מכונות שמרגישות כמו בני אדם

המחזמר מגולל את סיפורם של אוליבר וקרוליין – שני רובוטים ש"יצאו לפנסיה" – כלומר הוחלפו בגרסאות חדשות, וכעת חיים את חייהם בבית הפנסיה של הרובוטים. הכל משתנה כשקרוליין מתדפקת על דלתו של אוליבר ומערערת את שגרת חייו הבודדה. בין שני הרובוטים מתפתח קשר מיוחד שמוביל אותם למסע של גילוי עצמי, רגשי ופיזי, בעולם שהפסיק להציע להם תכלית ברורה.

כמו הרבה יצירות מדע בדיוני גדולות, גם כאן, האנושיות של הדמויות – על אף שהן רובוטים – היא זו שכבשה אותי. הסיפור מצליח להעלות שאלות על משמעות, אהבה, בדידות ומטרה, בלי לוותר על קלילות, הומור וטאץ' נעים שמחלחל לאורך כל הדרך. הנרטיב נבנה בקצב מושלם – לא איטי מדי ולא מהיר מדי – והדיאלוגים מדויקים וכתובים בחן. עם ארבעה שחקנים בלבד שמובילים את העלילה – אחד מהם כזמר שמוביל את האווירה – הצליח המחזמר להחזיק אותי מרותקת לכל אורכו.

פנינה ויזואלית שלא רואים כל יום

עוד לפני שנכנסים לעובי הסיפור, קשה שלא להתפעל מהמראה של ההפקה הזאת. הכל – מהסטים ועד התאורה, מהתלבושות ועד המוזיקה – מדויק ונקי. בעולם של רובוטים, הכל נראה מסודר, חד, אלגנטי – וזה גם מה שמאפיין את הבמה. העיצוב של המחזמר פשוט מרהיב: תפאורה שנעה בחן, שילוב חכם של תאורה וטכנולוגיה, ואפילו שימוש מפתיע בהולוגרמות. מדובר ביצירת תיאטרון מודרנית שלא מוותרת על קסם התיאטרון החי, אבל מוסיפה לו רובד חדש של חדשנות טכנולוגית.

הבימוי של מייקל ארדן (שכבר מזמן הוכיח את היכולות המדהימות שלו) הוא פשוט מופתי. הוא מצליח לאזן בין רגעים אינטימיים ונוגעים ללב לבין הפקה עשירה ומסוגננת. בכל רגע הרגשתי שאני רואה משהו חדש, משהו שלא ראיתי קודם. בין אם זה נאמבר מוזיקלי קסום שבו הנגנים עולים לבמה העגולה או סצנות שבהן מסך שקוף משולב עם הקרנה – הכל מרגיש חדשני, רענן, ובעיקר מרתק.

קאסט קטן – לב ענק

בקאסט מצומצם של ארבעה שחקנים, כל תפקיד צריך להיות מדויק – וכאן כל אחד מהם פשוט הבריק. דארן כריס בתפקיד אוליבר היה מרגש, מצחיק, מלא ניואנסים – ושיחק ברובוטיות מדויקת מבלי לאבד את הרגש האנושי. הלן ג'יי שן הפתיעה בקלילות וברגישות, והצליחה להביא עומק לדמותה של קרוליין. דז דורון, בתפקיד הזמר, הרשים בכל פעם שעלה לבמה – עם קול עצום ונוכחות בימתית מהפנטת ומרקוס צ'וי הצליח לחבר בין הרובוטים לעולם החיצון באלגנטיות וברגישות.

המוזיקה של וויל ארונסון ויו פארק שילבה בצורה נהדרת מנגינות עדינות, ג'אז, וצלילים עכשוויים. לא מדובר בשירים מפוצצים או דרמטיים – אלא בשירים מדויקים, שמגיעים בדיוק כשצריך, מרגשים מבלי לדחוף בכוח. זהו מחזמר של רגש, לא של שואו – ולמרות שאין בו אנסמבל גדול, פעלולים גרנדיוזיים או רגעי שיא קולניים – הוא נוגע בדיוק במקום הנכון.

בסופו של דבר, Maybe Happy Ending הוא לא מחזמר שצועק כדי לקבל תשומת לב – הוא פשוט שובה אותך בעדינות שלו. הוא לא בא לזעזע, אלא ללטף. אין בו רגעים גדולים מדי – אבל כל פרט קטן כל כך מושקע, כל מילה כל כך מדויקת, שהחוויה כולה מצטברת למשהו מאוד שלם ומאוד מרגש. האם הוא המחזמר הכי מרשים או הכי עוצמתי שראיתי? לא בטוח. אבל הוא מהסוג שמרגיש כמו סוד קטן ונפלא שאתה שמח שגילית – וממליצה עליו לכולם.