כל כך בולט. ואם כבר עושים זאת, עשו זאת כמו שצריך. בהפקות אחרות פחות פופולאריות היה למשל שימוש הרבה יותר חכם של הבמה המסתובבת מאשר בהפקה הזו. 

האדסטאון הוא מחזמר אהוב מאוד בעולם התיאטרון ומחזיק עדת מעריצים גדולה סביבו. הוא ייחודי עם סיפור טוב אבל בעיני הוא מוערך יתר על המידה והוא מאוד נשען על אלמנטים טובים ממחזות זמר אחרים.

בחזרה לעתיד (Back to the future) – מפתיע כמה שזה כיף

4.4/5

הגרסה הבימתית של ״בחזרה לעתיד״ כיפית, חדשנית ומקפיצה. כל חובבי הסרט יהנו מההפקה החיה ובעיקר מכל האפקטים הבימתיים המרשימים, וכל מי שלא מכיר את הסרט יהנה כפליים מהסיפור הנהדר בפעם הראשונה.

סיפור מוכר ואהוב על הבמה

בחזרה לעתיד הוא קאלט כבר שנים רבות עם קהל מעריצים מושבע. הסיפור שלו היה חדשני לתקופה ועדיין מחזיק יפה שנים רבות, ועכשיו הוא סוף סוף הגיע לתיאטרון. כמו הרבה סרטים שקיבלו הפקה בימתית, הציפיות פה היו גבוהות מאוד ומבחינתי המחזמר לא איכזב ואף הפתיע מאוד.

״בחזרה לעתיד״ מספר את סיפורו של מרטי מקפליי שנוסע בחזרה בזמן עם המכונית המיוחדת של חברו הטוב, דוק. הוא מגיע במקרה לשנה שבה הוריו התאהבו וחייהם המשותפים החלו ומצליח לשבש הכל ולסכן את חייו וחיי משפחתו על הדרך. האם יצליח לתקן הכל בזמן? האם יצליח להציל את חייו של האהובים עליו ולחזור חזרה לעתיד?

כל מי שצפה בסרט יודע שהסיפור מעניין ומגניב, תמיד משהו קורה ואפשר לשבת ולהיות מרותקים במשך שעתיים וחצי בלי בעיה. המחזמר שקיבלתי היה בדיוק אותו הדבר, אמנם עם שינויים קלים ושירים בדרך אבל הוא עדיין היה מרתק והתבאסתי כשהוא נגמר.

אמנם עבר זמן מאז שראיתי את הסרט המקורי, אבל מבחינתי המעבר שלו לבמה היה חלק ולא איבד את המהות של הסרט. קיבלתי את הקלילות יחד עם הלחץ, ההומור המשובח והדמויות האייקוניות עם הכימיה הנהדרת ביניהן. 

תפאורה ואפקטים מרשימים ביותר

האלמנט הראשון ששמים לב אליו בכניסה לתיאטרון היא הייחודיות של הבמה שמתפשטת מעבר לגבולותיה. כל האולם צבוע באורות מיוחדים עם אפקטים מגניבים שמכניסים לאווירה העתידית של המחזמר. ככל שהוא מתקדם ואנחנו מקבלים את הרכב המפורסם יותר ויותר התאהבתי בהפקה הבימתית.

לקחת רכב ונושא כזה אייקוני ולהפוך אותו לתפאורה בימתית הוא קשה ומעלה ציפיות רבות, אבל אני יכולה לומר שצוות האפקטים הצליח פה בטירוף. אפקט המכונית הנוסעת יחד עם התפאורה והתאורה התאימו באופן מושלם ויצרו את החוויה של הנסיעה המהירה. אפילו קיבלנו בסוף הפתעה שנשארה איתי במשך ימים לנסות ולפענח איך הצליחו לעשות את זה?

חוץ מהרכב, צוותי התפאורה, סאונד, תאורה וצילום עשו עבודה נהדרת בשילוב הולוגרמות משעשעות ברגעים מדויקים במחזמר, אלמנטים שמחזירים אותנו לעבר ולעתיד בהתאם ופשוט עבודה כוללת שהשאירה אותי עם פה פעור. אין ספק שהעבודה של הצוותים הללו עשתה את המחזמר ובלי צוות חזק שכזה הוא לא היה מצליח בכלל. 

כימיה מתפרצת על הבמה

במחזמר שכזה חייבים צמד שחקנים נהדר לתפקידים הראשיים וללא ספק קיבלנו אותו. קייסי לייקס בתור מרטי מקפליי ורוג׳ר בארט בתור דוק בראון היו צמד קומי מהלך עם כימיה מתפוצצת ומלא כישרון. כל אחד מהם החזיק מצוין לבד, אבל כשהם היו ביחד הכל עלה רמה אחת מעל.

מלבדם בלט לי במיוחד גם יו קולס ששיחק את ג׳ורג׳ מקפליי והיה מצוין בתור החנון המגושם. הוא שבה את כל תשומת הלב כשהיה על הבמה ונתן את הכל וראו את זה.

כמו כן, צוות האנסמבל היה נהדר, עם כמה כוכבי טיקטוק שלא יכולתי להסיט מהם את העיניים. העובדה שהם כל כך מפורסמים ברשת החברתית קצת מנעה ממני לראות את האנסמבל כולו ולא יכולתי שלא להתמקד בהם, אבל הם לא יישארו כאנסמבל זמן רב זה בטוח.

נאמברים מפוצצים ומעניינים

בכל מעבר של סרט למחזמר הדאגה העיקרית היא השירים שדוחפים באמצע, ואני יכולה לומר שפה לא התלהבתי יותר מדי. מרבית השירים היו חמודים, חלקם מיותרים וחלקם פשוט גימיק, אך אין ספק שכשהמחזמר עבר לזמן שנות ה-50 קיבלתי הרבה יותר שירים בסטייל שאהבתי ושישבו לי יותר טוב. אולי השיפור הורגש בגלל הקירבה של הסטייל למחזמר גריז שנתן לו אווירה כיפית יותר.

