הרגע לו חיכינו סוף סוף הגיע!! דיסני הכריזו שתשוחרר לקולנוע גרסה מצולמת של המחזמר המצליח המילטון זוכה פרסי הטוני והפוליצר. הסרט, שיכלול את צוות השחקנים המקורי של המחזמר, ישוחרר ב-15 לאוקטובר שנת 2021.
לין מנואל מירנדה אמר: "אני כל כך גאה בצורה שבה תומאס קייל הצליח לתפוס את הגרסה המצולמת של המילטון – ממש חוויה תיאטרונית חיה שמרגישה קרובה גם בבית הקולנוע המקומי. אנחנו מתרגשים לשתף פעולה עם דיסני וביחד להביא את המחזמר עם הקאסט המקורי לקהל הכי גדול שאפשר."
הקאסט המקורי כולל את מירנדה בתפקיד המילטון, לזלי אודום ג'וניור בתור ארון בור, דאוויד דיגס בתור לאפאייט/תומאס ג'פרסון, רנה אליס גולדסברי בתור אנג'ליקה סקיילר, כריסטופר ג'קסון בתור ג'ורג' וושינגטון, ג'ונתן גרופ בתור המלך ג'ורג', פיליפה סו בתור אלייזה המילטון, ג'סמין סיפאס ג'ונס בתור פגי סקיילר/מריה ריינולדס, אנתוני רמוס בתור ג'ון לורנס/פיליפ המילטון ואוקרייאט אונאודואן בתור הרקולס מוליגן/ג'יימס מאדיסון.
הקאסט כולל גם את חברי האנסמבל המקוריים חוץ מאחת שסיימה את החוזה מוקדם מהצפוי ולא נכללה בצילום.
אנחנו לא יודעים האם ואיך זה יגיע לישראל, כעת ניתן רק להתפלל שגם בארץ יחליטו להקרין את המחזמר.
אין הרבה דברים כמו המחזמר ג'נטלי בישראל, וגם עם פתיחה חזקה מאוד והמשך פחות עוצמתי, עדיין היינו ממליצים ללכת ולראות את המחזמר החדש מטעם תיאטרון חיפה רק בשביל לטעום מהופעה קצת אחרת. לקניית כרטיסים
רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה ממני!
ג'נטלי מספר סיפור עכשווי וכואב, שבו לזוג פליטים ניגרים שהגיעו לישראל, נולד תינוק לבן המעורר את חשד השוטרים ומוביל למאסר האם ובנה. בצעד נואש לשחררם, מבקש בעלה מהבוס המפורסם שלה לבוא לעזרה וכאות תודה הוא מזמין אותו לארוחת ערב, שם העניינים רק מסתבכים…
המחזמר נשמע מבטיח מאוד, עם צוות מרשים מאחוריו, אבל ניתן היה לעשות יותר ואסביר בדיוק למה.
אם אתם רוצים מחזמר קצת שונה מהנוף הרגיל, אם זה באווירה האפריקאית המגניבה או בצוות השחקנים המגוון, ג'נטלי בהחלט יספק את הסחורה.
תום אפלבאום עשה עבודה נהדרת עם התנועה אשר משתלבת בחוסר מאמץ עם המוזיקה שעיבדו דודוש קלמס ואמיר לקנר. ביחד הם מביאים את הקהל לאווירה אפריקאית שעוזרת לקהל להתחבר למקורות של משפחת ג'נטלי העומדת במרכז העלילה. הקצב והביצוע גרמו גם לי לרצות לקום ולרקוד עם השחקנים ולהצטרף לכיף שנראה שהם חווים על הבמה.
גם צוות השחקנים לא מאכזב ועושה את עבודתו נאמנה. אסתר רדא מהפנטת בכל פעם שהיא שרה ושבתה אותי מהרגע בו דרכה על הבמה. האלגנטיות, הרוגע והפשטות אותם היא מעבירה הקסימו וגרמו לכל ההופעה שלה להיות אותנטית ושובה לב. איתה היה אנסמבל מוכשר מאוד אבל השניים שבלטו במיוחד היו מתן ודניאל און ימי, צמד אחים כשרוניים בטירוף שאי אפשר היה להוריד מהם את העיניים בכל פעם בה שרו ורקדו. אציין לטובה גם את צמד השוטרים, אדם הירש ואשוט גספריאן שסיפקו את הנאמבר הכי טוב במחזמר.
