"התחנה" של תיאטרון חיפה מציגה סיפור מקסים ומרגש, צוות שחקנים מוכשר ומגוון ומחזיקה מספר רקדנים חזקים. אבל יחד עם כל אלו לא יכולתי שלא להרגיש תחושת פספוס לאורך המחזמר.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

נרטיב מעניין ומגוון לנושאים כבדים

מחזמר "התחנה" עוקב אחר קבוצת חיילים לאחר קורס כתבי צה"ל. בעוד הם טריים ומלאי מוטיבציה, הם נתקלים בתקופה לא קלה, תקופת ההתנתקות מגוש קטיף. כל אחד מהם מתמודד עם המצב בדרכו שלו, האם הם יצליחו לשרוד בתחנה?

בואו נודה באמת, כשיש מחזמר שמדבר על פוליטיקה בדרך כזו או אחרת זה מסוכן. אולי הם יצאו ימניים מדי, אולי שמאלנים, אולי יעליבו צד אחד, אולי יעליבו צד אחר. אם יש משהו שדפנה אנגל ושי להב הצליחו לעשות זה לדבר על נושא קשה וכבד כמו ההתנתקות בצורה מעניינת ומכבדת אבל לא מכבידה. השילוב העדין של הצד הצבאי וזה שמקשיב לפקודות ליד הצד המאמין וזה שמעביר רגשות היה מצוין. גם השילוב המעניין של מתנחל וערבייה והצגת המחבל היהודי, נושא שלא מדובר עליו ביום יום יותר מדי, הועבר בצורה מכבדת ועדינה.

הנושא הזה כל כך עמוק ומעניין שהיה לי ממש חבל כשחלק מההצגה התמקדה בנושאים שוליים כמו החיילת הבוגדת או זו שרק רוצה לבלוט. הרגיש ששני היוצרים לא ידעו את מי להפוך לדמות משנית, וכך יצא שיש לנו יותר מ-10 סיפורי משנה, כאלו שבשעתיים וחצי לעולם לא נספיק להתחבר אליהם ולרדת לעומקם. ממש ראש גדול פוגש את העונה השלישית של השיר שלנו, אבל כאן אין לנו 50 פרקים לכל עונה, יש רק דקות בודדות לכל סיפור.

אני חושבת שיש כאן פספוס ענק מצידם של הכותבים, ובסופו של יום אם יבוצע חידוד של המסרים והורדת כמה מעלילות המשנה הלא מעניינות המחזמר הזה יכול להיות משמעותית הרבה יותר טוב.

סולו אחרי סולו אחרי סולו

המחזמר הינו מחזמר "Jukebox" במונחו האמריקאי, או במילים אחרות הוא מסתמך על שירים של אמנים אחרים ואין בו שירים מקוריים. כלומר, כלל שירי ההצגה הינם שירים שבוצעו על ידי מיטב אמני ישראל, ממש כפי שתצפו לשמוע בתחנת רדיו ישראלית.

חלק מהשירים נכנסו בצורה מושלמת במהלך העלילה, בעיקר בקטע הראשוני של הכרת הדמויות והאופי של כל אחת, אחד הקטעים החזקים במחזמר. היו גם כמה נאמברים מאוד יפים ומרגשים, כמו הדואט של "ים הרחמים" או "שיר תקווה" (אפילו שהיה שם מקום להחליף את המושא לאישה במקום גבר). אך לצד זאת שירים רבים הרגישו תלושים מהמציאות ולא מקושרים כלל לעלילה, וגם אם כן היו מקושרים במעט הם לא קידמו אותנו לשום מקום.

מלבד החיבור של השירים לעלילה, במהלך המחזמר נוכחנו ליותר מדי סולואים. ברוב מחזות הזמר אפשר לצפות לשיר סולו אחד על כל 3-4 שירי להקה או דואטים מטורפים. כאן תוכלו לצפות ליחס ההפוך, כאשר כמות הסולואים הייתה כל כך גדולה שבשלב מסוים תהיתי למה השקיעו בקאסט כזה גדול ובמה כזו ענקית? הזמר עמד לבדו על הבמה, אולי בליווי של רקדן אחד או שניים ופשוט נע מצד לצד או אפילו עמד ללא תנועה. איפה היצירתיות? איפה היציאה מחוץ לקופסא?

