הסיפור שנוגע בהרבה ומצליח לרגש

Real Women Have Curves מבוסס על סרט עם אותו השם ומביא לבמה סיפור על קהילת מהגרים לטינית בניו יורק. הסיפור עוסק בחייהן של נשים במפעל לשמלות, ומתמקד בעיקר באנה גרסיה – צעירה עם חלומות לצאת מהשכונה וללמוד באוניברסיטה. יחד איתה, שאר הנשים מנסות למצוא את מקומן בעולם תוך מאבק במעמד החברתי ובקשיים כלכליים.

למרות השם שמרמז על עיסוק מרכזי בדימוי גוף, המחזמר דווקא נוגע בעיקר בנושאי הפליטים והמהגרים – נושא רלוונטי מאוד בעולם של היום. הנגיעה בדימוי גוף קיימת, אבל נדחקת מעט הצידה, מלבד שיר אחד קליט במיוחד – שיר הנושא. זה גרם לי קצת להתבלבל – אבל בסופו של דבר, הקצב והאנרגיה גרמו לי לשכוח מזה וליהנות מההצגה.

כן, העלילה קיטשית, אבל היא גם מרגשת וקלילה, עם מסר ברור על הכוח הנשי והמאבק היומיומי להצלחה. קשה שלא להתחבר לנשים האלו – גם כשהן רגשניות, דרמטיות או שטופות חלומות. האווירה וסיפור המשפחה המרכזית בהחלט מאפשרים לכל אחד בקהל להתחבר בצורה כזו או אחרת.

מחזמר שמאפשר לשחקניו לזרוח

אחד הדברים הייחודיים במחזמר הוא דווקא השחקניות – רובן אינן מוכרות בברודוויי, וזה בהחלט מביא תחושה מרעננת וראשונית. הכוכבת הראשית, טטיאנה קורדובה בתפקיד אנה גרסיה, מצליחה לגנוב את ההצגה. היא נוגעת ללב, כובשת, ושרה עם הרבה רגש וכוח. גם לצד משחק קיטשי ומעט דרמתי מדי (שממש תואם לכל המחזמר ושאר השחקנים) היא מצליחה למקם עצמה כשחקנית שיש לעקוב אחריה כי היא בהחלט אחת שתגיע רחוק.

לצדה, ג'סטינה מקאדו מגלמת את אמה של אנה ומביאה לדמות קשיחות, רגש ועומק. היא מצליחה לאזן בין הקושי של הדמות לבין האהבה האימהית, ומוסיפה רובד מרתק להפקה. מעניין לציין שלפני כ-30 שנה היא שיחקה בעצמה את דמותה של אנה במחזה המקורי – מה שהופך אותה לעוגן של ניסיון ובגרות על הבמה.

כל צוות השחקניות עושה עבודה נהדרת, כל אחת עם הגוון והסגנון השונה של דמותה. הם ביחד יוצרות קסמים על הבמה והכימיה בין כולן ניכרת וממלאה את הקהל בעוד יותר אנרגיה ושמחה.

שירים קליטים שנשארים איתכם

המוזיקה היא חלק מרכזי בהצגה, והפסקול של ג׳וי הוארטה ובנג׳מין ולז פשוט סוחף. עם שירים קליטים ונאמברים אנרגטיים, קשה לא לצאת מההצגה עם מנגינות שממשיכות להתנגן בראש. במיוחד השיר הקליט שבו הרקדניות מופיעות בתחתונים – רגע שהקהל פשוט התאהב בו.

הכוריאוגרפיה של סרג׳יו טרוחילו לא נחה לרגע: ריקודים מלאי חיים וגרוב לטיני מדהימים, שיחד עם הבימוי החכם יצרו אווירה בלתי נשכחת. אפילו השירים השקטים יותר הצליחו לרגש בזכות ויזואליות מרשימה ותלבושות צבעוניות שהוסיפו עוד עומק לסצנה.

אך עם כל האנרגיה המתפרצת על הבמה, לפעמים הרגשתי שהמחזמר פשוט עמוס מדי. היו קטעים מלודרמטיים שנמשכו קצת יותר מדי זמן, ושירים שנראה היה שהוכנסו בכוח כדי לרגש – אבל לא באמת תרמו לעלילה. קצת כמו אופרת סבון מוזיקלית – לפעמים פחות זה יותר. לדעתי, קיצוץ של כמה שירים דרמטיים מדי היה עושה טוב למבנה הכללי של המחזמר, ומאפשר למסר הברור לבלוט יותר.