הדוויג והאינץ' העצבני, העולה היום בהפקה פרטית של רועי דולב, מלאה בכישרון של השחקן הראשי ונגניו, אבל כל הכישרון בעולם לא מספיק טוב אם העלילה לא מעניינת והסיפור פשוט לא מושך מספיק.

עד עכשיו אני מנסה להבין מה העלילה

בשלב הראשון של הביקורות שלי אני בדרך כלל מסכמת בקצרה את עלילת המחזמר. לצערי, במקרה הנ"ל אני פשוט לא הבנתי מספיק את פואנטת הסיפור בשביל לקצר לכם אותו. אולי אפשר לעשות זאת כך – מדובר בהצגה שמועברת כהופעה חיה בה הזמר/ת הראשי/ת מספר/ת את סיפור חייו/ה, העליות והמורדות, התגליות השונות ועוד.

אני לא יודעת אם זה בגלל האלתורים הרבים של רועי דולב, הבמאי והשחקן של הדמות הראשית, אבל פשוט לא הצלחתי להבין את הסיפור. לא ראיתי את הסרט המקורי או את ההצגה המקורית בברודווי אז אין לי למה להשוות, אבל הסיפורים שסופרו באותו ערב התערבבו אחד עם השני. לא היה לי לוח זמנים ברור וזה פשוט הרגיש כמו רצף סיפורים לא קשורים זה לזה בין שירים שלא מקושרים יותר מדי לעלילה.

יכול להיות שכך אכן עוברת ההצגה המקורית ואולי בכלל הבימוי של דולב לקח את זה למקום אחר, בכל מקרה לא התחברתי בכלל. היו אפילו מקרים לא מעטים שפשוט חיכיתי שהוא יסיים עם הקשקושים כדי שנוכל להגיע לשירים.

שירים מעולים לצד תאורה מטורפת

אחד הדברים החזקים בהפקה הזו היו דווקא השירים, ובגלל זה התבאסתי כשהיו כל כך מעט בין כל כך הרבה קשקושים של הדמות הראשית. לכל שיר היה אופי משלו, הלהקה הייתה נהדרת על הבמה, רועי דולב שר נהדר ונתן הופעה מרשימה וכיפית. האפקטים הנוספים שעלו מדי פעם החמיאו לשירים והאנרגיה הייתה נהדרת, מחזמר רוק במיטבו.

מלבד זאת, מה שמאוד הרשים אותי הייתה התאורה והמשחקיות שלה לאורך ההצגה. בדרך כלל תאורה לא מושכת את העין של הצופה יותר מדי אבל כאן הרגיש שיש לה נוכחות משל עצמה ושהיא עוד דמות שזורחת על הבמה. אורי מורג עשה עבודה נהדרת והחמיא לכל שיר ושיר.

המלצות אישיות לרועי דולב

אבל בואו נדבר על הפיל שבחדר, התקלות הטכניות לאורך ההצגה. עוד לפני שהגעתי שמעתי כל מיני ביקורות שציינו תקלות סאונד, בעיות טכניות ועוד. כן, היו קצת בעיות, אבל ייאמר לזכותו של דולב שהוא התמודד איתן נהדר. הוא שיעשע את הקהל, היה כריזמטי ומאלתר נהדר והוא פשוט לא התפשר על פחות ממצוין. בכללי אני חושבת שאם הוא לא היה עוצר וממשיך כרגיל לא הייתי שמה לב אפילו למחסור באפקטים נוספים והייתי נהנית באותה המידה.

לאור זאת, יש לי כמה המלצות לרועי דולב היקר. הראשונה, תגייס לעצמך צוות הפקה חדש. אלו לא תקלות שהבמאי צריך להתמודד איתן על בסיס יומי. הפעלת קטע וידאו על מסך או טלוויזיה אמורה להיות מטופל בצורה טובה, במיוחד באולם מכובד כמו הסינמה סיטי. תקלות כאלו פשוט מיותרות ואפשר להימנע מהן.

