Home » תיאטרון בארץ » עמוד 2

קטגוריה: תיאטרון בארץ

ינטל (הבימה) – רוני דלומי מהפנטת על הבמה

ההפקה של "ינטל" בהבימה פשוט גרמה לי להתרגש ולצחוק בו זמנית במשך כמעט שעתיים. רוני דלומי נותנת את הופעת חייה וממליצה לכל אחד ללכת לראות אותה או את הילה שלו בתפקיד האייקוני.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

סיפור עוקצני על הדת הרלוונטי גם היום

המחזמר "ינטל" מספר את סיפורה של בחורה דתייה מבית אורתודוקסי המעוניינת לשבת וללמוד תורה. אביה לימד אותה בסתר במשך שנים, אך עדיין היא איננה יכולה ללמוד בגלוי. לכן, היא מתחפשת לגבר ונכנסת ללמוד בישיבה שם היא פוגשת את אביגדור אליו היא מפתחת רגשות. במי ינטל תבחר? בתורה או באהבה?

הסיפור של "ינטל" יצא בתפוצה רחבה לעולם בעקבות הסרט בכיכובה של ברברה סטרייסנד בשנת 1984. אני אודה ואומר שלא ראיתי את הסרט עד היום וגם לא שמעתי לעומק על הסיפור לפני הצפייה בהצגה. אני חושבת שדווקא בגללה זה נהניתי ממנה עוד יותר.

ההצגה לא מתיימרת להלל את הדת, להפך. היא עוקצת אותו בצורה חדה וברורה, שמה את האישה במרכז ואת כל ההגדרות על תפקיד האישה והגבר ביהדות. אך יחד עם זאת, על אף כל ההגבלות, עדיין אפשר לראות את האהבה הגדולה לשאלות וללמידה שהיהדות מספקת לנו.

הניגודיות הזו, האהבה לצד העקשנות, מושלמת בהצגה הזו. הרצון של האישה לעשות מה שהיא באמת רוצה והחברה שמגבילה אותה. הכוח שלה ללכת ולעשות זאת בכל זאת ולרדוף אחרי החלום שלה.

הסיפור מרגש ומעצים, במיוחד את הנשים שבינינו. הוא מעביר ביקורת חריפה אבל מדגיש שכוח רצון יכול להתעלות על הכל. שלא צריך לוותר על הדברים שאנחנו רוצים לעשות רק בגלל שהחברה אמרה כך. זה היה תקף אז וזה תקף גם היום, לכל מיני אוכלוסיות ואנשים שונים.

רוני דלומי בתפקיד חייה

בסופו של יום, הצגה שכזו קמה ונופלת על הדמות הראשית שלה. ינטל היא דמות חזקה אך מתוסבכת וליהוק נכון מביא את ההצגה לרמות גבוהות, וכך הבימה עשתה. דלומי מרהיבה בקולה, ממש מרעידה את כל האולם, ומרגשת בכל שיריה. היא מביאה את הצד הקומי שלה שלא ראינו יותר מדי עד עכשיו ומדהימה גם בקטעים הדרמתיים והקשים של ההצגה. אציין שאת התפקיד עושה גם הילה שלו, המדהימה לא פחות, אך בהופעה הזו צפיתי בדלומי ואני לא יכולה לחכות לראות בה גם את שלו.

לצידה, בתפקיד אביגדור, אלכס קרול מהפנט לא פחות. בתור הבחור הכריזמטי, החכם, קרול מצליח להביא את הקלילות שלא ראיתי ממנו כבר זמן מה. הקטעים שלו עם דלומי נראו חסרי כל מאמץ, אותנטיים וקלילים ותרמו רבות להלך ההצגה.

אציין לטובה גם את דב רייזר וגיא דמידוב בתור צמד החייטים שנתנו את אחת ההופעות הקומיות ביותר של ההצגה. הקטע שלהם יצר עוד נקודת עוקצנות כלפי הדת וההלכות הלא הגיוניות, והכל בהומור משובח וקלאסי. הם נתנו הופעה נהדרת והלוואי והיו להם עוד קטעים להציג זאת.

הפקה מצוינת לכל אחד ואחת

רפי ניב עשה עבודה נהדרת בבימוי ההצגה ובהחלט הביא כבוד לסיפור היפייפה. אני לא חובבת קטעי סולו לבד על הבמה אבל פה זה פשוט עבד. השילוב בין ינטל על הבמה לבדה, לבין הקטעים המעט ריקודיים של כל הקאסט ועד דיאלוגים אותנטיים של ינטל ואביגדור. היה כאן משחק עם כלל האלמנטים והוא נעשה בצורה חלקה ויפייפיה.

רק דבר אחד אולי פחות עבד כאן, והוא העובדה שהעבירו את המחזמר לאולם הגדול בהבימה. הוא רץ בתור התחלה באולם הקטן ואני חושבת ששם האינטימיות שנוצרת בין הקהל לשחקנים עובדת לטובת ההצגה. באולם הגדול זה קשה יותר וחלק מזה מתפספס, אך זה עדיין לא מוריד מההנאה של הקהל.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

ינטל היא אחת ההצגות שאמליץ עליהן בעיניים סגורות. היא מרגשת, סוחפת, ביקורתית ומועברת בצורה מושלמת על ידי צוות שחקנים מוכשר. ממליצה לכל אישה וגבר לבקר בה, לצפות בפלא שעל הבמה ולהמשיך לחשוב על ההצגה גם ימים אחרי.

לא נשמעת ההצגה בשבילכם? בקרו בעמוד המחזות זמר בישראל שלנו או בעמוד ההצגות בישראל שלנו ותמצאו את מה שמתאים לכם!

שלום לך ארץ (הקאמרי) – מרגשת, מצחיקה ופשוט מושלמת

שלום לך ארץ, מאת מוריה זרחיה ובבימויה, מצליחה לתפוס את ההווי הישראלי בסיטואציות מוכרות מחו"ל בצורה מושלמת. ההצגה מרגשת ומצחיקה בו זמנית וקבוצת הצעירים של הקאמרי מוכיחים שוב שהם כוח שאי אפשר להתעלם ממנו.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

כתיבה משובחת ואותנטית

שלום לך ארץ מציגה ארבעה סיפורים קצרים על ישראלים המתגוררים בחו"ל והסיטואציות המיוחדות שהם נתקלים בהם. מזוג שפתח חומוסייה בברלין, שלישיית הייטקיסטים בדובאי ועד ארבע בנות העובדות בעגלות באלבמה.

מוריה זרחיה כתבה יצירת מופת עכשווית, עם הרבה הומור אבל גם הרבה רגש וביקורת מעורבבים. זה לא קל לגור בחו"ל, במיוחד כשאנחנו כאלו ישראלים מבפנים, ובתור אחת שחוותה זאת 3 פעמים לא יכולתי שלא להזדהות ולהבין את הקונפליקטים והלבטים שהדמויות השונות עמדו בהן. היופי של הכתיבה של זרחיה הוא שכל קונפליקט או ביקורת שעולה כאן כתובה בהומור משובח, דמויות משעשעות וסיפורים נהדרים.

יחד עם הכתיבה המשובחת זרחיה ביימה הצגה נהדרת עם ניואנסים קטנים ומדויקים. היא עשתה שימוש נהדר בקטעי שירה כקטעי מעבר שהעבירו את הקהל מסיטואציה אחת לשנייה, ממדינה אחת לאחרת. היא ידעה להשתמש בשחקנים שלה בצורה מופתית ולהוציא מהם את המיטב באותנטיות לצד הקצנה משעשעת.