הייחוד הגדול שעומד לצד המחזמר ג'נטלי הוא הקאסט אשר רבים ממנו יוצאי אפריקה. לצערנו עדיין לא הגענו לייצוג נאות של המגזר הזה בתיאטראות המובילים בישראל. מסיבה זו מחמם את הלב לראות את האנסמבל הזה על כשרונותיו הנפלאים. חיכינו למחזמר שיביא אותם לקדמת הבמה ויעודד את שילובם על במות התיאטרון בדיוק כפי שעושה לין מנואל מירנדה בהמילטון.
אבל לצערי ישנו פוטנציאל שלא התממש כאן במלואו וחבל כי ניתן היה להרים את המחזמר עוד יותר. המופע מתחיל בשיאים מרגשים אולם דועך לקראת החצי השני. שירי נדב נאור בחרה להביא נושא חשוב וכואב לבמות התיאטרון ולשים את מצב הפליטים בארץ מול עיני כולנו, ללמד את כל מי שחי בבועה על המצב העגום של הפליטים ללא הזכויות בארץ, ועם נושא שכזה והזדמנות מיוחדת ליצור מחזמר עמוק ומרגש ציפיתי להתעמקות גדולה יותר בדמויות ובסיפור.
אפשר לתלות את האשמה באורך ההצגה, סה"כ שעה ועשרים, זמן שאינו מאפשר לנו לצלול עמוק לתוך חיי הדמויות במחזמר, ואפשר להאשים זאת בקלישאות הקלות אותם בחרו היוצרים להכניס פנימה. היוצרים לקחו סיכון גדול בהצגת נושא שכזה על הבמות ועוד בדרך מקורית של מחזמר. הייתי שמחה אם ניתן היה להאריך את המחזה ב-30-40 דקות בכדי להבין יותר את הדמויות ולהביא קצת יותר מהקסם שחוויתי בתחילת ההצגה.
הציון שנתתי למחזמר זה הוא:
עם כל הביקורת והבעיות במחזמר, הוא עדיין מביא איתו אווירה ייחודית שכדאי לתת לה צ'אנס, גם אם זה רק לבוא ולשמוע את השירים הנהדרים. המחזמר גם יחסית קצר ככה שלא יתפוס לכם ערב שלם ותוכלו לחזור בזמן הבייתה כדי לתפוס 8 שעות שינה לפני העבודה שמחר.
שמעתם נכון! ההצגה המטריפה קיבלה גרסה ישראלית (בעברית) והיא עולה ממש כאן בתל אביב כל חודש! לקניית כרטיסים
אבניו קיו היא הצגה שוברת מוסכמות שנכתבה על ידי רוברט לופז וג'ף מרקס והיא אהובת הקהל כבר שנים רבות. מדובר בפארודיה פרועה, שנונה ועוקצנית שעושה שימוש בבובות ללמד אתכם שיעורים לחייכם הבוגרים על נושאים כמו גייז, יוקר המחייה, אהבה, פורנו, גזענות ועוד. היא עלתה לראשונה בברודווי בשנת 2003, זכתה בשלל פרסי טוני ורצה למשך שנים עד יוני 2019 (אנחנו אפילו ראינו אותה פעמיים!).
מזל שיש לנו הפקה מקומית משלנו להביא את הקסם הזה גם אלינו. ההפקה התחילה במרכז רוזין שברמת אביב ג' והיום היא רצה בשיתוף עם סינמה סיטי ישראל. היא עלתה לראשונה בסינמה סיטי גלילות באוקטובר 2019 ובשל ההצלחה המסחררת והאולמות המפוצצים היא תמשיך לרוץ למשך עונת 2020.
לא כל יום יש הפקות עצמאיות מוצלחות כמו זו, במיוחד כאלו שמקבלות רק שבחים מהקהל, אז בהחלט אפשר לומר שאנחנו גאים ושמחים על ההצלחה הרבה ומאחלים שתמשיך.
אז אם מתחשק לכם משהו שונה, מיוחד, מצחיק ושנון, שיגע בכל הנקודות הרגישות בחיינו בהומור פרוע וכל זה עם בובות שיזכירו לנו את "רחוב סומסום" הותיק- זו ה-הצגה להגיע אליה ולבלות עם החברים או המשפחה.
כמה עובדות מעניינות על ההצגה:
היא הביסה את וויקד בפרס המחזמר הטוב ביותר.
היא רצה בברודווי למשך 6 שנים ואחר כך רצה באוף ברודווי למשך 10 שנים נוספות.
כל הבובות בהפקה בברודווי ואוף ברודווי יוצרו ותוקנו ביד על ידי אחד השחקנים המקוריים בהפקה.
שחקן אחר מההפקה המקורי, שהועמד לפרס הטוני כשחקן הטוב ביותר, עבר לביים את ההפקה כשעברה לאוף ברודווי.
