שלום לך ארץ, מאת מוריה זרחיה ובבימויה, מצליחה לתפוס את ההווי הישראלי בסיטואציות מוכרות מחו"ל בצורה מושלמת. ההצגה מרגשת ומצחיקה בו זמנית וקבוצת הצעירים של הקאמרי מוכיחים שוב שהם כוח שאי אפשר להתעלם ממנו.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

כתיבה משובחת ואותנטית

שלום לך ארץ מציגה ארבעה סיפורים קצרים על ישראלים המתגוררים בחו"ל והסיטואציות המיוחדות שהם נתקלים בהם. מזוג שפתח חומוסייה בברלין, שלישיית הייטקיסטים בדובאי ועד ארבע בנות העובדות בעגלות באלבמה.

מוריה זרחיה כתבה יצירת מופת עכשווית, עם הרבה הומור אבל גם הרבה רגש וביקורת מעורבבים. זה לא קל לגור בחו"ל, במיוחד כשאנחנו כאלו ישראלים מבפנים, ובתור אחת שחוותה זאת 3 פעמים לא יכולתי שלא להזדהות ולהבין את הקונפליקטים והלבטים שהדמויות השונות עמדו בהן. היופי של הכתיבה של זרחיה הוא שכל קונפליקט או ביקורת שעולה כאן כתובה בהומור משובח, דמויות משעשעות וסיפורים נהדרים.

יחד עם הכתיבה המשובחת זרחיה ביימה הצגה נהדרת עם ניואנסים קטנים ומדויקים. היא עשתה שימוש נהדר בקטעי שירה כקטעי מעבר שהעבירו את הקהל מסיטואציה אחת לשנייה, ממדינה אחת לאחרת. היא ידעה להשתמש בשחקנים שלה בצורה מופתית ולהוציא מהם את המיטב באותנטיות לצד הקצנה משעשעת.

אזרוק בהזדמנות זו גם מילה טובה על התפאורה הנהדרת שהתאימה לכל סצנה במדויק, מהשמיכה על המיטה ועד הסטנד של בית הכנסת. נטע אמיתי עשתה כאן עבודה מצוינת בשיתוף עם התאורה של מתן פרמינגר ויחד הם החמיאו בטירוף למחזה של זרחיה.

קבוצת הצעירים מכה שנית

בנוסף לצוות ההפקה הנהדר, קבוצת הצעירים של הקאמרי מתגלה שוב כקבוצה חזקה שאין לערער עליה. כשהם עולים לבמה ביחד הם מחמיאים זה לזו, תומכים זה בזו בצורה מיוחדת שלא רואים יותר מדי וגורמים לי תמיד לרצות עוד.

הם כולם מוכשרים מאוד, אבל הבולטים בעיני היו בראש ובראשונה שלישיית הזמר – דור הררי, תום חודורוב ודקלה הדר, שהצטרפה כאורחת לכמה חודשים במקום חן גרטי. הם גם שחקנים נהדרים וגם זמרים ונגנים מצוינים ואם הם יעשו הצגה רק שלושתם אגיע אליה בשנייה. חוץ מהם גם יעלי רוזנבליט הייתה נהדרת כהרגלה ורוני נתנאל פשוט גורמת לי לאהוב אותה יותר ויותר.

הנוסחא הזו שהקאמרי יצרו כאן מנצחת – קבוצת שחקנים צעירים מבטיחה יחד עם יוצרים מקוריים ישראליים. יש כאן עתיד מבטיח לתיאטרון שיחזיר את הדור הצעיר יותר לאולמות. אני רק מקווה ששאר התיאטראות בארץ יבינו את הייחודיות שבדבר שכזה וינסו להעתיק את ההצלחה המסחרת הזו.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

אין לי יותר מה להוסיף לכם, "שלום לך ארץ" היא אחת ההצגות המוצלחות שראיתי לאחרונה והדבר היחידי שלא מוצלח בה זה שהיא קצרה מדי. אל תבזבזו את הזמן בלשבת לקרוא את הביקורת הזו, פשוט תלכו לקנות כרטיס ותאמינו לי שתהנו מכל רגע.

הצגות קומדיה מומלצות נוספות: זרים מושלמים, הנכד, ארבע אימהות.

"לילה בפריז" היא הצגה המביאה לנו ערב קסום, מלא בניצוצות וכישרון, שגם אם אתם לא מכירים את כלל השירים עדיין תוכלו להנות לכל אורכה.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

הקסם והאורות של פריז במרכז

"לילה בפריז" הינה הופעה מוזיקלית עם מיטב הלהיטים הצרפתיים מתורגמים לעברית. הקאסט מונה כ-14 שחקנים וזמרים אשר לוקחים את הקהל למסע בזמן ומכניסים אותו למועדון קטן בפריז עם שירים שיחזירו אותו שנים אחורה.

הגעתי להצגה בליווי משפחה שממוצע גילאיה היה 65 ובכללי אין ספק שהורדתי את הממוצע הכללי של כלל יושבי האולם. אי אפשר להתעלם מכך שהשירים הצרפתיים הללו, שפעם היו פופולרים בטירוף בישראל, איבדו את מקומם בקרב הקהל הצעיר יותר. אבל על אף העובדה שהכרתי רק כ-5 שירים מתוך ה-15+ שהיו בערב הזה נהניתי מכל רגע.