אך גם אם השירים היו סבירים לחלוטין, הנאמברים שקיבלתי כקהל היו מטורפים. תלבושות משוגעות, ריקודים מפוצצים והאלמנטים הבימתיים ששוב ושוב דחפו לנו. נהניתי מכל שיר בעיקר בגלל כל המסביב שהיה פשוט מאוד חזק. 

המחזמר ״בחזרה לעתיד״ הוא מחזמר מתוק, קליל ומצחיק בטירוף. האפקטים המשוגעים שרצים לאורכו שווים את הביקור יחד עם הכימיה המטורפת של צוות השחקנים שמספק הופעה מיוחדת במינה.

גוטנברג (Gutenberg!) – כימיה מדהימה של ג׳וש גאד ואנדרו ראנלס

2.1/5

המחזמר גוטנברג! מכיל הומור מסוג מאוד מסוים שלא מתאים לכל אחד. הוא מסתמך בעיקר על שני השחקנים שלו, ג׳וש גאד ואנדרו ראנלס, אבל גם הם לא מספיקים כדי להפוך אותו למעניין.

עלילה משעממת והומור מאוד ספציפי

המחזמר עוקב אחרי שני חברים שרוצים לכתוב מחזמר. הם מנסים לחשוב על רעיון מקורי ומגיעים למסקנה שהם יכולים לכתוב על ממציא המדפסת – יוהן גוטנברג. בגלל שאין יותר מדי לסיפור, הם ממציאים עלילה עם רומנים, אנשים רעים ועוד שלל דמויות רקע.

הייחודיות של המחזמר היא שכלל התפקידים משוחקים על ידי שני שחקנים בלבד, והמעבר בין דמות לדמות מתבצע באמצעות כובעים. כלומר, כשהשחקן מחליף דמות הוא גם מחליף כובע, פשוט וחמוד.

הבעייתיות כאן היא שהמחזמר משעמם, פשוט ככה. הסיפור והניסיון להפוך אותו למעניין כשל בעיניי וההומור שהוא מסתמך עליו לא מצחיק בעיניי כולם. מרבית הבדיחות והקטעים לא הזיזו לי את העפעף הימני ונותרתי עם סיפור דל, משחק מצוין אך לשווא ובזבוז של שעתיים וחצי מזמני.

גאד וראנלס מצוינים ביחד כתמיד

כשהעלו אותו שוב בברודווי היו חייבים למצוא שמות גדולים שיובילו אותו עם הכריזמה וההומור שחייבים למחזמר שכזה. הרי הוא נשען אך ורק על שני שחקנים והם צריכים להיות טובים מספיק בשביל להחזיק אותו. לא רק זה, השחקנים חייבים כימיה מדהימה ביניהם שתישפך מהבמה בכל שיר וקטע מעבר.

ג׳וש גאד ואנדרו ראנלס בהחלט מספקים את הסחורה והצפייה בהם הייתה תענוג צרוף. הם הכירו לראשונה לפני שנים רבות כשהם פתחו בברודווי מחזמר חדשני וחצוף, ספר המורמונים. מאז הם שמרו על חברות טובה ועוקצנית, כשהם לא מתביישים לרדת זה על זה אבל גם לתמוך ולהכיר בחוזקות אחד של השני.

ההופעה של שניהם מצוינת כי הם עושים מה שהם הכי טובים בו, לצחוק על עצמם ועל הסיפור. גאד לא זמר גדול אך קומיקאי מרהיב וראנלס משלים עם התיאטרליות והקלילות בעזרת הניסיון הרב שיש לו בעולם התיאטרון. נורא נהניתי מההופעה שלהם, אך חבל שהיא הייתה במחזמר שלא התחברתי אליו אפילו לא במעט.

אציין גם שבמחזמר שכזה, שבו רק שני שחקנים צריכים להחזיק את כל הסיפור, השירה הלקויה של גאד הפריעה לי. לכל אחד מהם היו הרבה קטעי סולו וכשגאד היה לבדו זה לא החזיק בעליל ואף חיכיתי שייגמר. הוא יודע שהוא לא זמר גדול ולכן הוא ניסה הרבה פעמים להכניס פן הומוריסטי לזה, אבל לא תמיד זה עבד.

הפקה מושקעת בטירוף וראויה להערכה

אמנם לא התחברתי לסיפור, עדיין נהניתי מההפקה עצמה וההשקעה שנכנסה אליה. התפאורה הייתה מאוד ביתית ומתוקה והתאימה לי מאוד לאווירה שרצו לייצר. היא הייתה קטנה ומצומצמת, כי בסוף השחקנים על הבמה לאורך כל המחזמר, אבל נתנה מקום לנגנים שישבו ממש ליד שני הכוכבים.

ההתייחסות לנגנים גם היא הייתה מקסימה ונורא התחברה לשבירת הקיר הרביעי שמתרחשת במחזמר. מההתחלה הדמויות פונות לקהל ומתייחסות לערב כמו שהוא – הופעה, והכל הרגיש מאוד שלם בהיבט הזה ונתן נפח נוסף שאפשר לראות במחזות זמר כמו למשל SIX.

כמו כן, אפקט הכובעים היה בהחלט חמוד ונתן הרבה עניין, במיוחד כשאין החלפת תלבושות או יציאה וכניסה של שחקנים. בשלב מסוים הבנתי את הקטע ודי נמאס לי ממנו, אבל היצירתיות שהכניסו לאלמנט הזה בהחלט ראויה להערצה.

ולבסוף, הדובדבן שבקצפת בהפקה הזו הוא האורח שמגיע בכל הופעה. זה ידוע שבסוף ההופעה מגיע ״מפיק״ ונכנס לסיפור מהקהל ותמיד זה נחמד לראות את מי הם מצליחים להביא. משחקני ברודווי מפורסמים, לבמאי קולנוע, שחקני פוטבול ועד זוכי אוסקר למיניהם. ההפקה הולכת מעל ומעבר להביא סלב חדש כל הצגה ואי אפשר שלא להעריך את ההשקעה הרבה.

