מה אנחנו חשבנו על המחזמר ״סיפור הפרברים״ בהפקת בית ליסין בכיכובם של מגי אזרזר, דור הררי, רביב כנר ולינוי כהן
תגית: בית ליסין
סטמפניו (בית ליסין) – כשהמוזיקה מכתיבה את קצב ההצגה
דורג 3.7 מתוך 5
״סטמפניו״ בבית ליסין היא הצגה סוחפת ונעימה. התנועתיות והבימוי המצוין מחמיאים לצוות השחקנים הנהדר ולכתיבה המצוינת של עדנה מזי״א.
סיפור יפייפה וייחודי
סטמפניו מגולל את סיפורו של מוזיקאי מחונן אליו כל פולין ורוסיה רוצים להגיע כדי לשמוע אותו מנגן. אך הוא לא רק מכשף את מאזיניו בצליליו, הוא גם ידוע כשובר לבבות של כל אישה הנופלת ברשתו. כשהוא מתאהב ברוחל׳ה היפה הוא נתקל בבעיה שכן היא נשואה. אשתו גם כן לא מוכנה לוותר עליו ורוחל׳ה גם היא רוצה אותו לנצח.
עדנה מזי״א כתבה מחזה נהדר בעיבוד חופשי לחומריו של שלום עליכם. הסיפור של הנגן הפלרטטן והקהילה המשעשעת סוחף את כל הקהל, במיוחד בליווי המוזיקה הנהדרת. כל דמות מקבלת את הנפח המושלם עבורה, עם שטיקים קטנים של צחוק ורגעים יפיפיים של רצינות.
אמנם ההצגה נקראת על שמו של הדמות הראשית, היא כתובה בצורה מבריקה המדגישה את נשות המחזה על כל חוכמתן ודרכן. מזי״א כתבה כאן דמויות מורכבות ואנושיות המחזיקות את הגברים בחייהן בכזו קלות וחוזק שאפשר לתהות האם סטמפניו אכן ראוי להיות נושא השם.
אסף יונש אכן עם הפוטנציאל להיות הכוכב הבא
מאוד ציפיתי ללכת להצגה הזו שכן זו הפעם הראשונה שאצפה באסף יונש, הבחור שכל עולם התיאטרון מדבר עליו. יונש אכן לא איכזב עם משחק כריזמטי, גובה המתנשא מעל כל שאר השחקנים ופאסון שלא מוצאים בקלות היום. הוא דילג על הבמה בקלילות והיה מבחינתי ליהוק מושלם לתפקיד. אי אפשר להתעלם הכישרון הנוטף ובהחלט ארצה לבוא לראות אותו בהצגה דרמטית לבחון האם הוא הדור הבא.
לצידו צוות השחקנים עשה עבודה נהדרת ועבדו כמקשה אחת יפייפיה. מאי קשת הביאה קסם לבחורה האובססיבית והתמימה, דניאל גל הראתה את תהליך התמימות לבגרות ושבתה את ליבי וקרן מור מישורי גרמה לכל אחד בקהל להקשיב לה ולהסכים איתה על כל דבר.
הכוכבת העיקרית מבחינתי הייתה דווקא זוהר מידן שהבריקה בתור דמות האם. הלחץ בתור אמא לדחוף את הבן שלה מלווה בלחץ על אשתו יצאו בצורה כה אותנטית ונכונה. מידן פשוט שבתה את הבמה בכל פעם שנכנסה אליה ונתנה הופעה נהדרת.
מוזיקה קלילה, תלבושות שחורות ובימוי נהדר
אין ספק ששירה וייז הלכה על התמה השחורה בתלבושות שבהחלט הכניסה אותנו כקהל לאווירה מיוחדת, אך הייתה חסרה לי מעט מהשבירה שהיא הכניסה בכזו קלילות באמצע ההצגה. אכן קיבלנו רגע מקסים של צביעת הבמה בתכלת, אך הוא חלף כלא היה והחזיר אותנו לאווירת הדיכאון השחורה. לא ירדתי לסוף דעתה בנושא אבל כן אני יודעת שהשחור העיב בשלב מסוים.
