המחזמר שיקאגו מצליח להחזיק את הקהל גם אחרי כמעט 50 שנה מהיום שעלה לראשונה בברודווי. הוא חלקלק, מרתק, עשוי טוב ותופס מההתחלה ועד הסוף, וכל זה בלי מאמץ מטורף – אלא בימוי טוב, כוריאוגרפיה ייחודית ומשחק מצוין.
סיפור אגדי שמחזיק גם 30 שנה אחרי
המחזמר שיקאגו כנראה מוכר לכם, אם לא מהסרט המפורסם שיצא בשנת 2002 אז מהעובדה שהוא רץ בברודווי במשך שנים רבות וזכה לטייטל המחזמר הכי ותיק בשדרה. הוא מתרחש בשיקאגו של שנות ה-20, בזמנים בהם פשע היה כל מה שהעיתונות דיברה עליו. רוקסי הארט, אישה הצמאה לתשומת לב, מוצאת עצמה נאשמת ברצח ונשלחת לכלא. שם היא פוגשת את ולמה קלי הרקדנית המפורסמת, מאמא מורטון, שליטת הכלא, ואת העורך דין החמקמק בילי פלין. רוקסי רק רוצה את התהילה שבאה עם פשע שכזה, האם היא תצליח לקבל אותה?
אני אהיה הראשונה לומר לכם למה שיקאגו לא הלהיבה אותי עד השנה האחרונה. התלבושות דלות, הבמה יבשה, אין שואו מטורף ואין את האפקטים שאנחנו כל כך רגילים לראות היום בתיאטרון.
חתום על ידי בוב פוסי הכוריאוגרף המוכשר
מלבד כל אלו, אסור לשכוח ששיקאגו עטופה בכוריאוגרפיה הייחודית של בוב פוסי, אחד הכוריאוגרפים המדהימים שהיו אי פעם בברודווי. הסטייל הייחודי יחד עם המוזיקה והגרוב משתלבים נהדר במחזמר החלקלק וערמומי ששיקאגו מציג.
אי אפשר שלא לזהות ישר את הסגנון של פוסי ולהבין איזה חותם ענק הוא השאיר. הפשטות והחדות שבתנועות מהפנטות כל צופה ומתאימות עצמן לכל שיר ושיר. אני לא רואה אף כוריאוגרפיה אחרת שתשב כל כך טוב על המוזיקה של שיקאגו. הג׳אז שעוטף את המחזמר לא נראה באף תיאטרון אחר ומשאיר אותנו סקרנים לכל תנועה וצעד שיבואו אחרי.
כמו כן, כחלק מהכוריאוגרפיה ובימוי המחזמר, צוות השחקנים יושב על הבמה לאורך כל זמן הצגה. הם פרושים בכיסאות לאורך שני צידיה ומגיבים להתחרשות בשלל צורות גדולות או קטנות. אמנם רואים את זה כבר בהרבה מחזות, אך כאן זה הרגיש טבעי, ללא מאמץ ונכון.
שירי קאלט ומשחק מצוין
שירי המחזמר כבר מזמן הפכו לשם דבר, כאשר כל אדם יכול להשלים את המשפט All that JAZZ משינה. כל שיר הוא ייחודי, עם הסטייל הג׳אזי המאחד את כולם, ויחד עם ההרמוניות, הכוריאוגרפיה והקצב אי אפשר שלא להתמוגג מכל ביצוע שראיתי.
ההפקה גם לא מהססת ללהק אליה כוכבים גדולים, אפילו שירי מימון שלנו עשתה שם גיחה קטנה, והיא גם לא מפחדת ללהק קאסט מבוגר (הכוונה לממוצע גילאים כנראה מעל ל-30). לרוב במחזות זמר אנו רואים קאסט צעיר ואנרגטי (צעירים בשנות ה-20 לחייהם), ובשיקאגו קיבלתי קאסט מבוגר יותר, מחושב וחכם. הגיל הממוצע הגבוה יחסית דווקא העלה מבחינתי את הערך של ההצגה כשניכר שעל הבמה נמצאים שחקנים עם ניסיון רב.
שבירת קיר רביעי חלק ומוצלח
ועם כל אלו לא הספיקו לכם, המחזמר לא מפחד לשבור את הקיר הרביעי, לשלב את הקהל כחלק מהעלילה וממש להכניס אותנו עוד יותר לסיפור. בימים אלו כמעט כל הצגה בברודווי עושה זאת, אם זה לקטע או שניים או למשך הצגה שלמה. המודעות העצמית הזו כבר הפכה להיות עניין שבשגרה, אבל בשיקגו זה נעשה בצורה חלקה ומצחיקה במיוחד.
כמו כן, הייחודיות של המחזמר הוא מיקום התזמורת, וכל עשרת נגניה, היושבים על סטנד מיוחד משלהם במרכז הבמה. השחקנים משתלבים ביניהם, מתייחסים למנצח שנמצא במרכזם ולא מפחדים להכניס את התזמורת כחלק מהסיפור. השילוב הזה מביא אותנו לקירבה נוספת לכל הצוות בשלמותו מהכוכבת הראשית ועד לנגן הטרומבון.
אז לא רק שהם מצליחים להכניס עוד עניין לקהל, הם גם נותנים כבוד ענק לתזמורת שעובדת כל כך קשה ובדר״כ זרוקה מאחורה או אפילו מתחת לבמה באיזה חור שחור ומאובק.
אז נכון, אין בשיקאגו את הנוצות והנצנצים או הקונפטי שנופל מהתקרה, אבל ההצגה הזו לא צריכה את כל הבאזז שמסביב. היא מחזיקה בפני עצמה ומהפנטת את הקהל בלי כל אלו. לכן, אם אתם מחפשים מחזמר פשוט טוב, בלי התיימרות מוגזמת או קיטשיות טיפשית, אל תפספסו את שיקאגו.
