קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- Pretty Woman (אישה יפה):

לפני הביקורת אתוודה ואומר שלא ראיתי את הסרט לפני שראיתי את ההצגה. כן כן, אני יודעת שזה סרט קלאסי שחובה על כל אדם לראות אבל פשוט לא יצא לי. מה שכן, אולי זה דווקא הוסיף לי לצפייה במחזמר וגרם לי להנות ממנו עוד יותר.

המחזמר מספר את סיפורה של ויויאן, העוסקת בזנות ברחובות הוליווד, שיום אחד נתקלת באדוארד, איש עסקים עשיר. אדוארד משכיר את שירותיה של ויויאן כנערת ליווי ליום ומשם העניינים מתחממים. לאחר תקופת ההעסקה לא ידוע מי עזר יותר למי ומי הציל את מי, מה שכן ידוע זה ששניהם מצאו צדדים חדשים בעצמם.

"אישה יפה" זה מחזמר שעושה מה שרבים לפניו עשו, הוא לוקח סרט קיטשי ומוכר, מוסיף לו שירים, זורק שחקנים ראשיים מפורסמים ובום יש מחזמר. אבל עם כל הקיטש והרומנטיקה והעלילה הצפויה, הם מצליחים להביא סיפור מקסים ומיוחד לבמה. כל מי שראה את הסרט מכיר את הסיפור, יודע לאן זה מתפתח ואיך זה נגמר, וגם מי שלא ראה את הסרט יכול לנחש. אין פה טוויסטים מטורפים או הפתעות גדולות אבל המחזמר גם לא מתיימר להיות משהו שהוא לא. הוא בא לעשות דבר אחד בלבד- להביא קומדיה רומנטית לבמה בצורה הכי טובה שהוא יכול, והוא מצליח.

המחזמר גייס לשורותיו כמה שחקנים ראשיים- סמנתה בארקס (עלובי החיים: הסרט), אנדי קארל (Law & Order) ואורפה (Across The Universe). שתי הנשים עושות את עבודתן מעולה, עם קולות יוצאי דופן, משחק קומי ומרגש וכריזמה על הבמה. הדמויות שלהן מלאות חיים ואופי ותמיד כיף לראות נשים חזקות על הבמה, אפילו אם הן מתחילות כזונות. מי שאיכזב אותי היה אנדי קארל, עם הרזומה שלו ציפיתי ממנו ליותר ובמקום זה קיבלתי דמות חסרת אופי ושירה ממוצעת. מזל שיש נשים שירימו את הקהל. מי שכן היה מצוין היה אריק אנדרסון ששיחק את מנהל המלון ועוד תפקיד והפתיע בשוני בין התפקיד בהצגה הזו לבין התפקידים אותם שיחק בהצגות שונות, כולל "האמן הגדול מכולם". מלבד השחקנים הראשיים אציין לטובה גם את האנסמבל, ובמיוחד את טומי בראקו (Newsies, A Bronx Tale) שרקד ושיחק והתרוצץ לאורך ההצגה כולה, שעתיים וחצי של החלפת תלבושות וריקודים בלי סוף, ממש מרתון שלם הוא סיים בהצגה הזו.

את שירי ההצגה כתבו בריאן אדאמס וג'ים וואלאנס, ועם כמה שהם התאימו לאופי ההצגה והיו נחמדים מאוד, היו כמה נאמברים שהזכירו לי מחזות זמר משנות תרפפ"ו שבהם ישנו זמר אחד או זמרת אחת ששרים סולו נוגע ללב אך משעמם ומרדים למשך כמה דקות. מתי כבר יבינו שזה לא עובד יותר? רוצים לתת לרקדנים לנוח? תשתמשו בטכנולוגיה או משהו במקום לשים שחקן אחד על הבמה ששר לי על רגשותיו המובנים מאליהם.

אך יחד עם כל הקיטש והמובן מאליו, ההצגה מצליחה לעורר משהו בקהל, להכניס ניצוץ של רומנטיקה ואהבה לעיניהם של היושבים באולם. עם כוריאוגרפיה נהדרת וסצנות סקסיות שלא חושפות יותר מדי, המפיקים הצליחו להביא סיפור אהוב בשידור חי עם קצת שירים וריקודים בין לבין. אז אם בא לכם ערב נחמד וקליל אבל נמאס לכם מסרטים זו ההצגה בשבילכם.

