סנסט בולוורד בבימויו של ג׳יימי לויד הוא כל מה שאני אוהבת בתיאטרון ישן מודרני. השימוש בכלים מודרנים לצד צוות שחקנים חזק ותפאורה מינימליסטית מביאים לנו יצירת מופת שהיא חובה לכל חובב תיאטרון.
סיפור קלאסי עם טוויסט הפקה מודרני
Sunset Boulevard הוא מחזמר קלאסי של אנדרו לויד וובר, דון בלאק וכריסטופר המפטון, שמבוסס על סרט קולנוע אייקוני. הסיפור מתמקד בג’ו גיליס, תסריטאי צעיר, ונורמה דזמונד – שחקנית עבר מסרטים אילמים, שרוצה לחזור לתהילה.
הנושאים המרכזיים כמו תהילה, אובססיה, והתנגשות בין דורות – מוגשים כאן עם שירים עוצמתיים ומלודיות כבדות שמעצימות את הדרמה.
בהפקה המחודשת שביים ג’יימי לויד, המחזמר מתעורר לחיים מחדש – בגרסה מודרנית, נועזת ומרשימה. השילוב בין עולם התיאטרון לעולם הקולנוע מורגש בכל פרט בהפקה: מסך קולנוע ענק מתנוסס מאחורי הבמה, ובמהלכה מתועדים השחקנים במצלמה שמקרינה קלוז-אפים בזמן אמת. כך נוצר אפקט עוצמתי של צפייה בו-זמנית בהצגה ובסרט – חוויה ויזואלית מסחררת שמציבה רף חדש לשילוב בין מדיומים.
רגע השיא מבחינתי היה כשג’ו יוצא מהתיאטרון אל הרחוב, ממש מול הקהל, ומצולם תוך כדי שירה על רקע הרחובות האמיתיים. מהלך כזה שובץ בדיוק במקום הנכון, יצר רגע בלתי נשכח, והדגים עד כמה הבימוי כאן פורץ דרך. אציין גם שעל כל מחזמר אחר עם החומרים של לויד וובר כנראה והייתי שוקעת או משתעממת, שכן זה לא הסגנון האהוב עליי, אבל ההפקה הצליחה להפנט אותי מההתחלה ועד הסוף ואני הורשמתי.
משחק מופלא של ניקול שרזינגר
כל זה לא היה עובד בלי דמות ראשית שמחזיקה את הכל – ובתפקיד נורמה דזמונד, ניקול שרזינגר פשוט מהממת. שרזינגר, שבחרה להשתתף בהפקה רק לאחר ששמעה את החזון של לויד, מצליחה להחזיק את הבמה בכריזמה נדירה. היא מביאה לדמות טירוף, כאב, אצילות ועוצמה – ובשירים הדרמטיים ביותר פשוט בלתי אפשרי להסיר ממנה את העיניים. השילוב בין הקלוז-אפים שעל המסך לבין הנוכחות הפיזית שלה על הבמה מחזק את החוויה עוד יותר.
לצידה של ניקול, שאר השחקנים היו טובים מאוד – במיוחד דייגו אנדרס רודריגז בתפקיד ג’ו גיליס בהצגה שאני צפיתי בה. עם זאת, הורגש שלבימוי היה כיוון ברור: לשמור על שאר הדמויות כמעט אדישות ומאופקות רגשית, בניגוד גמור לשגעון של נורמה. זה יצר ניגוד מעניין – ובהתחלה מעט מוזר – אך בהמשך התברר כבחירה בימתית חכמה ועמוקה.
כוריאוגרפיה ותפאורה שמשלימים את ההפקה
התנועה על הבמה מדויקת מאוד, הרבה בזכות הכוריאוגרפיה של פביאן אלואיז. כל צעד, תנועה או מבט מתואמים היטב עם תנועת המצלמה, המעברים, והקצב הכללי של ההפקה. משום מה בהפקה הזו התנועתיות הקבוצתית של כל השחקנים על הבמה הורגשה הרבה יותר והרשימה הרבה יותר. במיוחד הרשימה אותי הסצנה והתנועה ״מאחורי הקלעים״ שהציגה את המתרחש דרך צילום חי בזמן אמת – מבריק.
גם עיצוב הבמה והתלבושות משתלבים בקונספט: מינימליזם מוחלט, צבעוניות מוגבלת לשחור-לבן – כמו עולם הסרטים האילמים בו נורמה חיה עדיין. התפאורה ריקה בכוונה, כדי לאפשר לדמיון של הצופה להשלים את התמונה – וזה עובד. התחושה היא שהכל נמצא על התפר בין דמיון למציאות, בין תיאטרון לקולנוע. אין ספק שכל העוסקים בהפקה הזו התחברו לחזון של לויד והפכו הפקה היסטורית לאחת המודרניות ביותר.
לסיכום, מדובר בהפקה מהפנטת, נועזת וחדשנית של מחזמר קלאסי – שמוכיחה איך אפשר לקחת יצירה מוכרת ולתת לה חיים חדשים. הבימוי של ג’יימי לויד, הנוכחות המחשמלת של ניקול שרזינגר, והחזון הכללי של הפקה שמרחיבה את גבולות התיאטרון – כל אלו הופכים את Sunset Boulevard לאחת ההצגות המרשימות ביותר שראיתי לאחרונה.