אזרוק בהזדמנות זו גם מילה טובה על התפאורה הנהדרת שהתאימה לכל סצנה במדויק, מהשמיכה על המיטה ועד הסטנד של בית הכנסת. נטע אמיתי עשתה כאן עבודה מצוינת בשיתוף עם התאורה של מתן פרמינגר ויחד הם החמיאו בטירוף למחזה של זרחיה.

קבוצת הצעירים מכה שנית

בנוסף לצוות ההפקה הנהדר, קבוצת הצעירים של הקאמרי מתגלה שוב כקבוצה חזקה שאין לערער עליה. כשהם עולים לבמה ביחד הם מחמיאים זה לזו, תומכים זה בזו בצורה מיוחדת שלא רואים יותר מדי וגורמים לי תמיד לרצות עוד.

הם כולם מוכשרים מאוד, אבל הבולטים בעיני היו בראש ובראשונה שלישיית הזמר – דור הררי, תום חודורוב ודקלה הדר, שהצטרפה כאורחת לכמה חודשים במקום חן גרטי. הם גם שחקנים נהדרים וגם זמרים ונגנים מצוינים ואם הם יעשו הצגה רק שלושתם אגיע אליה בשנייה. חוץ מהם גם יעלי רוזנבליט הייתה נהדרת כהרגלה ורוני נתנאל פשוט גורמת לי לאהוב אותה יותר ויותר.

הנוסחא הזו שהקאמרי יצרו כאן מנצחת – קבוצת שחקנים צעירים מבטיחה יחד עם יוצרים מקוריים ישראליים. יש כאן עתיד מבטיח לתיאטרון שיחזיר את הדור הצעיר יותר לאולמות. אני רק מקווה ששאר התיאטראות בארץ יבינו את הייחודיות שבדבר שכזה וינסו להעתיק את ההצלחה המסחרת הזו.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

אין לי יותר מה להוסיף לכם, "שלום לך ארץ" היא אחת ההצגות המוצלחות שראיתי לאחרונה והדבר היחידי שלא מוצלח בה זה שהיא קצרה מדי. אל תבזבזו את הזמן בלשבת לקרוא את הביקורת הזו, פשוט תלכו לקנות כרטיס ותאמינו לי שתהנו מכל רגע.

הצגות קומדיה מומלצות נוספות: זרים מושלמים, הנכד, ארבע אימהות.

הדוויג והאינץ' העצבני – נוטף כישרון אבל זה לא שם

הדוויג והאינץ' העצבני, העולה היום בהפקה פרטית של רועי דולב, מלאה בכישרון של השחקן הראשי ונגניו, אבל כל הכישרון בעולם לא מספיק טוב אם העלילה לא מעניינת והסיפור פשוט לא מושך מספיק.

עד עכשיו אני מנסה להבין מה העלילה

בשלב הראשון של הביקורות שלי אני בדרך כלל מסכמת בקצרה את עלילת המחזמר. לצערי, במקרה הנ"ל אני פשוט לא הבנתי מספיק את פואנטת הסיפור בשביל לקצר לכם אותו. אולי אפשר לעשות זאת כך – מדובר בהצגה שמועברת כהופעה חיה בה הזמר/ת הראשי/ת מספר/ת את סיפור חייו/ה, העליות והמורדות, התגליות השונות ועוד.

אני לא יודעת אם זה בגלל האלתורים הרבים של רועי דולב, הבמאי והשחקן של הדמות הראשית, אבל פשוט לא הצלחתי להבין את הסיפור. לא ראיתי את הסרט המקורי או את ההצגה המקורית בברודווי אז אין לי למה להשוות, אבל הסיפורים שסופרו באותו ערב התערבבו אחד עם השני. לא היה לי לוח זמנים ברור וזה פשוט הרגיש כמו רצף סיפורים לא קשורים זה לזה בין שירים שלא מקושרים יותר מדי לעלילה.

יכול להיות שכך אכן עוברת ההצגה המקורית ואולי בכלל הבימוי של דולב לקח את זה למקום אחר, בכל מקרה לא התחברתי בכלל. היו אפילו מקרים לא מעטים שפשוט חיכיתי שהוא יסיים עם הקשקושים כדי שנוכל להגיע לשירים.

שירים מעולים לצד תאורה מטורפת

אחד הדברים החזקים בהפקה הזו היו דווקא השירים, ובגלל זה התבאסתי כשהיו כל כך מעט בין כל כך הרבה קשקושים של הדמות הראשית. לכל שיר היה אופי משלו, הלהקה הייתה נהדרת על הבמה, רועי דולב שר נהדר ונתן הופעה מרשימה וכיפית. האפקטים הנוספים שעלו מדי פעם החמיאו לשירים והאנרגיה הייתה נהדרת, מחזמר רוק במיטבו.

מלבד זאת, מה שמאוד הרשים אותי הייתה התאורה והמשחקיות שלה לאורך ההצגה. בדרך כלל תאורה לא מושכת את העין של הצופה יותר מדי אבל כאן הרגיש שיש לה נוכחות משל עצמה ושהיא עוד דמות שזורחת על הבמה. אורי מורג עשה עבודה נהדרת והחמיא לכל שיר ושיר.

המלצות אישיות לרועי דולב

אבל בואו נדבר על הפיל שבחדר, התקלות הטכניות לאורך ההצגה. עוד לפני שהגעתי שמעתי כל מיני ביקורות שציינו תקלות סאונד, בעיות טכניות ועוד. כן, היו קצת בעיות, אבל ייאמר לזכותו של דולב שהוא התמודד איתן נהדר. הוא שיעשע את הקהל, היה כריזמטי ומאלתר נהדר והוא פשוט לא התפשר על פחות ממצוין. בכללי אני חושבת שאם הוא לא היה עוצר וממשיך כרגיל לא הייתי שמה לב אפילו למחסור באפקטים נוספים והייתי נהנית באותה המידה.

לאור זאת, יש לי כמה המלצות לרועי דולב היקר. הראשונה, תגייס לעצמך צוות הפקה חדש. אלו לא תקלות שהבמאי צריך להתמודד איתן על בסיס יומי. הפעלת קטע וידאו על מסך או טלוויזיה אמורה להיות מטופל בצורה טובה, במיוחד באולם מכובד כמו הסינמה סיטי. תקלות כאלו פשוט מיותרות ואפשר להימנע מהן.

השנייה, וכאן באנו לפרגן, תייצר לעצמך מופע משלך. אתה אוהב את הבמה והבמה אוהבת אותך. חוץ מנעלי הפלטפורמה שתמיד מרגישות שהן לא טבעיות לך, כל השאר אתה עושה ללא מאמץ. הקטעים שהכי נהניתי בהם היו דווקא הקטעים של האלתורים הרבים. אז אפשר להוציא את כל הסיפור של הדוויג מהרקע, לשים אותך במרכז עם קאברים של שירי מחזות זמר ולא צריך יותר מזה. במקום לתרגם הצגה, תכתוב אחת, אני אבוא לצפות.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

הדוויג והאינץ' העצבני מבוצע סה"כ מאוד טוב אבל הסיפור פשוט לא מושך מדי. אם הייתי הולכת למחזמר הזה הייתי הולכת בעיקר בשביל השירים המעולים וההופעה הנהדרת של רועי דולב.