לעמוד ההצגה

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום-  Gettin' the Band Back Together (לאחד את הלהקה מחדש):

לצערי אתחיל בכך שההצגה הזו לא קיבלה את ההערכה הראויה לה והיא יורדת עוד שבועיים, אז אם אתם בניו יורק רוצו לראות אותה כי היא שווה כל דולר שתשקיעו בה.

ההצגה מספרת את סיפורו של מיטץ', בחור בן 40 שביום הולדתו הוא מפוטר מהעבודת משרד שלו בבורסה. שבור, הוא חוזר למקום האחרון בעולם שהוא רוצה להיות בו, לבית של אמא שלו בג'רזי. שם, האויב שלו מהילדות מאיים לעקל לאמא שלו את הבית אם מיטץ' וחבריו לא ישתתפו בתחרות הלהקות השנתית. בלית ברירה, מיטץ' אוסף את את כולם ויחד הם חוזרים לימי העבר עם הגיטרה והקלידים. בדרך, מיטץ' מגלה שתמיד אפשר לרדוף אחרי חלומות ישנים ואף פעם לא מאוחר מדי.

העלילה עצמה נשמעת בנאלית למדי ולא מעניינת במיוחד אבל איך אני שמחה שנתתי למחזמר הזה צ'אנס. כל ההצגה היא קומדיה אחת גדולה, שצוחקת על עצמה ועל הצגות אחרות ועושה הכל בחיוך ובשמחה גדולה. השירים הורסים מצחוק, משיר הפתיחה שמדבר על ג'רזי, העיר הכי "טובה" בעולם, לשיר נוסף שנקרא "שכבתי עם אמא שלך" ועד לשיר הסיום שאפילו מעלה נציג מהקהל. טיפ קטן, אם שואלים אתכם אם אתם מנגנים בלהקה תגידו שכן!

התפאורה ילדותית מעט מה שעוד מוסיף לאופי ההצגה שמחזירה אותנו לחלומות ילדות ולתקופות ישנות שכבר שכחנו. כל ההפקה מושקעת מאוד עם אפקטים אדירים וסטים מפוארים. כל פעם שמשהו חדש צץ התפעלתי עוד יותר והחיוך רק גדל וגדל. הכוריאוגרפיה והשימוש החכם בבמה הוסיפו עוד להצגה ונתנו לה נפח שלא תמיד ההצגות מצליחות לקבל.

בהופעה שאני ראיתי עלו כמה מהמחליפים בתפקידים הראשיים, שזה בדרך כלל מבאס ומוריד מעט מההצגה, אבל במקרה שלי זה עשה לי את ההצגה. השחקן הראשי, רוב מרנל, הוא גילוי עבורי ואני רק מקווה שהוא ימשיך וישגשג מפה, ואוכל לבוא ולראות אותו שוב. עם קול שכזה, משחק קומי וכריזמה אדירה על הבמה אי אפשר להתאכזב ממנו. עוד גילוי בהצגה הזו הוא ג'יי קלייטץ שמשחק את בארט, החבר הטוב ביותר של מיטץ'. כמה וכמה פעמים הוא גנב את ההצגה מכולם עם יציאות קומיות גאוניות. בכללי הקאסט נהדר ומאמץ את ההצגה השטותית הזו עד הסוף, כל אחד נותן את כולו לא משנה כמה מגוחכת הדמות שלו. אתם יודעים שהשחקנים נהנים מהעבודה שלהם כשבאמצע ההצגה הם פשוט לא יכלו להתאפק וכמעט פרצו מצחוק מאחת היציאות של שחקן משנה. תענוג.

אבל עם כל הדברים הטובים שהיו בהצגה היא עדיין לא הצליחה להחזיק מעמד בתחרות הקשוחה שבניו יורק והיא יורדת אחרי חודשיים בלבד. אחרי הצפייה בה אני באמת לא מבינה למה, במיוחד לאור העובדה שאחרי הרבה הצגות שראיתי זו ההצגה היחידה שגרמה לי לחייך למשך שעתיים וחצי רצוף ולצחוק כמו שלא צחקתי כבר הרבה זמן.

