Home » Archives for צוות מיוזיקלס » עמוד 13

מחבר: צוות מיוזיקלס

15 השירים העצובים ביותר ממחזות זמר

לא פעם ולא פעמיים קורה שאנחנו מגיעים למחזמר, מתכוננים להנאה צרופה, צחוקים וחיוך נמרח על הפנים ומקבלים בכי והתרגשות אינסופית. יש כל כך הרבה הצגות שממש מרגשות אותנו שהדמעה לא מסוגלת להישאר בפנים ואנחנו בקושי מצליחים לחסום את היללה הקטנה שיוצאת לנו מהפה. לכבוד הרגעים האלו ריכזנו לכם את עשרת השירים העצובים ביותר ממחזות זמר:

לחצו כאן לפלייליסט ביוטיוב

15. "Michael in the Bathroom" – בי מור צ'יל

אחרי שהחבר הכי טוב שלו בלע גלולה אלקטרונית שמשתלטת עליו וגורמת לו להיות פופולרי, מייקל ננטש ומוצא עצמו בשירותים בלי חברים ובלי מושג מה הוא עושה עכשיו. יחד עם הסיפור נוגע ללב של הילד "הפריק" הבודד הביצוע של ג'ורג' סלאזר כל כך אותנטי ואמיתי שאי אפשר שלא להתרגש.

14. "I'm Not That Girl" – וויקד

אלפבה, שכל חייה מרגישה דחויה בשל צבע עורה הירוק, מתאהבת בבחור שהיא יודעת שלעולם לא תוכל להשיג. זה לא נגמר כאן, הבחור הזה יוצא עם החברה היחידה שלה. הכאב שלה כל כך מורגש בשיר הזה, הכאב של דחייה וחוסר ביטחון, שאי אפשר להישאר אדישים.

13. "Telephone Wire" – פאן הום

אבא ובת יוצאים לנסיעה ברכב, הוא יודע והיא לא. היא לא יודעת שזו הנסיעה האחרונה שלה איתו לפני שהוא מתאבד. הוא חי בארון כבר שנים ושמר את זה בפנים והיא בדיוק הביאה את הבת זוג שלה להכיר להורים. היא חושבת על הנסיעה הזו, מה היא יכלה לומר ומה הוא. האם דברים היו משתנים אם הייתה אומרת משהו?

12. "Prayer" – קום פרום אווי (באו משם)

ההצגה לוקחת אותנו ל-9 בספטמבר בגאנדר, עיירה קנדית שכוחת אל. בשל החשש לפצצות נוספות מאות מטוסים נשלחים לשם והנוסעים, אנשים שבאו מכל עבר, תקועים. ברגע משבר הם הולכים להתפלל, כל אחד באמונתו שלו, ויוצרים שיר יפייפה ומרגש.

11. "Falling Slowely" – וואנס (פעם)

בחורה שומעת בחור מנגן וניגשת אליו. לאחר שיחה היא מבינה שהוא כתב את שיריו לאקסית שלו שעזבה אותו. בשביל לשלם לו על תיקון שהוא עשה בשבילה היא מחליטה לנגן לו בפסנתר. היא לוקחת את אחד משיריו ומתחילה לנגן, כשהוא לוקח את הגיטרה ומנגן איתה. ביחד הם יוצרים מהכאב משהו יפייפה ושובר לבבות.

10. "Sunrise, Sunset" – כנר על הגג

יש שני דברים שיגרמו לנו לבכות בתיאטרון- מוות וחתונה, להלן החתונה.

אחרי לחץ רב, טוביה סוף סוף מרשה לביתו הבכורה להינשא למוטל, חייט צעיר ועני. החתונה של השניים כל כך מרגשת בזמנים קשים אלו ומזכירה לנו שאהבה שווה יותר מכל פרוטה.

9. "Who Lives, Who Dies, Who Tells Your Story" – המילטון

ולהלן המוות.

המילטון הצגה כזו עמוסה שכשמגיעים לסוף, לשיא שבו המילטון נהרג, השיר הזה מזכיר לנו שיש גם חיים אחרי המוות. מה שהמילטון עשה בחייו ייזכר גם אחרי מותו והאנשים שהשאיר אחריו ימשיכו בפועלו ובדרך חשיבתו. השיר שמתאר את עלילות הדמויות לאחר הדו קרב הגורלי לא יכול להשאיר עין יבשה אחת באולם כשבעצם מבינים שחיים שלמים באו לסופם.

8. "Whatsername" – אמריקן אידיוט

ההצגה על בסיס שיריהם של גרין דיי עוקבת אחרי 3 בחורים שנאלצים להתבגר, אפילו שהם לא הכי רוצים. כל אחד מהם עובר דרך ארוכה מתחילת ההצגה ועד סופה, ואחד מהם חווה זוגיות שנשברת ובסוף הוא מבין שהוא בעצם איבד את האהבה הגדולה של חייו ופשוט נתן לה ללכת.

7. "Omar Sharif" – ביקור התזמורת

ישראלית ומצרי יושבים ביחד בבית קפה. עם אנגלית עילגת הם מנסים לתקשר ולנהל שיחה, עד שהם מגיעים למכנה משותף ביניהם – הסרטים הערביים ששניהם ראו בילדותם. ברגע של שקט, נזכרת הישראלית באום כולתום ועומר שריף ובילדותה הרחוקה, בעוד המצרי יושב ומהופנט ממנה.

6. "Still Hurting" – חמש השנים האחרונות

לא לכל סיפורי האהבה סוף טוב. חמש השנים האחרונות מביא לנו סיפור אהבה מטורף שמתחיל עם הסוף שלו – הבחורה פגועה ועוד כואבת מהפרידה הקשה.

5. "Empty Chairs, Empty Tables" – עלובי החיים

ימי המהפכה הצרפתית, כל הגברים הצעירים יוצאים להילחם ולהגן על כבודם, ורק אחד ניצל. הוא ניצל בזכות אהבתו לבתו של ז'אן וולז'אן שבמו ידיו סחב אותו מהקרב לאזור בטוח. הוא מתעורר למציאות שבה כל חבריו אינם, כל הכיסאות עליהם ישבו ולמדו ודיברו ריקים ורק הוא צריך להמשיך בחייו.

4. "Words Fail" – דיר אוון הנסן (אוון הנסן היקר)

ברגע שיא של הסיפור, משפחתו של קונור, הנער שהתאבד, מגלה שאוון שיקר להם כל הזמן. הם מגלים שהוא לא היה חבר של קונור, שהם לא התכתבו, לא נפגשו בסתר ובעצם מעולם לא הכירו אחד את השני בצורה כזו מעמיקה. אוון שיקר להם וחי איתם במשך שבועות והם ספגו כל מילה שלו בשביל לנסות ולהתמודד עם ההתאבדות של בנם. ברגע האחרון, אוון מנסה להסביר להם, לדבר איתם, לאחות את הקשר שנשבר בצורה כזו פתאומית, הקשר שהוא היה צמא לו כל חייו.