לא צריך להכיר את השירים כדי להנות מהביצועים השונים, התלבושות של אורנה סמורגונסקי החמיאו נפלאות לכל נאמבר והבימוי של גלעד קמחי כמו תמיד היה ללא רבב. כל שיר עמד בפני עצמו והכניס אותנו לאווירה הרלוונטית, אם זה היה שיר אהבה מרגש, שיר כאב או שעשוע.

צרפת של פעם עם ניחוח של היום

מטרתו של הערב היא להעביר אותנו לצרפת של פעם, שנרגיש כאילו אנחנו באמת הולכים ברחובות פריז, והוא הצליח. ערן עצמון, אחד מהתפאורנים האהובים עלי בארץ, עשה זאת שוב עם תפאורה פשוטה אך מרהיבה. הכיסאות הקטנים שמילאו את השורה הראשונה, שביל האורות שהוסיף רבות לקסם ואפילו ההצצה ללהקה שישבה שם מאחורה. הבמה כולה מעבירה את הקהל במסע בזמן.

עם קאסט שחקנים כזה גדול, במיוחד הדאבל קאסטינג הקיים (לכל תפקיד ישנם 2 שחקנים המתחלפים ביניהם), לא אשקר ואומר שהתאכזבתי מעט כשמתוך ה-7 שחקנים שרציתי רק 2 עלו באותו הערב. אבל הערב הזה נותן לך הזדמנות להכיר שחקנים חדשים שלא הכרת בעבר כשלכל אחד מהם יש לפחות רגע אחד של תהילה.

מדובר בסוף בסוג של ערבי סולו, עם כמה קטעי דואטים או להקה, אבל בניגוד להצגה "התחנה" ששם זה הפריע מאוד, כאן לא הייתי עושה זאת אחרת. הקאמרי דאגו לתת לכל שיר את הייחוד שלו, ולכל שחקן את רגע התהילה שלו או שלה. אם הכרת שחקן או שחקנית מסוימים, זכית לרגע להתמוגג מהם, ואם לא הכרת אז זו הזדמנות נהדרת להיחשף אליהם.

מגוון רחב של כישרון במרכז

היופי של לילה בפריז היא שהיא הצגה שמשלבת בין דור חדש וישן של שחקנים ומוכיחה שהם כולם כישרוניים ומרגשים. מתום חודורוב ואלעד אטרקצ'י האהובים עליי מקבוצת הצעירים של הקאמרי (ובמיוחד מרינגו שמציג היום), דרך ירדן ניקפהמה וכינרת לימוני שכבר הוכיחו שכל אחת מהן היא מעצמה משל עצמה, ועד רמי ברוך ודן שפירא שלא צריכים להוכיח לאף אחד יותר כלום.

מי שמאחד את כל הדמויות השונות והקטעים השונים הוא עופרי ביטרמן שתמיד מהפנט אותי בכל הצגה שהוא עושה. הוא ניחן בכריזמה בימתית מיוחדת, קול חזק ומרטיט וכישרון קומי ודרמתי אדיר. אך השאלה הכי גדולה שעלתה לי היא איך הוא מצליח להוריד פתיתי שלג מידו במשך שלוש דקות רצופות בלי למלא את המלאי מחדש? זה כישרון.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

"לילה בפריז" הצגה שלא מתיימרת להיות משהו אחר. היא הופעה מוזיקלית עם שירים, ללא סיפור או עלילה, אלא רק מסע בזמן לכל מי שגדל על המנגינות הללו. היא קסומה, מהפנטת ומומלצת לכל גיל, ללא הבדל דת, גזע ומין.

לא נשמעת ההצגה בשבילכם? בקרו בעמוד המחזות זמר בישראל שלנו או בעמוד ההצגות בישראל שלנו ותמצאו את מה שמתאים לכם!

הצגות מומלצות נוספות המבוססות על שירים מוכרים: מאמה מיה, זה אני, החיים הם קברט, עוד חוזר הניגון, הלהקה.

זה אני זה מחזמר טוב אבל הוא יכול להיות אפילו מצוין, בגלל ההישענות המוגזמת על שמות חזקים בעולם הזמר המזרחי העוצמה שלו יורדת לאור המשחק הדל שלהם.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

למרות הדרמה שאופפת אותה, בחרתי לראות את המחזמר

המחזמר "זה אני" מספר את סיפורה של אדריאנה, הבת הקטנה של משפחה ספרדייה ודתית מירושלים. היא כלואה בין הרצונות שלה להיות זמרת בלהקה צבאית לבין הרצונות של אביה להתחתן עם הפייטן המקומי. האם היא תצליח לצאת מהצל של אביה ולרדוף אחרי חלומותיה?

על אף הבעיה המוסרית שלי כאישה להגיע למחזמר שמבוסס על שירים שביצע אייל גולן, בחרתי להוקיר את היוצרים שכתבו את שיריו ולאמנים שעומדים על הבמה ערב ערב ונותנים לשירים הללו גרסה משלהם. הזמר הוא לא תמיד זה שעושה את השיר, יש מאחוריו כותב ומלחין שהם אלו שהוציאו את ליבם על הדף ולעתים מגיע מישהו אחר שנותן לו ביצוע ואינטרפטציה טובה יותר.