אך לצד השחור אי אפשר להתעלם מהמוזיקה הקסומה שליוותה את כל ההצגה והתפאורה שהשתלבה איתה. הזרימה של השחקנים והרקדנים יחד עם המוזיקה הכניסו נפח נוסף למחזה מרתק גם ככה. ליאור תבורי ורז בגנו עשו עבודה נפלאה בניצוחה של רוני ברודצקי הבמאית המצוינת.
אקח את ההזדמנות הזו להלל את ברודצקי עוד הפעם, ביצירה המרגישה שלמה על כל איבריה, כפי שעשתה ב״נרות יום הולדת״. בהחלט יש לה יד יצירתית עם חזון למחזות העולם התיאטרון ואני לא יכולה לחכות להצגה הבאה שלה.
״סטמפניו״ היא חוויה לכל חובב תיאטרון והצגה תנועתית ומוזיקלית ייחודית. כישרון השחקנים בניצוח במאית מצוינת מביאים כאן הופעה נהדרת שכל צופה יהנה ממנה.
בלוז לחופש הגדול (בית ליסין) – מחזמר צעיר ובועט
דורג 4.8 מתוך 5
״בלוז לחופש הגדול״ בהפקת בית ליסין מספק סיפור רלוונטי מתמיד עם הפקה מצוינת, עיבוד מופתי לסרט וצוות שחקנים מוכשר ברמות. כל ישראלי שיראה לא יוכל שלא להתרגש ולהתחבר למחזמר הנהדר הזה.
סיפור רלוונטי יותר מתמיד
בלוז לחופש הגדול, בהתבסס על הסרט שיצא בשנת 1987, מספר את סיפורם של קבוצת צעירים בחופש הגדול לפני הגיוס. האהבות, הדילמות, המרד וכל מה שעובר בראשם של אלו שרק התחילו לחיות את חייהם.
אמנם המחזמר מתרחש בשנות ה-60 וה-70, אבל הנושא שלו כל כך כאוב ועדיין רלוונטי גם בימינו אנו. השילוב העדין בין הכובד והקושי שבגיוס ובמלחמות לצד הקלילות והשמחה שבאהבה צעירה וחברות ילדותית מנוהלים בצורה מופתית במחזמר. הסיפור פשוט מעניין, מתפתח ונוגע מספיק בכל דמות כדי לקבל מיצוי והנאה מכל אחד ואחת מהם.
אודה ואומר שלא ראיתי את הסרט מעולם ואני עדיין חושבת שלא יכלו לבחור סרט טוב כמו זה להעביר לגרסת מחזמר. אין לנו ברירה בתור ישראלים לגדול ולהתבגר מהר, אז לפחות שנוכל להתרגש גם עם מוזיקה נוגעת ללב ומדויקת במקומות הנכונים.
הפקה מרשימה במיוחד
אורן יעקובי ועילי בוטנר התאחדו יחד שוב וכתבו שירים נהדרים למחזמר, הם קלילים, מרגשים ומקפיצים. הביצועים של השירים היו מצוינים וכל אחד מהם הרגיש שונה וייחודי, עם ההשפעות השונות שלו. למשל, שיר אחד מאוד הזכיר לי את השיר "Totally Fucked״ מהמחזמר ״אביב מתעורר״ שהיה בברודווי. הרגשתי את ההומאז׳ לאותה הסיטואציה שהתאימה בול גם כאן, בתור נערים ונערות שאמורים להתבגר אך מונעים מהם לעשות זאת.
הבימוי של יותם קושניר לכל אחד מהשירים היה מופתי ועבודת בכורה נפלאה בתיאטרון רפרטוארי. במצבים כאלו אני שמחה שבית ליסין ממשיך בדרכו בתור התיאטרון שלא מפחד לקחת צ׳אנסים ולתת הזדמנויות ליוצרים צעירים ולתוכן ישראלי וחדש.
