הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק, והפעם היא הלכה לראות את ביטלג'ויס. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

ההצגה ביטלג'ויס מפגישה אותנו עם אדם וברברה, זוג שנפטר לא מזמן והופך לרוחות רפאים רק בשביל לגלות שמשפחה אחרת נכנסה לביתם ומוחקת את כל חייהם. בניסיון להבריח את המשפחה מהבית הם נעזרים במגרש השדים ביטלג'ויס, רוח האובססיבית לפסים, שמזומן לחיים האמיתיים על ידי אמירת שמו 3 פעמים.

את ההצגה הזו ראיתי פעמיים, פעם אחת בוושינגטון ופעם נוספת בניו יורק, ופעמיים הצחוק היה בלתי נשלט והחוויה הייתה נהדרת. באתי בלי לראות את הסרט לפני ככה שלא הייתה לי דעה קדומה או אפילו מושג על מה ההצגה ואני חושבת שזה מה שגרם לחוויה להיות עוד יותר מיוחדת.

מכניסים את הקהל לאווירה עוד לפני תחילת ההצגה, כשהאולם עוד קצת מואר עם אורות ירוקים, המסך למטה עם שלט ניאון ענק וערפל ירוק מבצבץ מהבמה. הכל נורא קריפי ומוזר ואי אפשר שלא להתלהב עוד לפני שההצגה מתחילה.

הסיפור אמנם כבד ומדבר על ילדה שאיבדה את אימה ובעקבות כך הקשר שלה ושל אביה התנתק וזוג שנהרג עוד לפני שיכלו להגשים את חלומותיהם להביא ילדים, אבל עדיין כל הצוות סביב ההצגה מצליח להשכיח אותנו מהחלקים הקשים ולגרום לנו להסתכל על הכל במבט חיובי ומשעשע. יש שיראו את זה כמעליב אבל אני מאוד אהבתי את היחס שלהם לכל נושא המוות בהצגה.

החלק החזק ביותר הוא צוות השחקנים שמובילים אותה. עם אלכס ברייטמן שמושך את החוטים בתור ביטלג'ויס וסופיה אן קארוסו שמרשימה עם יכולות ווקליות מרשימות לנערה צעירה שכמוה אי אפשר שלא לתהות – האם המחזמר יהיה מוצלח גם בלעדיהם? הם כל כך מושלמים לתפקידים שלהם שאני לא יכולה לדמיין אף שחקן אחר נכנס לנעליים של ביטלג'ויס או לידיה.

מלבד צוות השחקנים המופלא, ההצגה קסומה הרבה בזכות התפאורה המרהיבה שלה. מוזרה ומיוחדת עם שינויים מרשימים בין מערכה למערכה, התפאורה היא זו שמשרה את האווירה שמלווה את הקהל במשך שעתיים וחצי. בדרך כלל אני לא מתייחסת לתפאורה יותר מדי בהצגות אבל כאן פשוט לא יכולתי להתעלם, אז שאפו!

הדבר היחידי שפחות אהבתי היה האילוץ בעלילה לגרום לדמויות להיקשר או להשלים. למשל, **ספוילרים קלים** כשברברה ואדם מרגישים כמו אמא ואבא חלופיים ללידיה או אפילו בסוף כשלידיה ואביה משלימים ופתאום היא מקבלת את דליה כאמא חורגת. הכל מתקדם מהר מדי ולא תמיד הגיוני, הרי לפני שנייה היא כמעט עזרה לביטלג'ויס להרוג ילדה קטנה ועכשיו היא פתאום משנה את דעתה בכזו דרסטיות? כמובן שזה ככה בעיקר כי רוצים להגיע למסר הסופי מהר אבל זה הרגיש פשוט מזויף וחבל.

הציון שבחרנו לתת להצגה זו הוא:

סה"כ מדובר בהצגה כיפית ומצחיקה עם רגעים ציניים שבאים בדיוק בזמן והפקה כוללת מעולה. אך עם כל האהבה הגדולה לא בטוח שכולם יתחברו אליה ואל האווירה הצינית, כי עדיין מדובר בהצגה שצוחקת על המוות מההתחלה ועד הסוף. אבל אם אתם בעד הציניות ולשבור מוסכמות ההצגה הזו פשוט מושלמת לכך.