השנייה, וכאן באנו לפרגן, תייצר לעצמך מופע משלך. אתה אוהב את הבמה והבמה אוהבת אותך. חוץ מנעלי הפלטפורמה שתמיד מרגישות שהן לא טבעיות לך, כל השאר אתה עושה ללא מאמץ. הקטעים שהכי נהניתי בהם היו דווקא הקטעים של האלתורים הרבים. אז אפשר להוציא את כל הסיפור של הדוויג מהרקע, לשים אותך במרכז עם קאברים של שירי מחזות זמר ולא צריך יותר מזה. במקום לתרגם הצגה, תכתוב אחת, אני אבוא לצפות.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

הדוויג והאינץ' העצבני מבוצע סה"כ מאוד טוב אבל הסיפור פשוט לא מושך מדי. אם הייתי הולכת למחזמר הזה הייתי הולכת בעיקר בשביל השירים המעולים וההופעה הנהדרת של רועי דולב.

לא נשמעת ההצגה בשבילכם? בקרו בעמוד מחזות הזמר בישראל שלנו או בעמוד ההצגות בישראל שלנו ותמצאו את מה שמתאים לכם!

באיחור גדול מדי סוף סוף פתחתי נטפליקס וישבתי לראות. אני לא יודעת מה בדיוק בשעתיים האלו גרם לי כל כך להתרגש אבל בערך מאמצע המחזמר לא הפסקתי להזיל דמעות.

ראו אזהרה זו – בגלל שהסרט פתוח לכולם יהיו ספוילרים בפוסט זה.

הזדהות עם הדמות הראשית מההתחלה

Tick, Tick… Boom! הוא מחזמר מאת ג'ונתן לארסון (היוצר של Rent) המבוסס בחלקו על חייו של לארסון עצמו. הוא עוקב אחר בחור צעיר שחי בניו יורק בשנות ה-90 ושואף להיות מחזאי ומלחין. בנתיים הוא ממלצר במסעדה ומנסה לג'נגל את מערכות היחסים בחייו לצד הגשמת שאיפותיו.

הסרט מתחיל וכבר על השיר הראשון הבנתי שאני שבויה. כמה אנרגיות, כמה רגשות והכל סביב התחושה הנוראית הזו – עוד מעט אני בן.ת 30 ומה כבר עשיתי בחיי? גילוי נאות, אני בת 28 וחצי ואין יום שלא עוברת לי המחשבה הזו בראש. אם לג'ונתן לארסון זה היה בהקשר של כתיבת מחזות זמר, אצלי זה פשוט בתחומים אחרים. וככה תוך חמש דקות הזדהיתי עם הדמות הראשית יותר מאשר כל מחזמר אחר שראיתי בחיי, וראיתי הרבה.

כך המחזמר ממשיך ואני יותר ויותר מזדהה, מתרגשת ונשבית בעיניים של אנדרו גארפילד. לא אשקר, שירים בסגנון של Tick, Tick… Boom! הם לא האהובים עליי. זה כמו לשיר שיר על מה שאני רואה ברחוב בלי פילטרים, לפעמים בקצב לא קצב ופשוט דומה מדי ל-Rent, מן הסתם כי זה אותו כותב (גילוי נאות נוסף, את Rent כן ראיתי בברודווי וכמעט נרדמתי משיעמום). אבל למרות זאת, עפתי על השירים, התרגשתי, תופפתי בקצב, התמסרתי.

אני חושבת שמחזמר כזה יכול לגעת בליבם של כל בחור ובחורה בסוף שנות ה-20 לחייהם ובתחילת שנות ה-30. השאיפות והחלומות שרוצים להגשים לצד השעון המתקתק אי שם מאחורי הראש. הלחץ לתמרן בין אלו לבין האנשים שאנחנו אוהבים, המשפחה שאנחנו רוצים להקים והבעיות העמוקות בחברה המקיפה אותנו. פעם זה היה איידס והיחס לקהילה הגאה, והיום? לא חסר.