אז אם בא לכם הצגה שלא תוריד לכם את החיוך, שתיתן לכם הפוגה מההצגות הרציניות ואולי גם תזכו בחולצה על הדרך, לכו להצגה הזו. השקיעו המון בהפקה הזו, כל הצוות נהנה ממנה בטירוף ורואים את זה.

בתמונות הבאות ניתן לראות את הזווית ראייה מהמקום שבו ישבתי ביציע. האולם יחסית קטן ובנוי כך שאפשר לראות ממש טוב את ההצגה מכל מקום, מה שמוסיף להנאה של הקהל.

במבט מעט אחר על זיכרון יום השואה, אילן חצור מביא הצגה שכל ישראלי צריך לצפות בה ומצליח לשלב הומור יחד עם היסטוריה כואבת. לקניית כרטיסים!

ההצגה סבוטאז' מביאה אותנו לבית אבות בימים שלפני יום השואה. יאצק, יליד פולין במקור, מזדעזע כשהנהלת המוסד מחליטה לשלב גם ילידי מרוקו בחזרות לטקס יום הזיכרון לשואה שיצולם השנה לטלוויזיה. לכן, יאצק מחליט למרוד בטקס ומוביל אחריו את דיירי בית האבות נגד ההחלטה שהתקבלה ומסרב לדבר במהלך הטקס. בעקבות כך, הטקס מתחיל להתפרק ואנשים נפגעים והמרד יוצא משליטה.

שלמה בראבא מוביל את ההצגה המופלאה הזו, ואף שלעתים נראה כאילו הוא חצי מאלתר את המונולוגים הארוכים שלו ושההצגה נועדה לפאר את שמו, היא חובה לכל ישראלי שרוצה לחוות את השואה בצורה קצת אחרת. הסיפור שאילן חצור מביא כאן אינו זר לאף אחד- האם יש שואה קלה יותר מהשנייה? האם יהודים שלא באו מאירופה הנאצית לא סבלו כמו אלו שכן? לשאלות העולות במהלך ההצגה אין תמיד תשובה אבל כן צריך לדון בהן.

היופי הגדול של ההצגה הוא שאתם הולכים לצחוק בטירוף ולבכות מעצב והכל בטווח של שעה וחצי. צוות השחקנים המנצח, שאינו זר לעולם התיאטרון, מביא מגוון דמויות עם נפש פגועה ועבר שאינו נשכח וביחד מובילים את ההצגה למקום שהיא צריכה להגיע אליה. את החבורה מוביל בראבא בכישרון יוצא דופן, ובצדק ההצגה מפארת את שמו, אבל אסור לשכוח גם את שאר החבורה, יגאל עדיקא, ריטה שוקרון ויורם יוספסברג, שמייצגים נתחים שונים בקהילה הישראלית שאסור לשכוח.

הבימוי המוצלח של גדי צדקה יחד עם הבמה המסתובבת מביאים לנו סיפור שצריך שיסופר ודמויות שצריכות ייצוג, לבמה שכבר הרבה זמן לא ראתה הצגה בסגנון הזה.

לקניית כרטיסים להצגה "סבוטאז'" לחצו כאן.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

הדרמה החדשה מאת גורן אגמון משאירה את הקהל מרותק ומסוקרן עד סוף ההצגה, עם סיפור קורע לב ומשחק מצוין מצוות השחקנים הקטן אך מוכשר ביותר. לקניית כרטיסים!

ההצגה עוקבת אחר משפחתה קטנה, שאימם הלכה לעולמה בשל מחלה. עופר, האח הבכור, מופתע לגלות כי אימו לא השאירה לו כלום בצוואה והורישה את כל רכושה לאחותו הקטנה. כשאחותו וסבתו מקשות אליו ואינן משתפות פעולה עופר נוקט באמצעים קיצוניים לנסות ולהבין את מעשי אימו וככל שהוא מעמיק בנושא הוא מגלה את מסכת הסודות והשקרים עליהם מובנים חייו.