לעמוד ההצגה

עם צוות שחקנים מוכשר, תפאורה מדהימה ומפתיעה ושירים מצוינים שרק נעם חורב יכול לכתוב ואוהד חיטמן להלחין, אביב מתעורר עדיין מתפספס ומרגיש לא שלם. לקניית כרטיסים.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

המחזה אביב מתעורר נוגע בנושאים מאוד כבדים, כמו התעללות במשפחה, בני נוער חסרי בית, אוננות והתבגרות מינית ללא מענה מצד המבוגר האחראי.
ההצגה עוקבת בעיקר אחרי 3 דמויות ראשיות, וונדלה היפה והתמימה, מלכיור הכריזמטי ושנון ומוריץ המתקשה בלימודים ונואש מיצריו המיניים. שלושתם מתמודדים עם מבוגרים המדכאים אותם וחברה שאינה מספקת להם את התשובות שהם מחפשים בכזו נואשות.

המחזה עלה בעשרות עיבודים שונים בארץ ובחו"ל אבל ההפקה הכי מפורסמת שלו הייתה בשנת 2006 בברודווי בכיכובם של ליה מישל, ג'ונתן גרופ וג'ון גלאגר ג'וניור. ההפקה זכתה להצלחה רבה ול-8 פרסי טוני וקבעה רמה גבוהה לעיבוד של המחזה המפורסם מאת פרנק וודקינד.

ההפקה הנוכחית בבימה עובדה על ידי שחר פנקס ומשה קפטן ובוימה על קפטן. ההחלטה לא לאמץ את המחזמר ולנסות לעשות עיבוד מחדש למחזה הייתה סיכון גדול שעם קצת יותר שירים ופחות שחקנים מבוגרים היה יכול לעבוד, אבל כרגע זה לא ממש עובד.

צוות השחקנים שליהקו מרהיב ללא ספק ונותן הופעה מצוינת מההתחלה ועד סוף ההצגה. עמית פרקש מצוינת כמו תמיד והגיע הזמן שתקבל את הקרדיט המגיע לה, קובי מרימי מוכיח שוב פעם שהוא יכול לשיר ולבכות בו זמנית ומאי מלר מפתיעה עם שיר שלא משאיר עין אחת יבשה באולם.
גם התפאורה מוצלחת למדי, עם קופסא ענקית באמצע הבמה שמפורשת כקופסא שבה כולאים את בני הנוער הללו לצד היער הסבוך שקל ללכת לאיבוד בו, כמו כמות השאלות שיש לבני נוער שגורמים להם ללכת לאיבוד בחייהם.

החוזק הכי גדול של ההפקה הוא השירים החדשים שכתב נועם חורב. אודה ואומר שלא שמעתי עליו לפני כן אבל עכשיו אני בחיים לא אשכח את שמו. השירים מעולים אחד אחד ועושים חשק לעוד אבל לצערנו הרב יש מעט מידי מהם. החלטתם לקחת את המחזה ולעשות עיבוד מחדש, החלטתם להכניס שירים, אז למה רק 4 שירים בכל מערכה? האם זה מחזה או מחזמר? לא ידוע. מבולבלים? גם אנחנו.

כמו כן, השירים לא תואמים לגמרי את הרגעים בהם היו שירים במחזמר המקורי, שזה בסדר, אבל אז אי אפשר שלא לחשוב על זה שאחד השירים נכתב לדמות כל כך משנית ולא קריטית רק כי ליהקו אליה את קובי מרימי. בגלל שהביאו שם גדול שכזה צריך להביא את הסחורה ולתת לו את הרגע סולו שלו, לבד על הבמה, היחידי מבין כל הקאסט שמקבל את ההזדמנות הזו. השיר הרגיש מונפץ ולא במקום ואנחנו שואלים את עצמנו, אם זה לא היה קובי מרימי האם זה היה עובד? לא חושבת. 

רק לשם ההבהרה, קובי מרימי היה מדהים בסולו שלו, הוא היה מרהיב, מפתיע ומצמרר, אפילו שהזקן והשפם שלו הופכים את המשחק שלו למעט לא אמין כי הוא אמור להיות נער בן 15. אופס.

אז איפה הם איבדו את דרכם? ובכן, אחד הדברים העיקריים שפיספסו בעיבוד הוא האחדות של הנערים והנערות מול המבוגרים. בהפקה הזו נתנו דגש יותר מדי גדול למבוגרים, דגש כזה שהשכיח קצת את הנערים ואיבד מעט מהפואנטה. אחד הדברים שאהבנו מאוד בהפקה בברודווי היה שבחרו לקחת שחקן אחד לגבר מבוגר ושחקנית אחת לאישה מבוגרת והם שיחקו את כל התפקידים והדגישו כמה המבוגר עצמו לא מעניין, אלא הילד שמולו. חוץ מזה, זכינו למעט מאוד רגעים שכל בני הנוער ביחד על הבמה, מאוחדים ומבולבלים ביחד אל מול המבוגרים שבחייהם.