רוב הפעמים כשהבובות לובשות בגדים שונים מדובר בבובה אחרת לגמרי, כלומר יש 34 בובות ל-18 תפקידים!
לפעמים יש שחקן אחד שמפעיל את הבובה ושחקן אחר שנמצא בצד השני של הבמה, או מאחורי הבמה, שמדובב אותה.
הייתה הפקה שעלתה בארץ בכיכובם של טלי אורן, עידן אלתרמן, רועי בר נתן ועוד.
הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק, והפעם היא הלכה לראות את וויקד. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!
ההיכרות שלי עם וויקד עוד מחזירה אותי לשנת 2013 לביקור שלי בלונדון, ומאז הספקתי לראות את ההצגה עוד פעמיים – פעם אחת בברודווי ב-2017 ופעם אחת באורגון בסיור ב-2019. למה לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב את הביקורת הזו? אולי בגלל שהיא הפכה להיות כל כך קבועה בנוף התיאטרון שזה פשוט ברח לי מהראש. אז בואו נתחיל…
וויקד מספר את הסיפור של ארץ עוז, המכשפה הירוקה, איש הפח, איש הקש ועוד שלל אגדות ופנטזיות שלא ידעתם שאתם צריכים בחייכם. סיפור יפייפה של חברות לא צפויה בין אלפבה לגלינדה, שתי בחורות שמגיעות מקצוות שונים של העולם ומוצאות חברות אמת אחת בשנייה.
מדובר באחת ההצגות המצליחות ביותר בשנות האלפיים, עם הפקה קבועה בלונדון ובניו יורק ועוד שלל סיורים ברחבי ארה"ב וקנדה. נראה כאילו בכדי להפוך לשחקנית מן המניין בברודווי עלייך לעבור בתפקיד של גלינדה או אלפבה, מעין חניכה לעולם התיאטרון. ההתלהבות סביב המחזמר כל כך גדולה שלפעמים אנשים שוכחים שהוא בכלל לא זכה בפרס הטוני למחזמר הטוב ביותר, לא שזה משנה בשלב זה. אז למה עם כל ההצלחה הזו אני עדיין לא מתלהבת ממנו כל כך?
השירים במחזמר מעולים, הם כבר הפכו לחובה לכל חובב תיאטרון מושבע, כי לא הגיוני שאתה אוהב תיאטרון בלי להכיר את Popular בעל פה או שיהיה לך חבר דואט לשיר איתו את For Good, ואל תתחילו לדבר איתי בכלל על Defying Gravity שגרם לאח שלי להתלהב מהתיאטרון בפעם הראשונה. אפילו השירים הפחות מוכרים מצוינים אחד אחד ועושים לך חשק לשמוע אותם בלופים שוב ושוב ושוב.
התפאורה והתלבושות פשוט מוציאים עיניים ומכניסים אותנו לעולם הפנטזיה של ארץ הפלאות וממש אפשר לראות את ההשקעה הרבה שהקדישו לכל פרט קטן על הבמה. לפעמים כן היה לי חסר משהו בתפאורה כי נדמה שרוב הזמן הבמה עצמה די ריקה, הם יושבים על ספסל חצר כשהם לומדים בבית הספר ובבתים שלהם אין רהיטים, בכלל. אבל נסלח להם בקטע הזה כי זה ממש משני ולא קריטי לעלילה.
כל נאמבר מדהים יותר מקודמו, השחקנים שהם מלהקים לתפקידים מדהימים אחד אחד ומפתיעים ביכולות הווקליות שלהם, הבימוי מעולה, העלילה יצירתית ומעניינת וסוף סוף שמה נשים חזקות במרכזה, הטוויסטים מפתיעים וכיפיים והאולם תמיד ענק ומרשים.
אז מה לא הסתדר? מה לא תפס כל כך? אני באמת לא יודעת לומר לכם. מדובר במחזמר מדהים שאם נפרק אותו לחלקים שמרכיבים אותו הוא יקבל 100 עגול, אבל כשמחברים הכל ביחד חסר משהו, לפחות לי. ראיתי אותו 3 פעמים ואף פעם לא יצאתי בוואו מטורף, אבל הרבה אנשים אחרים כן.
הציון שבחרתי לתת להצגה זו הוא:
אמנם אני לא חובבת מושבעת של המחזמר, אני עדיין אוהבת לשמוע את השירים מדי פעם ואם תתנו לי כרטיס בזול אלך לראות אותו בפעם הרביעית. כן אומר שמבחינתי זה מחזמר קלאסי להיכנס איתו לעולם התיאטרון, יש בו הכל והוא מפתיע ומחדש ונותן לכל צופה חוויה מדהימה. אז אל תתנו לי לדכא אתכם ולכו לראות אותו, אולי בשבילכם הוא כן יעשה את הוואו המטורף הזה שחיכיתם לו כל חייכם.