לא נשמעת ההצגה בשבילכם? בקרו בעמוד מחזות הזמר בישראל שלנו או בעמוד ההצגות בישראל שלנו ותמצאו את מה שמתאים לכם!

לילה בפריז – הצגה של קסם צרפתי טהור

"לילה בפריז" היא הצגה המביאה לנו ערב קסום, מלא בניצוצות וכישרון, שגם אם אתם לא מכירים את כלל השירים עדיין תוכלו להנות לכל אורכה.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

הקסם והאורות של פריז במרכז

"לילה בפריז" הינה הופעה מוזיקלית עם מיטב הלהיטים הצרפתיים מתורגמים לעברית. הקאסט מונה כ-14 שחקנים וזמרים אשר לוקחים את הקהל למסע בזמן ומכניסים אותו למועדון קטן בפריז עם שירים שיחזירו אותו שנים אחורה.

הגעתי להצגה בליווי משפחה שממוצע גילאיה היה 65 ובכללי אין ספק שהורדתי את הממוצע הכללי של כלל יושבי האולם. אי אפשר להתעלם מכך שהשירים הצרפתיים הללו, שפעם היו פופולרים בטירוף בישראל, איבדו את מקומם בקרב הקהל הצעיר יותר. אבל על אף העובדה שהכרתי רק כ-5 שירים מתוך ה-15+ שהיו בערב הזה נהניתי מכל רגע.

לא צריך להכיר את השירים כדי להנות מהביצועים השונים, התלבושות של אורנה סמורגונסקי החמיאו נפלאות לכל נאמבר והבימוי של גלעד קמחי כמו תמיד היה ללא רבב. כל שיר עמד בפני עצמו והכניס אותנו לאווירה הרלוונטית, אם זה היה שיר אהבה מרגש, שיר כאב או שעשוע.

צרפת של פעם עם ניחוח של היום

מטרתו של הערב היא להעביר אותנו לצרפת של פעם, שנרגיש כאילו אנחנו באמת הולכים ברחובות פריז, והוא הצליח. ערן עצמון, אחד מהתפאורנים האהובים עלי בארץ, עשה זאת שוב עם תפאורה פשוטה אך מרהיבה. הכיסאות הקטנים שמילאו את השורה הראשונה, שביל האורות שהוסיף רבות לקסם ואפילו ההצצה ללהקה שישבה שם מאחורה. הבמה כולה מעבירה את הקהל במסע בזמן.

עם קאסט שחקנים כזה גדול, במיוחד הדאבל קאסטינג הקיים (לכל תפקיד ישנם 2 שחקנים המתחלפים ביניהם), לא אשקר ואומר שהתאכזבתי מעט כשמתוך ה-7 שחקנים שרציתי רק 2 עלו באותו הערב. אבל הערב הזה נותן לך הזדמנות להכיר שחקנים חדשים שלא הכרת בעבר כשלכל אחד מהם יש לפחות רגע אחד של תהילה.

מדובר בסוף בסוג של ערבי סולו, עם כמה קטעי דואטים או להקה, אבל בניגוד להצגה "התחנה" ששם זה הפריע מאוד, כאן לא הייתי עושה זאת אחרת. הקאמרי דאגו לתת לכל שיר את הייחוד שלו, ולכל שחקן את רגע התהילה שלו או שלה. אם הכרת שחקן או שחקנית מסוימים, זכית לרגע להתמוגג מהם, ואם לא הכרת אז זו הזדמנות נהדרת להיחשף אליהם.

מגוון רחב של כישרון במרכז

היופי של לילה בפריז היא שהיא הצגה שמשלבת בין דור חדש וישן של שחקנים ומוכיחה שהם כולם כישרוניים ומרגשים. מתום חודורוב ואלעד אטרקצ'י האהובים עליי מקבוצת הצעירים של הקאמרי (ובמיוחד מרינגו שמציג היום), דרך ירדן ניקפהמה וכינרת לימוני שכבר הוכיחו שכל אחת מהן היא מעצמה משל עצמה, ועד רמי ברוך ודן שפירא שלא צריכים להוכיח לאף אחד יותר כלום.

מי שמאחד את כל הדמויות השונות והקטעים השונים הוא עופרי ביטרמן שתמיד מהפנט אותי בכל הצגה שהוא עושה. הוא ניחן בכריזמה בימתית מיוחדת, קול חזק ומרטיט וכישרון קומי ודרמתי אדיר. אך השאלה הכי גדולה שעלתה לי היא איך הוא מצליח להוריד פתיתי שלג מידו במשך שלוש דקות רצופות בלי למלא את המלאי מחדש? זה כישרון.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

"לילה בפריז" הצגה שלא מתיימרת להיות משהו אחר. היא הופעה מוזיקלית עם שירים, ללא סיפור או עלילה, אלא רק מסע בזמן לכל מי שגדל על המנגינות הללו. היא קסומה, מהפנטת ומומלצת לכל גיל, ללא הבדל דת, גזע ומין.

לא נשמעת ההצגה בשבילכם? בקרו בעמוד המחזות זמר בישראל שלנו או בעמוד ההצגות בישראל שלנו ותמצאו את מה שמתאים לכם!

הצגות מומלצות נוספות המבוססות על שירים מוכרים: מאמה מיה, זה אני, החיים הם קברט, עוד חוזר הניגון, הלהקה.

את שאהבה נפשי (הבימה) – ההצגה הכי טובה בתיאטרון כרגע

"את שאהבה נפשי" בתיאטרון הבימה היא הצגה מרגשת ומיוחדת המביאה סיפור ייחודי שסוף סוף קיבל את הבמה הראויה לו.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

את שאהבה נפשי הבימה - כרטיסים מוזלים להצגה ב-100 ש"ח בלבד!צילום: אור דנון

כתיבה משובחת, סיפור נוגע ללב וחוויה מרגשת

"את שאהבה נפשי" מתחרשת לאחר הפיגוע ירי בבר-נוער בתל אביב, כשדבורי מוזעקת לבית החולים לאחר שבנה נפצע. שם היא פוגשת את אדם, בחור הומו, שגם כן היה שם והיא מנסה להבין מה בנה הלומד בישיבה עשה במועדון שכזה.

ההצגה סובבת סביב קהילת הלהט"ב והשקפות חייהם המתנגשות עם השקפות חייהם של הקהילה הדתית. היא עוקבת אחר תהליך הצמיחה האישית לא רק של הבחור הדתי המוצא עצמו נמשך לגברים, אלא גם של הוריו והיסטוריית משפחתו שהובילה את כולם לסיטואציות כואבות וקשות.

ההתנגשות הזו בין הקהילות קיימת עד היום, ולכן ההצגה הזו היא אחת ההצגות הכי חשובות בתיאטרון הישראלי ברגעים אלו. היא מצליחה ליצור אינטרקציות בין דמויות בצורה כה אותנטית ואמיתית שאין אדם בקהל שלא יזיל דמעה מרוב התרגשות. איתי סגל, מחבר ההצגה, עשה עבודה מופלאה בלמצוא את המילים הנכונות להעביר מסר כה חשוב.