אני אישית לא התחברתי למחזמר שמבוסס ברובו על סיפור מומצא ומופרך, אך זה לא אומר שאתם לא תהנו ממנו. אם אתם אוהבים את השחקנים ואת סוג ההומור הזה, אל תפספסו אותו לפני שהוא יורד!

הארי פוטר (Harry Potter) – הפקה מרהיבה לכל חובב הז׳אנר

3.8/5

ההצגה החיה של הארי פוטר היא תענוג לכל חובב הז׳אנר והספרים הפופולאריים. יש לו הרבה חסרונות והוא עלול לאכזב, אך האפקטים, היצירתיות והאולם המרהיב יכפו על כולם.

עלילה בינונית לכל היותר

ההצגה של הארי פוטר לוקחת אותנו לעולם שנים אחרי הקרב הגדול בהוגוורסט. הסיפור ממשיך ממש מסוף הספר השביעי, הארי פוטר מלווה את ילדיו לרכבת להוגוורסט בשנתו הראשונה של בנו האמצעי, אלבוס סוורוס. עם העול של הטייטל ״הבן של״, אלבוס מגיע להוגוורסט וממוין לסלית׳רין, במקום לגריפינדור כמו כל משפחתו. כיצד יתמודד עם הבית ספר, השמועות עליו והכובד של להיות הבן של מי שהציל את עולם הקוסמות?

לא ארחיב במילים על העלילה עצמה כדי לא לתת לכם יותר מדי ספוילרים, אבל כן אגיד שלעומת כל שבעת הספרים הראשונים והמקוריים של ג׳יי קיי רולינג, סיפור ההצגה הנוכחית לא היה יצירתי או מקורי בכלל. התאכזבתי מאוד מהסיפור שנגלה לפני ברמה שידעתי מה הולך לקרות הרבה לפני שזה קרה.

ייתכן שזה הלחץ של סיפור המשך, העולם מלא התוכן שאנחנו נמצאים בו עכשיו שבו קשה להיות יצירתי או פשוט הציפיות הגבוהות במיוחד שבאתי כקהל. אבל מלבד כמה אלמנטים נחמדים אני יכלתי לכתוב סיפור יותר מוצלח ומעניין.

הפקה מרהיבה, מהפנטת וקסומה

אבל, יש לומר שהעלילה בהצגה הזו לא הייתה הסיבה להגעתי. נכון זה נחמד לראות את הארי פוטר כאדם בוגר, ההתמודדות שלו עם ילדיו ואספקטים נוספים לדמות, אבל באתי בשביל אפקט הוואו. באתי בשביל לראות את הקסמים שקראתי עליהם בילדות או ראיתי בסרטים כל כך הרבה על הבמה, ויצאתי נדהמת.

ללכת להצגה כזו זו חוויה בפני עצמה, עם שעשועים בלובי דרך הטלפון, חנות ממתקים מגניבה עם אלמנטים של עולם הקסמים ופשוט ישיבה באולם ענק כשכל הטריקים מלפניי, מעליי ומצדדיי. ההפקה הלכה מעל ומעבר להעביר את תחושות הקסמים בצורה הכי מופלאה שהם יכלו ורק בשביל זה שווה להגיע.

מלבד זאת, חלק מהקסמים והיופי בכל ההפקה הוא הכוריאוגרפיה היפייפיה שמשתלבת בין הקטעים השונים. השימוש הנרחב בבגדים של השחקנים, במזוודות ובכל התפאורה הקסומה הפכו משהו סתמי למשהו יצירתי וזורם. 

משחק בינוני ומוגזם

אחד הדברים שהכי חשובים בהצגה כזו הוא המשחק של צוות השחקנים, במיוחד אחרי הסרטים המקצועיים שצפינו בהם כל כך הרבה שנים. לצערי, לא קיבלתי משהו אפילו קרוב לכך. המשחק היה מוגזם מדי לטעמי, הרגיש קצת כמו הפקה רדודה יותר עם צורך להוכיח שאתה בתיאטרון. משחק שכזה גרם לכל דבר להיות הרבה יותר דרמטי, גדול ופשוט לא אותנטי. 

השחקנים ששיחקו את הילדים היו נורא ילדותיים, משהו שגם מאז גיל 11 הארי פוטר וחבריו לא היו. המבוגרים היו דרמטיים כאילו הם נלחמים על הבחורה הכי יפה בנשף או החתיכה האחרונה של העוגה הנחשקת. מרבית הקאסט הרגיש פשוט יותר מדי.

כן אציין שמבחינתי שני שחקנים עשו עבודתם נאמנה. השחקן ששיחק את הבן של מאלפוי היה מצוין בתפקידו, העביר בדיוק את מה שהיה צריך להעביר ונתן את האתנחתות הקומיות שדרושות בהצגה כבדה שכזו. מלבדו, השחקן של הארי פוטר בעצמו היה נהדר, רציני, עדין ופשוט אותנטי. הרגשתי איתו את כל התחושות ומבחינתי הוא עשה לי את ההצגה. 

אמנם ההפקה לא מושלמת, היא שווה את הביקור לכל מי שאוהב הארי פוטר ואפקטים מדהימים על הבמה. הכוריאוגרפיה, מוזיקה וה״קסמים״ שצפיתי בהם עשו לי את הערב והיו שווים כל דקה באולם.

Sleep No More – חוויה ייחודית בניו יורק

3/5

המופע Sleep No More הוא מופע אינטרקטיבי, ייחודי וחוויתי בניו יורק. הוא דורש מאמץ מצד הקהל אך מספק להם הופעה חד פעמית עם שלל הפתעות ועניין.