ההצגה מאוד מפוקסת על כוח נשי ועל פמיניסטיות, על התפתחות האישה כעצמאית וכאחת עם רצונות ודעות משל עצמה. מצד אחד כן יש כאן נשים שיוצאות מהקונכייה של עצמן ומנסות להגיע להגשמה עצמית, אבל בחלק המקרים הנושא הרגיש מאולץ ולא אותנטי. אני לא יודעת אם זה היה בגלל המשחק הדל או בגלל התפתחות דמות פתאומית ולא הגיונית, אבל אני לא השתכנעתי לחלוטין. הסיפור היה חמוד וקצת מפצה על הדרמה שסביב הזמר.

אחרי שהתייחסתי לנושא הטעון הנ"ל אפשר לעבור ולדון בהצגה עצמה, בשחקנים ובהפקה שהרימו.

צבעוניות, אנרגיה וחיים על הבמה

"זה אני" הוא בהחלט מחזמר חמוד עם הרבה פוטנציאל. מאור זגורי הביא אותה בבימוי נהדר, מכונה מתוקתקת עם יצירתיות שנשפכת ממנה. כל מעבר, כל צעד וכל מבט נראה כאילו חושב היטב ומשתלב בצורה מופתית בהלך המחזמר. אבל הוא לא אחראי לבדו על היופי שנשפך על הבמה. נטע הקר, שאחראית על התפאורה, ידעה לעצב באופן מדויק את הבית המסורתי ספרדי לצד הפאב השכונתי הצועק. התנועתיות שהתפאורה סיפקה הוסיפו רבות למחזמר.

יחד עם זאת ועם כל הכבוד לשניהם, החלק שהכי אהבתי והכי נהנתי ממנו היו התלבושות. מאור צבר הצליח להעביר את כל השלבים והניגודים שהדמויות עוברות ברצף של צבעים וזרימה שאפשר לעשות רק דרך תלבושות נכונות. מלבד התלבושות של ספיר סבן שנראה שהיא לא הרגישה בנוח איתן, צבר קלע בול. היה מסר ברור וצועק שלא תמיד מצליחים להעביר, וההסתמכות על התלבושות על כך רק הוסיפה והדגישה את היופי שבמחזמר. הצבעוניות, החיים והאנרגיה שקיבלתי מהתלבושות מבחינתי עשו את ההצגה.

כוריאוגרפיה ועיבודים מוזיקלים מיוחדים במינם

ועם אנחנו כבר מהללים את אנשי ההפקה, עוז מורג גם נמצא שם גבוה ברשימה. תמיד כשהוא רשום לפרויקט אנחנו יודעים שנישאר בידיים טובות. על אף חוסר אחידות לפעמים (ורקדנית אחת שמשכה לי את העין בצורה לא טובה) האנסמבל היה נהדר, הכוריאוגרפיה הייתה אנרגטית ומהפנטת. בשילוב עם התלבושות והתפאורה הרגשתי שניצבת בפניי יצירה על סף המושלמת בכל נאמבר מוזיקלי.

ואסור לשכוח גם את הניהול המוזיקלי הנהדר של מאור סבג. אחד הקטעים הכי חזקים בהצגה היה עיבודים של השירים המזרחיים לסגנונות השונים, מג'אז ועד ארץ ישראל הישנה. החיוך שלי לא ירד לאורך כל הסצנה הראשונה של המערכה השנייה שנתנה סיפתח מצוין אחרי ההפסקה.

פרסום שבא על חשבון השלמות

ההצגה לא מושלמת, רחוקה מכך אפילו. היא נשענת על שמות גדולים במוזיקה המזרחית, כאלו שבתור אחת שלא בקיאה במוזיקה המזרחית לא הכרתי באמת, וזה מה שמוריד לה הרבה נקודות מבחינתי. נוציא מכך את נופר סלמאן שהייתה חמודה, אך צעקנית מדי לעתים, שמרית ששון שהייתה מצוינת ואת איציק כהן שהוא תמיד אגדה. מלבדם, כל "השמות הגדולים" לא היו שחקנים מרהיבים. חלקם בהחלט ניסו וסיפקו כמה נקודות קומיות נהדרות, כמו יוסי שטרית שעל אף המשחק המוגזם הוא גרם לי לצחוק לא מעט. אך לרוב הרגיש שיש פער מאוד גדול בין יכולת המשחק לשירה, וניתן היה לצמצם זאת עם כמה שחקנים מנוסים.

אני מבינה את הצורך בלהביא "שמות גדולים" וזה קורה הרבה במחזות זמר או הצגות שרוצים למשוך בהם קהל. הבאסה היא שזה בא על חשבון הצגה שיכלה להיות אחת ההצגות הכי טובות שעלו על במות ישראל. הבאת שחקנים מנוסים יותר או עבודה אינטנסיבית הרבה יותר עם הזמרים הייתה יכולה להרים את ההצגה אף יותר ולהעביר אותה מסטטוס טובה לסטטוס מדהימה.