זו לא תהיה הפתעה שאומר לכם שישנו קהל רב שהגיע להצגה שכנראה חווה את תהליך היציאה מהארון בעצמו, והאמת היא שישיבה ליד אנשים שחוו זאת מעצימה את חווית הצפייה לכל מי שלעולם לא היה צריך להילחם על אהבותיו. הריגוש שלהם וכנראה גם ההזדהות אל הדמויות רק גרמה לי לאהוב ולהעריך את תיאטרון הבימה על העלאת ההצגה לרפרטואר שלהם.

ליטמן, רהב ושדה בהופעת חייהם

את ההצגה ביים משה קפטן, הידוע בעיקר בבימוי מחזות זמר, ואין ספק שהוא הצליח להוציא מהשחקנים את המיטב. דניאל ליטמן ועמית רהב היו מבריקים בתור הזוג המוביל. הכימיה ביניהם מתפרצת על הבמה והם נותנים עבודת משחק מופלאה ומדויקת. הרגשתי יחד איתם את הכמיהה זה לזה, את החששות, את הכעס, את הכאב. לא הרגשתי שמדובר במשחק, הרגשתי שאני צופה בחיים של אנשים אמיתיים.

אורלי זילברשץ הייתה גם היא נהדרת, היכולת שלה להיות כזו קטנה אך גם כזו גדולה על הבמה הייתה מדהימה וליבי יצא אליה, אפילו שמעשיה אינם אידיאליים בעיניי. מבחינתי גם הרגעים שלה יחד עם דניאל ליטמן היו השיא של ההצגה. שתי הדמויות הכי קיצוניות והשיח ביניהן היה מרתק ואף יותר מיוחד משאר רגעי ההצגה.

ואחרון חביב, יגאל שדה בתפקיד האב הדתי המצליח נתן את הופעת חייו על הבמה. שדה הוא שם דבר בהבימה, עם תפקידים ראשיים בעוד חוזר הניגון, מאמה מיה, מצדה 1942 ועוד, אבל דווקא בהצגה האינטימית הזו הוא הדהים אותי יותר מכל. ציפיתי שדמותו תתנהג אחרת, וקיבלתי נועם ודאגה שגרמה לי לחוש קירבה לאב האוהב והמסור.

חובה גם לפעמים לקחת סיכונים

"את שאהבה נפשי" עולה ללא שטיקים, עם תפאורה כזו מינימליסטית ויפייפיה על ידי ערן עצמון, והיא פשוט באה להעביר סיפור. סיפור כואב וקשה, סיפור שהרבה נערים ונערות עוברים גם בימים אלו. סיפור שכזה צריך להישמע ולהיראות בעיניי כל, להט"בים וסטרייטים כאחד, ואיזה כיף שיש מקום שכזה לשמוע אותו.

אך בכדי באמת להעביר אותו כמו שצריך קפטן לוקח כאן סיכונים, במיוחד בסצנה אחת מאוד פרובוקטיבית. היא מתארת את האכזריות שאנשים יכלו להיקלע אליה רק כדי לרצות את משפחותיהם. אין ספק שתהיתי לרגע איך העלו דבר שכזה לבמה אבל בסופו של דבר הסיכון משתלם. ללא הפרובוקטיביות והאכזריות הנגלית היינו מפספסים חלק עיקרי וקריטי בצמיחה של דמות ורצונה לחיות בצורה חופשית ונכונה לה.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

"את שאהבה נפשי" היא מבחינתי הצגה שהינה חובת צפייה לכל איש ואישה בארץ ישראל, ללא קשר לדת, גזע ומין. היא עדינה ורועשת בו זמנית, יצירה מופתית שאני מקווה שתרוץ לעוד הרבה זמן בתיאטרון הבימה.

משחקים בחצר האחורית (בית ליסין) – לא פחות ממושלמת

"משחקים בחצר האחורית" מאת עדנה מזי"א אינה הצגה חדשה, אבל ההפקה של בית ליסין בבימויו של עידו רוזנברג מדהימה ומרגשת. היא חדה, חזקה ובעזרת צוות שחקנים מוכשר מאוד היא משאירה חותם.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

עיבוד עכשווי, מדויק ונכון

ההצגה מספרת את סיפורם של קבוצת נערים המזמינים נערה למשחקים אסורים בגן שבקצה הקיבוץ. הדינמיקה הקבוצתית הופכת את מפגש הנעורים התמים, לכאורה, לזירה של השפלה ולאונס קבוצתי. ההצגה נכתבה בהשראת מקרה האונס המזעזע שאירע בקיבוץ שמרת ושינה לחלוטין את ההסתכלות על מהו אונס.

זו לא פעם ראשונה שהמחזה עולה בתיאטרון, כאשר הפעם האחרונה שהוא קיבל במה הייתה בתיאטרון אורנה פורת בשנת 2012. אני בעצמי ראיתי אותו במהלך לימודיי בחטיבה ועד היום הוא זכור לי בשל עוצמתו. אין ספק שעדנה מזי"א הצליחה להעביר על דפים את הכאב, הבלבול והזעם שאונס שכזה מעלה.

היופי והחוזק העיקרי של ההפקה הנוכחית הוא הבימוי וההחלטות האומנותיות של עידו רוזנברג. במקום להשאיר את ההצגה בעבר, הוא הביא אותה להווה, עם צילום בטלפון ואפילו בילי אייליש. במקום להשאיר את דבורי הנערה חלשה, הוא נתן לה קצת חוזק ולחימה. רוזנברג לקח את ההצגה למקום כל כך טוב מבחינה אומנותית שלא הייתה לי מילה רעה אחת לומר עליה. יצאתי נפעמת ומרוגשת וכועסת ועל סף דמעות והרבה מזה בזכותו.

פן נוסף וחשוב מאוד הוא התפאורה שעיצב ניב מנור. בתחילת ההצגה היא נראית די בנאלית ורגילה. היא מעין סוג של גן משחקים ישן וחלוד שקיבל עיבוד בימתי ונעשה בה שימוש נהדר במהלך ההצגה, במיוחד הרשתות שברקע המשרתות בצורה מדויקת את המעבר בין המשפט לבין מקרה האונס. ההפתעה והחוזק מגיעים בסוף, כשההצגה עולה הילוך ומרגשת אותנו עוד יותר.

עדיין מוחאת כפיים לשחקנים

אך יחד עם כל הדברים הללו שכבר משחקים לטובתם, בית ליסין גייסו אל התפקיד הראשי את כרמל בין ובכך העלו את ההצגה רמה נוספת. בתור עילוי בימתי ודרמתי, בין הצליחה לרגש אותי עם סיפור שכבר קראתי ושמעתי עליו מאות פעמים. היא הצליחה לגרום לי להבין את הנערה והקונפליקט שלה ולהרגיש את הכאב והאבסורד של המשפט המגוחך שהתבצע. כרמל בין היא אחת השחקניות הטובות ביותר שזכיתי לראות ואני יודעת שאראה אותה בעוד תפקידים רבים.

אבל לא נשכח לצידה את ארבעת הגברים החסונים – מיכאל גבעתי, עמית פרנקו, יואב רוטמן ועידן שקרוקה. הם גם סיפקו קטע "כושר" סקסי למדי וגם גרמו לי לרצות לבעוט בכל אחד ואחד מהם. הם היו אכזריים, גם בתור הסנגורים וגם בתור הנערים, ועשו עבודה נהדרת.