3. "She Used to be Mine" – וייטרס (מלצרית)

ג'נה מגיעה מבית שבו בעלה מתעלל בה במשך שנים, פיזית ונפשית. הדבר היחידי שנותן לה תקווה הוא אפיית פאי והיצירתיות שבאה עם זה. יום אחד היא מגלה שהיא בהיריון והיא מזועזעת מגורלו של התינוק בבית שהיא חיה בו, בית בו היא איבדה את עצמה ואינה מזהה את עצמה יותר.

2. "Those Youve Known" – אביב מתעורר

החבר הכי טוב שלו התאבד, האהבת נעורים שלו נהרגה בתהליך של הפלה ועכשיו הוא נשלח לפנימייה שבה התלמידים מתעללים בו לאחר שהוא הואשם בהתאבדותו של חברו. ברגע אחרון הוא מתלבט האם להתאבד בעצמו או לא, ואז רוחות חבריו חוזרות אליו ומנסות לתמוך בו ולתת לו את הכוח להמשיך בחייו ולהילחם.

1. "Neverland (Reprise)" – למצוא את ארץ לעולם לא

אחרי שהיא חולה מדי בשביל להגיע להצגה, ג'יי בארי מגיע אליה יחד עם צוות השחקנים והם מעלים את המופע בביתה הקט. יחד עם ארבעת בניה הם צופים בפלא שנוצר, שנקרא "פיטר פן", והיא סוף סוף מגיעה למקום השקט שלה ונפטרת בנחת. לא משנה כמה פעמים נשמע את השיר הזה, הוא עדיין השיר שמוביל למוות העצוב ביותר שנשמע.

מסכימים איתנו? לא מסכימים? תצביעו בסקר ונראה האם אתם חושבים אחרת!

15 שחקני קולנוע וטלוויזיה שלא ידעתם שבאו מהתיאטרון

אוהבים את השחקן ההוא מהסרט המפורסם הזה? מאוהבים בשחקנית המדהימה מהסדרה ההיא? תופתעו לגלות שהם התחילו בכלל בתיאטרון! ריכזנו לכם רשימה של 15 שחקני קולנוע או טלוויזיה שהתחילו את הקריירה שלהם בתיאטרון, לפני שנהפכו להיות סלבריטי בהוליווד:

15. ג'פרי רייט

קריירת הקולנוע של רייט החלה בשנות ה-90 ומאז הוא נראה בסרטים ובסדרות כמו משחקי הרעב וווסטוורלד, אבל הוא בכלל התחיל את הקריירה שלו בהפקה קטנה באוף ברודווי לפני שפנה להוליווד. הוא אפילו זכה בפרס הטוני והאמי על התפקיד שביצע בהצגה "מלאכים באמריקה" שעליה זכה לתשבוחות רבות.

14. מורגן פרימן

פרימן ביסס את מעמדו במהלך השנים כאחד משחקני הקולנוע הטובים ביותר בעשורים האחרונים, מסרטים כמו: "להסיע את מיס דייזי", "מיליון דולר בייבי" ועוד. אבל עוד לפני שהיה שם שכל חובב קולנוע מכיר הוא היה רקדן בסן פרנסיסקו לפני שעבר לניו יורק ושיחק בהפקה כולה שחורה של "הלו דולי" בשנת 1967.

13. ליה מישל

הכוכבת של GLEE שכולם אהבו לזרוק עליה סלושי הייתה כוכבת בברודווי הרבה לפני שמרבית העולם גילה אותה. מישל החלה את הקריירה שלה בגיל 8 בלבד במחזמר "עלובי החיים" ואת הפריצה הגדולה שלה בברודווי קיבלה מהתפקיד הראשי במחזמר "אביב מתעורר". מאז שיחקה בכמה סדרות וסרטים ואף הוציאה כמה אלבומים.

12. מת'יו מוריסון

עוד כוכב GLEE אהוב שבכלל פיזז על במות ברודווי לפני שהוא לימד את התלמידים ממקינלי היי איך לשיר ולרקוד. הוא החל את מסעו בתיאטרון בשנת 2002 במחזות זמר "פוטלוס" ו-"מופע האימים של רוקי", אבל קיבל את הפריצה הגדולה כשכיכב בתור לינק לרקין במחזמר "היירספריי". מאז הוא בנה לעצמו חתיכת רזומה בברודווי ואף הוציא שני אלבומים משלו.

11. טיי דיגס

השחקן הפופולארי החל את דרכו באחת ההצגות המצליחות בברודווי- "רנט". משם הקריירה שלו רק צמחה במגוון סרטים ("הבוס שלי בדייט", "שיקאגו" ועוד) וסדרות ("מרפאה פרטית") והוא אפילו חזר לשחק את אותו התפקיד בגרסת הסרט של "רנט".

10. ג'ון טרבולטה

האיש והאגדה, הידוע בעיקר בתור דני מ-"גריז", טוני מ-"שיגעון המוזיקה" או אפילו עדנה מ-"היירספריי", התחיל את דרכו בהפקה של "גריז" בתור דודי שיצאה לסיור ברחבי ארה"ב. לאחר הסיור הוא הופיע בהצגה "Over Here" בברודווי לתקופה עד שעבר ללוס אנג'לס וחל את הקריירה המצליחה שלו.

9. ויקטור גרבר

אי שם בשנת 1972 גרבר שיחק בהצגה "Godspell" בטורונטו מה שזיכה אותו בתפקיד בסרט המפורסם. מאז הוא פיתח קריירה יפה בברודווי, בהצגות כמו: "סוויני טוד", "Noises Off", "Damn Yankees" ועוד, בקולנוע בסרטים כמו: "Sleepless in Seattle", "טיטאניק", "לא רק בלונדינית" ועוד, ובטלוויזיה בשלל תפקידים, העיקרי בהם הוא מרטין שטיין ב-"Legends of Tomorrow".

8. ג'ייסון אלכסנדר

אין אדם שלא מכיר את סיינפלד, ומשם מכיר את ג'ייסון אלכסנדר, אבל לפני שג'ורג' שיגע את כולנו הוא שיחק, רקד ושר בהצגה "Merrily We Roll Along". מאז הוא השתתף באיסנפור הצגות, סרטים וסדרות ואפילו זכה בפרס הטוני.