במאי אחד ושחקן אחד זה כל מה שצריך

מי שלא יודע.ת, את הסרט מחזמר ביים לין מנואל מירנדה, היוצר של המילטון. זו הפעם הראשונה שהוא מביים, והוא בחר את הפרויקט הזה בגלל חיבור עמוק למחזמר. הוא אפילו שיחק בו, בגרסת הבמה שלו המורכבת משלושה שחקנים בלבד, בניו יורק בשנת 2014. זו בתכלס הפעם הראשונה שהתודאתי למחזמר שנקרא Tick, Tick… Boom! ומירנדה, כמו שהוא תמיד, הוא גאון. אני לא מבינה גדולה בבימוי קולנוע אבל הזוויות, הדקויות, הפרטים הקטנים, הריקודים כשצריך והעמידה כשצריך, הסלו מושן ליד ההומאז'ים למחזות זמר אחרים. מירנדה עשה עבודה מופלאה, מההתחלה ועד הסוף.

אבל כל זה לא היה שווה כלום בלי אנדרו גארפילד. הוא פשוט שחקן נשמה, שחקן שחי את הדמות והופך לדמות במהלך כל הסרט. הוא שר נהדר, לא טוב מדי ולא גרוע מדי, בדיוק כמו לארסון עצמו. הוא נורא הזכיר אותו פיזית והוא ריגש בעוצמות שלא חוויתי כבר הרבה זמן בסרט מחזמר, הרגשתי שאני זוכה לחוות את לארסון על המסך. אהבתי אותו לפני ועכשיו אני מעריצה את העבודה שלו. הוא ג'ון של הסרט כמו שלארסון היה ג'ון של המחזמר.

בגלל שצפיתי בכל כך הרבה מחזות זמר וסרטים מוזיקליים נורא קשה להרשים אותי. נורא קשה לגרום לי פשוט לצפות ולא להתחיל לחשוב על איך הייתי עושה את זה אחרת או באיזה מחזמר אחר היה אלמנט שהיה עובד יותר טוב כאן. ב-Tick, Tick…Boom! לא חשבתי על כלום. הייתי שם, יחד עם ג'ון וסוזן ומייקל. בכיתי כמו שלא בכיתי באף סרט מחזמר, התרגשתי כמו שלא התרגשתי באף סרט מחזמר.

אם הסרט, הבימוי והשחקן הראשי לא זוכים בפרס האוסקר אני סוגרת את הבלוג.

נ.ב. – מתה על ונסה האדג'נס, אבל לא הבנתי למה היא הופיעה כל כך הרבה בטריילר כשהתפקיד שלה די משני ולא משמעותי למדי. עדיין היא הייתה מקסימה ומתוקה כהרגלה.

נ.ב.2 – כמה כיף היה לראות את כל ההופעות של שחקני ברודווי ותיקים וחדשים כאחד. התרגשתי מכל הופעה, גם אם זה היה לרגע קטן אחד.

"התחנה" של תיאטרון חיפה מציגה סיפור מקסים ומרגש, צוות שחקנים מוכשר ומגוון ומחזיקה מספר רקדנים חזקים. אבל יחד עם כל אלו לא יכולתי שלא להרגיש תחושת פספוס לאורך המחזמר.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

נרטיב מעניין ומגוון לנושאים כבדים

מחזמר "התחנה" עוקב אחר קבוצת חיילים לאחר קורס כתבי צה"ל. בעוד הם טריים ומלאי מוטיבציה, הם נתקלים בתקופה לא קלה, תקופת ההתנתקות מגוש קטיף. כל אחד מהם מתמודד עם המצב בדרכו שלו, האם הם יצליחו לשרוד בתחנה?

בואו נודה באמת, כשיש מחזמר שמדבר על פוליטיקה בדרך כזו או אחרת זה מסוכן. אולי הם יצאו ימניים מדי, אולי שמאלנים, אולי יעליבו צד אחד, אולי יעליבו צד אחר. אם יש משהו שדפנה אנגל ושי להב הצליחו לעשות זה לדבר על נושא קשה וכבד כמו ההתנתקות בצורה מעניינת ומכבדת אבל לא מכבידה. השילוב העדין של הצד הצבאי וזה שמקשיב לפקודות ליד הצד המאמין וזה שמעביר רגשות היה מצוין. גם השילוב המעניין של מתנחל וערבייה והצגת המחבל היהודי, נושא שלא מדובר עליו ביום יום יותר מדי, הועבר בצורה מכבדת ועדינה.