ההצגה הזו חזקה בפני עצמה, רק המילים של עדנה מזי"א מספיקות, אבל מה שעשו כאן בבית ליסין היה להביא את ההצגה להווה, לשנת 2021. הם הקימו משהו שיכול לגרום לכל נער ונערה להזדהות, להרגיש שזה בתקופתם, ולהזדעזע. באמצעות אפקטים אנושיים ויצירתיות אינסופית, יש כאן הצגה שהיא חובה לכל אדם בעולם, לא רק בישראל.

כעת כל שנותר לקוות הוא שילמדו ממני, יבקשו ויחפשו את ההסכמה ושלא נצטרך לקרוא על עוד מקרה אונס קבוצתי מזעזע שהתרחש במלון או בגן ציבורי.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

אל תהססו, תקנו כרטיס ולכו לראות את "משחקים בחצר האחורית", אם לא בשבילכם אז בשביל הבן או הבת שלכם.

התחנה (תיאטרון חיפה) – פספוס אחד גדול

"התחנה" של תיאטרון חיפה מציגה סיפור מקסים ומרגש, צוות שחקנים מוכשר ומגוון ומחזיקה מספר רקדנים חזקים. אבל יחד עם כל אלו לא יכולתי שלא להרגיש תחושת פספוס לאורך המחזמר.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

נרטיב מעניין ומגוון לנושאים כבדים

מחזמר "התחנה" עוקב אחר קבוצת חיילים לאחר קורס כתבי צה"ל. בעוד הם טריים ומלאי מוטיבציה, הם נתקלים בתקופה לא קלה, תקופת ההתנתקות מגוש קטיף. כל אחד מהם מתמודד עם המצב בדרכו שלו, האם הם יצליחו לשרוד בתחנה?

בואו נודה באמת, כשיש מחזמר שמדבר על פוליטיקה בדרך כזו או אחרת זה מסוכן. אולי הם יצאו ימניים מדי, אולי שמאלנים, אולי יעליבו צד אחד, אולי יעליבו צד אחר. אם יש משהו שדפנה אנגל ושי להב הצליחו לעשות זה לדבר על נושא קשה וכבד כמו ההתנתקות בצורה מעניינת ומכבדת אבל לא מכבידה. השילוב העדין של הצד הצבאי וזה שמקשיב לפקודות ליד הצד המאמין וזה שמעביר רגשות היה מצוין. גם השילוב המעניין של מתנחל וערבייה והצגת המחבל היהודי, נושא שלא מדובר עליו ביום יום יותר מדי, הועבר בצורה מכבדת ועדינה.

הנושא הזה כל כך עמוק ומעניין שהיה לי ממש חבל כשחלק מההצגה התמקדה בנושאים שוליים כמו החיילת הבוגדת או זו שרק רוצה לבלוט. הרגיש ששני היוצרים לא ידעו את מי להפוך לדמות משנית, וכך יצא שיש לנו יותר מ-10 סיפורי משנה, כאלו שבשעתיים וחצי לעולם לא נספיק להתחבר אליהם ולרדת לעומקם. ממש ראש גדול פוגש את העונה השלישית של השיר שלנו, אבל כאן אין לנו 50 פרקים לכל עונה, יש רק דקות בודדות לכל סיפור.

אני חושבת שיש כאן פספוס ענק מצידם של הכותבים, ובסופו של יום אם יבוצע חידוד של המסרים והורדת כמה מעלילות המשנה הלא מעניינות המחזמר הזה יכול להיות משמעותית הרבה יותר טוב.

סולו אחרי סולו אחרי סולו

המחזמר הינו מחזמר "Jukebox" במונחו האמריקאי, או במילים אחרות הוא מסתמך על שירים של אמנים אחרים ואין בו שירים מקוריים. כלומר, כלל שירי ההצגה הינם שירים שבוצעו על ידי מיטב אמני ישראל, ממש כפי שתצפו לשמוע בתחנת רדיו ישראלית.

חלק מהשירים נכנסו בצורה מושלמת במהלך העלילה, בעיקר בקטע הראשוני של הכרת הדמויות והאופי של כל אחת, אחד הקטעים החזקים במחזמר. היו גם כמה נאמברים מאוד יפים ומרגשים, כמו הדואט של "ים הרחמים" או "שיר תקווה" (אפילו שהיה שם מקום להחליף את המושא לאישה במקום גבר). אך לצד זאת שירים רבים הרגישו תלושים מהמציאות ולא מקושרים כלל לעלילה, וגם אם כן היו מקושרים במעט הם לא קידמו אותנו לשום מקום.

מלבד החיבור של השירים לעלילה, במהלך המחזמר נוכחנו ליותר מדי סולואים. ברוב מחזות הזמר אפשר לצפות לשיר סולו אחד על כל 3-4 שירי להקה או דואטים מטורפים. כאן תוכלו לצפות ליחס ההפוך, כאשר כמות הסולואים הייתה כל כך גדולה שבשלב מסוים תהיתי למה השקיעו בקאסט כזה גדול ובמה כזו ענקית? הזמר עמד לבדו על הבמה, אולי בליווי של רקדן אחד או שניים ופשוט נע מצד לצד או אפילו עמד ללא תנועה. איפה היצירתיות? איפה היציאה מחוץ לקופסא?

יחד עם זאת, אציין שהביצועים עצמם מפי השחקנים היו נהדרים, במיוחד אלון אופיר, דפנה דקל, עידו קולטון ודניאל מורשת. אתן גם ח"ח לכוריאוגרפיה המצוינת ולרקדנים שהיו מבריקים כשכן נתנו להם לעלות לבמה, על אף חוסר אחידות שתמיד מפריעה לי אבל זאת אני.

במה לשחקנים צעירים

אני יכולה לכתוב ולהלל פה את הצוות הבכיר יותר בהצגה, מדפנה דקל המהפנטת ועד אלון אופיר המצוין, אבל מתחשק לי הפעם לשים דגש על הקאסט הצעיר יותר, זה שלא בטוח ששמעתם עליהם עד כה.

נתחיל מדניאל מורשת, שביסס עצמו בעולם הילדים כבר מזמן ועכשיו אט אט מבסס עצמו בעולם התיאטרון. מורשת היה מבריק בתור המתנחל החלוק, וגם מהשורה האחרונה באולם הענקי יכולתי לחוש את הקונפליקט והכאב שנגרמים לו מהסיטואציה. הוא נתן הופעה מרהיבה ואני לא יכולה לחכות ולראות אותו על במות נוספות.

לידו, תימור כהן בתפקיד הערבייה שיודעת את התנ"ך יותר טוב ממרבית החילונים שבינינו. לא הכרתי אותה לפני כן, ובעקבות העונה האחרונה של הכוכב הבא אפשר לומר שמדובר בואלרי חמתי של התיאטרון. היא הייתה מדויקת, שרה נהדר והציגה אותנטיות מרגשת על הבמה.

בתור המפתיע של הערב נמצא עידו קולטון, שנתן את הביצועים הכי יפים במהלך המחזמר. גם אותו לא הכרתי אותו וכל כך התרשמתי שאני חייבת שכולם יכירו אותו בשמו וילכו לראות את ההופעה הנהדרת שלו על הבמה, על אף שהוא שיחק את הדמות שאף אחד לא הבין את מטרתה ועלילתה.

ואחרון חביב, דביר מזיא האהוב עלי מכל, עוד מימיו ביורם לוינשטיין. הוא היה מקסים וחביב על הבמה, שר נהדר והכניס קצת רוח ותמימות להצגה מלאה בפוליטיקה וקונפליקטים.