חווית צפייה מאכזבת מצד התיאטרון

כן אציין דבר אחד משמעותי שהפריע לי. אני התאכזבתי קשות כשבמשך כל ההצגה אנשים צילמו ללא סוף, אפילו עם פלאש. לי אישית זה הפריע מאוד ולכן אם אתם בוחרים ללכת להצגה הזו קחו זאת בחשבון. ישנה הנחייה שאומרת לסדרנים לא להעיר לאנשים שמצלמים ומבחינתי זה זלזול בכל הצוות שעבד על המחזמר ובכל השחקנים שמעבירים אותו כל ערב על הבמה. מוזמנים לקרוא עוד על כך בכתבה הבאה.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

המחזמר "זה אני" מספק ערב מהנה עם כלל שיריו של אייל גולן, כוריאוגרפיה נהדרת ואנרגיה מהפננטת. עם כל החולשות שלו אני בהחלט אמליץ לכם ללכת לראות אותו, גם אם זה רק להנות מהתלבושות והעיבודים המוזיקלים.

לקניית כרטיסים

מתאבל ללא קץ זו בהחלט הצגה עם נושא חזק ומוטיב – האבל שלאחר המוות. אך יחד עם הקטעים שבהם הייתי ממש בתוך זה, היו קטעים אחרים שמצאתי את עצמי עושה פרצוף מתאמץ להבין מה אני רואה מולי.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

מיצג אומנות מרהיב ומיוחד

"מתאבל ללא קץ" עוקבת אחרי מלך שמאבד את בנו במחלה. שורה של רופאים, יועצים ומומחים מטעם עצמם נזעקים לעזור לו ולהציל את המצב, ובדיוק אז המחזה לוקח תפנית מעניינת שלא תצפו לה.

ההצגה נפתחת במיצג של אומנות מופתית ושילוב כל האלמנטים האפשריים בתיאטרון – תנועה, מוזיקה ווידאו ארט. זה לא רק הרקדניות בתלבושות המיוחדות, הלהקה החיה על הבמה עם אלמנטים מוזיקלים מיוחדים או הוידאו ארט שמשרה עלינו נחת מסוימת. כל אלו יחד נותנים פתיחה חזקה ומיוחדת במינה. באתי בלי לדעת מה אני הולכת לראות ומאוד התרשמתי מהיצירתיות והאומנות המקורית שנוצרה מולי.

ניתן לראות לאורך כל ההצגה את השימוש המאוד מיוחד בשלושת האלמנטים הללו. הרגשתי כאילו אני בסרט אנימציה מיוחד ושאני נכנסת לעולם שונה ומגוון, כזה שיוצא מהתלת מימד שניצב מולי. ניתן בהחלט לומר שכל האנשים האחראיים לבימוי, תפאורה, וידאו ארט, תלבושות ועוד קיבלו חופש פעולה רחב וניצלו זאת.

לוקח זמן לעבד מחזה שכזה

אבל עם כל ההתלהבות מהיצירתיות שניצבה מולי, אני לא חושבת שהבנתי כל קטע ומשפט בהצגה. לצד העברית האלגנטית (מזל שהיו כתוביות בצד כדי שאוכל לעכל אותה יותר טוב) והתיאטרליות המוצגת היו המון קטעים שהפרצוף שלי לבדו הגיע למצב של "מה אני רואה כאן?". בלבול מעורבב עם מאמץ שאני עדיין לא יודעת כמה אני רוצה לחוות דבר שכזה בתיאטרון. בהחלט נותרתי עם חומר למחשבה, אך אני לא חושבת שהוא נובע ממקום טוב.

יש עומק לסיפור, וגם מסר מאוד חד אם הבנתי אותו נכון, אבל בסוף מדובר במחזה קלאסי של תיאטרון פלצני. כזה עם מסרים מובנים בתוך בלאגן של אומנות שלפעמים האדם הפשוט יוצא ממנו בלי להבין דבר. אני לא יודעת לומר אם זה טוב או רע, מצד אחד אין הרבה דברים שכאלו בתיאטראות הגדולים שלנו אך מצד שני אולי יש סיבה לכך.

למרות הבלבול, היו טוויסטים מאוד חזקים בעלילה, משפטים שלנצח יהיו חקוקים בזכרוני וקטעים שוברי שגרה שנתנו אתנחתא גאונית. ההצגה עשויה טוב, אפילו טוב מאוד, והיא גורמת לצופה לצאת ממנה ולקרוא עליה עוד כי הוא כנראה לא הבין מה רוצים ממנו במשך שעה וארבעים. צוות השחקנים מספק חוויה לכל צופה ואני בטוחה שכל מי שראה אותה מההתחלה ועד הסוף יזכור אותה לתמיד.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

אם אתם מחפשים עומק, תיאטרון טהור וסיפור עם משמעות מעבר למה שאתם חושבים – זו ההצגה בשבילכם. אם אתם מחפשים אתנחתא מהעולם הרועש ולקבל שעה וחצי של חוסר מחשבה, אולי לא כדאי לכם לבקר ב-"מתאבל ללא קץ". מה שלא תחליטו, תרוויחו.