בתזמון גרוע בהחלט, יום לפני שההפקה יורדת לצמיתות מהבמות, החלטתי לכתוב ביקורת לאחת ההצגות שהיה לי הכי כיף לראות אותן שוב ושוב ושוב, רק בזכות השירים של יאיר רוזנבלום.
"מיקה שלי" מספר את סיפורם של חבורת חברים בני 18 משנת 1967. חברו הכי טוב של גידי זה ארי, החבר של נועה, החברה הכי טובה של מיקה, שיוצאת עם גידי. יש גם את מני בחבורה שיוצא עם דבי, החברה הכי טובה של אלישע. לא נשכח גם את קדוש, מנהל המכולת ואבא של מיקה, ואת חנק'ה, אימו של גידי. המון דמויות ושלל סיפורים שמשתלבים זה בזה.
יש הרבה ביקורות על ההצגה הזו, והעיקרית מביניהם היא שהעלילה מפוזרת מדי, פוליטית, לא נכנסים לאף דמות בצורה מעמיקה ומספקת באמת, יש הרבה חורים בעלילה שאין עליהם הסבר ובקיצור משהו שם לא עובד. רואים שהייתה כוונה טובה ורצו להביא כמה שיותר את רוח התקופה בנערים בני 18 בשנות ה-60 וה-70 אבל זה פשוט לא מספיק.
מזל גדול ששיריו של יאיר רוזנבלום מדהימים כל כך שלא היה לי אכפת על מה העלילה, רק שימשיכו לשיר. הביצועים של השירים מדהימים אחד אחד והעיבוד המחודש כיפי ומרגש. עמית פרקש, אושרת אינגדשט ורויטל זלצמן מצמררות בכל פעם שהן פותחות את הפה ואולי כבר תתאחדו שלושתיכן ותוציאו איזה תקליט או שניים? גם הגברים בסדר אבל מצטערת, הנשים אוכלות אותם בלי מלח מבחינה ווקלית.
דבר נוסף שתופס את העין הוא התפאורה האפרורית העשויה מבטון. אין לי הרבה מה לומר חוץ מזה שערן עצמון תמיד יודע לתפוס את הקו מחשבה של הבמאי וההפקה ולספק לנו תפאורה שמתאימה בול לרוח ההצגה.
ההפקה הזו הצליחה בעיקר בזכות ליהוק נכון לשלל התפקידים- ממשה אשכנזי הקומיקאי לתפקידו של מני ועד יעקב כהן לתפקידו של קדוש, שבכל הצגה גורם לעמית פרקש ומתן שביט להתפקע מצחוק. רק לראות אותם מנסים לשמור על פרצוף ישר גורם לכל הקהל להתגלגל.
אבל עם כל האהבה, היום ההופעה האחרונה של ההצגה עם הקאסט הנוכחי ואולי ביום מן הימים היא תחזור שוב על במות הקאמרי או בית ליסין או אולי שוב פעם בהבימה. אני בעד שהיא תחזור אבל אם יעשו את זה יצטרכו לשפצר קצת את העלילה, כי די, בשלב מסוים צריך להודות במשהו כושל ופשוט לנסות לשפר אותו.
עם תפאורה מדהימה, כוריאוגרפיה נהדרת ותרגום מוצלח, מאמה מיה הוא אחד המחזות זמר הכי טובים שהועלו על במת תיאטרון הבימה ואתם לא יכולים לפספס אותו. לקניית כרטיסים.
רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!
המחזמר מאמה מיה, עם להיטיהם של להקת אבבא, מספר את סיפורה של סופי, בחורה צעירה העומדת להתחתן, המחפשת את זהות אביה דרך יומניה של אמה, דונה. היא מגיעה למסקנה שאביה יכול להיות אחד משלושה גברים ובצעד נועז היא מזמינה את כולם לחתונה שלה. להפתעתה ולהפתעת דונה המזועזעת, כל הגברים מגיעים. האם סופי סוף סוף תזכה לגלות מי אביה הביולוגי?
עם תיאטרון תל אביב שמייבא הרבה מחזות זמר מברודווי, הצעד הנועז להביא את מאמה מיה לישראל ולתרגם אותו במלואו היה יכול להיות סיכון גדול, אבל הצוות שהוביל את המהלך עשה עבודה כל כך יפה שאם זו לא תהיה הצלחת השנה אני אהיה מאוד מופתעת.