המופע Sleep No More הוא מופע ייחודי המתקיים בתוך ״מלון״ על פני כמה קומות של בניין סגור. במהלך המופע אתם ושאר הקהל נמצאים עם מסכות ושחקני המופע מסתובבים ביניכם ומבצעים את קטעים שונים ברחבי המקום. המטרה כקהל היא לעקוב אחר השחקנים הללו ולנסות ולחוות כמה שיותר כדי להנות מהסיפור וההופעה כולה.

יהיה לי מאוד קשה לכתוב למופע הזה ביקורת עניינית, בעיקר כדי לא להרוס לכם את החוויה. אז כדי שיהיו כמה שפחות ספוילרים אכתוב בנקודות עיקריות למה אתם יכולים לצפות.

!!!אקדים ואזהיר שייתכן שעדיין יהיו דברים שיהוו ספוילר לחוויה, אז אם אתם מעוניינים לבוא לזה ממש בחשכה אל תמשיכו לקרוא!!!

אתם נכנסים לעולם חדש – מרגע הכניסה לבניין אתם במלון פיקטיבי, עולם פיקטיבי, עם חדרים שונים, חללים בגדלים שונים, כמה קומות של תפאורה פסיכים שאתם יכולים לגעת בה ועוד. רמת הפרטים מטורפת בכל קומה ומגניבה מאוד.

זה לא מחזמר, או הצגה, זה יותר מופע ריקוד אינטרקטיבי – אל תצפו למילים או שירים או אפילו קו עלילה ממשי שאתם פתוחים לכל מה שקורה. בגלל שמדובר במופע ייחודי אתם יכולים לעקוב אחר שחקן אחד כל פעם ולראות את המסלול שלו או שלה. לצערי לא ניתן להיחשף לכל הקטעים כי פשוט יש יותר מדי כאלו שרצים. מה שכן, ישנם קטעים המשלבים קצת את הקהל, בהושטת יד והזמנה נעימה, תקוו שאתם תהיו אלו שייבחרו.

תתכוננו לרוץ ולהזיע – כחלק מהמרדף אחרי השחקנים צריך לרוץ בין הקומות והחדרים ותאמינו לי שזה יותר ספורט מכל הצגה אחרת שתלכו אליה. אמליץ בחום כן לרדוף אחריהם לשם החוויה, אפילו שלפעמים זה קשה בשל הקהל הגדול שמתאסף סביב השחקנים.

אל תפחדו להיפרד מהחבורה – האווירה שם מפחידה לעתים, לא אשקר, במיוחד כשהולכים לבד. אבל דווקא מההליכה לבד נתקלתי פתאום בשחקנים משוטטים, קטעים יפייפיים ועוד.

לא ללב חלש – המופע הזה משלב הרבה אפקטים, מוזיקה מסרטי אימה של שנות ה-50 ועירום. הרבה עירום. אז אם זה מפריע לכם, אל תלכו למופע הזה.

יש אלימות ויש נעימות – ישנם קטעים מובלים מאלימות וכעס וישנם קטעים מובלים ממשיכה ופלרטוטים. תבחרו את הקטעים המתאימים לכם ובמידה ולא, עברו לשחקן הבא.

הכנות מומלצות לפני הכניסה להופעה

השאירו את הטלפון, הסוודר והארנק במעילים. אתם תרוצו הרבה ובכל מקרה יהיה לכם חם. במידה ותרצו תוכלו לקחת את הטלפון איתכם והוא יהיה סגור בנרתיק נעול שיסופק לכם. אל תשכחו לקחת כרטיס אשראי במידה ותרצו לשתות משהו בבר לפני הכניסה. 

דעה אישית עם ספוילרים!!!!!!

לטעמי המופע היה מעט מוזר וארוך. אמנם היה חוויתי מאוד, אך המרדף האינסופי היה מעייף ולא תמיד שווה את זה, הקטעים לעתים היו משעממים או אלימים מדי ודווקא הקטעים היפים היו לפעמים קשים לצפייה בגלל הקהל הרב ששהה מסביב.

בעיניי צמצום כמות השחקנים, הסבר קטן לפני איפה יש עניין וסיפורים ותמיכה בהגעה לכל הסיפורים היה עוזר לחוויה האישית שלי. לפעמים פספסתי שחקנים נטו כי הקהל שלפניי היה איטי והם רצו בין המדרגות כשאני בקושי מצליחה לתפס עליהן. מצבים כאלה היו מייגעים וגרמו לי לרצות לוותר וללכת.

כשתפסתי קטעים יפים הייתי בשמיים מרוב כיף. הם היו מגוונים, מולי ממש כמו בהופעה פרטית והרקדנים היו מאוד מוכשרים. אך מרבית הפעמים שתפסתי קטעים שכאלו היו בעזרת מזל בלבד ולעומתי אנשים שבאו איתי פספסו אותם לגמרי ולא היו אפילו מודעים לזה שהם קרו. 

כלומר, הקהל משלם הרבה כסף בשביל כנראה לפספס חצי מהיופי שהוא אמור לקבל. ואללה, לא שווה את זה.

מופע ייחודי ומעניין, הדורש הרבה מאמץ מצד הצופה, גם פיזית וגם מנטלית בהתמודדות עם ההסתובבות לבד, ההפתעות בדרך והמופעים הבוגרים.

המחזמר על מייקל ג׳קסון (MJ) – מקשה אחת מאוחדת ויפייפיה

4.5/5

המחזמר MJ, על חייו של מייקל ג׳קסון, הוא מופע מרהיב מלא בכוריאוגרפיות יפייפיות יחד עם כל השירים האייקונים שלו. כל מי שאוהב את סגנון המוזיקה של ג׳קסון יהנה בטירוף מהמחזמר ומובטח מופע מושקע במיוחד.