יחד עם זאת, אציין שהביצועים עצמם מפי השחקנים היו נהדרים, במיוחד אלון אופיר, דפנה דקל, עידו קולטון ודניאל מורשת. אתן גם ח"ח לכוריאוגרפיה המצוינת ולרקדנים שהיו מבריקים כשכן נתנו להם לעלות לבמה, על אף חוסר אחידות שתמיד מפריעה לי אבל זאת אני.

במה לשחקנים צעירים

אני יכולה לכתוב ולהלל פה את הצוות הבכיר יותר בהצגה, מדפנה דקל המהפנטת ועד אלון אופיר המצוין, אבל מתחשק לי הפעם לשים דגש על הקאסט הצעיר יותר, זה שלא בטוח ששמעתם עליהם עד כה.

נתחיל מדניאל מורשת, שביסס עצמו בעולם הילדים כבר מזמן ועכשיו אט אט מבסס עצמו בעולם התיאטרון. מורשת היה מבריק בתור המתנחל החלוק, וגם מהשורה האחרונה באולם הענקי יכולתי לחוש את הקונפליקט והכאב שנגרמים לו מהסיטואציה. הוא נתן הופעה מרהיבה ואני לא יכולה לחכות ולראות אותו על במות נוספות.

לידו, תימור כהן בתפקיד הערבייה שיודעת את התנ"ך יותר טוב ממרבית החילונים שבינינו. לא הכרתי אותה לפני כן, ובעקבות העונה האחרונה של הכוכב הבא אפשר לומר שמדובר בואלרי חמתי של התיאטרון. היא הייתה מדויקת, שרה נהדר והציגה אותנטיות מרגשת על הבמה.

בתור המפתיע של הערב נמצא עידו קולטון, שנתן את הביצועים הכי יפים במהלך המחזמר. גם אותו לא הכרתי אותו וכל כך התרשמתי שאני חייבת שכולם יכירו אותו בשמו וילכו לראות את ההופעה הנהדרת שלו על הבמה, על אף שהוא שיחק את הדמות שאף אחד לא הבין את מטרתה ועלילתה.

ואחרון חביב, דביר מזיא האהוב עלי מכל, עוד מימיו ביורם לוינשטיין. הוא היה מקסים וחביב על הבמה, שר נהדר והכניס קצת רוח ותמימות להצגה מלאה בפוליטיקה וקונפליקטים.

מחזמר לא רע, אבל הוא היה יכול להיות מצוין

המחזמר לא רע, בסוף מדובר בשירים שכולנו אוהבים, אבל הוא גם לא מדהים, רחוק מזה. הוא סיפק כמה רגעים מצוינים ומרגשים, הביא סיפור מיוחד ומגוון והעיבודים לשירים היו נהדרים, אבל רציתי וציפיתי ליותר. ציפיתי לפיצוץ במיוחד לאור הפוטנציאל הגלום בצוות ההפקה והיצירתיות שפשוט לא התבטאה כאן מספיק.

אני לא אוהבת לקטול ככה מחזמר חדש וטרי, במיוחד כשהיוצרים הם ישראליים, אבל כששמים אותו לצד מחזות חדשים כמו "רינגו" של תיאטרון הקאמרי או "אפס ביחסי אנוש" של בית ליסין אי אפשר שלא לבקר. חסרה כאן עבודת חידוד מצד העלילה והתפרעות מצד הבימוי והבמה, הכל כדי להדגיש את השחקנים שעושים עבודה מדהימה.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

סה"כ המחזמר לוקה בחסר בחלקים מסוימים, אבל אם מתחשק לכם משהו פשוט עם שירים מוכרים בעיבודים חדשים וקאסט חדש ומרענן, זה המחזמר בשבילכם.