חוץ מזה הם היו צריכים לבחור- מחזה או מחזמר. חלק יאהבו את השירים וירצו עוד וחלק לא יאהבו את השירים ויעדיפו שלא יהיו בכלל, מה שמביא למצב שאף אחד לא מרוצה. הבלבול הזה בין מחזה למחזמר משאיר את הקהל צמא למשהו שהוא לא מקבל חזרה, כי הוא בא עם ציפיות לא ממומשות והוא מרגיש שמשהו חסר.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

אלאניס מוריסט, הזמרת שכולנו מכירים ואוהבים, נכנסת לרשימה הארוכה של אמנים ששיריהם הופכים למחזמר. יחד עם גרין דיי, להקת אבבא, קווין, מייקל ג'קסון ועוד, אלבום אחד של מוריסט הולך להיות הבסיס למחזמר שיעלה בברודווי בסוף שנת 2019.

המחזמר, שסיפורו נכתב על ידי זוכה האוסקר דיאבלו קודי, הולך להתבסס על האלבום "Jagged Little Pill" שיצא בשנת 1995 וזיכה את אלאניס ב-5 פרסי גראמי. הוא יספר את סיפורם של משפחת הילי, שמבחוץ נראית כמשפחה מושלמת אבל מבפנים הכל מתפורר.

ההצגה מלאה בשחקני ברודווי אהובים, מדרק קלינה (וויקד, אנסטסיה) ועד קתרין גלאגר (אביב מתעורר) וההתרגשות לקראת עלייתה עצומה. ההצגה מבוימת על ידי דיאנה פאולוס, האחראית על הצגות כמו וויטרס (מלצרית) ולמצוא את ארץ לעולם לא.

אנחנו כבר לא יכולים לחכות ואנו בטוחים שכל מעריצי אלאניס איתנו.

ניתן כבר לרכוש כרטיסים להצגות שמתחילות ב3.11!

הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק, והפעם היא הלכה לראות את ההצגה האגדית של לין מנואל מירנדה, המילטון. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

זו אחת הביקורות שהיה לי הכי קשה לכתוב. יש כל כך הרבה מה לכסות והרבה דברים לדבר עליהם, לכן צפו לביקורת מעט ארוכה יותר ממה שאני בדרך כלל כותבת.

ההצגה המילטון מספרת את סיפורו של אלכסנדר המילטון, אחד מארבעת האבות המייסדים של ארצות הברית. לין מנואל מירנדה הוא אחד הכישרונות הכי גדולים של עולם התיאטרון והוא כתב ושיחק בהצגה ומאז שהיא עלתה בברודווי בשנת 2015 היא שוברת שיאים שנה אחרי שנה. עם הפקות קבועות שרצות בכמה מקומות, כולל ניו יורק ולונדון, ועוד כמה סיורים שרצים ברחבי ארה"ב וקנדה אי אפשר להתכחש לזה שזו ההצגה מספר אחת בשוק היום והקהל צמא אליה כבר כמה שנים ברציפות.

בגלל ההצלחה הגדולה הזו דעתי כאן תהיה זרה בנוף, אבל לא נפלתי מהמילטון, ואנסה להסביר לכם בהמשך.

אי אפשר לומר שההצגה הזו לא יצירתית בטירוף. לקחת סיפור של דמות היסטורית ולהפוך את זה למחזמר זה לא דבר פשוט ולין מנואל מירנדה הוא כוח שאי דומה לו. השירים שהוא כתב מעולים אחד אחד אף על פי שרובם שירים שלא ממש תוכלו לזמזם במקלחת אם תרצו.

הקאסט שמלהקים לכל ההצגות הוא מגוון ומעניין, לא טיפוסי לכל ההצגות בברודווי, ונותן צ'אנס לשחקנים שלא תמיד ימצאו תפקידים בעולם התיאטרון. עד כדי כך שיש רק תפקיד אחד לאיש לבן, וכל השאר באים ממוצא אפריקאי, לטיני, אסייתי ועוד. לקחת דמויות היסטוריות כאלו וללהק מחוץ לטייפקאסט, מחוץ למה שאנשים מצפים, היה צעד אמיץ מטעם ההפקה והוא השתלם.