7. ג'וש גאד

את הקריירה המצליחה שלו התחיל גאד בהצגה "The 25th Annual Putnam County Speling Bee" בשנת 2005. אחרי זמנו בברודווי השיג תפקיד בסיטקום הוליוודי ומשם המשיך לסרטים רבים, כשהמפורסמים בהם הם: "פרוזן", "היפה והחיה", "המתמחה" ועוד. הוא אפילו חזר לברודווי בשביל לשחק את התפקיד הראשי ב-"בוק אוף מורמן" בשנת 2011.

6. אנה קנדריק

פצצת האנרגיה הזו, ששיחקה בשלל סרטים מצליחים, החלה את דרכה בתיאטרון בגיל 13 בהצגה "High Society" שעליו זכתה במועמדות לפרס הטוני. מאז שפרצה לתודעה לא חזרה לתיאטרון אבל היא לא שוכחת את המקורות שלה ושיחקה בשלל סרטים מוזיקליים, כמו: "Pitch Perfect", "Into the Woods", "The Last 5 Years".

5. מריל סטריפ

השחקנית שוברת השיאים, עם 21 מועמדויות לאוסקר, שיחקה בברודווי בשנת 1975 בהצגה "Trelawny of the Wells" ובעוד שתי הצגות בשנת 1976 שזיכו אותה במועמדות לפרס הטוני. מאז 1977 היא לא חזרה לתיאטרון, אבל שיחקה בכמה סרטים מוזיקליים כמו "Into the Woods" ו-"מאמה מיה".

4. דיאן קיטון

עוד לפני האוסקר והגולדן גלוב והאמי, קיטון זכתה בתפקיד במחזמר המוכר "שיער" כשהייתה בת 22. שנתיים אחרי היא זכתה בתפקיד נוסף בהצגה יחד עם וודי אלן, שעליו אף קיבלה מועמדות לטוני, ואחרי המעבר להוליווד ההצלחה רק גדלה.

3. שרה ג'סיקה פארקר

קארי בראדשו מסקס והעיר הגדולה הייתה אנני הרבה לפני שהיא גילתה את ניו יורק. שרה ג'סיקה פארקר התחילה את דרכה בברודווי בגיל 14 ובגיל 19 כבר כבשה את מסכי הקולנוע. היא אפילו חוזרת השנה עם בעלה, מת'יו ברודריק, לסבב נוסף בתיאטרון בהצגה "Plaza Suite".

2. ג'ולי אנדרוז

מלכת המחזות זמר. בטוחים שזו לא הפתעה גדולה מדי אבל לפני שהיא כיכבה על המסך שלכם ב-"צלילי המוזיקה", "מרי פופינס" ואפילו "יומני הנסיכה", ג'ולי אנדרוז הייתה כוכבת ברודווי רצינית. לצערנו, בשנת 1997 היא עברה ניתוח בגרון שפגע לה במיתרי הקול וככה נגמרה לה הקריירה הגדולה במחזות זמר. מאז, אנדרוז השקיעה את זמנה בפרויקטים רבים בתיאטרון בתפקידי שונים, בסרטים מצוירים ועוד.

1. יו ג'קמן

כן, כן, וולברין יודע לשיר. ראיתם את זה ב-"אמן הגדול מכולם", "עלובי החיים" ו-"אוקלהומה" אבל לפני שהוא הגיע למסך הקולנוע הוא כיכב בהפקות תיאטרון באוסטרליה וההצלחה הגדולה הגיעה ממשחקו כקורלי ב-"אוקלהומה" בווסט אנד. רוקד ושר על במות התיאטרון, יו ג'קמן אף פעם לא שכח מאיפה הוא הגיע והוא מדי פעם חוזר לטקס פרסי הטוני להופעה קטנה. אנחנו בעד מחזמר וולברין בכיכובו, מה אומרים?

הרבה שחקניות מוכשרות ושחקנים מוכשרים, אבל ממי הכי הופתעתם? הצביעו בסקר הבא!

אבא מתארס מגיע לתיאטרון!

מחזמר חדש בשם Identical (זהות) מחפש היום את הכוכבות החדשות שלו שיובילו את ההצגה, זוג תאומות זהות.

המחזמר מבוסס על ספרו של אריך קסטנר "אורה הכפולה", שקיבל עיבוד לסרט בשם "אבא מתארס" שיצא בשנת 1961 בכיכובה של היילי מילס וגרסה מחודשת שלו שיצאה בשנת 1998 בכיכובה של לינדזי לוהאן.

המחזמר החדש מחפש כעת זוג תאומות זהות בגילאי 9-12 להפקה שתרוץ בקיץ הבא בנוטינגהאם, אנגליה. את ההצגה יביים טרוור נון (כנר על הגג), הספר נכתב על ידי סטיוארט פטרסון (ספר הג'ונגל) ואת השירים כתבו הצמד סטיילס ודרו.

רק אנחנו מחזיקים אצבעות שזה יהיה טוב ממש בשביל להגיע לווסט אנד? נחכה ונראה.

StageDooring – מה זה ואיך אפשר להשתתף?

סטייג'דור, או במילים אחרות – דלת כניסת האמנים, הפך במהלך השנים לפעולה ולא רק לשם עצם. ישנו מנהג, בעיקר בניו יורק, שבו לאחר ההופעה ואחרי הקידה ניתן להגיע לסטייג'דור ולחכות לשחקנים לצאת ולחתום על הפלייביל שלכם (החוברת שמקבלים בהצגה). המנהג הזה הפך להיות כל כך פופולארי שהיום אין הצגה בברודווי שלא עושה את זה והשחקנים עצמם מאוד מתרגשים לצאת ולפגוש את כל המעריצים שלהם.

אז איך עושים את זה ומה המנהגים המקובלים? בשביל לענות על השאלות האלו ריכזנו לכם כמה טיפים לסטייג'דורינג:

1. וודאו היכן הדלת נמצאת כדי שתדעו איך להגיע אליה – ברוב ההצגות הדלת נמצאת ממש ליד דלת היציאה לקהל אבל יש מקרים יוצאי דופן בהם צריך ללכת מעט בשביל להגיע לסטייג'דור. לכן, כדאי לשאול את אחד מהסדרנים במהלך ההפסקה או לאתר את הדלת לפני ההצגה (יש שלט על הדלת שמציין שהיא הסטייג'דור ולרוב יש בסביבה חסמים בשביל להפריד בין הקהל לבין השחקנים). כדאי לכם גם לנסות ולמהר לצאת מהתיאטרון אחרי הקידה כדי לתפוס מקום טוב.

כשהלכתי לראות וויקד לקח לי מלא זמן למצוא את הסטייג'דור ופספסתי את השחקן הראשי. הסתבר שהדלת הייתה מחוץ לאולם מעבר לכביש קטן המוביל לחנייה במקום שבחיים לא הייתי מנחשת ללכת אליו. 