נתחיל בדבר שכולם חוששים ממנו, התרגום. עד היום רוב המחזות זמר שראיתי מתורגמים לא היו הצלחה מסחררת עבורי. התרגום תמיד היה צולע קצת ונתן תחושה של מחזמר סוג ב', אבל לא כאן. אלי ביז'אווי עשה עבודה מופלאה כל כך שכיף לי לשיר את השירים בעברית ואפילו עושים לי חשק ללמוד את כולם. עדיין יש פה ושם איזה גליץ' קטן אבל סה"כ התרגום מוצלח מאוד ולא מבאס כמו שהרבה אנשים יחשבו. אל דאגה, בסוף ההצגה יש לכם מחרוזת קצרה באנגלית שבה תוכלו לשיר את השירים שאתם מכירים, וגם במהלך ההצגה יש כתוביות מעל הבמה לשירים המתורגמים.
מתחילה ההצגה והוואו הראשון מגיע מהתפאורה המדהימה. ראיתי הרבה תפאורות למאמה מיה ובחיים לא ראיתי משהו כל כך יפה וקסום כמו מה שערן עצמון עשה כאן. מי היה מאמין שאנחנו בארץ? הסטייל, השיק והנגיעות הקטנות הן אלה שגורמות לאנשים רבים לקנא בבמה כי מי לא היה רוצה עיצוב כזה בבית שלו? אם זה היה מקום אמיתי בשנייה הייתי נוסעת לשם לחופשה.
עוד אדם שעומד מאחורי היצירה הזו הוא שחר פרץ עם כוריאוגרפיה יוצאת דופן. הדבר הראשון שאני מותחת עליו ביקורת במחזמר זו כוריאוגרפיה ושחר בהחלט עלה על כל הציפיות שלי עם תנועות חכמות ומעניינות. אני כל כך נהנית לראות את הריקודים שאני כבר מנסה ללמוד אותם והצלחתי לקלוט איזה צעד או שניים. הבאסה היחידה היא שהשחקנים כרגע לא מלוטשים מספיק והם הורסים מעט את הכוריאוגרפיה עם תנועות לא שלמות וחוסר אחידות.
אבל בכל הצגה יש דברים טובים ודברים שפחות עובדים (או שיש מקום לשיפור) ולצערי הביקורת העיקרית שלי היא על השחקנים. יש לציין שהביקורת הזו באה לצד הידיעה שאין שחקן אחר בארץ שיכל לעשות את התפקידים האלה טוב יותר, אבל מה לעשות, גם בארץ אנחנו מוגבלים. אצל חלק המשחק בסדר אבל השירה לא במיטבה ואצל חלק זה הפוך. ההצגה הזו גרמה לנו להגיע למסקנה שמחוץ ליגאל שדה הנהדר, יש מעט מחסור בגברים שיודעים גם לשחק וגם לשיר ממש טוב מעל גיל 50, אז בנתיים נחכה לעמוס תמם או רן דנקר.
מי שמעט איכזבה אותי הייתה מיקי קם, ושוב אין מישהי אחרת שהייתה יכולה לעשות את זה טוב יותר, אבל התפקיד של דונה אמור להיות תפקיד קליל, בחורה אנרגטית ושמחה שגם כשהיא לחוצה היא עדיין קופצנית וקלה. קם פשוט לא מצליחה להעביר את הקלילות הזו על הבמה, וזה אפילו מרגיש קצת כאילו דונה בדיכאון כל הזמן. קם שרה מדהים והיא אחת השחקניות הכי גדולות ואמינות בארץ, אם היא תגיד לי שהיא חתול אני אאמין לה, אבל אי אפשר שלא לחשוב על מריל סטריפ והקלילות שהיא הביאה איתה. יכול להיות שזה רק הלחץ של ההצגות הראשונות כי במחרוזת בסוף היא כל כך משוחררת וכיפית שאני קצת מבואסת שהיא לא ככה כל ההצגה.
יכול להיות שמרגישים את הכבדות שלה בגלל חני נחמיאס (או עירית ענבי) שפורחת על הבמה באנרגיות של ילדה בת 20, ואי אפשר שלא לראות כמה היא נהנית מהתפקיד הזה. לידה נמצאת שרון חזיז שמגלמת את טניה בדיוק כמו שדמיינו אותה- גבוהה, אלגנטית, יודעת מה היא שווה ולא מתביישת להראות את זה. שתיהן קצת מעפילות על קם וחבל, כי זה אמור להיות הפוך.
הציון שנתנו להצגה זו הוא:
עם כל הביקורות, ותמיד יהיו כאלו, זו ה-הצגה לראות כרגע. אם תלכו מובטח לכם ערב של כיף בלתי פוסק ואני חותמת על זה שתצאו עם חיוך על הפנים מההצגה.