הבימוי גם כן הולך עם סטייל שאני מאוד אוהבת- תעשה המון ממעט. הבמה מאוד פשוטה ולא תראו תפאורה מפוארת שמתחלפת בין שיר לשיר. גם התלבושות כל כך פשוטות שהאנסמבל בקושי מחליף בגדים ואנחנו יודעים שהתקדמנו בעלילה רק לפי הג'קט שהשחקנים לובשים. השימוש בצבע הקרם על כל הקאסט בעוד ששחקן אחד או שניים לבושים בצבע, הכל לפי העלילה, בהחלט מוסיף והופך את זה למשמעותי הרבה יותר. הבמאי כאן נותן מקום לסיפור ולמוזיקה לעשות את שלהם ואין באמת צורך לעשות מעל ומעבר בשאר האספקטים של ההצגה.

אז מה בעצם לא הפיל אותי? ובכן, אני לא אוהבת הצגות שכולן שירים, פשוט לא. רנט, עלובי החיים ועוד הצגות בסגנון פשוט לא רצות אצלי כי, מה לעשות, זה משעמם לעתים. השירה התמידית הופכת את זה למשהו פחות מציאותי בעיניי והצגות חסרות טקסט בעצם מפספסת משהו עיקרי, והוא ההיי של הצגות עם טקסט כשפורצים לפתע בשיר. ככה יוצא שכל ההצגה אנחנו נמצאים באותה רמה של הייפ, של התלהבות, ואין מה שירים את כל הקהל למעלה כמו שנאמבר גדול עושה בהצגות רגילות.

כשהצגה מגיעה לשיא אתה מרגיש את זה, אתה חש את זה בכל עצמותייך ואתה שם עם השחקנים והתזמורת. בהמילטון לא היה ממש שיא, המערכה הראשונה הסתיימה כאילו סתם ורק במערכה השנייה הרגשתי משהו אמיתי כשאחת הדמויות מתה (זה לא ספוילר, זו היסטוריה בכל זאת). חיכיתי שעתיים וחצי להרגיש משהו ובאמת התרגשתי ברבע שעה האחרונה, כי אנשים מתו והגענו לשיא של החיים של האדם עליו אנחנו מדברים (כן גם המילטון מת, את זה מגלים בשיר הראשון), אבל מה עם שאר השעתיים שישבתי וחיכיתי? שילמתי כסף טוב להתרגש וכמו ישראלית טובה הרגשתי שיצאתי פראיירית. טוב אני סתם מגזימה, אני פשוט לא חובבת מחזות זמר שיש בהם רק שירים.

אולי עוד סיבה שלא התחברתי לחלוטין להצגה היא העובדה שהיא מדברת על היסטוריה שהיא לא שלי. עם כל הכבוד להמילטון, בר, ג'פרסון, וושינגטון ועוד, הם לא בן גוריון, שרת, רבין, פרס, מאיר ועוד. אז חלק מהבדיחות עברו מעלי כאילו כלום ואחרי ההצגה הייתי צריכה להיכנס לקרוא מי הם היו בכלל כי בהצגה זה לא אמר לי כלום.

הציון שבחרתי לתת להצגה זו הוא:

אז אם החלטתם בכל זאת ללכת לראות את המילטון ולשלם את הכסף, ותמיד זה יהיה חתיכת סכום לכרטיס אז אל תופתעו מזה, זו המלצתי אליכם:

לעמוד ההצגה

הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק, והפעם היא הלכה לראות את החידוש המודרני של הקלאסיקה- אוקלהומה!. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

המחזמר אוקלהומה מביא אותנו לימי 1906, עוד לפני שאוקלהומה הייתה מוגדרת כמדינה בארה"ב, לעיירה קטנה עם חוואים ובוקרים. במרכז ההצגה עומד קורלי, בוקר צעיר שמאוהב בלורי והוא נלחם עליה אל מול ג'וד, חוואי בחווה של משפחתה של לורי שאוהב אותה גם הוא. בצל המשולש רומנטי אנו נכנסים למתחים וניצוצות שעפים באוויר.

אוקלהומה היא קלאסיקת ברודווי שהחלה את דרכה בשנת 1943 וזיכתה את כותבים, המרשטיין ורוג'רס, בפרס פוליצר ובשלל פרסים נוספים. היא בדרך כלל מועברת כמו רוב ההצגות הבנאליות, בשמחה, ריקודים מפוארים, במה מטורפת עם תפאורה משוגעת. אבל כאן לא תקבלו משהו נורמטיבי, כל מה שתקבלו כאן זה יצירתיות ואופל שנשפך בין השחקנים לתפאורה לבמה ולבימוי.