לקניית כרטיסים

 

"הנכד", מאת גור קורן ועירד רובינשטיין, לוקח סיפור מעט מטריד והופך אותו למשהו אותנטי, מרגש ומצחיק. עם צוות שחקנים לא פחות ממושלם, ההצגה הזו היא אחת האהובות עליי בתקופה האחרונה.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

סיפור מעט מטריד אך בביצוע מושלם

בהצגה "הנכד", עמנואל הקשיש רק רוצה לשמח את אשתו החולה. אחרי שנים שבהם הוא מזייף מכתבים מנכדו שהתדרדר לפשע, הם מקבלים מכתב מפתיע שנכדו האמיתי מגיע לביקור. הסב, שמגלה שמטוסו של נכדו התרסק, שוכר את שירותיו של שחקן תיאטרון שישחק את הנכד שהסבתא מכירה לפי המכתבים. אך מהר מאוד החיים האמיתיים והפנטזיה שהם בונים לעצמם מתערבבים.

לא אשקר, כשקראתי את תיאור ההצגה לא התלהבתי במיוחד. היא הרגישה לי כמו עוד קומדיית מצבים מביכה שבה ישנו שקר אחד גדול שעופף אותנו כל הזמן וכל מה שבא לנו כקהל זה לקום, לשקשק את הסבתא ולספר לה את כל האמת. אבל מזל שאמא שלי התלהבה והתוודאתי לכך שלא זה המצב.

עם כתיבה מופתית ובניית דמויות נכונה, ההצגה הזכירה לי נורא את המחזמר "אוון הנסן היקר" הלוקח סיפור די קשה אבל כתוב כך שאי אפשר שלא להתאהב בדמויות שעושות מעשים כה נוראיים. כן, הם משקרים לה במצח נחושה, אבל הכל למען האהבה לא? והכל למען זיכרון מתוק אחד אחרון. כל הקרינג', המבוכה, חוסר הנוחות נעלמים ונשארים רק החיבה, האהבה לדמויות והרצון שכולם יהיו מאושרים.

צוות שחקנים מוכשר ומצוין

תקשיבו, אין משהו שנדב נייטס יעשה שאני לא אוהב. הוא הקראש הבימתי שלי, כל פעם שהוא עולה לבמה אני נמסה, והוא לא איכזב. אחרי הצגות כמו "משאלה אחת ימינה", "הים כחול עמוק" ו"אחים בדם", דרמות כבדות וקשות, כיף ענק לראות אותו בקומדיה. אהבתי לשנוא מעט את הדמות שלו ולהתאהב בה לאורך ההצגה. הוא גם סיפק את אחד הרגעים הכי מתוקים עם נגינה ושירה יפייפיה שלכמה דקות לקחו אותי לעולם אחר.

את אביגיל הררי לעומת זאת, גיליתי היום. שחקנית כה מדויקת, שנונה, אינטיליגנטית על הבמה והכי חשוב – אותנטית בצורה כל כך עמוקה. בפעם האחרונה שראיתי אותה משחקת היא הייתה נערה תמימה ב"האי", היום היא שחקנית תיאטרון מדהימה שלא הצלחתי להוריד את עיני ממנה. המשחק שלה הרגיש טבעי, ללא מאמץ ופשוט היה כיף לראות אותה.

אך מול שני הצעירים עמדו שני ותיקי תיאטרון שנתנו הופעה מדהימה. יצחק חזקיה בתור הסבא הנואש ומרים זוהר שריגשה אותי כל כך. בינינו? הספיק לי הקטע ריקוד הקצר של שניהם לצלילי מוזיקת סווינג בשביל להתאהב בהם מיידית. נפעמתי מהיכולת הבימתית המטורפת של שני שחקנים גדולים שבגיל 80 ו-90 זוכרים טקסט יותר טוב ממה שאני אזכור בגיל 28.

הדובדבן שבקצפת – התפאורה והבימוי

לצד הכתיבה המצוינת והשחקנים המצוינים, התפאורה המשוגעת של אדם קלר נתנה נפח נוסף לסיפור והשימוש המעולה בה רק שיבח את ההצגה עוד יותר. הכוריאוגרפיה של השימוש ברהיטים, באביזרים ובמתלים השונים נתנו היגיון לעץ המשוגע שניצב לנו מול הפנים. אפילו הבדיחות השנונות שהוכנסו לטקסט בהקשר לתפאורה היו משעשעות ושברו קרח ברגעים מדויקים להם.

ואחרון חביב, ניתן לעירד רובינשטיין את היישר כח על בימוי נהדר להצגה לא פחות ממושלמת. כל תנועה, כל מילה, כל מבט היה בדיוק במקום, אם זה לבדיחה המוחבאת כאן ולעקיצה המוקצנת שם. הוא האחראי לכך שהסיפור עבר בצורה כה עדינה ונעימה ולא נתן לנו לשקוע בתוך הקריפיות שבדבר.

לא קורה הרבה שאני יוצאת בהיי מטורף מהצגות, במיוחד לא במצב שבו אין לי משהו רע לומר, הערה לתקן או אפילו רעיון שאפשר להוסיף. "הנכד" מצליחה לגרום אפילו לסיפור הכי משוגע שיש להיות הסרט דיסני הכי מושלם שראינו. הוא מצליח לגעת בנקודות עצובות ועדינות בחיי הזיקנה, לצד הומור משובח והכמיהה לאהבה.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

רוצו לראות את "הנכד", אתם גם תהנו מסיפור נוגע ללב וגם לא תורידו את החיוך מהפנים.