לא מזמן הייתה לי שיחה עם חברה טובה על מאמה מיה בתיאטרון הבימה. התחלנו לדון באהבה שלנו לשירי להקת אבבא ואז העליתי את העובדה שתיאטרון הבימה החליט לתרגם את כל השירים לעברית ושאני ממש שמחה על ההחלטה הזו. מפה לשם החברה התעצבנה מעט ואמרה שהיא באה למחזמר כדי לשיר ושהכסף שהיא שמה על ההצגה שווה ערך להנאה שהיא תקבל ממנה, והיא נהנית יותר כשהיא שרה. אני מנגד התעצבנתי על החוסר כבוד לאדם שיושב לידה ששם את הכסף לשמוע את הזמרים המקצועיים שרים ולא אותה מזייפת.
אז על מה בעצם אנחנו משלמים כשאנחנו באים למחזמר?
אני יכולה להבין אותה, ואני יודעת שהיא לא היחידה בדעתה, וישנם אנשים רבים שמשלמים ללכת למחזמר בשביל להנות מהשירים המוכרים ולהצטרף לזמרים וללהקה החיה בקולי קולות. למשל, אם תעמדו בצד הקהל במהלך "סימני דרך" בתיאטרון הבימה תשמעו את כולם שרים כאחדאת "עוד לא אהבתי די" או שירים נוספים מוכרים ואהובים שעולים במהלך ההצגה. אבל, וזה אבל גדול, אם תשבו בקהל במהלך ההצגה הזו לא תשמעו את כולם כיחידה אחידה, אתם תשמעו את הגברת המזייפת משמאל והגבר שלא בטון מימין ואת הזוג מאחור שאפילו לא שר בקצב ובקושי יודע את המילים. במקום לשמוע את רויטל זלצמן, או רוני דלומי, או מיקי קם האגדית, אתם תשמעו את ברכה האחות מפתח תקווה או יוסי רואה החשבון מתל אביב. יש סיבה שהם לא על הבמה מולכם, מבחירה ולא מבחירה, אבל למה אני זו שצריכה לסבול מזה?
אם הייתי רוצה ערב שירה בציבור הייתי קוראת לשרה'לה שרון ומארגנת משהו אחרי ההצגה. הרי בשביל זה לפעמים בסוף מחזמר גדול יש מחרוזת נוספת שמאפשרת לקהל לשיר יחד עם הזמרים בלי שזה יפריע לשאר הצופים. אני מבינה שהשירה גורמת לכם הנאה, אבל בזמן שאתם נהנים אני סובלת ומצטערת שבאתי בכלל כי את מה שקיבלתי בהצגה הזו יכלתי לקבל גם בערב משפחתי עם שתי גיטרות וסבתא.
אתם רוצים לשיר? לכו להופעה של מירי מסיקה או הראל סקעת או ישי ריבו. רוצים נוסטלגיה? לכו לאלפי הלהקות קאברים שמחזירות את השירים הישנים לבמה. אל תבואו למחזמר במטרה לשיר, תבואו למחזמר במטרה לצפות.
אז מנהלי הבימה החליטו שמאמה מיה יוצג בעברית, מה שמקשה על האדם שלידי לשיר יחד איתם וגורם לי להיות שמחה יותר. אל דאגה, בסוף ההצגה יש מחרוזת של השירים באנגלית ככה שתוכלו להצטרף אליה.
השבוע החלטנו לדאוג לאימון הבא שלכם וליצור רשימה של 15 שירים הטובים ביותר לרוץ איתם. מרוק לפופ ריכזנו לכם את 15 השירים הכי מקפיצים, אנרגטיים, או סתם כאלו שיגרמו לכם לשיר בקולי קולות ולהיכנס לגרוב. כל כך נהנו ליצור את הרשימה הזו שיצרנו פלייליסט בספוטיפיי (מופיע בסוף הפוסט) שתוכלו להנות ממנו ולשמוע עוד שירים מקפיצים שפשוט לא נכנסו לרשימה שלנו. אז בואו נתחיל:
שיר רוק לפנים שגורם לך להוציא את כל העצבים שלך החוצה, והזמן הכי טוב לעשות את זה הוא במהלך אימון ריצה טוב. התופים, הגיטרה החשמלית והכעס של השיר פשוט מכניסים עוד אנרגיות לעוד 4 דקות אימון.
14. "Some Kinda Time" – דוגפייט
המחזמר הזה אולי לא מוכר אבל אם יש משהו שאתם צריכים להכיר ממנו זה את השיר הזה. הדיאלוגים, השיח, הקצב, והבלאגן שבשיר הזה פשוט כיפיים ומכניסים עניין לריצה משעממת ורגועה.