מחזמר לא רע, אבל הוא היה יכול להיות מצוין

המחזמר לא רע, בסוף מדובר בשירים שכולנו אוהבים, אבל הוא גם לא מדהים, רחוק מזה. הוא סיפק כמה רגעים מצוינים ומרגשים, הביא סיפור מיוחד ומגוון והעיבודים לשירים היו נהדרים, אבל רציתי וציפיתי ליותר. ציפיתי לפיצוץ במיוחד לאור הפוטנציאל הגלום בצוות ההפקה והיצירתיות שפשוט לא התבטאה כאן מספיק.

אני לא אוהבת לקטול ככה מחזמר חדש וטרי, במיוחד כשהיוצרים הם ישראליים, אבל כששמים אותו לצד מחזות חדשים כמו "רינגו" של תיאטרון הקאמרי או "אפס ביחסי אנוש" של בית ליסין אי אפשר שלא לבקר. חסרה כאן עבודת חידוד מצד העלילה והתפרעות מצד הבימוי והבמה, הכל כדי להדגיש את השחקנים שעושים עבודה מדהימה.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

סה"כ המחזמר לוקה בחסר בחלקים מסוימים, אבל אם מתחשק לכם משהו פשוט עם שירים מוכרים בעיבודים חדשים וקאסט חדש ומרענן, זה המחזמר בשבילכם.

המלט (הבימה) – עיבוד עוקצני, מודרני ומרענן

בצפייה במחזה המלט, מאת תיאטרון הבימה בשיתוף עם סמינר הקיבוצים, נתקלתי בעיבוד מודרני, ביצוע מדויק מצד השחקנים ותלבושות יפיפיות שרק עשו לי חשק לחזור שוב.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

הגעה ללא היכרות מקדימה עם המחזה

המחזה המלט מתאר את קורותיו של המלט הנסיך, שאביו מת לפתע ודודו תופס את המלוכה ואת המלכה. רוחו של אביו מופיעה למולו ומספרת כי נרצח על ידי אחיו ומצווה על המלט לנקום את מותו. מכאן מעשיו מובילים את הממלכה לזעזוע גדול שאין חזור ממנו.

הגעתי למחזה בלי שום ידע מקדים על המלט, לא הסיפור ולא אף גרסה קודמת. כן אני אודה, אני כמעט 30 שנה בעולם ואף פעם לא חקרתי או צפיתי במחזה הזה. אבל במקום להתבייש אני רואה זאת כגאווה שיכלתי לבוא להצגה הזו עם עיניים טריות ומבט רענן.

המחזה הוא שייקספירי ומכאן ישנה טרגדיה גדולה ושפה שתגרום לי להתאמץ לאורך כל ההצגה כדי לנסות ולהבין על מה הם מדברים. יכול להיות שזו הסיבה שבגללה אני לא מתחברת למחזות שייקספירים קלאסיים. אבל ברגע שכבר התרגלתי לשפה ולצורת התבטאות הצלחתי להיכנס עמוק לעלילה המתוסבכת והדרמה שניצבה מול עיני.

לקחת משהו ישן ולהכניס בו אלמנטים מודרנים

רק מהצצה בגרסאות קודמות ניכרת המודרנית והיצירתיות של ההפקה בניצוחו של הבמאי מאור זגורי (זה אני). לאורך כל המחזה אנו צופים בשילוב של נקודות קטנות של קומדיה בין הקטעים הדרמטיים הקשים. זגורי משחק כאן בין שני המובנים בצורה מופתית וכיפית עם אינטרפרטציה מרעננת ומסקרנת.

אם יש משהו שאני אוהבת זה לקחת משהו ישן ולעבד אותו ליצירה כמעט חדשה לגמרי, ממש כפי שעשו באוקלהומה בברודווי. זגורי וכל צוות ההפקה לא פחדו לקחת סיכונים, להביא את שייקספיר למאה הנוכחית עם הומור ועקיצות מדויקות.

הדבר הראשון הבולט הוא התנועתיות והמוזיקה העכשווית שמירי לזר הנחילה בהצגה. מהתנועות הדרמטיות הקטנות ועד קטע ריקוד שנתן לנו את נדיר אלדד בלי חולצה. אפילו התאורה הרשימה אותי במיוחד, וזה מסוג הדברים שאני בדרך כלל לא שמה עליהם דגש. שילוב המוזיקה והתנועה בהחלט הכניסו את הצופה לאווירה של המחזה, גם מבחינת המודרניות שבו וגם מבחינת השייקספיריות שבו.

עוד צד חזק מאוד שהרשים אותי במיוחד היה התלבושות המדהימות שעיצבו ליטל רייס ואלונה ויינשטיין. קינאתי בכל שחקן, גם אלו ששיחקו אישה וגם אלו ששיחקו גבר, וזה לא משהו נפוץ מבחינתי בתיאטרון. יש אופציה להעביר את השמלה שמתן שביט לבש לרנואר או משהו?

אך בסופו של יום, המנצח על כולם, זגורי הוא פשוט עילוי. היי, הוא הצליח לשלב את דיסני יחד עם שייקספיר ורק על זה מגיעים לו שבחים ומחיאות כפיים. ולא רק זה, ישנה סצנה אחת מיוחדת של חזרה בזמן (בערך) שבה הוא שבה אותי רשמית. הוא פשוט אדם חד, שרואה את התיאטרון בדרך אחרת מכולם ואנחנו רק זוכים מכך. נדמה גם, שיחד עם היצירתיות הנשפכת ממנו, הוא מצליח למשוך אחריו את כל אנשי ההפקה והשחקנים שילכו בדרכו. יחד, הם יוצרים יצירה חדשנית ובועטת שמעלה לכל העיבודים הקודמים אבק.

בן יוסיפוביץ' מבריק בהובלת המחזה

הצגה שכזו, מלאת שחקנים בתפקידים ראשיים, חייבת קאסט שחקנים מנצח כדי להחזיק קהל שלם. רובם שחקנים קבועים בנוף של הבימה ותמיד כיף לראות אותם על הבמה. חלקם בתפקיד שונה, כזה שמוציא מהם גוון שלא ראינו עוד, וחלקם עם אותו טריק שתמיד עובד.

מתן שביט ואלכס קרול מוציאים את האישה שבהם בצורה מופתית, אם זה קרול עם האלגנטיות והפאסון ושביט עם הביישנות והעדינות. שניהם משחקים את תפקידי הנשים הראשיים ועושים זאת בצורה מופתית שכזו שרק אחרי ההצגה נזכרתי שבעצם מדובר בגברים. אני חושבת שהם שניהם כל כך נהנים מהשינוי והגיוון שהמחזה נותן להם ורואים את זה במשחק שלהם ובנוכחות שלהם על הבמה.

שפי מרציאנו ושחר רז נהדרים בייצוג הצמד חמד של המחזה, השטותניקים והחמקמקים. נדיר אלדד בתפקיד דרמתי במיוחד ומוכיח לנו שוב כמה הוא שחקן נהדר. מי היה מאמין שיום אחרי זה הוא משחק בכבש ה-16 ילד בן 6? תומר ברש ואסף פרי גם כן מצוינים והיוו מבחינתי המשקל של ההצגה, אלו שתמיד מחזירים את העלילה "למציאות" ולא לרוחות שגעונות שמוצגים לנו שם.