דרך ייחודית ומצוינת לספר סיפור חיים

המחזמר MJ מספר את סיפור חייו של ג׳קסון בדרך מעניינת במיוחד. לוקחים אותנו לימים שלפני סבב עולמי שג׳קסון יצא אליו, לחדר החזרות למופע הגדול, כאשר ישנו צוות מראיינים שרוצים לעשות דוקומנטרי על ג׳קסון עצמו. המחזמר לוקח אותנו להצצות לעבר תוך כדי ראיונות והחזרות הקשוחות למופע שחייב להיות מושלם.

הבחירה בשיטת הסיפור הזו סיפקה הצצות ומעברים יפים לגדילתו והתפתחותו של ג׳קסון בעבר יחד עם היכרות עמוקה עם הדמות ומי שהוא היום. אפשר לומר ששיטת הסיפור כאן מאוד הזכירה את מה שראיתי במחזמר על ניל דיימונד, אך עם טוויסט קטן. בעוד שם היה מדובר בטיפול פסיכולוגי בגיל מבוגר, כאן אנחנו רואים את ג׳קסון כשהוא עדיין בשיאו.

ההצגה שלו כעובד חרוץ והאכפתיות שהוא הראה כלפי ההופעה וכמה היא חשובה לו הביאו קדימה את ההשקעה שהוא שם בכל צעד ותו. בתור אחת שלא חוותה את ימיו המוקדים בתהילה, אלא רק את הסקנדלים בשנותיו האחרונות, נהניתי לראות את מי שהוא היה באמת מאחורי הקלעים ואני חושבת שהמחזמר הזה עושה עימו חסד.

מחזמר ג׳וקבוקס הוא טריקי בהרבה מהמקרים, לקחת שירים של אומן מוכר ולהפוך אותם לסיפור מומצא או סיפור חייו, אבל בMJ הצליחו לעשות זאת בדרך מקורית ויפה. לא הרגשתי אילוץ של דחיפת שיר במקומות מסוימים, כל המעברים היו חלקים והרגישו טבעיים לסיפור ומבחינתי מדובר כאן בהצלחה ענקית.

שואו ענק בכל נאמבר

מתוקף העובדה שכל השירים במחזמר הם שיריו של ג׳קסון, לא ציפיתי למשהו פחות ממופלא בכוריאוגרפיות ובביצועים השונים, וקיבלתי אפילו יותר. כל שיר שצוות השחקנים ביצע היה מופתי, מהשירה הנהדרת שהזכירה את ג׳קסון כל כך ועד הכוריאוגרפיה האייקונית לצד כוריאוגרפיה מקורית ואינטרקטיבית. 

אני אהיה הראשונה לשפוט כוריאוגרפיה וריקודים במחזות זמר כי זה החלק שהכי תופס לי את העין, ובמחזמר הזה קיבלתי את הנאמברים הכי יפים שראיתי על הבמה בחיי. צוות השחקנים מגוון וחזק מאוד ומצליח לעמוד בכל מה שהכוריאוגרף והבמאי כריסטופר ווילדון ביקש מהם.

אני חושבת שהעובדה שהבמאי גם עשה את כל הכוריאוגרפיה תרם רבות להמשכיות והפלואו של המחזמר וגרם לו להרגיש ללא מאמץ. המעברים בין שיר לשיר והשימוש המופלא בשחקנים ניכר וביחד קיבלתי הופעה שהרגישה כמו הדבר הכי קרוב להופעה של מייקל ג׳קסון שאקבל.

מקשה אחת מאוחדת ויפייפיה

יחד עם הבימוי והכוריאוגרפיות הנהדרות, התפאורה והתאורה היו מחמיאות במיוחד. מקירות חדר החזרות שנראו אותנטיים ברמה שאני הייתי מתאמנת במקום כזה, המעברים השונים בפלאשבקים ועד המופע האחרון והאורות שליוו אותו. הכל ישב בצורה מושלמת עם הסיפור שרצו להעביר, העליות וירידות והשואו שקיבלתי כקהל.

מחזות הזמר הטובים ביותר הם אלו שכל החלקים עובדים ביחד בהרמוניה ובMJ בהחלט הצליחו להגיע למקום כזה. הכל עבד בצורה מופתית, כמקשה אחת, מה שעזר מאוד לשחקנים להביא את הסיפור בצורה הטובה ביותר.

חשוב לי לציין גם שמבחינתי צוות האנסמבל היה אחד החזקים שראיתי בברודווי. הם היו אחידים בקטעי הריקוד השונים אך מספיק ייחודיים כדי שלכל אחד מהם יהיה המסלול שלו. הם היו מגוונים בסגנונם ובמוצאם ותרמו המון לסיפור ולעטיפתו של מייקל ג׳קסון ככוכב.

כמובן שהרבה מתבסס על הופעתו של השחקן הראשי והוא עשה עבודה נהדרת עם הכאב והעיקשות שהייתה לכוכב האייקוני והפגיעות שהוא היה בה. הוא גם עבד נהדר עם שאר השחקנים במגוון תפקידיהם והוביל בצורה מופתית את המחזמר הנהדר הזה.

מערכה שנייה שדורשת מעט שינויים

הדבר היחידי שהפריע לי במחזמר הזה הוא העלילה של המערכה השנייה. בכל המערכה הראשונה אנחנו מקבלים את ההצצה לחייו הצעירים של ג׳קסון, לסיפור הגדילה שלו בצל אבא קשוח ולהתמודדות שלו עם תהילה במהלך השנים. במערכה השנייה הרגשתי שאני מקבלת את אותו הסיפור שוב רק עם שירים שונים.

לא חוויתי התקדמות כזו גדולה בין המערכות, פשוט שוב ושוב אותו סיפור כואב של האבא הקשוח. ברור לי שלא תמיד יש מה למרוח ולמתוח כשמדברים על חיים של בנאדם, אבל בתור מחזמר זה פשוט לא החזיק מבחינתי. העלילה נותרה בלופ ורק השירים והשואו שליווה אותם החזיקו את המערכה מבחינתי.