בואו נודה באמת, זה לא היה משנה איזה שיר נשים ממאמה מיה כל אחד מהם היה מעולה לכל אימון שלכם. אבל בחרנו את השיר הזה כי הוא פשוט כיפי, קצבי וגורם לנו להנועע יחד עם המוזיקה.
8. "We Go Together" – גריז
אותו הדבר ממאמה מיה תקף פה בגריז, אבל לדעתנו זה השיר הכי קצבי וכיפי מהמחזמר וגורם לנו לשים אותו שוב ושוב ושוב.
אמנם השיר ארוך ולא אנרגטי כמו שאר השירים, אבל רק הרצון לשיר את כל המילים כמו שצריך מכניסות אותנו כל כך לאנרגיות של המילטון שאנחנו שוכחים את המאמץ של הריצה ורוצים להמשיך כבר עם כל הפלייליסט של המחזמר המפורסם.
פרס הטוני בברודווי הוא כמו פרס האוסקר בהוליווד, רק שבתיאטרון זכייה בפרס, או אי זכייה במקרה שלנו, עלולה להשפיע על הקהל ולגרום לכך שההצגה תיסגר מוקדם יותר משתכננה. ישנן הצגות רבות שלאור אי מועמדות או אפילו אי זכייה הובילו לכך שהן נסגרו חודש חודשיים לאחר הטקס, אבל לפעמים יש הצגות ששורדות ומצליחות בענק, אפילו שאין להן את תואר המחזמר הטוב ביותר. לשם כך, אירגנו לכם רשימה של 10 מחזות זמר שלא זכו בפרס אבל הצליחו בכל זאת:
ההצגה האהובה דרימגירלס, עם קאסט מרשים בכל אחת מהפקותיו, לא צלח בהפקתו הראשונה כשהפסיד למחזמר NINE. אבל לטווח הארוך דרימגירלס קיבל יותר חשיפה והצלחה, בעיקר בעקבות הסרט בכיכובה של ביונסה, וכל הפקותיו רצו לתקופה די ארוכה.
9. פאני גירל
פאני גירל מוכר בעיקר בזכות ברברה סטרייסנד או אפילו הסדרה GLEE שהחזירה את המחזמר לכותרות. אבל אי שם, כשההצגה רק התחילה, היא הפסידה את הפרס להצגה לא קטנה גם היא – הלו דולי. ברברה סטרייסנד כנראה הלכה בעקבות ההצלחה, משום שאחרי ששיחקה את פאני ברייס בברודווי ובסרט היא עברה לשחק את דולי בסרט של הלו דולי. עולם קטן?
מלצרית היא יהלום בברודווי, והיא זכתה באהדה רבה מהרגע ששרה בארילס שחררה שירים שהיא כתבה עבורה. לצערה, ההצגה יצאה באותה שנה שיצא המילטון, ככה שלא היה לה אפילו סיכוי לזכות בפרס הנחשק. למרות זאת, ההצגה רצה במשך שנים ורק השנה הוכרז שהיא נסגרת ב-2020, אך הפקות שלה עדיין רצות בלונדון וברחבי ארה"ב.
לא רק שלמצוא את ארץ לעולם לא לא זכה בטוני, הוא אפילו לא הועמד לאף פרס. לרוב אם הצגה אינה מועמדת היא יורדת לאחר חודש חודשיים אך במקרה הזה הקהל הבין שמדובר בטעות ענקית והמחזמר שרד שנתיים נוספות (!!) אחרי הטקס.
ניוזיס הוא מחזמר בעל קהל נאמן ואוהב מאז שהוא יצא לעולם בשנת 2011. אמנם הוא הפסיד לוואנס את פרס הטוני, הוא עדיין המשיך לרוץ לכמה שנים נוספות בברודווי ויצא לסבב הופעות מסביב לארה"ב. הוא אפילו זכה לצילום מקצועי עם הקאסט המקורי שחזר להופעות האחרונות של הסבב.
מטילדה היה הצלחה מסחררת בלונדון וניסו להביא אותה גם לניו יורק. המחזמר זכה לקהל מעריצים גדול אבל לא היה מספיק מוצלח בשביל לזכות בפרס הטוני, אליו הפסיד לקינקי בוטס. המחזמר שרד 4 שנים אחרי ההפסד והוא עדיין רץ בלונדון ובסבבים ברחבי ארה"ב וקנדה.
4. אל תוך היער
אל תוך היער הפך לקאלט עם השנים, אבל בטוני הנחשק הם לא הצליחו לזכות. ההפסד לפאנטום האופרה היה די צפוי, אבל המחזמר הצליח לשרוד עוד שנתיים בברודווי לפני שנסגר. מאז הוא זכה לכמה הפקות בווסט אנד, ברודווי ובכל רחבי העולם, כולל סרט בכיכובה של מריל סטריפ ועוד.
