קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.
והיום- Pretty Woman (אישה יפה):
לפני הביקורת אתוודה ואומר שלא ראיתי את הסרט לפני שראיתי את ההצגה. כן כן, אני יודעת שזה סרט קלאסי שחובה על כל אדם לראות אבל פשוט לא יצא לי. מה שכן, אולי זה דווקא הוסיף לי לצפייה במחזמר וגרם לי להנות ממנו עוד יותר.
המחזמר מספר את סיפורה של ויויאן, העוסקת בזנות ברחובות הוליווד, שיום אחד נתקלת באדוארד, איש עסקים עשיר. אדוארד משכיר את שירותיה של ויויאן כנערת ליווי ליום ומשם העניינים מתחממים. לאחר תקופת ההעסקה לא ידוע מי עזר יותר למי ומי הציל את מי, מה שכן ידוע זה ששניהם מצאו צדדים חדשים בעצמם.
"אישה יפה" זה מחזמר שעושה מה שרבים לפניו עשו, הוא לוקח סרט קיטשי ומוכר, מוסיף לו שירים, זורק שחקנים ראשיים מפורסמים ובום יש מחזמר. אבל עם כל הקיטש והרומנטיקה והעלילה הצפויה, הם מצליחים להביא סיפור מקסים ומיוחד לבמה. כל מי שראה את הסרט מכיר את הסיפור, יודע לאן זה מתפתח ואיך זה נגמר, וגם מי שלא ראה את הסרט יכול לנחש. אין פה טוויסטים מטורפים או הפתעות גדולות אבל המחזמר גם לא מתיימר להיות משהו שהוא לא. הוא בא לעשות דבר אחד בלבד- להביא קומדיה רומנטית לבמה בצורה הכי טובה שהוא יכול, והוא מצליח.
המחזמר גייס לשורותיו כמה שחקנים ראשיים- סמנתה בארקס (עלובי החיים: הסרט), אנדי קארל (Law & Order) ואורפה (Across The Universe). שתי הנשים עושות את עבודתן מעולה, עם קולות יוצאי דופן, משחק קומי ומרגש וכריזמה על הבמה. הדמויות שלהן מלאות חיים ואופי ותמיד כיף לראות נשים חזקות על הבמה, אפילו אם הן מתחילות כזונות. מי שאיכזב אותי היה אנדי קארל, עם הרזומה שלו ציפיתי ממנו ליותר ובמקום זה קיבלתי דמות חסרת אופי ושירה ממוצעת. מזל שיש נשים שירימו את הקהל. מי שכן היה מצוין היה אריק אנדרסון ששיחק את מנהל המלון ועוד תפקיד והפתיע בשוני בין התפקיד בהצגה הזו לבין התפקידים אותם שיחק בהצגות שונות, כולל "האמן הגדול מכולם". מלבד השחקנים הראשיים אציין לטובה גם את האנסמבל, ובמיוחד את טומי בראקו (Newsies, A Bronx Tale) שרקד ושיחק והתרוצץ לאורך ההצגה כולה, שעתיים וחצי של החלפת תלבושות וריקודים בלי סוף, ממש מרתון שלם הוא סיים בהצגה הזו.
את שירי ההצגה כתבו בריאן אדאמס וג'ים וואלאנס, ועם כמה שהם התאימו לאופי ההצגה והיו נחמדים מאוד, היו כמה נאמברים שהזכירו לי מחזות זמר משנות תרפפ"ו שבהם ישנו זמר אחד או זמרת אחת ששרים סולו נוגע ללב אך משעמם ומרדים למשך כמה דקות. מתי כבר יבינו שזה לא עובד יותר? רוצים לתת לרקדנים לנוח? תשתמשו בטכנולוגיה או משהו במקום לשים שחקן אחד על הבמה ששר לי על רגשותיו המובנים מאליהם.
אך יחד עם כל הקיטש והמובן מאליו, ההצגה מצליחה לעורר משהו בקהל, להכניס ניצוץ של רומנטיקה ואהבה לעיניהם של היושבים באולם. עם כוריאוגרפיה נהדרת וסצנות סקסיות שלא חושפות יותר מדי, המפיקים הצליחו להביא סיפור אהוב בשידור חי עם קצת שירים וריקודים בין לבין. אז אם בא לכם ערב נחמד וקליל אבל נמאס לכם מסרטים זו ההצגה בשבילכם.