אמנם רבקה מיכאלי מושכת את הקהל עם שמה המפורסם וכישרונה הידוע, צוות השחקנים הצעיר הם אלה שסוחבים את מרבית ההצגה על כתפיהם ועושים זאת בהצלחה רבה. מאי קשת ויניב לוי, המשחקים את שני האחים, מושכים את הקהל עם קשת רגשות רחבה וכאב אמיתי שאי אפשר להתעלם ממנו. הם מצליחים להעביר את התחושות המורכבות המעורות בסיפור הכבד והקשוח שניצב בפניהם. לידם על הבמה מופיעים נעה בירון ואלירן הרוש בתפקיד בני הזוג של האחים. נעה נותנת הופעה נחמדה, שבה היא מצליחה להעביר את ההתרככות של דמותה ככל שמתקדמת ההצגה, ואלירן תמיד היה שם בשביל להפיג את המתח ולתת לקהל הזדמנות לשחרר קצת צחוק ברגעי הדרמה הכבדים.

רבקה הגדולה, בתפקיד הסבתא המגוננת, לא הייתה צריכה לעשות הרבה בשביל שהקהל יתמוגג לרגליה. עם תפקיד יחסית קטן אבל נוכחות ענקית, רבקה מספקת כמה מרגעי הצחוק הבודדים בהצגה ודווקא הדינמיקה בינה לבין אלירן הרוש היא זו שמעלה חיוך על פני הצופים. אנחנו רק יכולים לקוות שהוא ושאר השחקנים שואבים ממנה השראה להצגה הזו ולשאר ההצגות בהן ישתתפו בעתיד.

החיסרון היחידי של ההצגה, וייתכן שיסתדר לאחר כמה הרצות נוספות, הוא הבלבול הנובע מרצף זמן לא ידוע. הסצנות רצות והשחקנים יוצאים ונכנסים, אך הקהל לא מודע ליום או לילה, אתמול או למחרת ואיך דמות אחת החליפה בגדים כבר פעמיים ושתי דמויות אחרות עדיין נשארו עם הבגדים של אתמול (או שמע זה היה שלשום?). אולי רק אני איבדתי את זה אבל תחושת זמן לא הייתה לי ומבחינתי ההצגה יכלה להיות על פני שלושה ימים או שלושה שבועות, אני לא הייתי שמה לב להבדל.

לפני שאסיים, ארצה לציין שמה שהכי אהבתי בהצגה הפשוטה הזו היא האותנטיות של הסיפור. לא פעם ולא פעמיים שמעתי על משפחה כזו או אחרת, מפורסמת או לא, שרבה או דנה בצוואה שקרעה אותה לשניים. צוואה שיצרה מריבות או שאלות שאנשים פשוט לא יכלו להרפות ממנה. אולי לא כל אחד חווה משהו בסגנון, אבל הוא כן יכול להתחבר לכאב ולבלבול של הדמויות. והיופי הכי גדול שהוא גם הכיעור הכי גדול- עם המריבות יוצאת האמת, והיא תמיד מפתיעה ומעניינת.

אז אם אתם מחפשים דרמה ישראלית (כי זה תמיד כיף לתמוך ביוצר ישראלי) עם משחק משובח וסודות שנחשפים אחד אחרי השני, אל תפספסו את "היורשת".

לקניית כרטיסים להצגה "היורשת" לחצו כאן.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

במהלך חודשים דצמבר-ינואר נסגרות הפקות רבות בברודווי ולכן החלטנו לרכז לכם את כל ההצגות/ המחזות זמר שמסיימים את ההרצה שלהם בתקופה הקרובה:

 11 בדצמבר – הייסנברג (Heisenberg). הצגה בכיכובם של מארי לואיז פרקר ודניס ארנדט. באמצע תחנת רכבת עמוסה ג'ורג'י רואה את אלכס, בור מבוגר, ונותנת לו נשיקה על הצוואר. משם שני הזרים נכנסים למשחק ממכר ומשנה חיים.

