עלילה מדכאת ולא מתאימה לתיאטרון
המחזמר גטסבי הגדול, המבוסס על הספר והסרט המפורסמים, מגולל את סיפור אהבתם של ג׳יי גטסבי ודייזי, ואת המחיר הכבד שאדם עלול לשלם כדי להיות עם אהוביו. הגעתי למחזמר ללא היכרות מוקדמת עם הסיפור, וככזה, ציפיתי לחוויה יוצאת דופן – במיוחד לנוכח הפופולריות של העלילה המקורית. אכן, ההפקה מנסה להציג עיבוד ייחודי, אבל תחושת הפספוס ניכרת: העלילה לא מצליחה להשרות ולו שמץ של תקווה, וכל סצנה רק מעצימה את התחושה הכבדה. אפילו הבדיחות המעטות לא העלו בי חיוך.
מכאן עולה השאלה – מדוע אנו פונים לתיאטרון? האם כדי לברוח מהמציאות? לשאוב השראה? האם אנו באים לצחוק או לחוות רגעי מחשבה? גטסבי הגדול מנסה לעורר מחשבה, אך המתח שבו – המכוון לאווירת הייאוש שבסיפור – עלול להחמיץ את לב הקהל, במיוחד אם היה ניתן לעבד את החומר למשהו קצת יותר מעורר השראה.
בנוסף, היה קשה להתחבר לדמויות. למעט דמות או שתיים שעוברות התפתחות מינורית, הדמויות הראשיות נותרות סטטיות. התחושה היא שהן מתחילות ומסיימות את ההצגה באותה נקודה בדיוק. כך, במקום ליצור הזדהות עמוקה, המחזמר מתגלה כחוויה מאכזבת.
הצגה ויזואלית מרשימה
אז למה כן ללכת למחזמר הזה? בגלל כל שאר הדברים שמרכיבים אותו. המחזמר היום מציג בתיאטרון ברודווי (Broadway Theater), התיאטרון השני בגודלו בניו יורק (אחרי הגרשווין שבו מוצג וויקד). כחלק מזה יש לו יכולת לעשות דברים משוגעים על הבמה שייראו גם עד הכיסאות הרחוקים ביותר.
על אף העובדה הזו הניצול של הבמה הגדולה נראה רק בנאמברים הגדולים והמפוארים שהתרחשו פעמים מועטות במהלך ההצגה. התפאורה המדהימה העבירה אותנו לתקופת הזמן של המחזמר והשתלבה מדהים עם הנברשות של התיאטרון עצמו וחבל שלא היה שימוש נרחב יותר כדי שנוכל באמת להנות ממנו.
גם התאורה והתלבושות החמיאו מאוד לכוריאוגרפיות המדהימות ולעבודת השחקנים הנהדרת. שיר אחד ספציפי בלט במיוחד עם שימוש מופלא של ג׳קטים ארוכים, כוריאוגרפיה ייחודית ותאורת ריבועים ששיחקו עליה בכוריאוגרפיה. השילוב היפייפה הפך שיר בסיסי לשיר יוצא מן הכלל שנשאר איתי עוד הרבה אחרי.
התבססות על שמות גדולים בתיאטרון
הבחירה להפיק את המחזמר נשענת על שתי סיבות עיקריות: הפופולריות של הסיפור המקורי, ואהבת הקהל לכוכבים ג׳רמי ג׳ורדן ואווה נובליזדה. כמי שמעריצה את שניהם, הם היו הסיבה המרכזית לביקורי, והם אכן סיפקו את הסחורה.
ג׳ורדן תפס לעצמו שם בעולם התיאטרון, בעיקר בשל הקול המופלא שלו ויכולות השירה המוטרפות שלו. הוא יושב על התפקיד בצורה סבירה, מספק רגעים קומיים נחמדים לצד רגעים דרמטיים מרגשים, אך אין ספק שאת מה שהוא עושה עם הנאמברים של המחזמר אין הרבה שיכולים לעשות.
לצידו נובליזדה תופסת את המקום של דייזי הצעירה והפלרטטנית ללא מאמץ. הדברים שהיא עושה עם הקול שלה הם ייחודיים ובאים פעם בדור והיא ממלאת את כל האולם הענק בצלילים שיעשו לכל אחד ואחת מהקהל צמרמורות. היא מופלאה ומרגשת ומהפנטת את כל הגברים והנשים היושבים וצופים בה.
אין ספק ששניהם זמרים מופלאים, אך עם החומר הנתון יכולות המשחק שלהם לא בלטו כמו שהיו צריכים. הם היו מרגשים כשהיו צריכים ומשעשעים כשהיו צריכים אבל מלבד כשהם שרו לא ראיתי משהו יוצא דופן שגרם לי להישאר עם פה פעור.
נקודות פספוס משמעותיות
לסיכום, ההצגה מעלה נקודות עיקריות לחידוד. ראשית, נושא הדמויות והסיפור – עבור מי שלא מכיר את החומר המקורי, המחזמר משדר דיכאון עמוק, ללא כל שינוי או התפתחות. בניגוד לכך, במיוזיקל כמו "נערי הכרך," ניכרת הסקרנות לדעת את המשך הסיפור. בגטסבי מצאתי עצמי ממתינה רק לנאמבר הבא או לשמוע שוב את ג׳ורדן או נובליזדה שרים.
שנית, מיצוי הבמה. עם אולם ובמה כה מרשימים, הציפייה הייתה לשימוש רחב ומשמעותי יותר באנסמבל. פרט לכמה קטעים בודדים, רוב המופע כולל סולואים, דואטים וטריו, ולעיתים נדמה שהסיפור סטטי מדי ביחס לפוטנציאל הבמה.
המחזמר לא רע, הוא פשוט לא ייחודי. הוא מושלם לכל הקהל החובב מחזות זמר קלאסיים כמו ״פאנטום האופרה״, ״סיפורי הפרברים״ או ״גבירתי הנאווה״. הוא עושה עבודה נהדרת בהצגת הסיפור, הדגשת כישרון השחקנים הראשיים שלו והתפאורה המפוצצת. אך עבורי, כחובבת מחזות מודרניים ודינמיים, החוויה נותרה מעט מאכזבת.