חוץ מזה, ההפקה כאן נותנת מקום נהדר לאמנים הצעירים שעל הבמה שמרשימים עם יכולותיהם המשחקיות, ווקליות ומוזיקליות. דור הררי עם הגיטרה ואיתמר אלבז עם החצוצרה האדירה, ובתור חצוצרנית בעצמי – איזה כיף לראות את הכבוד המגיע לכלי הזה בפני כולם.
החיסרון היחידי שבכל ההפקה הזו הוא דווקא הסאונד של כלל השירים שפתאום היה חלש ולא מרשים. במקום להיכנס לגרוב ולאנרגיה של כל שיר בועט או מרגש התעסקתי בלנסות לשמוע את השחקנים. זו לא פעם ראשונה שזה קורה לי בבית ליסין וחבל, כי השירים מצוינים, הקאסט נהדר, ההפקה מצוינת, אז למה אני צריכה להתאמץ לשמוע הכל?
לא הייתי יכולה להמציא את דור הררי גם אם הייתי רוצה
אין ספק שבלוז החופש הגדול הוא המחזמר של השחקן הצעיר דור הררי. אני בטוחה שהשתפכתי עליו כבר לפני אבל אין מה לעשות, כשיש אמן מוכשר שכזה צריך לפרגן. הררי הוא לא רק שחקן נהדר, זמר מדופלם ונגן מחונן, הוא גם שחקן פיזי מאוד. מעטים השחקנים שיכולים להעביר כל כך הרבה גם דרך הגוף בצורה מופתית ומחוזקת והררי אחד מהם. האחרון שראיתי שהיה מדופלם בזה היה אית׳ן סלייטר בספאמלוט שבניו יורק והררי ממש מגיע לרמותיו.
הררי מוביל את המחזמר הזה בצורה מופתית בתפקיד מוסי הצעיר העדין. הוא משחק באופן נפלא בין הצד המרדני שלו לבין הצד המאוהב והחברי. כל פעם שהוא פותח את הפה כל הבנות בקהל מתאהבות בו ואי אפשר שלא עם כל הכריזמה הנוטפת ממנו. מבחינתי שיוביל כל מחזמר מעתה ועד עולם וכולנו נהיה מרוצים.
אבל כמובן שהוא לא היחידי שנותן הופעה מצוינת. כל צוות השחקנים פשוט מצוין, אבל אני רוצה לנצל את הביקורת הזו לשים את הספוטלייט על אלינור וייל. דמותה של שושי (או אמאלה) מתארת כל כך הרבה נשות חיילים בעבר ובהווה, ווייל הייתה פשוט שובת לב. היא הביאה הופעה בועטת, עוקצנית ומרגשת באחד השירים היפים ביותר שכתבו עילי בוטנר ואורן יעקובי.
יחד איתם טל גרושקה הוביל את הסיפור בדרך יפייפיה, חני נחמיאס הייתה מרגשת כתמיד ונועם קלינשטיין הפתיעה אותי מאוד עם הקול העדין שלה והנוכחות הבימתית שלה. כמו כן, אי אפשר לשכוח את אבירם אביטן הכריזמטי שסיפק כמה רגעי צחוק והומור משעשעים וממש הזכיר לי את עדו רוזנברג הצעיר.
״בלוז החופש הגדול״ הוא המחזמר שכולנו צריכים עכשיו בשביל להמשיך לזכור את המציאות שאנחנו נמצאים בה אבל גם להנות ולהיזכר מהפשטות והאהבה שיש בחיים. מדובר באחת ההפקות המרשימות של מחזות זמר ישראליים וחובה על כולם ללכת לצפות בה.
משחקים בחצר האחורית (בית ליסין) – לא פחות ממושלמת
"משחקים בחצר האחורית" מאת עדנה מזי"א אינה הצגה חדשה, אבל ההפקה של בית ליסין בבימויו של עידו רוזנברג מדהימה ומרגשת. היא חדה, חזקה ובעזרת צוות שחקנים מוכשר מאוד היא משאירה חותם.
רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!
עיבוד עכשווי, מדויק ונכון
ההצגה מספרת את סיפורם של קבוצת נערים המזמינים נערה למשחקים אסורים בגן שבקצה הקיבוץ. הדינמיקה הקבוצתית הופכת את מפגש הנעורים התמים, לכאורה, לזירה של השפלה ולאונס קבוצתי. ההצגה נכתבה בהשראת מקרה האונס המזעזע שאירע בקיבוץ שמרת ושינה לחלוטין את ההסתכלות על מהו אונס.
זו לא פעם ראשונה שהמחזה עולה בתיאטרון, כאשר הפעם האחרונה שהוא קיבל במה הייתה בתיאטרון אורנה פורת בשנת 2012. אני בעצמי ראיתי אותו במהלך לימודיי בחטיבה ועד היום הוא זכור לי בשל עוצמתו. אין ספק שעדנה מזי"א הצליחה להעביר על דפים את הכאב, הבלבול והזעם שאונס שכזה מעלה.
היופי והחוזק העיקרי של ההפקה הנוכחית הוא הבימוי וההחלטות האומנותיות של עידו רוזנברג. במקום להשאיר את ההצגה בעבר, הוא הביא אותה להווה, עם צילום בטלפון ואפילו בילי אייליש. במקום להשאיר את דבורי הנערה חלשה, הוא נתן לה קצת חוזק ולחימה. רוזנברג לקח את ההצגה למקום כל כך טוב מבחינה אומנותית שלא הייתה לי מילה רעה אחת לומר עליה. יצאתי נפעמת ומרוגשת וכועסת ועל סף דמעות והרבה מזה בזכותו.
פן נוסף וחשוב מאוד הוא התפאורה שעיצב ניב מנור. בתחילת ההצגה היא נראית די בנאלית ורגילה. היא מעין סוג של גן משחקים ישן וחלוד שקיבל עיבוד בימתי ונעשה בה שימוש נהדר במהלך ההצגה, במיוחד הרשתות שברקע המשרתות בצורה מדויקת את המעבר בין המשפט לבין מקרה האונס. ההפתעה והחוזק מגיעים בסוף, כשההצגה עולה הילוך ומרגשת אותנו עוד יותר.
עדיין מוחאת כפיים לשחקנים
אך יחד עם כל הדברים הללו שכבר משחקים לטובתם, בית ליסין גייסו אל התפקיד הראשי את כרמל בין ובכך העלו את ההצגה רמה נוספת. בתור עילוי בימתי ודרמתי, בין הצליחה לרגש אותי עם סיפור שכבר קראתי ושמעתי עליו מאות פעמים. היא הצליחה לגרום לי להבין את הנערה והקונפליקט שלה ולהרגיש את הכאב והאבסורד של המשפט המגוחך שהתבצע. כרמל בין היא אחת השחקניות הטובות ביותר שזכיתי לראות ואני יודעת שאראה אותה בעוד תפקידים רבים.
אבל לא נשכח לצידה את ארבעת הגברים החסונים – מיכאל גבעתי, עמית פרנקו, יואב רוטמן ועידן שקרוקה. הם גם סיפקו קטע "כושר" סקסי למדי וגם גרמו לי לרצות לבעוט בכל אחד ואחד מהם. הם היו אכזריים, גם בתור הסנגורים וגם בתור הנערים, ועשו עבודה נהדרת.
ההצגה הזו חזקה בפני עצמה, רק המילים של עדנה מזי"א מספיקות, אבל מה שעשו כאן בבית ליסין היה להביא את ההצגה להווה, לשנת 2021. הם הקימו משהו שיכול לגרום לכל נער ונערה להזדהות, להרגיש שזה בתקופתם, ולהזדעזע. באמצעות אפקטים אנושיים ויצירתיות אינסופית, יש כאן הצגה שהיא חובה לכל אדם בעולם, לא רק בישראל.