לקניית כרטיסים

גאון בכלוב גורם לך לחשוב על האהבה שבחייך ועל האנשים השקופים שאסור לנו לדלג עליהם. עם תפאורה מגניבה בטירוף, תלבושות מותאמות וקאסט שחקנים מוכשר, ההצגה מומלצת לכל מי שמחפש סיפור עם משמעות.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

עבודה צוותית נהדרת שהובילה לגאונות

גאון בכלוב מספר את סיפורו של יורם גרניט, כוכב טלוויזיה נופל שאשתו זורקת אותו מהבית. במקרה, הוא נפגש עם ויקי שמארחת אותו בדירתה, שם הוא פוגש את יונתן, בחור גאון על הספקטרום. מהמפגש איתם הוא עולה על קונספט לשעשועון טלוויזיה ומקווה שזו ההזדמנות שלו לחזור למסך.

ההצגה נפתחת עם מיצג מרהיב של טלוויזיות על הבמה שמכניסות את הקהל לאווירה מתקדמת וטכנולוגית, אפילו שהטלוויזיות ישנות וענתיקות. אין ספק שהנוכחות שלהן מוסיפה לאורך כל הסיפור ושני טור עשתה כאן עבודה נהדרת על התפאורה, יחד עם סיון פרסלר וניתאי שלם שאחראים על הוידאו.

החלק החזק ביותר בהצגה לדעתי נפל דווקא על השילוב של התאורה, תפאורה ותלבושות. בשרשרת סצנות באמצע ההצגה הייתה תחלופה תואמת של כל הגורמים לפי צבעים שגרמו לי להתלהב ולחכות לקטע הבא שיביא איתו צבע חדש. היה אפילו תיאום של התוכנית ששודרה בטלוויזיה ולחולצות שלבש שהם שיינר בתור יונתן. אין ספק שהייתה כאן עבודה צוותית נהדרת שהוסיפה רובד כל כך חשוב להצגה.

קונטרסט ענק בין שתי הדמויות הראשיות

"גאון בכלוב" מציג שתי דמויות מאוד שונות זו מזו – האחת טהורה עם לב רחב והשנייה מציגה את האדם הכי מכוער מבפנים שאפשר. היא עושה מה שחשבתי שהוא בלתי אפשרי וזה לשנוא את הדמות של עמוס תמם. אהבתי מאוד שיש דמות על הספקטרום במרכז ההצגה, אך העומק של האנוכיות של יורם גרניט גרם לי לתחושת אי נוחות והוסיף לדרמה מאשר לקומדיה. אולי אם הבמה לא הייתה שחורה לגמרי הייתי מרגישה יותר בנוח ופחות מוכוונת לדרמתיות שבהצגה.

שלא תבינו לא נכון, ההצגה מהנה מאוד ואין שמחה ממני על כך שמעלים יצירות ישראליות מקוריות, אבל הרגיש שהיא מנסה לשחק בין הדרמה לקומדיה במקום לדבוק בסגנון אחד וללכת עליו עד הסוף. היו המון קטעי קומדיה מופרכים בשביל לקרוא לזה דרמה והסיפור היה דרמתי מדי בשביל לקחת את זה לקומדיה מטריפה. כמו כן, היו כמה קטעים שהרגישו לא שלמים או אבסורדים שלא השתלבו עם הצגה שמציגה בסה"כ מציאות אמיתית, אך מפאת ספוילרים לא אציין אותם בפירוט.

עם כל זאת, אי אפשר שלא להלל את שהם שיינר שמבריק בתור יונתן ואת עירית קפלן שגם היא עשתה עבודה נהדרת. שניהם היו מצחיקים, שובי לב ועל אף מעשים משונים של דמויותיהם אי אפשר היה שלא לאהוב אותם. אודה ואומר שעם כל האהבה שלי לעמוס תמם הוא לא בלט לי בהצגה הזו. הרגיש שבקטעים שהוא צריך להיות באקסטרים הוא היה מתון וציפיתי לקצת יותר לחץ והיסטריה אותנטית בקטעים אחרים.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

"גאון בכלוב" היא דרמה המשולבת עם מעט קומדיה עם סיפור מיוחד שלא תראו בשום מקום אחר. היא שובה, יצירתית מאוד ומחזירה את האמונה ביצירה ישראלית מקורית.

לקניית כרטיסים

קבוצת הצעירים של הקאמרי היא ממש ה"Star Kids" הישראלית, קבוצה צעירה ומלאת כישרון שמביאה לנו חומרים חדישים מצוינים לבמה. הראשון הוא המחזמר "רינגו", מחזמר חדש ובועט שהולך למשוך את הדורות הצעירים חזרה לתיאטרון.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

הפתעה בקומה האחרונה של הקאמרי

דני דינגוט מציע נישואין למיקה אהובתו אחרי שנתיים של זוגיות. הוא מאושר ושמח, אך שנייה אחרי הוא מגלה שהזין שלו, "רינגו", נעלם. בזמן שהוא רץ לחפש אותו ולהבין את מקור העניין, רינגו מתהולל בעיר ומתחיל להנות מחייו החופשיים.