2. הכינו את הפלייביל שלכם והפלאפון ביד – הולך להיות צפוף והולכים להיות הרבה אנשים. לכן, כשהשחקנים יוצאים הם לרוב מעדיפים לחתום יחסית מהר אז תהיו מוכנים עם הכל ביד כדי שלא תצטרכו להתעסק יותר מדי ולפספס את השחקן (לא תמיד הם יחכו לכם). אפשר לנסות ולהחתים יותר מפלייביל אחד אבל זה תלוי בשחקן ובעומס שיש בסטייג'דור.

כל הצגה הייתי דואגת לקחת עוד שני פלייבילס לאחיות שלי והייתי מחתימה גם אותם. לרוב השחקנים היו סבלניים וחתמו על שלושתם אבל לפעמים כשראיתי שיש עומס הבאתי לשחקנים לחתום רק על אחד.

3. תתכוננו לחכות – השחקנים בסך הכל באים ליום עבודה רגיל. חלקם צריך זמן רב להוריד את האיפור או אפילו להתקלח אחרי ההופעה ולכן יכול להיות מצב שתחכו יחסית הרבה זמן עד שהשחקן שאתם רוצים יצא.

האינטראקציות הכי כיפיות שלי היו עם שחקנים שחיכיתם להם מעל 20 דק'. בזמן הזה מרבית הקהל כבר הלך ונשארו מספר מועט של אנשים ככה שיכלתי לנהל עם השחקן או השחקנית שיחה נורמלית, לקחת תמונה בכיף ואפילו לקבל מהם הקדשה. למשל, השחקנית סטפני ג'יי בלוק אהובה מאוד על אחותי אז ביקשתי ממנה לחתום לה הקדשה ומזל טוב על הפלייביל לקראת היום הולדת שלה. לא רק שהיא כתבה את השם שלה וחתמה לה בענק, היא גם כתבה מזל טוב על עמוד שלם וממש שמחה לעשות את זה. הנדיבות שלהם ברגעים אלו מדהימה ושווה כל דקת המתנה.

4. תחתימו את כולם – אמנם השחקני אנסמבל לא מפורסמים היום אבל אי אפשר לדעת מה יקרה איתם מחר. חוץ מזה, הם כל כך שמחים לחלק חתימות ולדבר עם מעריצים שהם יעשו את זה בכיף גדול ויתרגשו מאוד אם תזרקו להם איזו מילה טובה או תבקשו תמונה.

הייתה הצגה שהגעתי אליה בגלל שחקן אנסמבל אחד שקלטתי אותו בוידאו של אחד הנאמברים. הוא רקד בצורה כזו מופלאה שהייתי חייבת ללכת לראות את ההצגה בלייב. בסטייג'דור זיהיתי אותו וסיפרתי לו שהוא הסיבה שבגללה הגעתי. אתם יכולים לדמיין כמה מאושר הוא היה באותו הרגע ואיזה חיוך ענק עלה לו על הפנים. 

5. יתכן והשחקן שאתם רוצים לפגוש לא יצא. זו זכות ולא חובה והם בסך הכל בני אדם שרוצים לחזור הבייתה למשפחה שלהם. לרוב, ככל שהם מפורסמים יותר ככה הסיכוי שיצאו קטן יותר. עדיין שווה לחכות ואולי תיפלו על יום שבו הם יחליטו לפגוש קצת מעריצים.

לא פעם ולא פעמיים חיכיתי הרבה זמן עד שהשומר אמר את המילים המאכזבות "אין יותר שחקנים שיוצאים היום". זה קורה וזה מבאס, אבל סה"כ זה מובן וממשיכים הלאה. אבל כשהם כן יוצאים ואתם המזליסטים שהיו שם זה כיף גדול ומרגיש כמו רגע נדיר בקהילת התיאטרון. למשל, בן פלאט לא היה תמיד יוצא ולי יצא להיות באחת ההצגות הראשונות שהוא כן יצא ואפילו הצטלם עם הקהל.

6. אל תהיו חצופים. תגידו תודה על החתימה, התמונה או אפילו על ההופעה הטובה שהם הציגו בפניכם. אל תגעו בהם אם הם לא מסכימים ותשאלו אם אפשר לקחת תמונה. תהיו מנומסים ותזכרו- הם לא חייבים לכם כלום.

ראיתי את שון הייז בהצגה ולפני שהוא יצא לסטייג'דור הם הכריזו בקול רם שהוא לא לוקח תמונות. כשהוא הגיע אלי שאלתי אותו בנחמדות אם אני יכולה להצטלם איתו (בכל זאת ניסיתי) והוא אמר שכל עוד הוא חותם אין לו בעיה. כנראה הוא היה בלחץ של זמן ורצה לסיים מהר, אז מזל שהבאתי לו 3 פלייבילס לחתום עליהם ובזמן צילמתי הוא היה נחמד מספיק לחייך לשנייה למצלמה.

סה"כ מדובר בחוויה כיפית והזדמנות נדירה להוקיר תודה לשחקנים שהוציאו את נשמתם על הבמה לפניכם. זה מצב של WIN WIN כשהשחקנים נהנים לקבל מחמאות והקהל נהנה מקצת יחס אישי. אל תתביישו לספר שאתם מישראל, להגיד להם כמה נהניתם ואפילו לומר לשחקן האהוב עליכם שהוא היה הכי טוב בהצגה.

הלכתם לסטייג'דור? יש לכם חוויה מגניבה? שתפו אותנו!

 

ביקורת – ביטלג'ויס Beetlejuice

הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק, והפעם היא הלכה לראות את ביטלג'ויס. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

ההצגה ביטלג'ויס מפגישה אותנו עם אדם וברברה, זוג שנפטר לא מזמן והופך לרוחות רפאים רק בשביל לגלות שמשפחה אחרת נכנסה לביתם ומוחקת את כל חייהם. בניסיון להבריח את המשפחה מהבית הם נעזרים במגרש השדים ביטלג'ויס, רוח האובססיבית לפסים, שמזומן לחיים האמיתיים על ידי אמירת שמו 3 פעמים.

את ההצגה הזו ראיתי פעמיים, פעם אחת בוושינגטון ופעם נוספת בניו יורק, ופעמיים הצחוק היה בלתי נשלט והחוויה הייתה נהדרת. באתי בלי לראות את הסרט לפני ככה שלא הייתה לי דעה קדומה או אפילו מושג על מה ההצגה ואני חושבת שזה מה שגרם לחוויה להיות עוד יותר מיוחדת.