כעת כל שנותר לקוות הוא שילמדו ממני, יבקשו ויחפשו את ההסכמה ושלא נצטרך לקרוא על עוד מקרה אונס קבוצתי מזעזע שהתרחש במלון או בגן ציבורי.
הציון שנתנו להצגה זו הוא:
אל תהססו, תקנו כרטיס ולכו לראות את "משחקים בחצר האחורית", אם לא בשבילכם אז בשביל הבן או הבת שלכם.
אחרי הקורונה – אילו מחזות זמר חזרו לבמות?
מיטב המחזות זמר שחוזרים לבמות לאחר תקופת הקורונה. מה לראות ואיפה? כנסו לרשימה המלאה!
ביקורת – הים כחול עמוק (בית ליסין)
רק בשביל לצפות בגאונות של לימור גולדשטיין ונדב נייטס אתם חייבים לבוא ולראות את ההצגה הזו. לקניית כרטיסים!
הסטר ניצלת מנסיון התאבדות, ואז נחשף סיפור חייה: נישואיה לשופט נכבד ומבוגר ממנה וסיפור אהבתה הנואשת לטייס לשעבר בחיל האוויר המלכותי. הסטר קרועה בין אהבה אידיאלית לאהבה אפשרית, בין הצורך בביטחון להתמכרות לריגוש. מי יציל את מי מסבך ההרס העצמי שמציף את המשולש הרומנטי המסעיר הזה?
ההצגה, בבימויו של אלון אופיר, מעבירה את הקהל עליות ומורדות, will they won't they, ועוד שלל רגשות ודרמות שהצגה כזו יכולה להעביר. אמנם הסיפור לעתים מעורר אנטגוניזם- האם אישה באמת צריכה גבר בשביל להיות מאושרת? למה תמיד הגברים בעמדת הכוח? איך אישה יכולה להיות כל כך חזקה אבל כל כך חלשה בו זמנית? אבל יחד עם כל זה עדיין שווה לשבת ולחכות לראות מה יקרה לגיבורה.
בשילוב סיפור כבד ותפאורה מוצלחת, ההצגה הזו היא כלום בלי שני הכוכבים שלה- לימור גולדשטיין ונדב נייטס. גולדשטיין מצמררת במשחק שלה ובו זמנית מראה נואשות וחוזק באישה אחת מבולבלת. היא עושה את ההצגה למה שהיא ובלעדיה הרמה פשוט יורדת. אך אי אפשר לשכוח גם את האביר על הסוס הלבן שמבחינתנו יכול רק לעמוד שם וכבר נתאהב בו. אפילו שהוא משחק את הדוש הכי גדול שיש, הוא שואב את הקהל לקול העמוק שלו ולכריזמה הנוטפת ממנו על הבמה. מצד אחד בא לנו לשנוא אותו כי הוא זבל אמיתי ומצד שני אנחנו מבינות למה גיבורת הסיפור התאהבה בו מההתחלה.
לצד שני האלילים האלו מופיעים שחקנים נוספים, שעוד לא הבנתי אם מדובר בעבודת הבימוי של אופיר או שפשוט ממש לא התרשמתי מיכולות המשחק שלהם. לצד נייטס וגולדשטיין העמוקים, שאר הקאסט נראה מצועצע, שטחי ולא משכנע במיוחד, או שאולי הכל בעצם נועד להדגיש את הכוכבים הראשיים? זה אתם תוכלו להכריע.
אוסיף גם ואציין שאחד הדברים הכי יפיפיים בהצגה היא התפאורה, ובמיוחד התמונות שמופיעות על הבמה. הצייר עשה עבודה כל כך טובה שמתחשק לי לצלצל אליו ושיצייר אותי גם.
אל תפספסו את היופי והכריזמה הנוטפת מנייטס וגולדשטיין תוך כדי שהם מספרים את הסיפור היפייפיה של הים כחול עמוק.
לקניית כרטיסים להצגה "הים כחול עמוק" לחצו כאן.
לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.