הנושא הזה כל כך עמוק ומעניין שהיה לי ממש חבל כשחלק מההצגה התמקדה בנושאים שוליים כמו החיילת הבוגדת או זו שרק רוצה לבלוט. הרגיש ששני היוצרים לא ידעו את מי להפוך לדמות משנית, וכך יצא שיש לנו יותר מ-10 סיפורי משנה, כאלו שבשעתיים וחצי לעולם לא נספיק להתחבר אליהם ולרדת לעומקם. ממש ראש גדול פוגש את העונה השלישית של השיר שלנו, אבל כאן אין לנו 50 פרקים לכל עונה, יש רק דקות בודדות לכל סיפור.

אני חושבת שיש כאן פספוס ענק מצידם של הכותבים, ובסופו של יום אם יבוצע חידוד של המסרים והורדת כמה מעלילות המשנה הלא מעניינות המחזמר הזה יכול להיות משמעותית הרבה יותר טוב.

סולו אחרי סולו אחרי סולו

המחזמר הינו מחזמר "Jukebox" במונחו האמריקאי, או במילים אחרות הוא מסתמך על שירים של אמנים אחרים ואין בו שירים מקוריים. כלומר, כלל שירי ההצגה הינם שירים שבוצעו על ידי מיטב אמני ישראל, ממש כפי שתצפו לשמוע בתחנת רדיו ישראלית.

חלק מהשירים נכנסו בצורה מושלמת במהלך העלילה, בעיקר בקטע הראשוני של הכרת הדמויות והאופי של כל אחת, אחד הקטעים החזקים במחזמר. היו גם כמה נאמברים מאוד יפים ומרגשים, כמו הדואט של "ים הרחמים" או "שיר תקווה" (אפילו שהיה שם מקום להחליף את המושא לאישה במקום גבר). אך לצד זאת שירים רבים הרגישו תלושים מהמציאות ולא מקושרים כלל לעלילה, וגם אם כן היו מקושרים במעט הם לא קידמו אותנו לשום מקום.

מלבד החיבור של השירים לעלילה, במהלך המחזמר נוכחנו ליותר מדי סולואים. ברוב מחזות הזמר אפשר לצפות לשיר סולו אחד על כל 3-4 שירי להקה או דואטים מטורפים. כאן תוכלו לצפות ליחס ההפוך, כאשר כמות הסולואים הייתה כל כך גדולה שבשלב מסוים תהיתי למה השקיעו בקאסט כזה גדול ובמה כזו ענקית? הזמר עמד לבדו על הבמה, אולי בליווי של רקדן אחד או שניים ופשוט נע מצד לצד או אפילו עמד ללא תנועה. איפה היצירתיות? איפה היציאה מחוץ לקופסא?

יחד עם זאת, אציין שהביצועים עצמם מפי השחקנים היו נהדרים, במיוחד אלון אופיר, דפנה דקל, עידו קולטון ודניאל מורשת. אתן גם ח"ח לכוריאוגרפיה המצוינת ולרקדנים שהיו מבריקים כשכן נתנו להם לעלות לבמה, על אף חוסר אחידות שתמיד מפריעה לי אבל זאת אני.

במה לשחקנים צעירים

אני יכולה לכתוב ולהלל פה את הצוות הבכיר יותר בהצגה, מדפנה דקל המהפנטת ועד אלון אופיר המצוין, אבל מתחשק לי הפעם לשים דגש על הקאסט הצעיר יותר, זה שלא בטוח ששמעתם עליהם עד כה.