מכניסים את הקהל לאווירה עוד לפני תחילת ההצגה, כשהאולם עוד קצת מואר עם אורות ירוקים, המסך למטה עם שלט ניאון ענק וערפל ירוק מבצבץ מהבמה. הכל נורא קריפי ומוזר ואי אפשר שלא להתלהב עוד לפני שההצגה מתחילה.

הסיפור אמנם כבד ומדבר על ילדה שאיבדה את אימה ובעקבות כך הקשר שלה ושל אביה התנתק וזוג שנהרג עוד לפני שיכלו להגשים את חלומותיהם להביא ילדים, אבל עדיין כל הצוות סביב ההצגה מצליח להשכיח אותנו מהחלקים הקשים ולגרום לנו להסתכל על הכל במבט חיובי ומשעשע. יש שיראו את זה כמעליב אבל אני מאוד אהבתי את היחס שלהם לכל נושא המוות בהצגה.

החלק החזק ביותר הוא צוות השחקנים שמובילים אותה. עם אלכס ברייטמן שמושך את החוטים בתור ביטלג'ויס וסופיה אן קארוסו שמרשימה עם יכולות ווקליות מרשימות לנערה צעירה שכמוה אי אפשר שלא לתהות – האם המחזמר יהיה מוצלח גם בלעדיהם? הם כל כך מושלמים לתפקידים שלהם שאני לא יכולה לדמיין אף שחקן אחר נכנס לנעליים של ביטלג'ויס או לידיה.

מלבד צוות השחקנים המופלא, ההצגה קסומה הרבה בזכות התפאורה המרהיבה שלה. מוזרה ומיוחדת עם שינויים מרשימים בין מערכה למערכה, התפאורה היא זו שמשרה את האווירה שמלווה את הקהל במשך שעתיים וחצי. בדרך כלל אני לא מתייחסת לתפאורה יותר מדי בהצגות אבל כאן פשוט לא יכולתי להתעלם, אז שאפו!

הדבר היחידי שפחות אהבתי היה האילוץ בעלילה לגרום לדמויות להיקשר או להשלים. למשל, **ספוילרים קלים** כשברברה ואדם מרגישים כמו אמא ואבא חלופיים ללידיה או אפילו בסוף כשלידיה ואביה משלימים ופתאום היא מקבלת את דליה כאמא חורגת. הכל מתקדם מהר מדי ולא תמיד הגיוני, הרי לפני שנייה היא כמעט עזרה לביטלג'ויס להרוג ילדה קטנה ועכשיו היא פתאום משנה את דעתה בכזו דרסטיות? כמובן שזה ככה בעיקר כי רוצים להגיע למסר הסופי מהר אבל זה הרגיש פשוט מזויף וחבל.

הציון שבחרנו לתת להצגה זו הוא:

סה"כ מדובר בהצגה כיפית ומצחיקה עם רגעים ציניים שבאים בדיוק בזמן והפקה כוללת מעולה. אך עם כל האהבה הגדולה לא בטוח שכולם יתחברו אליה ואל האווירה הצינית, כי עדיין מדובר בהצגה שצוחקת על המוות מההתחלה ועד הסוף. אבל אם אתם בעד הציניות ולשבור מוסכמות ההצגה הזו פשוט מושלמת לכך.

לעמוד ההצגה

ביקורת – אביב מתעורר (תיאטרון הבימה)

עם צוות שחקנים מוכשר, תפאורה מדהימה ומפתיעה ושירים מצוינים שרק נעם חורב יכול לכתוב ואוהד חיטמן להלחין, אביב מתעורר עדיין מתפספס ומרגיש לא שלם. לקניית כרטיסים.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

המחזה אביב מתעורר נוגע בנושאים מאוד כבדים, כמו התעללות במשפחה, בני נוער חסרי בית, אוננות והתבגרות מינית ללא מענה מצד המבוגר האחראי.
ההצגה עוקבת בעיקר אחרי 3 דמויות ראשיות, וונדלה היפה והתמימה, מלכיור הכריזמטי ושנון ומוריץ המתקשה בלימודים ונואש מיצריו המיניים. שלושתם מתמודדים עם מבוגרים המדכאים אותם וחברה שאינה מספקת להם את התשובות שהם מחפשים בכזו נואשות.

המחזה עלה בעשרות עיבודים שונים בארץ ובחו"ל אבל ההפקה הכי מפורסמת שלו הייתה בשנת 2006 בברודווי בכיכובם של ליה מישל, ג'ונתן גרופ וג'ון גלאגר ג'וניור. ההפקה זכתה להצלחה רבה ול-8 פרסי טוני וקבעה רמה גבוהה לעיבוד של המחזה המפורסם מאת פרנק וודקינד.

ההפקה הנוכחית בבימה עובדה על ידי שחר פנקס ומשה קפטן ובוימה על קפטן. ההחלטה לא לאמץ את המחזמר ולנסות לעשות עיבוד מחדש למחזה הייתה סיכון גדול שעם קצת יותר שירים ופחות שחקנים מבוגרים היה יכול לעבוד, אבל כרגע זה לא ממש עובד.

צוות השחקנים שליהקו מרהיב ללא ספק ונותן הופעה מצוינת מההתחלה ועד סוף ההצגה. עמית פרקש מצוינת כמו תמיד והגיע הזמן שתקבל את הקרדיט המגיע לה, קובי מרימי מוכיח שוב פעם שהוא יכול לשיר ולבכות בו זמנית ומאי מלר מפתיעה עם שיר שלא משאיר עין אחת יבשה באולם.
גם התפאורה מוצלחת למדי, עם קופסא ענקית באמצע הבמה שמפורשת כקופסא שבה כולאים את בני הנוער הללו לצד היער הסבוך שקל ללכת לאיבוד בו, כמו כמות השאלות שיש לבני נוער שגורמים להם ללכת לאיבוד בחייהם.

החוזק הכי גדול של ההפקה הוא השירים החדשים שכתב נועם חורב. אודה ואומר שלא שמעתי עליו לפני כן אבל עכשיו אני בחיים לא אשכח את שמו. השירים מעולים אחד אחד ועושים חשק לעוד אבל לצערנו הרב יש מעט מידי מהם. החלטתם לקחת את המחזה ולעשות עיבוד מחדש, החלטתם להכניס שירים, אז למה רק 4 שירים בכל מערכה? האם זה מחזה או מחזמר? לא ידוע. מבולבלים? גם אנחנו.

כמו כן, השירים לא תואמים לגמרי את הרגעים בהם היו שירים במחזמר המקורי, שזה בסדר, אבל אז אי אפשר שלא לחשוב על זה שאחד השירים נכתב לדמות כל כך משנית ולא קריטית רק כי ליהקו אליה את קובי מרימי. בגלל שהביאו שם גדול שכזה צריך להביא את הסחורה ולתת לו את הרגע סולו שלו, לבד על הבמה, היחידי מבין כל הקאסט שמקבל את ההזדמנות הזו. השיר הרגיש מונפץ ולא במקום ואנחנו שואלים את עצמנו, אם זה לא היה קובי מרימי האם זה היה עובד? לא חושבת. 