לקניית כרטיסים – ניו יורק

31 בדצמבר – כנר על הגג (Fiddler On The Roof). ההצגה המפורסמת בהפקה מחודשת בברודווי! הסיפור של טוביה החלבן ובנותיו מתאר את הניגוד שבין מסורת לאהבה והדילמות איתן התמודדו היהודים בגולה.

 לעמוד ההצגה  לקניית כרטיסים- ניו יורק

1 בינואר – מטילדה (Matilda). מחזמר קליל ונהדר לילדים המביא את סיפורה של ילדת הפלא, מטילדה, הנהנית לקרוא ספרים וללמוד עוד ועוד על העולם. הוריה אינם מבינים אותה ועל כן מענישים אותה ומטילדה מוצאת נחמה אצל גברת האני, מורתה שמבינה את הפוטנציאל הגלום בילדה המיוחדת.

 לעמוד ההצגה  לקניית כרטיסים- ניו יורק  לקניית כרטיסים- לונדון

1 בינואר – סאמטינג רוטן (Something Rotten!). מחזמר מצחיק ומשעשע המחזיר אותנו לעבר ומשחק עם הימים של הולדת הרעיון של מחזות זמר, יחד עם שייקספיר והאחים בוטון המתחרים איתו על התהילה וההצלחה ומנסים למצוא את הדבר הגדול הבא.

לעמוד ההצגה  לקניית כרטיסים – ניו יורק

8 בינואר – המפגש (The Encounter). הצגה מיוחדת שמתארת את חוויותיו של צלם הטבע של נשיונל גיאוגרפיק בשילוב אלמנטים חדשים ומיוחדים המכניסים את הקהל לאווירת הג'ונגל והטבע.

 לעמוד ההצגה  לקניית כרטיסים – ניו יורק

 8 בינואר – פלסטוס (Falsettos).  הפקה מחודשת למחזמר הישן שמספר את סיפורה של משפחה פשוטה כשאב המשפחה יוצא מהארון ומשלב את אהובו החדש בחייהם של גרושתו ובנו בן הטיפש עשרה. סיפור על אהבה, קבלה והתמודדות עם הקשיים של החיים.

לעמוד ההצגה  לקניית כרטיסים – ניו יורק

 8 בינואר – או, שלום (Oh Hello). הצגה חדשה ומצחיקה בכיכובם של ניק קרול וג'ון מאלוני. ההצגה מתארת שני קשישים ניו יורקרים שדנים על נושאים רבים בחיינו היום.

לעמוד ההצגה  לקניית כרטיסים – ניו יורק

15 בינואר – ג'רזי בויז (Jersey Boys). המחזמר המפורסם על סיפורם של להקת ארבע העונות בכיכובו של פראנקי וואלי. ההצגה עוקבת אחר ארבעת הזמרים מצעירותם ועד חייהם היום.

לעמוד ההצגה  לקניית כרטיסים – ניו יורק  לקניית כרטיסים – לונדון

15 בינואר – הולידיי אין (Holiday Inn). הצגה קלילה וחמודה עם שירים מקסימים וריקודים מעולים! כשג'ים מבין שהחווה שלו עתידה לפשוט רגל הוא מחליט להפוך אותה לבית הופעות בתקופת החגים, ולהפעילה יחד עם אהובתו הכשרונית לינדה. כשטד, שותפו לשעבר של ג'ים, חוזר במטרה לשכנע את לינדה להצטרף אליו לשואו ביז העניינים מתחילים להסתבך וג'ים מתחיל לדאוג.

לעמוד ההצגה  לקניית כרטיסים – ניו יורק

22 בינואר – לס לאיסון דיינג'רס (LES LIAISONS DANGEREUSES). הצגה מלאה בסקס, תככים ופיתויים. שני אהובים לשעבר מתחרים ביניהם במשחקים של פיתוי ונקמה הפוגעים בחייהם של קורבנותיהם.

לקניית כרטיסים – ניו יורק

29 בינואר – העמוד הראשי (The Front Page). הצגה קומית חדשה בכיכובם של נייתן ליין, ג'ון סלאטרי וג'ון גודמן. אסיר מבוקש נמלט מהכלא וכל העיתונאים והחוקרים מחפשים אחריו ואחרי הסקופ הבא. כאשר הילדי ג'ונסון, עיתונאי מפורסם, בטעות מוצא את האסיר הנמלט הוא והעורך שלו מחביאים אותו משאר העיתונאים כאשר הם תרים אחר הסקופ הגדול בחייהם.

