קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לעשרה ימים לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- Jersey Boys (ג'רזי בויז):

המחזמר ג'רזי בויז מספר את הסיפור של פרנקי וואלי ולהקתו ארבעת העונות (Frankie Valli and the Four Seasons). אנו נחשפים לתחילתה של הלהקה, פריצתם לתודעה של העולם עם השירים המפורסמים שלהם ועד להתפרקות הלהקה ולאן פנה כל אחד מחבריה.

אל המחזמר הגעתי בטעות, ממש ככה ובספונטניות. לא תכננתי ללכת אליו ואני בדר"כ נגד מחזות זמר המציגים פשוט אלבומים ושירים של זמר מפורסם או להקה, כמו מאמה מיה, אמריקן אידיוט וג'רזי בויז.. אבל הופתעתי ואני די שמחה שהמחזמר הצליח לחדור אל הלב שלי ושל שאר האנשים בקהל.

אז מה עשה את ההצגה לכל כך מוצלחת בשבילי? ובכן, בראש ובראשונה, הכרתי את מרבית השירים וכמובן שאהבתי את כולם, אבל הדבר הכי טוב היה שזה לא הרגיש כמו הופעה של הלהקה על הבמה. כל שיר היה עד דקה ואז ישר עברו לשיר הבא או לסצנה הבאה. לא התעכבו על שירים לא מעניינים והשירים היחידים ששרו במלואם היו שניים או שלושה מהשירים הכי מפורסמים של הלהקה שכל אדם בעולם מכיר כמו "I Love You Baby" ו-"My Eyes Adore You". לא רק שהשירים היו קצרים וקולעים, הם השאירו לך טעם של עוד ככה שלא רצית שהם יגמרו.

דבר נוסף שאהבתי מאוד בהפקה היה הבימוי והתרגום של הסיפור המורכב הזה לבמה. הרי מדובר בארבע עונות וכך היה גם בהצגה- ארבע עונות שכל חבר להקה מספר את הצד שלו באחת מהעונות. כך הקהל חווה את דעתו האישית של כל אחד ואחד מחברי הלהקה בתקופה שהייתה משמעותית בשבילו בדרך כזו או אחרת. התרגום הזה נתן לכל חבר להקה את ההזדמנות שלו לזרוח והזרקור לא היה רק על פרנקי וואלי כמו שהרוב יצפו.

בנוסף, במהלך ההצגה השחקנים היו אלו שהכניסו והוציאו את התפאורה והייתה תנועה כל הזמן מה שממש השאיר את הקהל ערני ונתן תחושה של עבודה שאני אישית ממש אהבתי. העובדה שהקאסט לא נח ו"עשה את העבודה הקשה בעצמו" סוג של הכניסה את הקהל לאווירה המתאימה שכן חברי הלהקה הגיעו לאן שהגיעו דרך עבודה קשה ללא קיצורי דרך…ממש כמו בהצגה. עוד אציין שלעיתים התפאורה הייתה מאוד פשוטה אך העבירה את המסר בצורה נהדרת, למשל כשהלהקה הופיעה באחת מההופעות הגדולות שלה השחקנים היו עם הגב לקהל וכל מה שהיה על הבמה היו אורות שזהרו על השחקנים ועל הקהל וממש נתנו תחושה של הופעה חיה.

אציין גם שעוד חלק בבימוי שממש אהבתי היה שחברי התזמורת היו מדי פעם על הבמה, לרוב כחלק מההופעות של הלהקה עצמה. העובדה שהם עלו למעלה הוסיפה המון ונתנה תחושה שאכן אנו חווים את התפתחות הלהקה מול עינינו ושזה לא סתם טריק עם תזמורת מוחבאת או פלייבק. אני תמיד נהנית לראות איך משלבים את הנגנים בהצגה ונותנים גם להם קצת במה.

עוד רובד שהוסיף להצגה היה הצבעוניות של הבמה. על הבמה מעל השחקנים היו מסכי ענק שתמיד ציינו באיזו עונה אנו נמצאים והציגו איורים שונים שהתאימו לתקופה ולשירים. החלק היפה היה שכל התלבושות, המסכים והתפאורה התאימו צבעים ונתנו לקהל תחושה של חמימות והשאירו אותם בעניינים.