רק לשם ההבהרה, קובי מרימי היה מדהים בסולו שלו, הוא היה מרהיב, מפתיע ומצמרר, אפילו שהזקן והשפם שלו הופכים את המשחק שלו למעט לא אמין כי הוא אמור להיות נער בן 15. אופס.

אז איפה הם איבדו את דרכם? ובכן, אחד הדברים העיקריים שפיספסו בעיבוד הוא האחדות של הנערים והנערות מול המבוגרים. בהפקה הזו נתנו דגש יותר מדי גדול למבוגרים, דגש כזה שהשכיח קצת את הנערים ואיבד מעט מהפואנטה. אחד הדברים שאהבנו מאוד בהפקה בברודווי היה שבחרו לקחת שחקן אחד לגבר מבוגר ושחקנית אחת לאישה מבוגרת והם שיחקו את כל התפקידים והדגישו כמה המבוגר עצמו לא מעניין, אלא הילד שמולו. חוץ מזה, זכינו למעט מאוד רגעים שכל בני הנוער ביחד על הבמה, מאוחדים ומבולבלים ביחד אל מול המבוגרים שבחייהם.

חוץ מזה הם היו צריכים לבחור- מחזה או מחזמר. חלק יאהבו את השירים וירצו עוד וחלק לא יאהבו את השירים ויעדיפו שלא יהיו בכלל, מה שמביא למצב שאף אחד לא מרוצה. הבלבול הזה בין מחזה למחזמר משאיר את הקהל צמא למשהו שהוא לא מקבל חזרה, כי הוא בא עם ציפיות לא ממומשות והוא מרגיש שמשהו חסר.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

אולי אני נוקשה מדי, בעיקר כי המחזמר "אביב מתעורר" הוא אחד האהובים עליי, אבל חבל לי. חבל לי על העבודה הקשה של השחקנים שלא בטוח תראה הצלחה כזו רבה במחזה הזה. חבל לי על הפוטנציאל המפוספס פה, עם צוות הפקה כזה טוב איך יצא מחזה כזה שמרגיש שחסר לו משהו? פשוט חבל. לכו תתקנו, תוסיפו עוד שירים, תשנו קצת את הטקסט ונדבר.

לקניית כרטיסים להצגה "אביב מתעורר" לחצו כאן.

אלאניס מוריסט מגיעה לברודווי

אלאניס מוריסט, הזמרת שכולנו מכירים ואוהבים, נכנסת לרשימה הארוכה של אמנים ששיריהם הופכים למחזמר. יחד עם גרין דיי, להקת אבבא, קווין, מייקל ג'קסון ועוד, אלבום אחד של מוריסט הולך להיות הבסיס למחזמר שיעלה בברודווי בסוף שנת 2019.

המחזמר, שסיפורו נכתב על ידי זוכה האוסקר דיאבלו קודי, הולך להתבסס על האלבום "Jagged Little Pill" שיצא בשנת 1995 וזיכה את אלאניס ב-5 פרסי גראמי. הוא יספר את סיפורם של משפחת הילי, שמבחוץ נראית כמשפחה מושלמת אבל מבפנים הכל מתפורר.

ההצגה מלאה בשחקני ברודווי אהובים, מדרק קלינה (וויקד, אנסטסיה) ועד קתרין גלאגר (אביב מתעורר) וההתרגשות לקראת עלייתה עצומה. ההצגה מבוימת על ידי דיאנה פאולוס, האחראית על הצגות כמו וויטרס (מלצרית) ולמצוא את ארץ לעולם לא.

אנחנו כבר לא יכולים לחכות ואנו בטוחים שכל מעריצי אלאניס איתנו.

ניתן כבר לרכוש כרטיסים להצגות שמתחילות ב3.11!

ביקורת – המילטון Hamilton

הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק, והפעם היא הלכה לראות את ההצגה האגדית של לין מנואל מירנדה, המילטון. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

זו אחת הביקורות שהיה לי הכי קשה לכתוב. יש כל כך הרבה מה לכסות והרבה דברים לדבר עליהם, לכן צפו לביקורת מעט ארוכה יותר ממה שאני בדרך כלל כותבת.

ההצגה המילטון מספרת את סיפורו של אלכסנדר המילטון, אחד מארבעת האבות המייסדים של ארצות הברית. לין מנואל מירנדה הוא אחד הכישרונות הכי גדולים של עולם התיאטרון והוא כתב ושיחק בהצגה ומאז שהיא עלתה בברודווי בשנת 2015 היא שוברת שיאים שנה אחרי שנה. עם הפקות קבועות שרצות בכמה מקומות, כולל ניו יורק ולונדון, ועוד כמה סיורים שרצים ברחבי ארה"ב וקנדה אי אפשר להתכחש לזה שזו ההצגה מספר אחת בשוק היום והקהל צמא אליה כבר כמה שנים ברציפות.

בגלל ההצלחה הגדולה הזו דעתי כאן תהיה זרה בנוף, אבל לא נפלתי מהמילטון, ואנסה להסביר לכם בהמשך.

אי אפשר לומר שההצגה הזו לא יצירתית בטירוף. לקחת סיפור של דמות היסטורית ולהפוך את זה למחזמר זה לא דבר פשוט ולין מנואל מירנדה הוא כוח שאי דומה לו. השירים שהוא כתב מעולים אחד אחד אף על פי שרובם שירים שלא ממש תוכלו לזמזם במקלחת אם תרצו.

הקאסט שמלהקים לכל ההצגות הוא מגוון ומעניין, לא טיפוסי לכל ההצגות בברודווי, ונותן צ'אנס לשחקנים שלא תמיד ימצאו תפקידים בעולם התיאטרון. עד כדי כך שיש רק תפקיד אחד לאיש לבן, וכל השאר באים ממוצא אפריקאי, לטיני, אסייתי ועוד. לקחת דמויות היסטוריות כאלו וללהק מחוץ לטייפקאסט, מחוץ למה שאנשים מצפים, היה צעד אמיץ מטעם ההפקה והוא השתלם.