אך גם עם הבעייתיות של המערכה השנייה, עדיין מדובר באחד המחזות זמר החזקים ביותר שרצים כרגע בברודווי. הוא מקפיץ, ייחודי, שואו מטורף ועשוי בצורה מופתית.

המחזמר MJ שווה ביקור מכל מי שאוהב את שיריו או את סגנונו. הוא יספק שואו מטורף והנאה מרובה וכל מי שילך אליו יהנה בטירוף, מבטיחה.

אלאדין (Aladdin) – נחמד לילדים, לא מספיק למבוגרים

3.1/5

גרסת המחזמר של אלאדין כיפית ומלאת קסם והיא ההצגה המושלמת לילדים. אך, לצערי הרב, בשל שינויים קלים בין הסיפור בסרטים לבין המחזמר ההפקה התיאטרונית איננה מספיקה למבוגרים שבינינו.

שינויים לא ברורים בעלילה

המחזמר, המבוסס על הסרט המצויר של דיסני, מספר את סיפורו של אלאדין, בחור עני וגנב אשר בעקבות רצף של מקרים משיג את מנורת הזהב אשר בתוכה לא אחר מאשר ג'יני מגשים משאלות. כיצד אלאדין ינצל את שלושת משאלותיו? האם יצליח להתחתן עם הנסיכה אותה הוא אוהב?

הסיפור של אלאדין אהוב ומוכר על ידי כולם והוא קיבל סרט מצויר, סרט מעובד אנושי ומחזמר שרץ בברודווי כבר שנים רבות. הוא עבר עיבודים שונים מהסרט המקורי, והמחזמר קרוב לסרט החדשני יותר מאשר למקור המצויר. בגלל עיבוד לבמה כמה שינויים היו הכרחיים, אך לדעתי הם עבדו כנגד הסיפור ולא לטובתו.

כצפוי, דמות הקוף האהוב ירדה ובמקומו נכנסו 3 חברים משעשעים לאלאדין הגיבור. החברים הללו תופסים 2 שירים שלמים במחזמר ומספקים את ההפוגות הקומיות שלא באמת צריך. הנוכחות שלהם מיותרת, מכניסה צד לא באמת מובן באישיותו של אלאדין והורסת את כל סיפור הגדילה שלו.

במקום להוריד את הקוף ולהוסיף לטרגיות שבחייו של אלאדין, הוספו דמויות שתופסות לנו זמן במה יקר ושבגללן הרגעים המרגשים באמת נדחסים לכדי 5 דקות כי אי אפשר למרוח את ההצגה יותר מדי. אז בשביל מה זה היה הכרחי? כדי לתת להם קצת עומק שלא באמת התקבל? מיותר.

העולם של אגרבה בחיים האמיתיים

אך כל השינויים האלו בעלילה רלוונטים בעיקר למבוגרים שהולכים למחזמר. לילדים זה כנראה לא ישנה והם עדיין יהנו מהכניסה לעולם הפיקטיבי והמדומיין.

התפאורה של המחזמר פשוט מופלאה, עם סטייל יפייפה של אגרבה, עם בניינים מיוחדים ותלבושות ייחודיות. המקומות שבהם המחזמר מתרחש לא קלים לעיבוד בימתי בתפאורה ולדעתי עשו עבודה יפייפיה, גם בשילוב האפקטים השונים כמו הכניסות והיציאות של הג׳יני מהמנורה.

התמונה הכי מרשימה הייתה דווקא מערת האוצרות אליה נכנס אלאדין. האפקטים, התפאורה, התאורה והשילוב של כולם היו קסומים ובהחלט שבו אותי.

בנוסף, השירים היו קסומים בדיוק כמו שאנחנו מכירים אותם. אמנם היו כמה שירים נוספים (ולא כולם מועילים באמת) עדיין כל שיר היה באווירה המוכרת והאהובה לכולנו ועם כוריאוגרפיה ייחודית ויפייפיה שליוותה את הכל. 

ליהוק כושל במיוחד

אני אתחיל ואומר שהביקורת הבאה אינה נגד השחקנים עצמם, אלא נגד הליהוק הלא תואם שלהם. השחקנים עשו כמיטב יכולתם, אך לצערי לפעמים אתה צריך לראות את מה שאתה מדמיין.

אפתח בדמיון המודרך הבא – כשאתם מדמיינים את אלאדין, מה אתם מדמיינים? בחור גבוה או נמוך? צנום או שרירי? קטן או גדול מימדים? בואו אענה על השאלה, כי היא מבוססת על הסרט עצמו. אלאדין תמיד היה בחור נמוך יחסית, צנום אך לא רזה מדי ועם חיוך ענקי מפה לאוזן.

בהפקה שאני ראיתי ליהקו בחור גבוה ורזה במיוחד שלא תאם בכלל את הדמות שאני דמיינתי מילדותי, מה שנקרא במינוח המקצועי יותר – מיסקאסט (ליהוק לתפקיד שבהכרח השחקן אינו עונה לדרישות הפיזיות, למשל גבר לתפקיד אישה, מבוגר לצעיר, רזה ביותר לדמות שרירית). המחזמר המילטון למשל השתמש במיסקאסט עד הסוף כשכל הדמויות ההיסטוריות (שבבירור היו לבנות) מבוצעות על ידי שחקנים ממגוון רקעים.

לעומת המילטון, המיסקאסט שבוצע כאן היה אך ורק בדמות אחת. כשמדובר בדמות אחת זה לא ליהוק מכוון לשם ״הבדיחה״ או האומנות, זה פשוט ליהוק שגוי. השחקן היה נורא חמוד, אבל כל הריקודים המיוחדים נראו עליו מוזר, הכימיה שלו יחד עם יסמין הנמוכה ביותר נראתה לא נכונה ולשים אותו ליד שלושת חבריו גם נראתה לא במקום. בקצרה – התפקיד הזה לא התאים לו בכלל.