כל תהליך היצירה, חזרות ובכלל ההקמה של המחזמר הזה לא היה קל. הוא התחיל בקורונה והמשיך עם מלחמה אבל סוף סוף המחזמר המקורי מאת ירון אדלשטיין עלה לאוויר ויצא לעולם. זה לא "מאמה מיה" או "החיים הם קברט", זה לא "בוסתן ספרדי" או "אפס ביחסי אנוש". רינגו יושב על הקו המחבר בין מחזמר מקורי בברודווי לבין מחזמר סאטירי ופארודי. הוא נוגע בכל הנקודות "הנכונות" ועושה זאת בהרבה הומור, הרמוניה ויצירתיות רבה.

כשישבתי וצפיתי בכל השחקנים מביאים סיפור די מגוחך לחיים התפלאתי ברמה הגבוהה שעומדת בפניי. בתור מחזמר פארודי הייתם מצפים שהשירים יהיו מגוחכים וטיפשיים ובכללי שהשיח במחזמר יהיה על סף הטמטום, אך זה לא כך ברינגו. נכון ישנם כמה שירים סאטיריים, בכל זאת מדובר במחזמר שמדבר על זין שיצא לחופשי, אך מרבית השירים רציניים וקליטים, ממש שירי מחזות זמר כמו בברודווי.

שימוש נכון בחוזק וביכולות של השחקנים

לצד השירים הייתה כוריאוגרפיה מעולה ובימוי מטורף מצידו של עמית אפטה. השימוש בחוזקות של כל שחקן ושחקן ושילובם במחזמר הם בדיוק אלו שמעלים אותו שלב. דור הררי שמשחק את רינגו מפגין יכולות ריקוד מטורפות המוכיחות לנו במהלך ההצגה למה הוא השחקן המושלם לתפקיד. אסור גם לשכוח את הנאמבר של הסבתות המטורף או השיר המזרחי כשרינגו נמצא בחסות החמאס. כל אלה משולבים פשוט גרמו לי לרצות לקום מהכיסא ולרקוד יחד איתם.

חוזק נוסף של המחזמר הוא היכולת שלו לתת לכל שחקן את הזמן לזרוח ולהוכיח את הכישרון הרב המצוי בו. אלעד אטרקצ'י יוצא עם המחזמר הזה עם סימן היכר (תראו ותבינו איזה), תם גל בתור הפוליטיקאי המדופלם, יעלי רוזנבליט בתור הסבתא הכי שווה בעיר ועוד ועוד ועוד. לא סתם בחרו את תשעת השחקנים הללו מבין 600 מועמדים והם מוכיחים זאת על הבמה.

אז למה זה עובד כל כך טוב?

המחזמר הזה בעל חוזקות רבות. החל מהשחקנים שכבר היללנו, השירים שכבר זמזמנו והבימוי המטורף. הוא חריף, ולא מפחד להעלות נושאים פוליטיים במידה מתונה ומדויקת שאינה מעפילה על נושא ההצגה. הוא מכיל טוויסטים טובים שהקהל לא תמיד צופה ואפילו אני לא עליתי על כולם. בנוסף, השימוש באולם האינטימי שבו השחקנים עוברים בין הקהל, מתקשרים איתו ומתפעלים אותו בהחלט מוסיף לאווירה. כשצפיתי הרגשתי שאני ממש חלק מהסיפור, אם זה בבר או בעצרת על זין.

יש לי עוד כל כך הרבה דברים לומר על המחזמר המופלא שצפיתי בו עכשיו אבל אז אצטרך לכתוב בתחילת הפוסט אמ;לק והוא לא ייגמר. יחסית לעובדה שראיתי את ההופעה הרביעית שהם אי פעם הציגו מול קהל, הופתעתי מהחוזק והליטוש של המחזמר וכבר הלכתי לקנות כרטיס לראות אותו פעם נוספת. אציין רק דבר אחד אחרון – המחזמר גס במידה, בכל זאת ישנם הרבה דיבורים על איברי מין ואף עירום קטן במהלכו, לכן אל תיקחו ילדים קטנים!

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

"רינגו" הוא המחזמר הטרי שחיכינו לו כבר זמן רב ומגיעות לו כל המחמאות האפשריות. קבוצת הצעירים של הקאמרי מביאה קונספט חדשני שבו ניתן גם לשוחח עם השחקנים לאחר ההצגה ולקבל את החוויה כולה בערב אחד.

לקניית כרטיסים

עם סיפור חיים מעורר מחשבה ושירים מעוררי נוסטלגיה, "עד קצה הקשת" יגלה לכם את העולם הקשה של זמרת ותיקה שמנסה לעשות קאמבק.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

איך מעבירים סרט שלם על במה אחת

המחזה המוזיקלי "עד קצה הקשת", המציג בתיאטרון הקאמרי, מספר את סיפורה של ג'ודי גארלנד הזמרת הגדולה. ג'ודי, שהתחילה את דרכה כאליס בארץ הפלאות, יוצאת בקאמבק של סבב הופעות בן שישה שבועות בו היא נחושה להחזיר לעצמה את הקהל. אנו רואים אותה בסוויטה שלה במלון, נאבקת עם השדים שלה, לצד הארוס הצעיר החדש שלה והפסנתרן הותיק והנאמן.