לקניית כרטיסים – ניו יורק

ממליצים לכם לקרוא עוד על ההצגות ואם אתם במקרה בניו יורק בתקופה הקרובה לכו לצפות בהן!

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לעשרה ימים לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- Fun Home (פאן הום):

המחזמר פאן הום מספר את סיפורה של אליסון בשלושה פרקי זמן שונים- בתור ילדה שגדלה בבית הלוויות, בתור בחורה צעירה בקולג' שיוצאת מהארון ומתמודדת עם ההתאבדות של אביה, ובהווה, כשהיא מנסה לחקור את העבר ולגלות את ההורים והמשפחה הלא מתפקדת שלה מחדש, בתור אישה בוגרת.

המחזמר אינו ארוך והוא נמשך במשך שעה וארבעים דקות ולמען האמת לא צריך יותר מזה בשביל להשאיר חותם. אני לא בחורה שבוכה יותר מדי מהצגות או מהופעות אבל המחזמר הזה בהחלט נכנס לי ללב וגרם לי להזיל דמעה או שתיים. לא מדובר במחזמר שנועד לגרום לקהל שלו לבכות אבל הוא כל כך אמיתי שזה מתבקש.

הדבר הראשון והעיקרי שגורם למחזמר להיות כזה כנה וקרוב לחיינו האישיים הינו התפאורה והאולם עצמו. מדובר באולם מיוחד, שלא רואים הרבה בתיאטרון, שהקהל בעצם מקיף את הבמה ואת השחקנים. ממש כמו אולם ספורט שיש אליפסה ענקית של מושבים שמקיפים את המגרש עליו השחקנים נמצאים, רק שהפעם המגרש קטן יותר, עם במות עולות ויורדות ורהיטים שנכנסים ויוצאים מהבמה. בגלל שהבמה כל כך חשופה לא ראוי שיכנסו אנשי צוות לשנות את המיקום של הרהיטים לסצנה הבאה ולכן השחקנים הם אלו שמשנים את האווירה, מה שלדעתי מוסיף לאותנטיות ולפשטות של ההצגה.

החיסרון היחידי של התיאטרון הוא שמדי פעם הקהל צופה בגב של השחקנים, תלוי במיקומו. הקהל סובב את השחקנים ולכן הם צריכים לשנות את כיוון התנועה שלהם כל פעם ולפנות לצד אחר של האולם, כדי שכולם יזכו לראות אותם לפחות פעם אחת במהלך השיר. יש בזה משהו נחמד אבל זה בעיקר מציק כי חלק עיקרי של הצגות ומשחק הוא הפנים של השחקנים וההבעות שלהם וכשלא ניתן לראות אותם עלולים לפספס חלק מההווי.

העלילה של ההצגה הייתה מעולה, מכניסה אותנו עמוק לסיפור ומשאירה טעם של עוד. העלילה מתרחשת במהלך שלוש תקופות בו זמנית מה שמשאיר את הקהל עירני ומסוקרן. אחד הקטעים שהכי אהבתי במחזמר ובהתפתחות הסיפור הינו שבתחילת ההצגה ישנם רהיטים רבים על הבמה, וככל שהתקדמנו בסיפור יותר ויותר רהיטים התפנו, עד שהגענו לשלב שבו אין כמעט רהיטים על הבמה ואנו ממש בסוף הסיפור- כאשר היחידים שנותרו על הבמה הם אליסון ואביה. נדמה כאילו ישנו דיאלוג כשבעצם אליסון המבוגרת מנסה להבין מדוע אביה התאבד ומשחזרת את שיחתם האחרונה. בקטע הזה כל מה שאנחנו רואים אלו אורות של ריבועים שמכסים את רצפת התיאטרון ומסמלים את קוביות הקומיקס, שממנו ההשראה למחזמר, ובעצם שם הרעיון לכתוב קומיקס על חייה צמח.