נתחיל מדניאל מורשת, שביסס עצמו בעולם הילדים כבר מזמן ועכשיו אט אט מבסס עצמו בעולם התיאטרון. מורשת היה מבריק בתור המתנחל החלוק, וגם מהשורה האחרונה באולם הענקי יכולתי לחוש את הקונפליקט והכאב שנגרמים לו מהסיטואציה. הוא נתן הופעה מרהיבה ואני לא יכולה לחכות ולראות אותו על במות נוספות.

לידו, תימור כהן בתפקיד הערבייה שיודעת את התנ"ך יותר טוב ממרבית החילונים שבינינו. לא הכרתי אותה לפני כן, ובעקבות העונה האחרונה של הכוכב הבא אפשר לומר שמדובר בואלרי חמתי של התיאטרון. היא הייתה מדויקת, שרה נהדר והציגה אותנטיות מרגשת על הבמה.

בתור המפתיע של הערב נמצא עידו קולטון, שנתן את הביצועים הכי יפים במהלך המחזמר. גם אותו לא הכרתי אותו וכל כך התרשמתי שאני חייבת שכולם יכירו אותו בשמו וילכו לראות את ההופעה הנהדרת שלו על הבמה, על אף שהוא שיחק את הדמות שאף אחד לא הבין את מטרתה ועלילתה.

ואחרון חביב, דביר מזיא האהוב עלי מכל, עוד מימיו ביורם לוינשטיין. הוא היה מקסים וחביב על הבמה, שר נהדר והכניס קצת רוח ותמימות להצגה מלאה בפוליטיקה וקונפליקטים.

מחזמר לא רע, אבל הוא היה יכול להיות מצוין

המחזמר לא רע, בסוף מדובר בשירים שכולנו אוהבים, אבל הוא גם לא מדהים, רחוק מזה. הוא סיפק כמה רגעים מצוינים ומרגשים, הביא סיפור מיוחד ומגוון והעיבודים לשירים היו נהדרים, אבל רציתי וציפיתי ליותר. ציפיתי לפיצוץ במיוחד לאור הפוטנציאל הגלום בצוות ההפקה והיצירתיות שפשוט לא התבטאה כאן מספיק.

אני לא אוהבת לקטול ככה מחזמר חדש וטרי, במיוחד כשהיוצרים הם ישראליים, אבל כששמים אותו לצד מחזות חדשים כמו "רינגו" של תיאטרון הקאמרי או "אפס ביחסי אנוש" של בית ליסין אי אפשר שלא לבקר. חסרה כאן עבודת חידוד מצד העלילה והתפרעות מצד הבימוי והבמה, הכל כדי להדגיש את השחקנים שעושים עבודה מדהימה.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

סה"כ המחזמר לוקה בחסר בחלקים מסוימים, אבל אם מתחשק לכם משהו פשוט עם שירים מוכרים בעיבודים חדשים וקאסט חדש ומרענן, זה המחזמר בשבילכם.

לא הכרתי את סטיבן סונדהיים אישית, אפילו לא הייתי מודעת שהוא זה שכתב כמה מהמחזות זמר שאני מכירה, חלקם אוהבת חלקם פחות.

לא הכרתי את סטיבן סונדהיים אישית, אבל הרגשתי כאילו אני כן. לא העזתי לפתוח את כל הכתבות והסרטונים מיום מותו, הדחקתי זאת עד היום.

לא הכרתי את סטיבן סונדהיים אישית, ועכשיו גם לעולם לא אכיר.

לפני כמה ימים אגדה הלכה לעולמה בגיל 91. לפני כמה ימים כל עולם התיאטרון הוריד ראש, לבש שחורים והתאבל על הלכתו של אדם שהשפיע על מאות, אלפי, מיליוני אנשים בחייו. הפוסט הזה הוא לזכרו, להזכיר לכולנו מה הוא השאיר מאחור וכמה הוא תרם לעולם שכולנו אוהבים, עולם התיאטרון.

סטיבן סונדהיים היה חלק מכתיבת 19 מחזות זמר בחייו, אבל אציין רק את המפורסמים והאהובים ביותר.