לידו גם השחקן של הג׳יני היה מאוד משעשע אך נראה כבר שהוא מבצע את התפקיד בצורה מאוד מכנית ואולי הגיע הזמן לשינוי. אך אל דאגה, שלושת החברים היו נהדרים, ג׳פאר היה מצוין וצוות האנסמבל היה סביר ביותר.

ההפקה של אלאדין מאוד מאכזבת בביצוע שלה, אבל היא לא זקוקה להרבה כדי להרשים את כמות הילדים שמגיעים לצפות בה ועדיין ממלאים אולמות יום אחרי יום.

המחזמר על ניל דיימונד (A Beautiful Noise) – הופעה מרהיבה למעריציו ומעריצי השירים שלו

3.2/5

המחזמר של ניל דיימונד הוא תצוגה יפייפיה של החיים שלו לצד השירים האגדיים שכתב. הוא מסופר בצורה ייחודית, מעניין ומלא צבעים ואפקטים מדהימים לקהל הצופה.

דרך מעניינת לספר סיפור חיים

המחזמר מסופר בשני מישורים – ההווה והעבר. זו לא פעם ראשונה שמחזמר מסופר כך (המופע של שר, MJ) אבל הבחירה שלקחו כאן הייתה מעניינת ביותר. הסיפור בהווה נלקח בחדר הטיפולים של הפסיכולוגית של ניל דיימונד בטיפוליו הראשונים. הכניסה העמוקה לחייו היום, לאור הבחירות אותן לקח לאורך השנים וההשפעות שלהן עליו, מרתקת וייחודית.

בתור צופה שלא הכירה את עלילותיו של דיימונד הסיפור היה מעניין ביותר, מרגעיו הראשונים ככותב שירים אלמוני ועד הופעותיו הגדולות ביותר. הקפיצות בין העבר לטיפול בהווה היו חלקות ומהנות במיוחד ועטפו את המחזמר בצורה יפה מאוד. חוץ מזה, גיליתי סיפור חיים מרתק, עלייה לגדולה לאחר מאמץ רב ואנושיות גם באדם שהצליח כל כך הרבה בחייו אך גם נכשל בתחומים אחרים.

נותנים כבוד לכל השירים

כחלק ממחזמר על חייו ניתן לצפות לכל השירים הגדולים והמפורסמים של דיימונד, וההפקה לא מאכזבת. אמנם כצופה שלא גדלה עליו לא הכרתי את מרבית השירים, הם עדיין השתלבו בצורה יפייפיה בסיפור ולכל אחד מהם הייתה נשמה משלו. הרגשתי ממש את השוני בין שיר לשיר, החשיבות שהייתה לו בקריירה ארוכת השנים והרגש שנכנס לתוכו.

אחד החוזקות הגדולים ביותר של ההפקה הזו היא השילוב של התפאורה, תלבושות ותאורה שנתנו נפח ייחודי לכל נאמבר. מבמה חמימה וצבעים חומים וכתומים בתחילת דרכו ועד הזוהר והצבע הלבן שבהופעותיו הגדולות. 

צוות שחקנים ממוצע פלוס

אני חושבת שאחד הדברים הכי מאכזבים בהפקה מבחינתי היה צוות השחקנים. אמנם הייתי עם שחקן מחליף בתור ניל הצעיר, אך עדיין שאר השחקנים שסביבו היו דרמטיים מדי, הרגישו לא אותנטים לעתים ולא ריגשו אותי בקטעים שנועדו לכך.

היוצאים מן הכלל היו מארק ג׳ייקובי בתור ניל של היום ולינדה פאוול ששיחקה את הפסיכולוגית. שניהם באמת העבירו את התחושה של טיפול פסיכולוגי עם עליות וירידות בתהפוכות הנפש. אך יחד עם הקטעים המרגשים ועמוקים שלהם, כל הקטעים האחרים שצללו לעבר היו מאוד מצועצעים במשחקם ודרמטיים יותר מדי. 

חוץ מהם גם האנסמבל לא עמד בקריטריונים לטעמי. אמנם עשו עבודה נהדרת של ליהוק מגוון והם נראו כמו אנשים רגילים מהרחוב, אך הרמה פשוט לא הייתה שם. חוץ מרקדן אחד או שניים שהיו מעולים, כל השאר לא התרוממו ולא ייצגו את ברודווי שאני מכירה.

לקהל היעד של המחזמר כל זה לא צריך לשנות

עם כל הביקורת שאני יכולה להרעיף על המחזמר אני חייבת לציין את הדבר הבא – זה לא משנה למעריציו של ניל דיימונד. המחזמר עשוי בצורה טובה, הוא משלב נהדר את הסיפור עם השירים האייקונים והוא עושה חיל לכל מי שרוצה פשוט קפיצה לעבר ולשירים שגדלו איתם.

אך לכל מי שלא מכיר את ניל דיימונד ואת מרבית שיריו המחזמר יהיה בינוני ביותר. הוא יהיה ערב נחמד סה״כ אבל לא תיפלו מהכיסאות מרוב תדהמה והתפעלות.

המחזמר של ניל דיימונד עשוי בצורה נהדרת ויספק הנאה מרובה לכל מי שיבקר בו, אך הוא יהיה עוד יותר מהנה למי שגדל ומכיר את כל שיריו של דיימונד האגדי.

שאקד (Shucked) – אינסוף בדיחות קרש הורסות מצחוק

3.6/5

אמנם המחזמר הזה לוקה בחסר בהרבה מתחומיו, שווה ללכת לראות אותו אך ורק בשביל מגוון בדיחות הקרש שהוא מכיל. שעתיים וחצי של צחוק אינסופי יחד הופעה מטורפת של אלכס ניואל יצדיקו את הביקור.