מבחינת השירים במחזמר הם היו חמודים וקלילים והתחלקו בין בלדות מרגשות לבין שירים קומיים שקידמו את העלילה והעבירו את התחושות של הדמויות בצורה נהדרת. היו כמה שירים שהיו מרגשים במיוחד והבימוי שלהם היה נהדר ונתן עוד נפח ועומק לשיר, למשל נסיעה ברכב כאשר השחקנים יושבים על קובייה והיא מסתובבת באיטיות כשאורות שמדמים אורות רחוב חולפים על פניהם.

ולבסוף, מבחינת השחקנים למזלי כל השחקנים המקוריים (חוץ מהילדים) עדיין היו שם וכולם היו פשוט נהדרים. משחק משובח, שירה נהדרת ובכללי דינמיקה מדהימה בין כל חברי הקאסט. לא רק שהם היו נהדרים במחזמר עצמו, אחרי המחזמר ישנה מסורת שהשחקנים יוצאים וחותמים על הPlaybill לקהל שמחכה והקאסט של המחזמר הזה היה הכי נחמד, סימפטי ואוהב שפגשתי. כל אחד התעכב ודיבר עם כל אחד ואחד מהאנשים בקהל שחיכו וחתמו ולקחו תמונות עם מי שרק רצה. בגלל שאחותי היא מעריצה מושבעת של ההצגה, ואני ראיתי אותה לפניה, ביקשתי מהשחקנים לכתוב לה הקדשה אישית ולא רק שהם הסכימו, הם ממש חשבו לפני שכתבו ברכה נהדרת לאחותי.

אסכם ואומר שמדובר במחזמר נהדר שלא צריך הרבה זמן בשביל לכבוש לבבות ולהעביר סיפור עמוק ועכשווי. ממליצה לכל מי שנוסע לארה"ב בקרוב לבדוק האם ההפקה שבסיור עוברת בעיר שגם אתם עוברים בה, ואם כן אז בהחלט כדאי ללכת ולראות את ההצגה לפני שתפספסו! מה שכן קחו בחשבון שהאולם יהיה שונה ויהיה כמו אולם רגיל, ולא כמו האולם שבו ההפקה עלתה בברודווי.

לעמוד ההצגה

התמונה הנ"ל מתארת את זווית הראייה מהמקום בו עמדתי (קניתי כרטיס מוזל בעמידה). כפי שניתן לראות האולם קטן ואינטימי ולכן במהלך כל ההצגה הזווית הייתה נהדרת וראיתי הכל כמו שצריך, כאילו ישבתי בשורה האחרונה. מה שכן לעמוד במשך שעה וארבעים לא היה קל כל כך, במיוחד אחרי יום שלם של טיולים.

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לעשרה ימים לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- Jersey Boys (ג'רזי בויז):

המחזמר ג'רזי בויז מספר את הסיפור של פרנקי וואלי ולהקתו ארבעת העונות (Frankie Valli and the Four Seasons). אנו נחשפים לתחילתה של הלהקה, פריצתם לתודעה של העולם עם השירים המפורסמים שלהם ועד להתפרקות הלהקה ולאן פנה כל אחד מחבריה.

אל המחזמר הגעתי בטעות, ממש ככה ובספונטניות. לא תכננתי ללכת אליו ואני בדר"כ נגד מחזות זמר המציגים פשוט אלבומים ושירים של זמר מפורסם או להקה, כמו מאמה מיה, אמריקן אידיוט וג'רזי בויז.. אבל הופתעתי ואני די שמחה שהמחזמר הצליח לחדור אל הלב שלי ושל שאר האנשים בקהל.

אז מה עשה את ההצגה לכל כך מוצלחת בשבילי? ובכן, בראש ובראשונה, הכרתי את מרבית השירים וכמובן שאהבתי את כולם, אבל הדבר הכי טוב היה שזה לא הרגיש כמו הופעה של הלהקה על הבמה. כל שיר היה עד דקה ואז ישר עברו לשיר הבא או לסצנה הבאה. לא התעכבו על שירים לא מעניינים והשירים היחידים ששרו במלואם היו שניים או שלושה מהשירים הכי מפורסמים של הלהקה שכל אדם בעולם מכיר כמו "I Love You Baby" ו-"My Eyes Adore You". לא רק שהשירים היו קצרים וקולעים, הם השאירו לך טעם של עוד ככה שלא רצית שהם יגמרו.