סיפור הפרברים West Side Story –

אי שם, בשנת 1957, סונהיים כתב את המילים לשירי המחזמר המפורסם על שתי קבוצות יריבות וסיפור אהבה גדול מהחיים. לאונרד ברנשטיין כתב את הלחן ויחד יצאו שירים כל כך טובים שהם מחזיקים עד היום עם מאות עיבודים שונים. העיבוד האחרון יצא ממש היום בארה"ב בבימויו של סטיבן שפילברג.

ג'יפסי Gypsy –

רק שנתיים אחרי ההצלחה הקודמת, בשנת 1959 יצא המחזמר הגדול מהחיים שבו סונדהיים כתב את השירים יחד עם ג'ול סטיין. לא כולם אולי מודעים למחזמר הנהדר הזה, אבל חובבי תיאטרון מושבעים יכירו את ההפקות הגדולות בכיכובן של ברנדט פיטרס או אפילו אימלדה סטאונטון. הגרסה האחרונה אפילו הועלתה בנטפליקס של בריטניה בימים האחרונים.

קומפני Company –

בשנת 1970 עלה המחזמר הפשוט הזה, על בחור רווק ו-6 זוגות חבריו הנשואים. המחזמר לא מזמן קיבל עיבוד מחודש שבו שיחקו עם מין הדמויות והנטיות המיניות שלהן וממש הופיעו עם מחזמר חדש, שעדיין רץ בניו יורק. לאחר צפייה בגרסה מצולמת בכיכובו של ניל פטריק האריס בהחלט ניתן לראות כמה המחזמר הזה מדהים.

סוויני טוד Sweeney Todd –

בשנת 1979 סונדהיים כתב את כלל השירים למחזמר על הספר הקטלני. בהמשך המחזמר קיבל גם עיבוד לסרט בכיכובו של ג'וני דפ ורק המשיך את ההצלחה הענקית שלו.

מתגלגלים Merrily We Roll Along –

מחזמר שיצא בשנת 1981 ומדגיש את הייחודיות של סונדהיים בשיריו. לאחרונה הוכרז שתצולם גרסה קולנועית למחזמר בכיכובם של בן פלאט וביני פילדשטיין והיא תצולם לאורך 20 שנה, תקופת הסיפור של המחזמר.

ראשון בפארק עם ג'ורג' Sunday in the Park With George –

עוד אחד מהקלאסיקות המצוינות של סונדהיים שעלתה לראשונה בשנת 1984. מדובר במחזמר אהוב מאוד שחוזר לתיאטרון הרבה, כאשר ההפקה האחרונה הייתה בכיכובו של ג'ייק גילנהול.

אל תוך היער Into the Woods –

עוד מחזמר אגדי עם הסגנון המיוחד של סונדהיים בשיריו שיצא בשנת 1987. המחזמר אהוב מאוד בקרב חובבי סונדהיים וקיבל גם הוא גרסה קולנועית בכיכובם של מריל סטריפ, אמילי בלאנט ועוד.

מתנקשים Assassins –

מחזמר יחסית חדש, עלה רק בשנת 1990, וזכה להצלחה רבה בעיקר בקרב אוף ברודווי. האיזכור הכי פופולרי שהמחזמר קיבל או בסדרה The Politician של נטפליקס, בה אחד משיריו זכה לקאבר מעת בן פלאט וזואי דוטש.

יש עוד כל כך הרבה יצירות מצוינות של הכותב המוכשר, אבל לכסות את כולם בפוסט אחד זה פשוט בלתי אפשרי.

נזכור אותו, נודה לו על כל מה שהוא נתן לנו ונדע ששמו יהיה חרוט בעולם התיאטרון לנצח.

תיאטרון הבימה החזירו קלאסיקה ישראלית כיפית ואנרגטית. ההפקה יפיפייה מכל הבחינות ומומלצת לכל המשפחה ללא תלות בגילאים!

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

קלאסיקה ישראלית וטובה

הכבש השישה עשר, מאת יהונתן גפן ועל בסיס שיריו וספריו, עוקב אחרי קבוצת ילדים המחפשת אחר חבריהם הנעלם, דניאל. במהלך החיפושים, הם נכנסים לגן הישן שלהם, ועוברים מסע התבגרות לאורך לילה אחד בגן סגור.