הבימוי גם כן הולך עם סטייל שאני מאוד אוהבת- תעשה המון ממעט. הבמה מאוד פשוטה ולא תראו תפאורה מפוארת שמתחלפת בין שיר לשיר. גם התלבושות כל כך פשוטות שהאנסמבל בקושי מחליף בגדים ואנחנו יודעים שהתקדמנו בעלילה רק לפי הג'קט שהשחקנים לובשים. השימוש בצבע הקרם על כל הקאסט בעוד ששחקן אחד או שניים לבושים בצבע, הכל לפי העלילה, בהחלט מוסיף והופך את זה למשמעותי הרבה יותר. הבמאי כאן נותן מקום לסיפור ולמוזיקה לעשות את שלהם ואין באמת צורך לעשות מעל ומעבר בשאר האספקטים של ההצגה.

אז מה בעצם לא הפיל אותי? ובכן, אני לא אוהבת הצגות שכולן שירים, פשוט לא. רנט, עלובי החיים ועוד הצגות בסגנון פשוט לא רצות אצלי כי, מה לעשות, זה משעמם לעתים. השירה התמידית הופכת את זה למשהו פחות מציאותי בעיניי והצגות חסרות טקסט בעצם מפספסת משהו עיקרי, והוא ההיי של הצגות עם טקסט כשפורצים לפתע בשיר. ככה יוצא שכל ההצגה אנחנו נמצאים באותה רמה של הייפ, של התלהבות, ואין מה שירים את כל הקהל למעלה כמו שנאמבר גדול עושה בהצגות רגילות.

כשהצגה מגיעה לשיא אתה מרגיש את זה, אתה חש את זה בכל עצמותייך ואתה שם עם השחקנים והתזמורת. בהמילטון לא היה ממש שיא, המערכה הראשונה הסתיימה כאילו סתם ורק במערכה השנייה הרגשתי משהו אמיתי כשאחת הדמויות מתה (זה לא ספוילר, זו היסטוריה בכל זאת). חיכיתי שעתיים וחצי להרגיש משהו ובאמת התרגשתי ברבע שעה האחרונה, כי אנשים מתו והגענו לשיא של החיים של האדם עליו אנחנו מדברים (כן גם המילטון מת, את זה מגלים בשיר הראשון), אבל מה עם שאר השעתיים שישבתי וחיכיתי? שילמתי כסף טוב להתרגש וכמו ישראלית טובה הרגשתי שיצאתי פראיירית. טוב אני סתם מגזימה, אני פשוט לא חובבת מחזות זמר שיש בהם רק שירים.

אולי עוד סיבה שלא התחברתי לחלוטין להצגה היא העובדה שהיא מדברת על היסטוריה שהיא לא שלי. עם כל הכבוד להמילטון, בר, ג'פרסון, וושינגטון ועוד, הם לא בן גוריון, שרת, רבין, פרס, מאיר ועוד. אז חלק מהבדיחות עברו מעלי כאילו כלום ואחרי ההצגה הייתי צריכה להיכנס לקרוא מי הם היו בכלל כי בהצגה זה לא אמר לי כלום.

הציון שבחרתי לתת להצגה זו הוא:

אז אם החלטתם בכל זאת ללכת לראות את המילטון ולשלם את הכסף, ותמיד זה יהיה חתיכת סכום לכרטיס אז אל תופתעו מזה, זו המלצתי אליכם:

1. לא לקחת ילדים, חד וחלק. ההצגה מורכבת מדי וקצת גסה לפעמים וזה פשוט לא מתאים לילדים, בוודאי אם אנגלית היא לא שפת אם אצלם.
2. תשמעו את כל האלבום של המחזמר מההתחלה ועד הסוף לפחות פעמיים. זה ייקח זמן אבל בלי להבין את העלילה דרך השירים כנראה שלא תעקבו אחרי העלילה וחבל.
3. תקראו קצת על ההיסטוריה של האנשים שמדברים עליהם. בקטנה לא צריך לחפור, רק כדי להבין מי זה מי. זה יעזור לכם לסיפור ולהתחבר יותר לדמויות.

לעמוד ההצגה

ביקורת – אוקלהומה Oklahoma!

הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק, והפעם היא הלכה לראות את החידוש המודרני של הקלאסיקה- אוקלהומה!. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

המחזמר אוקלהומה מביא אותנו לימי 1906, עוד לפני שאוקלהומה הייתה מוגדרת כמדינה בארה"ב, לעיירה קטנה עם חוואים ובוקרים. במרכז ההצגה עומד קורלי, בוקר צעיר שמאוהב בלורי והוא נלחם עליה אל מול ג'וד, חוואי בחווה של משפחתה של לורי שאוהב אותה גם הוא. בצל המשולש רומנטי אנו נכנסים למתחים וניצוצות שעפים באוויר.

אוקלהומה היא קלאסיקת ברודווי שהחלה את דרכה בשנת 1943 וזיכתה את כותבים, המרשטיין ורוג'רס, בפרס פוליצר ובשלל פרסים נוספים. היא בדרך כלל מועברת כמו רוב ההצגות הבנאליות, בשמחה, ריקודים מפוארים, במה מטורפת עם תפאורה משוגעת. אבל כאן לא תקבלו משהו נורמטיבי, כל מה שתקבלו כאן זה יצירתיות ואופל שנשפך בין השחקנים לתפאורה לבמה ולבימוי.

נתחיל בזה שההצגה מועברת בתאטרון העגול – Circle in the Square, שכשמו כן הוא- במה באמצע הקהל שיושב בשלושה מצדדיה, מה שנותן קירבה לשחקנים ולהצגה בדרך שבמה רגילה לא מספקת. חוץ מזה, אין כמעט דבר על הבמה הפשוטה הזו. התזמורת הקטנה יושבת באמצע ובקצוות הבמה ישנם שולחנות שהקהל יושב מצדם האחד והשחקנים מהצד השני. זיהו, פשטות טהורה.

משהו נוסף שהבמאי הביא בהפוכה הוא התאורה. בתור קהל אנו רגילים שהאולם מואר עד שעושים לנו סימן שמתחילה ההצגה ואז למשך ההצגה אנו בקושי רואים מי מימיננו ומי משמאלנו, אבל לא כך יהיה לכם באוקלהומה. כאן הבמאי החליט להשאיר את כל האולם מואר כאילו אנחנו, הקהל, לוקחים חלק בהצגה. האור הזר הזה נותן תחושה אחרת ומשונה שאני דווקא מאוד אהבתי. במהלך ההצגה הבמאי עושה שימוש חכם ויצירתי באור ובחושך גמור והופך סצנות מוכרות למשהו חדש לגמרי שאף אחד לא מצפה לו, ואפילו הפתיעו אותי כמה פעמים.