את הרוח של האב שיחקו 5 נשים, השחקניות היחידות במחזה, והן עשו את עבודתן כל כך טוב שכל פעם כשהן עלו לבמה עברה בי צמרמורת. התנועתיות שלהן, הצעקה, השבר שבקע מקולן, הצער ותחושת הנקמה. השילוב של 5 רוחות כדמות אחת היה חכם מצידו של זגורי ומעניין מצידו של הקהל, אפילו שלדעתי אפשר לעבוד עוד על האחידות שלהן שהתפספסה לקטעים.

אחרון חביב, זה שמגיעים לו כל השבחים שרק אפשר, בן יוסיפוביץ' מוביל את ההצגה הזו בהומור, עוצמה ואפלה. הכריזמה שלו על הבמה מורגשת כל פעם מחדש, הוצאת השיגעון המטורף של דמותו בצורה מופתית, מבחינתי הוא המלט ואין אחר לו. זכיתי לצפות ביוסיפוביץ' בכמה הצגות בהבימה ואין שמחה ממני שהוא מקבל את הבמה הזו להוכיח כמה שהוא טוב.

אבל האם הוא לא מודרני מספיק?

אך יחד עם כל המחמאות, היו כמה דברים שהפריעו לי. ההצגה התמקמה בתיאטרון קטן ואינטימי שמאפשר לה המון תנועתיות וקירבה לקהל, אבל עם זה ישנו חיסרון אחד. המקום קטן, ולכן הסאונד מותאם לכך. כל פעם שהשמיעו את פסקול ההצגה משהו שם לא התחבר לי, הרגשתי קצת בהפקה של שנה א' בביה"ס למשחק חובבני. אני לא יודעת האם ניתן לתקן את הסאונד אבל זו הייתה התחושה שעברה לי כל פעם שהשמיעו שיר מגניב והשחקנים רקדו, והיה לי חבל כי הקונספט היה חזק וטוב.

והערה אחרונה אך חשובה מאוד. זגורי בחר לשים בשני תפקידי הנשים המובילות גברים שישחקו אותן. הליהוק הזה נתן נפח קצת אחר לדמויות, במיוחד בקטע קשה שמאוד מתחבר לכל תנועת הMeToo. מצד אחד, משהו בי התחבר עם זה שגבר היה בסצנה הזו, אך מצד שני קצת חרה לי שכמות השחקנים מהמין הגברי הייתה כפי 2 מכמות הנשים ששיחקו בהצגה. כל התפקידים הראשיים היו גברים והנשים שיחקו "רק" רוחות. אם כבר לעשות חילופי מינים, למה לא ללהק אישה שתשחק את אחד הגברים? קח את המודרניות עד הסוף, הרי זו כל המהות של ההצגה הזו, לא?

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

ללא ספק זגורי, צוות ההפקה וצוות השחקנים עושים עבודה נהדרת ומביאים מחזה שייקספירי ישן בדרך מרעננת ומקפיצה. מחזה מצוין לכל מי שרוצה תיאטרון קלאסי עם טוויסט מודרני.

הכבש השישה עשר (הבימה) – הצגת הילדים לכל המשפחה

תיאטרון הבימה החזירו קלאסיקה ישראלית כיפית ואנרגטית. ההפקה יפיפייה מכל הבחינות ומומלצת לכל המשפחה ללא תלות בגילאים!

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

קלאסיקה ישראלית וטובה

הכבש השישה עשר, מאת יהונתן גפן ועל בסיס שיריו וספריו, עוקב אחרי קבוצת ילדים המחפשת אחר חבריהם הנעלם, דניאל. במהלך החיפושים, הם נכנסים לגן הישן שלהם, ועוברים מסע התבגרות לאורך לילה אחד בגן סגור.

המחזמר ילדים הזה הוא דוגמא נהדרת להצגה שכל המשפחה יכולה ללכת ביחד ולהנות. עם שירי ילדות מוכרים לכולנו, ליאור רונן עשה עיבודים יפייפיים שמחדשים למבוגרים שבינינו ומגלים עולם חדש לילדים שבינינו. הקאסט שר נהדר, מותיקי הבמה נדיר אלדד, רוני מרחבי, שירן הוברמן ועוד ועד החדשים על הבמה – שירה לוי ואור עמרמי ברוקמן.

סיפור הילדים מקסים ונחמד, וגם כצופה בוגרת נהניתי מהצפייה, אפילו בקטעי המשחק הילדותיים, בעיקר בזכות השחקנים הנהדרים שליהקו להפקה. רוני מרחבי עם היופי העדין שלה, שירן הוברמן עם קטעי הקומדיה ההורסים שלה, נדיר אלדד שהאמנתי שהוא ילד אפילו שהוא עבר את ה-40, אליעד סודאי המוביל, שירה לוי התמימה והעדינה ועוד. כל השחקנים נראו כישות אחת הפועלת ביחד בריקודים, בשירה ובמשחק. הם היו אחידים, החמיאו אחד לשני, שיחקו זה מזה והיה כיף לצפות בכזו כימיה על הבמה.

הרמוניה מושלמת למעט צלע אחת

היחידי שנראה כעוף בלהקת דגים היה אור עמרמי ברוקמן הצעיר. שלא תטעו, הוא שר נהדר, הוא לא סתם קיבל את הבמה להפגין את קולו המופלא ולהוכיח שהוא פרפורמר ענק. מה הבעיה? לא מדובר בהופעת שירה, מדובר בהצגה. אור לא שיחק, הוא הופיע, ולי בתור צופה בוגרת זה הפריע מאוד. כל פעם שהיה לו טקסט, כל שיר שהוא השתתף בו, הרגיש כאילו הוא לא חלק. מה שמצחיק זה שמבין כל הקאסט הוא הכי קרוב לגיל הדמות, אבל אולי דווקא זה מה שמונע ממנו להשתחרר ולהתנהג כמו ילד בן 6.

אני חושבת שיש לו פוטנציאל, הוא פשוט צריך לעבור כמה שיעורי משחק, ללמוד להשתחרר ולשחק אותה ילד. לא לעלות בתור אור הזמר, אלא אור השחקן ואם הוא ילמד לעשות זאת אני צופה לו עתיד מזהיר בעולם התיאטרון ובמיוחד בעולם מחזות הזמר.

שעה וחצי של כיף

בסך הכל, ההצגה הזו נהדרת וכיפית בטירוף. הכוריאוגרפיה של אביחי חכם נהדרת, במיוחד השיר עם הקוביות הדורש יכולת סינכרון פנומנלית והשחקנים עושים זאת בצורה נהדרת. התפאורה של אדם קלר יפיפייה עם כמות פרחים מטורפת על הבמה והיא משרה אווירה שמחה וצוהלת. היה אנרגטי, היה נוסטלגי והיה לי כיף, אפילו שמדובר בהצגת ילדים ואני כבר לקראת שנות ה-30 שלי.

זו לא הצגה חדשה, היא קיבלה כמה וכמה הפקות שונות במהלך השנים, אבל יש סיבה מוצדקת לכך. היופי הוא שבכל הפקה חדשה ההצגה מקבלת חיים חדשים, אופי שונה ועיבוד יצירתי ומיוחד. כל אנשי ההפקה עבדו ועכשיו הם יכולים לקצור את הפירות, כי אני צופה שההצגה תרוץ להרבה זמן.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

אם יש לכם ילדים, אתם ללא ספק תהנו מההצגה הזו. אם אין לכם ילדים, תשאילו אותם מחבר, שכן, קרוב משפחה, או שתגיעו לבד ותהנו ככה או ככה.