המחזה הזה מציג אישה מסובכת ומתוסבכת, עם עבר קשוח וחיים לא קלים אבל יחד עם זאת היא עדיין מלאת אש ועוצמה ונחושה להמשיך ולקבל את אהבת הקהל. מדובר באישה שתמיד תרדוף אחרי מי שיראה לה אפילו טיפת אהבה ולא תוותר על הבמה לא משנה מה זה ידרוש ממנה. חווית הצפייה במחזה היא לא קלה, שכן אנחנו רואים היאבקות פנימית שאינה פוסקת. ייתכן שחלקכם יזדהו עם המצב וחלק לא יבינו למה היא עושה זאת לעצמה.

לא אשקר, בשלב מתקדם בהצגה כבר נמאס לי מהתהפוכות החוזרות ונשנות שהגיבורה הראשית עוברת וכבר רציתי להמשיך הלאה. אך כמו שאנחנו רואים בהצגות אחרות, לפעמים צריך לעבור את המסע יחד עם הדמויות כדי להבין את הסוף, גם אם זה ארוך ומייגע לעתים. מה שכן, המסע הזה בהחלט שווה בכדי להגיע ל-10 דקות האחרונות של ההצגה שהותירו אותי בסערת רגשות והתפעמות רבה.

הביצוע שהקאמרי נתנו כאן הוא טוב, אפילו טוב מאוד. שני טור עשתה עבודה נהדרת עם התפאורה כך שהמעברים בין המלון להופעות חלקים ומרגשים. הבמה המסתובבת בהחלט מוסיפה לאווירה וההפתעות שבאות עם אלה רוזנצוויג מוסיפות עוד נפח לגרסה הצעירה של גארלנד. כמו כן, העיבודים המוזיקליים של אמיר לקנר מצוינים ועם הקול הנפלא של מיה דגן מחזירים אותנו כמה שנים טובות אחורה לתקופתה של ג'ודי. אחרון חביב, עידו רוזנברג, ובכן, אני כבר מעריצה שלו ויודעת שהוא בכיוון להיות אחד הבמאים החזקים של התיאטרון הישראלי.

מיה דגן בהופעת חייה

יחד עם כל מה שנאמר, אי אפשר להתעלם מכך שהמחזה הזה קם ונופל על מיה דגן והיא לא מאכזבת. דגן היא כבר מעצמה בארץ, הן בצד הקומי והן בצד הדרמטי, והיא נותנת את הופעת חייה בתור ג'ודי. על אף המעשים של דמותה, אי אפשר שלא להרגיש חמלה ואהבה כלפי הדמות הראשית המסכנה וההחלטות הגרועות שהיא קיבלה בחייה. וכמובן שלצד המשחק המצוין מיה דגן מוכיחה לנו שוב שהיא בהחלט יודעת לשיר, לשיר ולרגש תוך כדי, ומבחינתי שיוציאו אלבום מהמחזה הזה כדי שאוכל לשמוע את הביצועים של דגן שוב ושוב.

גם שאר חברי הקאסט עושים את עבודתם נאמנה ומספקים לדגן את התמיכה שהיא צריכה. הכימיה בין איציק כהן למיה דגן כזו טובה שאני מופתעת שלא עלו על זה לפני כן ושמו אותם ביחד בכל הצגה. לצידם ערן מור גורם לכם להתבלבל האם אנחנו אוהבים אותו או שונאים אותו, בדיוק כמו שצריך. ואחרונה חביבה, אלה רוזנצוויג מהפנטת עם השיער הג'ינג'י והקלילות על הבמה לצד החספוס של גארלנד הצעירה.

רק בקשה אחת אחרונה

העליתם הפקה כזו יפה על ג'ודי גארלנד, מתי יגיע תורה של עופרה חזה או ירדנה ארזי? גם גלי עטרי אפשרי או אם נלך רחוק אפילו האימפריה של נועה קירל תהיה מרעננת. מה עם השוואת ירדנה מול חזה לצד קירל מול ביטי? חשבתם על זה? כל מה שאני אומרת זה שעם כל הכבוד לגארלנד, היא לא משתווה למה שיש לנו בארץ ואני רק מחכה לראות הפקות חדשות כחול לבן. הפקות כאלו שאני כן ארגיש מחוברת אליהן וגאה בהן.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

"עד קצה הקשת" הוא מחזה מוזיקלי שנועד למיה דגן והיא נותנת בו את הופעת חייה, והכימיה בינה לבין איציק כהן במהלך ההצגה פשוט מהפנטת ושובה. על אף החלקים הרדומים במהלך המחזה שווה לצפות בו עד הסוף רק בשביל העשר דקות האחרונות שיעוררו בכם סערת רגשות.

לקניית כרטיסים למופע "עד קצה הקשת" לחצו כאן.

מחזות זמר בארץ

 

מיטב המחזות זמר שחוזרים לבמות לאחר תקופת הקורונה. מה לראות ואיפה? כנסו לרשימה המלאה!

לקרוא עוד