הבמאי כאן לקח סיכון ענק, כשהוא לקח קלאסיקה שכזו ושינה הכל. ריקוד מפואר ושמח עם כמות גדולה של רקדנים הוא הפך לריקוד אפל ומוזר עם רקדנית אחת בודדה. לגרום לשחקנים שלך לשחק באור מוחלט ליד הקהל ואז רגע אחרי זה בחושך מוחלט ועם מיקרופון בודד. אפילו האוכל שהגישו לקהל בהפסקה הוא סיכון שכן זה עוד תקציב שצריך להשקיע, הכנות מטורפות כל ערב והלכלוך האינסופי שזה בטח יוצר. אני הפכתי למעריצה ענקית של הבמאי, דניאל פיש, וכל כך התרשמתי ממה שהוא עשה עם אוקלהומה שמתחשק לי שהוא יקח עוד קלאסיקה שכזו ויהפוך אותה לגמרי.

אך דבר אחרון חביב, אי אפשר להתעלם מהשחקנים המטורפים שליהקו לכאן. הפשטות של הבמה והתאורה מובילה לכך שהשחקנים צריכים להכניס אקסטרה כישרון בשביל למלא את החלל הזה, והם עושים זאת ללא מאמץ. דיימון דאנו הוא שם שאתם צריכים לזכור, כי קול מלאכי כזה יש פעם במילניום, והוא זה שגרם לי לבוא לראות את ההצגה. הלכתי לראות אותה בלי לדעת עליה כלום, ואלוהים ישמור כל פעם שהוא פתח את הפה לשיר נמסתי מרוב אושר. חוץ ממנו יש לנו את אלי סטרוקר, שחקנית ברודווי על כיסא גלגלים שרק ממשיכה לשבור שיאים ובצדק, כי כישרון כזה אסור לפספס, ושלל שחקנים מעולים אחד אחד.

אחרי צפייה בהצגה הזו אני יכולה להבין למה היא זכתה בפרס הטוני לחידוש המוצלח ביותר. הציון שבחרנו לתת להצגה זו הוא:

אז מה אתם עוד עושים כאן? אין מספיק הצגות שלוקחות סיכונים כאלה ומציגות קלאסיקות אהובות בצורה כזו אפלה ומעוותת. אני עפתי בשמיים מההצגה הזו ולא יכולה להפסיק לחשוב עליה עד היום, חודשיים אחרי שראיתי אותה. במהלך ההצגה תפסתי לעצמי את הראש לפחות 5 פעמים מרוב שהופתעתי לטובה וזה לא קורה לי הרבה, אז אין פה שאלה – ההצגה הזו שווה כל גרוש שתשקיעו בה.

לעמוד ההצגה

ביקורת – טוטסי Tootsie

הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק, והפעם היא הלכה לראות את טוטסי בכיכובו של סנטינו פונטנה. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

טוטסי מספר את סיפורו של מייקל דורסי, שחקן עקשן וכושל שרק מנסה למצוא עבודה בתאטרון, אך בשל האופי שלו הוא הגיע למצב שאף אחד לא רוצה להעסיק אותו. בשביל לעשות את מה שהוא אוהב הוא מתחפש לאישה בשם דורותי מייקלס ופתאום הוא משיג את ההצלחה שאליה כל כך חשק, אבל הוא  מהר מאוד מבין שקל מאוד להגיע לפסגה, אבל קשה מאוד להישאר בה.

הסיפור כנראה מוכר לכם מהסרט עם אותו השם שיצא בשנת 1982 וכל מה שיש לי לומר על ההצגה הזו היא וואו. יש על מה לבקר אותה אבל בגלל שנהניתי כל כך מתחשק לי להלל אותה יותר ויותר, אבל אף הצגה אינה מושלמת.

נתחיל בדבר הכי מוצלח בהצגה לדעתי וזה התסריט. מחזמר מוצלח מבחינתי זה מחזמר שבין השירים הקהל נהנה יותר מאשר בשירים עצמם. שיר זה משהו כיפי או מרגש או מפוצץ ולכן קל מאוד להחזיק את הקהל בקטעים האלו, אך מה שבאמת בוחן מחזמר זה הטקסט בין לבין והאם יש בכלל. ישנן הצגות רבות שאין בכלל טקסט ואם תשאלו אותי זה נורא, אבל בטוטסי תקבלו הרבה דיאלוגים וסצנות של דיבור ולא רק שירה בין השחקנים והם הורסים מצחוק. תסריט חכם ושנון עם מספיק קטעים מצחיקים ומשעשעים שמשולבים בקטעים עם עומק ונקודות חשובות להעברה, כמו מעמד האישה בעבודה והיחס השונה לנשים ולגברים.

התהליך שהדמות הראשית עוברת גורמת לכולנו לרצות שכל גבר יעבור תהליך דומה. אולי כאן אפשר למצוא נקודת ביקורת קטנה שכן יש אנשים שהרגישו שהכותבים בכוונה דחפו משפטים המבקרים את מעמד האישה בעולם אבל זה לא הרגיש להם טבעי כל כך ולא אמיתי. לי אישית זה לא הפריע וזה עדיין עשה את מה שזה היה אמור לעשות.

אך אם נשים את העלילה בצד, כל הדברים שהולכים בהפקה הזו עומדים לזכותה. התפאורה המשוגעת שממש מרגישה אמיתית בכל סצנה וסצנה ונותנת אווירה פתוחה ומוכרת בכל ההצגה. לא נשכח גם את השירים הנהדרים שמכניסים קצב ורוגע, צחוקים ודמעות, שואו ופשטות. והדבר האחרון אך לא פחות חשוב, הקאסט שחקנים הנהדר, בהובלתו של סנטינו פונטנה, שסוחטים כל טיפה של הדמות שלהם, אם זו דמות מגוחכת, דמות אדישה, דמות מרוכזת בעצמה או דמות רגישה. הם שם להעביר לכם את כל מה שאתם צריכים בשביל להנות מההצגה והם עושים את זה טוב.

משהו קטן שאולי אפשר לומר שאינו הכי מוצלח הוא שהשירים אינם זכורים היטב ברגע שיוצאים מההצגה. יצאתי והיה רק שיר אחד שזכרתי שארצה לשמוע שוב וכל השאר היו סבירים, לא בסדר גודל של צלילי המוזיקה או מלך האריות. אבל זה קורה להרבה הצגות וזה לא אומר שלא אהנה לשמוע אותם שוב, אפילו אציין שאם כבר שומעים את השירים של ההצגה אז שומעים הכל ביחד וזה ממש מרגיש כאילו חווים את ההצגה מחדש.

הציון שבחרנו לתת להצגה זו הוא:

בקיצור, תקשיבו לי ולכו להצגה הזו, לא תתחרטו. מובטח לכם ערב מהנה ביותר וצחוק שבא מהלב מהצגה מקורית ומקסימה והגיע הזמן ללכת למשהו שהוא לא מלך האריות או ויקד, אם לא חושבים?