המחזמר ילדים הזה הוא דוגמא נהדרת להצגה שכל המשפחה יכולה ללכת ביחד ולהנות. עם שירי ילדות מוכרים לכולנו, ליאור רונן עשה עיבודים יפייפיים שמחדשים למבוגרים שבינינו ומגלים עולם חדש לילדים שבינינו. הקאסט שר נהדר, מותיקי הבמה נדיר אלדד, רוני מרחבי, שירן הוברמן ועוד ועד החדשים על הבמה – שירה לוי ואור עמרמי ברוקמן.

סיפור הילדים מקסים ונחמד, וגם כצופה בוגרת נהניתי מהצפייה, אפילו בקטעי המשחק הילדותיים, בעיקר בזכות השחקנים הנהדרים שליהקו להפקה. רוני מרחבי עם היופי העדין שלה, שירן הוברמן עם קטעי הקומדיה ההורסים שלה, נדיר אלדד שהאמנתי שהוא ילד אפילו שהוא עבר את ה-40, אליעד סודאי המוביל, שירה לוי התמימה והעדינה ועוד. כל השחקנים נראו כישות אחת הפועלת ביחד בריקודים, בשירה ובמשחק. הם היו אחידים, החמיאו אחד לשני, שיחקו זה מזה והיה כיף לצפות בכזו כימיה על הבמה.

הרמוניה מושלמת למעט צלע אחת

היחידי שנראה כעוף בלהקת דגים היה אור עמרמי ברוקמן הצעיר. שלא תטעו, הוא שר נהדר, הוא לא סתם קיבל את הבמה להפגין את קולו המופלא ולהוכיח שהוא פרפורמר ענק. מה הבעיה? לא מדובר בהופעת שירה, מדובר בהצגה. אור לא שיחק, הוא הופיע, ולי בתור צופה בוגרת זה הפריע מאוד. כל פעם שהיה לו טקסט, כל שיר שהוא השתתף בו, הרגיש כאילו הוא לא חלק. מה שמצחיק זה שמבין כל הקאסט הוא הכי קרוב לגיל הדמות, אבל אולי דווקא זה מה שמונע ממנו להשתחרר ולהתנהג כמו ילד בן 6.

אני חושבת שיש לו פוטנציאל, הוא פשוט צריך לעבור כמה שיעורי משחק, ללמוד להשתחרר ולשחק אותה ילד. לא לעלות בתור אור הזמר, אלא אור השחקן ואם הוא ילמד לעשות זאת אני צופה לו עתיד מזהיר בעולם התיאטרון ובמיוחד בעולם מחזות הזמר.

שעה וחצי של כיף

בסך הכל, ההצגה הזו נהדרת וכיפית בטירוף. הכוריאוגרפיה של אביחי חכם נהדרת, במיוחד השיר עם הקוביות הדורש יכולת סינכרון פנומנלית והשחקנים עושים זאת בצורה נהדרת. התפאורה של אדם קלר יפיפייה עם כמות פרחים מטורפת על הבמה והיא משרה אווירה שמחה וצוהלת. היה אנרגטי, היה נוסטלגי והיה לי כיף, אפילו שמדובר בהצגת ילדים ואני כבר לקראת שנות ה-30 שלי.

זו לא הצגה חדשה, היא קיבלה כמה וכמה הפקות שונות במהלך השנים, אבל יש סיבה מוצדקת לכך. היופי הוא שבכל הפקה חדשה ההצגה מקבלת חיים חדשים, אופי שונה ועיבוד יצירתי ומיוחד. כל אנשי ההפקה עבדו ועכשיו הם יכולים לקצור את הפירות, כי אני צופה שההצגה תרוץ להרבה זמן.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

אם יש לכם ילדים, אתם ללא ספק תהנו מההצגה הזו. אם אין לכם ילדים, תשאילו אותם מחבר, שכן, קרוב משפחה, או שתגיעו לבד ותהנו ככה או ככה.

לקניית כרטיסים