3. סיפור הפרברים
אי שם בשנת 1958 ההפקה הראשונה של סיפור הפרברים הפסידה להפקה הראשונה של "The Music Man". על פי הפופולאריות של סיפור הפרברים אפשר להסיק שהוא ניצח במבחנים אחרים את ההצגה השנייה. שתי ההצגות הללו זכו לחידושים רבים ואפילו בשנה הבאה סיפור הפרברים זוכה לסרט מחודש ו"The Music Man" זוכה להפקה מחודשת בברודווי.
מחזמר הכלא הידוע והמפורסם הפסיד בשנת 1976 למחזמר "שורת המקהלה". מאז ההפקה ההיא הסתיימה והפקה מחודשת עלתה ב-1997 והחזירה את הכבוד כשזכתה בפרס הטוני להפקה המחודשת הטובה ביותר. המחזמר רץ בכל העולם בהפקות רבות והשיג את מעמד המחזמר השני שרץ הכי הרבה זמן בברודווי.
לא כל המחזות זמר הפופולארים ביותר זכו בפרס הטוני, ווויקד הוא המפתיע מכולם. בשנת 2004 המחזמר הפסיד לאבניו קיו המשעשע, אבל הוא ניצח את מלחמת הזמן. בעוד וויקד עדיין רץ בברודווי, בווסט אנד ובהפקות רבות מסביב לעולם, אבניו קיו עבר לאוף ברודווי, שם רץ שנים, ונסגר סופית השנה.
לא שמעתם על המונח "פלייביל"? הפוסט הזה הוא חובה בשבילכם.
אז מה זה פלייביל בכלל?
פלייביל הינו מגזין חודשי בארה"ב, המחולק חינם, לבאי התיאטרון. הפלייביל הראשון הודפס בשנת 1884 עבור אחד התיאטראות ברחוב ה-21 במנהטן והיום הוא ניתן לכל באי התיאטרון בברודווי ואף לחלק מהתיאטראות באוף ברודווי.
לפלייביל שני חלקים עיקריים, הראשון מתיחס לכל הקשור להצגה הספציפית, כגון: הביוגרפיה של השחקנים, השירים של ההצגה, הביוגרפיה של כל מי שעבד מאחורי הקלעים על ההפקה הזו (במאי, כוריאוגרף וכו') ועוד. החלק השני, זה שמתעדכן כל חודש, כולל כתבות חודשיות על ברודווי, ראיונות עם שחקנים, רשימה של כל ההצגות המציגות החודש ועוד.
למה אני צריך את זה?
מזכרת נחמדה לחזור אחורה ולראות את מי ראיתם בהצגה לפני שנים.
וכמו בהרבה דברים, הפלייבילס הפכו עסק לאספנים. יש אנשים שאוספים פלייבילס וממסגרים אותם או מוצאים דרכים יצירתיות להציג אותם לראווה בחדרם. ישנם אפילו קלסרים מיוחדים לפלייבילס למי שרוצה לשמר אותם בארון וכמובן שוק בינלאומי למסחר בפלייבילס.
אספנים "רציניים" גם ידאגו להחתים את השחקנים על הפלייביל, מה שיעלה את ערכו בשוק. איך עושים זאת ניתן לקרוא בפוסט הבא.
איך אני משיג אחד?
1. לנסוע ולראות את ההצגה בעצמכם.
2. לבקש מחבר שנוסע שיקח עוד אחד בשבילכם. אפשר לבקש מהסדרנים אקסטרה פלייבילס ולרוב הם יתנו לכם, וגם אם לא – יש להם ערימות של הפלייבילס מאחורי השורה האחרונה אז תוכלו בשושו לחטוף עוד אחד.
3. לרכוש באחד מאתרי הקניות – Amazon, Ebay וכו'. ישנם אנשים שמוכרים פלייבילס ישנים שלהם במחירים סבירים.
4. לרכוש באחת מקבוצות הפייסבוק (יש לפחות 4 כאלו) מאדם רנדומלי ברשת. הרכישה מתבצעת בצורה פרטית ולא בטוחה אבל קחו בחשבון שרובם חובבי תיאטרון כמוכם (ואם אתם לא בטוחים יש קבוצה שלמה שמפרסמת שמות של האנשים שאי אפשר לסמוך עליהם – Known Scammers ).
5. ישנה אופציה נוספת של החלפת פלייבילס (פלייביל עבור פלייביל) שמתבצעת דרך הקבוצות פייסבוק כמו האופציה הקודמת.