נתחיל בזה שההצגה מועברת בתאטרון העגול – Circle in the Square, שכשמו כן הוא- במה באמצע הקהל שיושב בשלושה מצדדיה, מה שנותן קירבה לשחקנים ולהצגה בדרך שבמה רגילה לא מספקת. חוץ מזה, אין כמעט דבר על הבמה הפשוטה הזו. התזמורת הקטנה יושבת באמצע ובקצוות הבמה ישנם שולחנות שהקהל יושב מצדם האחד והשחקנים מהצד השני. זיהו, פשטות טהורה.

משהו נוסף שהבמאי הביא בהפוכה הוא התאורה. בתור קהל אנו רגילים שהאולם מואר עד שעושים לנו סימן שמתחילה ההצגה ואז למשך ההצגה אנו בקושי רואים מי מימיננו ומי משמאלנו, אבל לא כך יהיה לכם באוקלהומה. כאן הבמאי החליט להשאיר את כל האולם מואר כאילו אנחנו, הקהל, לוקחים חלק בהצגה. האור הזר הזה נותן תחושה אחרת ומשונה שאני דווקא מאוד אהבתי. במהלך ההצגה הבמאי עושה שימוש חכם ויצירתי באור ובחושך גמור והופך סצנות מוכרות למשהו חדש לגמרי שאף אחד לא מצפה לו, ואפילו הפתיעו אותי כמה פעמים.

הבמאי כאן לקח סיכון ענק, כשהוא לקח קלאסיקה שכזו ושינה הכל. ריקוד מפואר ושמח עם כמות גדולה של רקדנים הוא הפך לריקוד אפל ומוזר עם רקדנית אחת בודדה. לגרום לשחקנים שלך לשחק באור מוחלט ליד הקהל ואז רגע אחרי זה בחושך מוחלט ועם מיקרופון בודד. אפילו האוכל שהגישו לקהל בהפסקה הוא סיכון שכן זה עוד תקציב שצריך להשקיע, הכנות מטורפות כל ערב והלכלוך האינסופי שזה בטח יוצר. אני הפכתי למעריצה ענקית של הבמאי, דניאל פיש, וכל כך התרשמתי ממה שהוא עשה עם אוקלהומה שמתחשק לי שהוא יקח עוד קלאסיקה שכזו ויהפוך אותה לגמרי.

אך דבר אחרון חביב, אי אפשר להתעלם מהשחקנים המטורפים שליהקו לכאן. הפשטות של הבמה והתאורה מובילה לכך שהשחקנים צריכים להכניס אקסטרה כישרון בשביל למלא את החלל הזה, והם עושים זאת ללא מאמץ. דיימון דאנו הוא שם שאתם צריכים לזכור, כי קול מלאכי כזה יש פעם במילניום, והוא זה שגרם לי לבוא לראות את ההצגה. הלכתי לראות אותה בלי לדעת עליה כלום, ואלוהים ישמור כל פעם שהוא פתח את הפה לשיר נמסתי מרוב אושר. חוץ ממנו יש לנו את אלי סטרוקר, שחקנית ברודווי על כיסא גלגלים שרק ממשיכה לשבור שיאים ובצדק, כי כישרון כזה אסור לפספס, ושלל שחקנים מעולים אחד אחד.

אחרי צפייה בהצגה הזו אני יכולה להבין למה היא זכתה בפרס הטוני לחידוש המוצלח ביותר. הציון שבחרנו לתת להצגה זו הוא:

לעמוד ההצגה

הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק, והפעם היא הלכה לראות את טוטסי בכיכובו של סנטינו פונטנה. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

טוטסי מספר את סיפורו של מייקל דורסי, שחקן עקשן וכושל שרק מנסה למצוא עבודה בתאטרון, אך בשל האופי שלו הוא הגיע למצב שאף אחד לא רוצה להעסיק אותו. בשביל לעשות את מה שהוא אוהב הוא מתחפש לאישה בשם דורותי מייקלס ופתאום הוא משיג את ההצלחה שאליה כל כך חשק, אבל הוא  מהר מאוד מבין שקל מאוד להגיע לפסגה, אבל קשה מאוד להישאר בה.