לקניית כרטיסים

זה אני (הקאמרי) – חגיגת צבעים על הבמה

זה אני זה מחזמר טוב אבל הוא יכול להיות אפילו מצוין, בגלל ההישענות המוגזמת על שמות חזקים בעולם הזמר המזרחי העוצמה שלו יורדת לאור המשחק הדל שלהם.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

למרות הדרמה שאופפת אותה, בחרתי לראות את המחזמר

המחזמר "זה אני" מספר את סיפורה של אדריאנה, הבת הקטנה של משפחה ספרדייה ודתית מירושלים. היא כלואה בין הרצונות שלה להיות זמרת בלהקה צבאית לבין הרצונות של אביה להתחתן עם הפייטן המקומי. האם היא תצליח לצאת מהצל של אביה ולרדוף אחרי חלומותיה?

על אף הבעיה המוסרית שלי כאישה להגיע למחזמר שמבוסס על שירים שביצע אייל גולן, בחרתי להוקיר את היוצרים שכתבו את שיריו ולאמנים שעומדים על הבמה ערב ערב ונותנים לשירים הללו גרסה משלהם. הזמר הוא לא תמיד זה שעושה את השיר, יש מאחוריו כותב ומלחין שהם אלו שהוציאו את ליבם על הדף ולעתים מגיע מישהו אחר שנותן לו ביצוע ואינטרפטציה טובה יותר.

ההצגה מאוד מפוקסת על כוח נשי ועל פמיניסטיות, על התפתחות האישה כעצמאית וכאחת עם רצונות ודעות משל עצמה. מצד אחד כן יש כאן נשים שיוצאות מהקונכייה של עצמן ומנסות להגיע להגשמה עצמית, אבל בחלק המקרים הנושא הרגיש מאולץ ולא אותנטי. אני לא יודעת אם זה היה בגלל המשחק הדל או בגלל התפתחות דמות פתאומית ולא הגיונית, אבל אני לא השתכנעתי לחלוטין. הסיפור היה חמוד וקצת מפצה על הדרמה שסביב הזמר.

אחרי שהתייחסתי לנושא הטעון הנ"ל אפשר לעבור ולדון בהצגה עצמה, בשחקנים ובהפקה שהרימו.

צבעוניות, אנרגיה וחיים על הבמה

"זה אני" הוא בהחלט מחזמר חמוד עם הרבה פוטנציאל. מאור זגורי הביא אותה בבימוי נהדר, מכונה מתוקתקת עם יצירתיות שנשפכת ממנה. כל מעבר, כל צעד וכל מבט נראה כאילו חושב היטב ומשתלב בצורה מופתית בהלך המחזמר. אבל הוא לא אחראי לבדו על היופי שנשפך על הבמה. נטע הקר, שאחראית על התפאורה, ידעה לעצב באופן מדויק את הבית המסורתי ספרדי לצד הפאב השכונתי הצועק. התנועתיות שהתפאורה סיפקה הוסיפו רבות למחזמר.

יחד עם זאת ועם כל הכבוד לשניהם, החלק שהכי אהבתי והכי נהנתי ממנו היו התלבושות. מאור צבר הצליח להעביר את כל השלבים והניגודים שהדמויות עוברות ברצף של צבעים וזרימה שאפשר לעשות רק דרך תלבושות נכונות. מלבד התלבושות של ספיר סבן שנראה שהיא לא הרגישה בנוח איתן, צבר קלע בול. היה מסר ברור וצועק שלא תמיד מצליחים להעביר, וההסתמכות על התלבושות על כך רק הוסיפה והדגישה את היופי שבמחזמר. הצבעוניות, החיים והאנרגיה שקיבלתי מהתלבושות מבחינתי עשו את ההצגה.

כוריאוגרפיה ועיבודים מוזיקלים מיוחדים במינם

ועם אנחנו כבר מהללים את אנשי ההפקה, עוז מורג גם נמצא שם גבוה ברשימה. תמיד כשהוא רשום לפרויקט אנחנו יודעים שנישאר בידיים טובות. על אף חוסר אחידות לפעמים (ורקדנית אחת שמשכה לי את העין בצורה לא טובה) האנסמבל היה נהדר, הכוריאוגרפיה הייתה אנרגטית ומהפנטת. בשילוב עם התלבושות והתפאורה הרגשתי שניצבת בפניי יצירה על סף המושלמת בכל נאמבר מוזיקלי.

ואסור לשכוח גם את הניהול המוזיקלי הנהדר של מאור סבג. אחד הקטעים הכי חזקים בהצגה היה עיבודים של השירים המזרחיים לסגנונות השונים, מג'אז ועד ארץ ישראל הישנה. החיוך שלי לא ירד לאורך כל הסצנה הראשונה של המערכה השנייה שנתנה סיפתח מצוין אחרי ההפסקה.

פרסום שבא על חשבון השלמות

ההצגה לא מושלמת, רחוקה מכך אפילו. היא נשענת על שמות גדולים במוזיקה המזרחית, כאלו שבתור אחת שלא בקיאה במוזיקה המזרחית לא הכרתי באמת, וזה מה שמוריד לה הרבה נקודות מבחינתי. נוציא מכך את נופר סלמאן שהייתה חמודה, אך צעקנית מדי לעתים, שמרית ששון שהייתה מצוינת ואת איציק כהן שהוא תמיד אגדה. מלבדם, כל "השמות הגדולים" לא היו שחקנים מרהיבים. חלקם בהחלט ניסו וסיפקו כמה נקודות קומיות נהדרות, כמו יוסי שטרית שעל אף המשחק המוגזם הוא גרם לי לצחוק לא מעט. אך לרוב הרגיש שיש פער מאוד גדול בין יכולת המשחק לשירה, וניתן היה לצמצם זאת עם כמה שחקנים מנוסים.

אני מבינה את הצורך בלהביא "שמות גדולים" וזה קורה הרבה במחזות זמר או הצגות שרוצים למשוך בהם קהל. הבאסה היא שזה בא על חשבון הצגה שיכלה להיות אחת ההצגות הכי טובות שעלו על במות ישראל. הבאת שחקנים מנוסים יותר או עבודה אינטנסיבית הרבה יותר עם הזמרים הייתה יכולה להרים את ההצגה אף יותר ולהעביר אותה מסטטוס טובה לסטטוס מדהימה.

חווית צפייה מאכזבת מצד התיאטרון

כן אציין דבר אחד משמעותי שהפריע לי. אני התאכזבתי קשות כשבמשך כל ההצגה אנשים צילמו ללא סוף, אפילו עם פלאש. לי אישית זה הפריע מאוד ולכן אם אתם בוחרים ללכת להצגה הזו קחו זאת בחשבון. ישנה הנחייה שאומרת לסדרנים לא להעיר לאנשים שמצלמים ומבחינתי זה זלזול בכל הצוות שעבד על המחזמר ובכל השחקנים שמעבירים אותו כל ערב על הבמה. מוזמנים לקרוא עוד על כך בכתבה הבאה.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

המחזמר "זה אני" מספק ערב מהנה עם כלל שיריו של אייל גולן, כוריאוגרפיה נהדרת ואנרגיה מהפננטת. עם כל החולשות שלו אני בהחלט אמליץ לכם ללכת לראות אותו, גם אם זה רק להנות מהתלבושות והעיבודים המוזיקלים.

לקניית כרטיסים