דבר נוסף שאהבתי מאוד בהפקה היה הבימוי והתרגום של הסיפור המורכב הזה לבמה. הרי מדובר בארבע עונות וכך היה גם בהצגה- ארבע עונות שכל חבר להקה מספר את הצד שלו באחת מהעונות. כך הקהל חווה את דעתו האישית של כל אחד ואחד מחברי הלהקה בתקופה שהייתה משמעותית בשבילו בדרך כזו או אחרת. התרגום הזה נתן לכל חבר להקה את ההזדמנות שלו לזרוח והזרקור לא היה רק על פרנקי וואלי כמו שהרוב יצפו.

בנוסף, במהלך ההצגה השחקנים היו אלו שהכניסו והוציאו את התפאורה והייתה תנועה כל הזמן מה שממש השאיר את הקהל ערני ונתן תחושה של עבודה שאני אישית ממש אהבתי. העובדה שהקאסט לא נח ו"עשה את העבודה הקשה בעצמו" סוג של הכניסה את הקהל לאווירה המתאימה שכן חברי הלהקה הגיעו לאן שהגיעו דרך עבודה קשה ללא קיצורי דרך…ממש כמו בהצגה. עוד אציין שלעיתים התפאורה הייתה מאוד פשוטה אך העבירה את המסר בצורה נהדרת, למשל כשהלהקה הופיעה באחת מההופעות הגדולות שלה השחקנים היו עם הגב לקהל וכל מה שהיה על הבמה היו אורות שזהרו על השחקנים ועל הקהל וממש נתנו תחושה של הופעה חיה.

אציין גם שעוד חלק בבימוי שממש אהבתי היה שחברי התזמורת היו מדי פעם על הבמה, לרוב כחלק מההופעות של הלהקה עצמה. העובדה שהם עלו למעלה הוסיפה המון ונתנה תחושה שאכן אנו חווים את התפתחות הלהקה מול עינינו ושזה לא סתם טריק עם תזמורת מוחבאת או פלייבק. אני תמיד נהנית לראות איך משלבים את הנגנים בהצגה ונותנים גם להם קצת במה.

עוד רובד שהוסיף להצגה היה הצבעוניות של הבמה. על הבמה מעל השחקנים היו מסכי ענק שתמיד ציינו באיזו עונה אנו נמצאים והציגו איורים שונים שהתאימו לתקופה ולשירים. החלק היפה היה שכל התלבושות, המסכים והתפאורה התאימו צבעים ונתנו לקהל תחושה של חמימות והשאירו אותם בעניינים.

מבחינת השחקנים, אהבתי את כולם וכולם היו נהדרים. לא היה אחד שבלט מעל השאר במיוחד אבל זה דווקא משהו טוב בהצגות, שכולם שווים באותה מידה וככה הם נראים כמשפחה על הבמה.

לסיכום, ההצגה הייתה נהדרת, קלילה וכיפית ומומלצת ביותר למי שאוהב את הלהקה וגם למי שלא מכיר אותה. הייתי ממליצה לעבור קצת על השירים כדי שלא תהיו משועממים ותהנו ממנה יותר. ההצגה הזו הוכיחה לי שלפעמים הצגות שמבוססות על להקות לא תמיד יהיו גרועות וירגישו כמו הופעה חיה על הבמה.

לעמוד ההצגה

התמונה הנ"ל מתארת את זווית הראייה מהכיסא בו ישבתי (מיקום מדויק באולם ניתן לראות בתמונה למטה). כפי שניתן לראות ישבתי יחסית מאחור ולכן ממש מעט מהבמה הייתה מוסתרת (החלק העליון איפה שהיו מסכי הענק). חוץ מזה שלפעמים לא ראיתי את כל המסך הראות הייתה נהדרת ויכולתי לצפות בהצגה בהנאה מרובה ללא הפרעות.