הסיפור כנראה מוכר לכם מהסרט עם אותו השם שיצא בשנת 1982 וכל מה שיש לי לומר על ההצגה הזו היא וואו. יש על מה לבקר אותה אבל בגלל שנהניתי כל כך מתחשק לי להלל אותה יותר ויותר, אבל אף הצגה אינה מושלמת.

נתחיל בדבר הכי מוצלח בהצגה לדעתי וזה התסריט. מחזמר מוצלח מבחינתי זה מחזמר שבין השירים הקהל נהנה יותר מאשר בשירים עצמם. שיר זה משהו כיפי או מרגש או מפוצץ ולכן קל מאוד להחזיק את הקהל בקטעים האלו, אך מה שבאמת בוחן מחזמר זה הטקסט בין לבין והאם יש בכלל. ישנן הצגות רבות שאין בכלל טקסט ואם תשאלו אותי זה נורא, אבל בטוטסי תקבלו הרבה דיאלוגים וסצנות של דיבור ולא רק שירה בין השחקנים והם הורסים מצחוק. תסריט חכם ושנון עם מספיק קטעים מצחיקים ומשעשעים שמשולבים בקטעים עם עומק ונקודות חשובות להעברה, כמו מעמד האישה בעבודה והיחס השונה לנשים ולגברים.

התהליך שהדמות הראשית עוברת גורמת לכולנו לרצות שכל גבר יעבור תהליך דומה. אולי כאן אפשר למצוא נקודת ביקורת קטנה שכן יש אנשים שהרגישו שהכותבים בכוונה דחפו משפטים המבקרים את מעמד האישה בעולם אבל זה לא הרגיש להם טבעי כל כך ולא אמיתי. לי אישית זה לא הפריע וזה עדיין עשה את מה שזה היה אמור לעשות.

אך אם נשים את העלילה בצד, כל הדברים שהולכים בהפקה הזו עומדים לזכותה. התפאורה המשוגעת שממש מרגישה אמיתית בכל סצנה וסצנה ונותנת אווירה פתוחה ומוכרת בכל ההצגה. לא נשכח גם את השירים הנהדרים שמכניסים קצב ורוגע, צחוקים ודמעות, שואו ופשטות. והדבר האחרון אך לא פחות חשוב, הקאסט שחקנים הנהדר, בהובלתו של סנטינו פונטנה, שסוחטים כל טיפה של הדמות שלהם, אם זו דמות מגוחכת, דמות אדישה, דמות מרוכזת בעצמה או דמות רגישה. הם שם להעביר לכם את כל מה שאתם צריכים בשביל להנות מההצגה והם עושים את זה טוב.

משהו קטן שאולי אפשר לומר שאינו הכי מוצלח הוא שהשירים אינם זכורים היטב ברגע שיוצאים מההצגה. יצאתי והיה רק שיר אחד שזכרתי שארצה לשמוע שוב וכל השאר היו סבירים, לא בסדר גודל של צלילי המוזיקה או מלך האריות. אבל זה קורה להרבה הצגות וזה לא אומר שלא אהנה לשמוע אותם שוב, אפילו אציין שאם כבר שומעים את השירים של ההצגה אז שומעים הכל ביחד וזה ממש מרגיש כאילו חווים את ההצגה מחדש.

הציון שבחרנו לתת להצגה זו הוא:

בקיצור, תקשיבו לי ולכו להצגה הזו, לא תתחרטו. מובטח לכם ערב מהנה ביותר וצחוק שבא מהלב מהצגה מקורית ומקסימה והגיע הזמן ללכת למשהו שהוא לא מלך האריות או ויקד, אם לא חושבים?

הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

והיום- Come From Away (באו משם):

המחזמר "Come From Away" מחזיר אותנו לימי ה9.11, הפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק. כל ארה"ב הייתה בהיסטריה ואיתה כל העולם, אך היו כמה אלפי אנשים שלא ידעו על הפיגוע כלל. אנשים אלו היו על מטוסים שונים שהיו אמורים לנחות בארה"ב, אך בשל החשש מפיגועים נוספים שלחו את כל המטוסים שהיו בקרבה לעיירה נידחת בקנדה בשם ניו פינלנד. עיירה קטנה זו הייתה צריכה תוך יום להתארגן על מקומות שינה לאורחיה, אוכל ושירותים שונים בשביל שהנוסעים המבוהלים ירגישו הכי בבית שאפשר.