סיפור שלם מבוסס על תירס – ללא סיבה

המחזמר שאקד מספר את סיפורה של עיירה קטנה וסגורה שמתקיימת בעיקר משדות התירס האינסופיים שלה. יום אחד התירס נובל והעיירה בבעיה גדולה. כדי לנסות ולהציל אותה ״נסיכת העיירה״ יוצאת למצוא פתרון בעולם הגדול. היא פוגשת נוכל טיפש שמשכנע אותה להביא אותו לשם מסיבותיו הערמומיות שלו.

המחזמר לא מתאר כאן סיפור יוצא דופן שלא ראינו בעבר. בחורה תמימה יוצאת לעולם הגדול, מביאה נוכל שמנצל את תמימותה לשם השגת מטרותיו האישיות, עיירה שלמה שמסתמכת על מילותיו על בסיס שום דבר, החבר הקנאי, החברה החזקה ועוד ועוד ועוד.

השינוי היחידי של כותבי המחזמר היה להכניס תירס לכל דבר. למה תירס? אין שום סיבה. למי שתהה, שאקד זו גם הפעולה של קילוף התירס באנגלית. בקיצור, אין שום משמעות וכנראה הכותבים היו קצת שיכורים ואכלו תירס כשכתבו את המחזמר.

דבר נוסף שקצת מבאס כי אני רואה שזה ממש טרנד – המחזמר מציג אישה בתור הגיבורה הראשית, אך מאכזב לתת לה איזשהו עניין או התפתחות אמיתית. כמו בוג׳ולייט, הדמות הראשית לא מעניינת, ההתפתחות שלה לא מעניינת וכקהל לא התחברתי אליה בכלל. האם זה בגלל שכותב המחזמר גבר שמנסה לדחוף פמיניזם לתיאטרון? אולי. האם אני יודעת למה זה הפך לטרנד שכזה? לא. האם הגיע הזמן שיותר נשים יכתבו לתיאטרון? לגמרי כן.

בדיחות קרש מצילות את המצב

אז איך דבר כזה מצליח בתיאטרון ברודווי גדול? ובכן, בזכות הכתיבה השנונה והמצחיקה ביותר שלו. המחזמר לא מתיימר להיות מקורי או חכם או מרגש, הוא מצחיק ומצחיק בגדול. לאורך כל המחזמר ישנן בדיחות קרש או בדיחות אבא, איזה שתרצו, ובשפע. לקח לי קצת זמן להיכנס לזה אבל ברגע שהבנתי מה מצפה לי לא הפסקתי לצחוק.

חשוב לציין גם שהבדיחות הללו מאוד ברורות למי שדובר אנגלית ברמה גבוהה, וגם אז כישראלית שלא מכירה את כל הניואנסים בתרבות האמריקאית פספסתי כמה בדיחות. קהל עם אנגלית ממוצעת או גרועה לא יצחק באותה הרמה.

וחוץ מהבדיחות הללו החשפוש הנוסף ששאקד נותן לנו הוא שני קריינים שמספרים את סיפור המחזה ומשתלבים בו בשלל תפקידים. השילוב המשעשע של קריינות אמיתית לצד הסיפור עצמו עבד מצוין כאן ובלעדיו המחזמר היה כושל בטירוף, שלא להזכיר שמרבית הבדיחות נאמרות על ידי הקריינים עצמם.

אנסמבל שחקנים שנח מאחורי הקלעים

עכשיו שלא תטעו, יש למחזמר הרבה שירים, וואו כמה שירים. ולא סתם שירים, יש הרבה סולואים, וואו כמה סולואים. אני לא יודעת אם אלו השירים שהיו משעממים או העלילה שלא התקדמה בהם, אבל כמות הפעמים ששמתי לב והתבאסתי שיש רק אדם אחד על הבמה ששר את שעל ליבו הייתה גדולה מדי.

בכל מחזמר גדול שכזה יש אנסמבל נרחב, לפחות 8 שחקנים נוספים. לעומת וג׳ולייט או בחזרה לעתיד שעושים שימוש נרחב באנסמבל שעובד אולי הכי קשה מבין כולם, בשאקד הם היו בחופשה. בשביל מה אתם מלהקים רקדנים ושחקנים כאלו אם אתם לא מכניסים אותם לשירים השונים בצורה כזו או אחרת?

צוות שחקנים חזק ומוכשר

אך יחד עם כל הביקורת על כתיבת המחזמר עצמו, צוות השחקנים היה נהדר וחזק מאוד. זוג הקריינים, גריי הנסן ואשלי די קלי, היו חריפים וקלילים בדיוק כמו שהיה צריך. הם הובילו את המחזמר ביד רמה ותמיד היה לי כיף כשהם חזרו לבמה. היי, היו אפילו פעמים שהם ישבו בצד ומישהו אחר שר אבל אני דווקא התרכזתי בהם ובתגובות שלהם למתרחש.

גם שני הכוכבים הראשיים, קרוליין אינרביכלר ואנדרו דורנד, היו מצוינים עם ווקליות נהדרת וקלילות על הבמה. לצדם בלט במיוחד קווין קאהון ביכולות קומיות מצוינות והעובדה שהוא לא התפקע מצחוק מהמילים שלו עצמו כבר מעוררת הערכה.

אבל אין ספק שהכוכב הגדול הוא אלכס ניואל. הוא אמנם גדל בGLEE, אבל הוא מוכיח כבר כמה שנים טובות שהוא שם דבר בעולם התיאטרון. עם כמה הפקות מאחוריו, ניואל מחזיק את הכישרון הגדול במחזמר הזה. בלעדיו הסיפור וההתרגשות לא הייתה מחזיקה.

ולפני שאסיים אזרוק גם מילה טובה על התפאורה הנהדרת והמושקעת. האסם הענק שנבנה על במת התיאטרון היה יפייפה ואיפשר כמה מימדים למחזמר משעשע במיוחד.

אל תצפו במחזמר הזה להופעה מטורפת, אבל אתם מהחלט יכולים לצפות לבדיחות אינסופיות וקורעות מצחוק, כישרון נוטף מהשחקנים ואלכס ניואל אחד.