הסיפור של המחזמר הוא לב ליבו והוא מרהיב ביופיו. הקשר בין אנשים הבאים מרקע שונה, התמיכה בין אדם לאדם בלי היכרות מוקדמת והחברויות הנוצרות מאירוע טרגי שכזה מביאים משהו אחר לבמה שלא ראיתי לפני כן. ההפקה ידעה שיש לה סיפור יפיפה שאינו מצריך הרבה שואו ובלאגן מסביב ומספיק להציג אותו כפי שהוא, וזה עובד.

בשל מסקנה זו אין תפאורה מפוארת ומשוגעת, יש כיסאות ושולחנות וזה כל מה שצריך. הפשטות הזו היא זו שעושה את ההצגה לכזו מדהימה ושובה. במשך שעה וחצי (ללא הפסקה) הקהל מכור בצורה שלא ראיתי כבר הרבה זמן והכוריאוגרפיה הרשימה אותי שוב ושוב ושוב. אם יש משהו שאני אוהבת זה לעשות הרבה מקצת וזה מה שהמפיקים עשו כאן.

הלהקה החיה על הבמה נותנת נופך נוסף שפשוט מדגיש עוד ועוד כמה נשמה יש להצגה אחת. עוד משהו ששווה לציין הוא שכל הקאסט, כל שחקן ושחקן, מתאר אדם נורמטיבי בלי היופי המוקצן שלפעמים אנו רגילים לראות בתאטרון ובקולנוע. כל אחד בקהל יכול להתחבר לדמות אחת לפחות כי בסופו של דבר כל שחקן מייצג אנשים אמיתיים וסיפור אמיתי, ואי אפשר להביא את בראד פיט או אנג'לינה ג'ולי לייצג את האדם הנורמטיבי. הכישרון לא מתבטל כמובן והשחקנים עושים עבודה נהדרת עם כל התפקידים השונים שלהם.

הציון שבחרנו לתת להצגה זו הוא:

אז אם יוצא לכם להיות בניו יורק או בלונדון אל תפספסו! אין הרבה מחזות זמר שמרגשים אותך כל כך ומציגים סיפור אמיתי כזה יפה. אה, ויש גם הפתעה קטנה באמצע ההצגה לכל הישראלים והיהודים בעולם שלי אישית עשתה כל כך טוב על הלב.

לעמוד ההצגה

בהופעה חיה ובועטת, ההצגה "לא לריב" שמה מערכת יחסים קשה בין אחים במרכזה ולא מפחדת להיות גסה וצועקת, גם אם לעתים היא מאבדת מעט מהאותנטיות שלה. לקניית כרטיסים.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

ההצגה "לא לריב" מתחילה במשרד עורכי דין, שם אנו פוגשים את שלושת האחים בסיפור- סלע ההיפי, איילת הלחוצה וגור התינוק. שלושתם נפגשים עם עורך הדין ביטון בכדי לפתוח את צוואתו של אביהם, שנפטר לא מזמן. המפגש בין השלושה מעלה הרבה כעסים ומתח שנצבר לאורך השנים וזה רק מתגבר כשהם מגלים שאביהם השאיר להם הפתעה אחת גדולה לפני מותו.

כשהגעתי להצגה באתי בלי שום ידע מוקדם, בקושי את שמה זכרתי, ולאט לאט הופתעתי לטובה מהנפשות הפועלות בה. הדבר הראשון שתפס אותי הייתה התפאורה היפיפייה ששבתה אותי על ההתחלה. ערן עצמון עשה עבודה מדהימה בשילוב של מספר סטים שונים בצורה יפה ונקייה, עם שינוי חד וחלק בין המשרד עורכי דין המפואר והיפה לבין הדירה של האב הישנה והמעופשת. התפאורה הייתה יכולה להיות מושלמת אלמלא היו בה כמה אי דקויות שהורידו מאותנטיות ההצגה, למשל: עמדת המזכירה ללא מחשב או לפטופ והדירה של האב בלי תמונות של הילדים או הנכדים. לא נורא.

הגיע הזמן, נכבים האורות, הקהל מתיישב וההצגה מתחילה. סה"כ אנו נחשפים ל-6 שחקנים בהצגה, 3 נשים ו-3 גברים, וחד וחלק אפשר לומר שהנשים עקפו את הגברים בסיבוב. כנרת לימוני, ירדן ניקפהמה וכמובן עירית קפלן כובשות את הבמה ומהפנטות את הקהל. ראשונה עולה לבמה כנרת לימוני בתפקיד המזכירה וישר היא מפתיעה את כולם עם השנינות והמהירות שלה, עם טקסט ארוך ומשעשע שדרכו היא סיפקה הרבה אתנחתות קומיות בהצגה כל כך מעורערת ורגישה. ירדן ניקפהמה הצעירה ממלאת את הבמה בנוכחות מרשימה ועירית קפלן הוותיקה יכולה לרגש ולהצחיק בו זמנית וזה למה אנחנו  אוהבים אותה כל כך.

אך עם כל הצחוק והיופי בהצגה היו לנו גם כמה אי תאימויות ואי הבנות. ישנם הרבה רגעים שאינם מרגישים אותנטיים בהצגה, אנו לא מבינים את ההיגיון במעשיהם של כמה מהדמויות ולפעמים הרגיש כאילו מורחים אותנו וכל מה שאנחנו רוצים זה לעבור לסצנה הבאה. גלעד קמחי וגור קורן (הבמאי והמחזאי בהתאמה) שניהם מדהימים במה שהם עושים ואולי בגלל זה ציפיתי ליותר. אם הייתם נותנים לי הייתי מקצצת את ההצגה ב-20 דקות בכיף והיא עדיין הייתה מוצלחת ומצחיקה כמו שהיא. ואנקדוטה אחרונה, אם עליתי על הטוויסט הסופי ב-20 דקות הראשונות של ההצגה אולי שווה לחשב מסלול מחדש.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

"לא לריב" מתבססת ברובה על בדיחות שחורות ולעתים אפילו בדיחות צפויות שכאלו אבל היא עדיין משעשעת ומרגשת בו זמנית. היא מציגה מערכת יחסים מורכבת שרובנו מכירים בין אחים ובסופה גורמת לנו לרצות ללכת ולחבק את אחינו ואחיותינו בבית, כי משפחה יש רק אחת.

לקניית כרטיסים להצגה "לא לריב" לחצו כאן.

המחזמר "ביקור התזמורת" זכה ב-10 בפברואר בפרס הנחשק- פרס הגראמי לאלבום המחזמר הטוב ביותר לשנת 2019. הפרס משותף לדיוויד יצבק, המלחין וכותב השירים של המחזמר, יחד עם השחקנים איתי בנסון, אריאל סטאכל, קתרינה לנק ואדם קנטור וכמובן עם דין שרנוב שהיה אחראי על הפיקוח והתיאום המוזיקלי.

המחזמר התמודד מול כמה מחזות זמר- קרוסל, פעם על האי הזה, גבירתי הנאווה וההופעה החד פעמית של Jesus Christ Superstar. לדעת המערכת הבחירה לא הייתה קשה מדי שכן אלבום המחזמר של ביקור התזמורת מציג משהו שונה ומיוחד שלא רואים הרבה בברודווי והגיע לו לזכות.

אנחנו לא יכולים להיות גאים יותר ושמחים שביקור התזמורת מקבל את הכבוד המגיע לו. ברכות לזוכים ואנו מזכירים לכם שההצגה יורדת עוד כמה חודשים אז אל תפספסו ורוצו לראות אותה ואת ששון גבאי בתפקיד חייו.

לעמוד ההצגה

פחות משנה אחרי שזכו בעשרה פרסי טוני כולל המחזמר הטוב ביותר, ביקור התזמורת תסכם את ההרצה שלו בברודווי ב-7 באפריל 2019, 18 חודשים בדיוק אחרי שהיא נפתחה ב-7 באוקטובר 2017.

ההצגה, בבימויו של דיויד קרומר, כוריאוגרפיה על ידי פטריק מקולם ובכיכובו של ששון גבאי בחודשים האחרונים, מבוססת על סרטו של ערן קולירין "ביקור התזמורת" שיצא בשנת 2007. בעת הסגירה ההצגה רצה למשך 36 הצגות לפני הפתיחה ו-586 הצגות רגילות.

ההצגה הזו עשתה היסטוריה בברודווי מבחינת מדינת ישראל, כשעל במת ברודווי מוצגת השפה העברית, גם בכתב וגם במלל לאורך מרבית ההצגה. היא נותנת הצצה לעם הישראלי החם והאוהב שכולנו יודעים שקיים כאן והיא בהחלט הייתה נציגה ראויה ומכובדת ופתח ליצירות ישראליות שיגיעו עד לניו יורק הרחוקה.

אנחנו מאחלים לששון גבאי ואורן וולף, מפיק ההצגה, סיום הצגה נעים ומי ייתן ועוד הרבה יתנו כבוד כמוכם.

לעמוד ההצגה