מבחינת השחקנים, אהבתי את כולם וכולם היו נהדרים. לא היה אחד שבלט מעל השאר במיוחד אבל זה דווקא משהו טוב בהצגות, שכולם שווים באותה מידה וככה הם נראים כמשפחה על הבמה.

לסיכום, ההצגה הייתה נהדרת, קלילה וכיפית ומומלצת ביותר למי שאוהב את הלהקה וגם למי שלא מכיר אותה. הייתי ממליצה לעבור קצת על השירים כדי שלא תהיו משועממים ותהנו ממנה יותר. ההצגה הזו הוכיחה לי שלפעמים הצגות שמבוססות על להקות לא תמיד יהיו גרועות וירגישו כמו הופעה חיה על הבמה.

לעמוד ההצגה

התמונה הנ"ל מתארת את זווית הראייה מהכיסא בו ישבתי (מיקום מדויק באולם ניתן לראות בתמונה למטה). כפי שניתן לראות ישבתי יחסית מאחור ולכן ממש מעט מהבמה הייתה מוסתרת (החלק העליון איפה שהיו מסכי הענק). חוץ מזה שלפעמים לא ראיתי את כל המסך הראות הייתה נהדרת ויכולתי לצפות בהצגה בהנאה מרובה ללא הפרעות.

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לעשרה ימים לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- Les Misérables (עלובי החיים):

המחזמר עלובי החיים הינו מחזמר מפורסם וותיק במחוזות ברודווי והווסט אנד. המחזמר מבוסס על הספר של ויקטור הוגו עם אותו השם, ומתרחש בצרפת במחצית הראשונה של המאה ה-19. המחזמר עוקב אחר ז'אן ולז'אן, אסיר משוחרר לאחר ששירת שנים כעבד בשל גניבת לחם. לאחר שחרורו ולז'אן אינו מצליח לשקם את חייו ולכן משנה את זהותו ומתחיל מחדש תחת זהות בדויה, בעוד סוהרו לשעבר ז'אבר מחפש אחריו ורודף אותו עד סוף ימיו. התקופה הינה תקופה קשה בצרפת, כאשר רמת העוני גבוהה והזנות בעלייה. יום אחד ולז'אן, שהצליח להתבסס מחדש, פוגש בפנטין הגוססת, אישה צעירה שנפלה לזנות, ומבטיח לשמור על ביתה קוזאט. שנים לאחר מכן, כאשר קוזאט כבר אישה צעירה הם נקלעים למהפכה הרפובליקנית שבצרפת שם היא פוגשת ומתאהבת במריוס, סטודנט פריזאי צעיר. מריוס מתאהב בה חזרה ופוגע בחברתו הטובה, אפונין, המאוהבת בו עד מאוד ומתקשה לראותו רודף אחר מישהי אחרת.

אז אני אודה ואומר שלפני שהלכתי לראות את ההצגה לא ידעתי עליה כלום. חוץ מכמה שירים שהכרתי לפני כן ושמות של כמה מהדמויות לא היה לי מושג מי נגד מי, מי רע ומי טוב ומה הלך ההצגה. אבל…..הופתעתי ולטובה. אבל בואו נפרק את ההצגה המורכבת הזו לחלקים.

נתחיל בעלילה המסובכת שעוברת על פני כמה תקופות שונות. במהלך המחזמר אנחנו נחשפים לדמויות רבות, כאלו שנשארות רק בתקופה אחת וכאלו שמתפתחות על פני כמה תקופות, כמו קוזט ואפונין שאנו פוגשים אותן כילדות ובסוף ההצגה הן כבר נשים צעירות. ריבוי הדמויות לפעמים מקשה לעקוב אחר העלילה אבל את הדמויות המרכזיות הקהל לא שוכח ומצליח להבין מה קורה עם כל אחת ואחת מהן.

נמשיך עם האפקטים והתפאורה שלא היו חזקים במיוחד, אולי בגלל שמדובר בהצגה שאינה דורשת יותר מדי ואולי כי פשוט הם הסתמכו על הסיפור והשירים. במרבית השירים התפאורה מאוד פשוטה, התלבושות לאורך כמעט כל ההצגה הינן פשוט סמרטוטים שזרקו על השחקנים כחלק מהסיפור ואין יותר מדי אפקטים שכן אין בדיוק למה להכניס אפקטים סתם. מרבית השירים מועברים על במה כמעט ריקה ומדי פעם הוסיפו שולחן או כיסא כי השיר עכשיו מתקיים בפאב או בחדר סגור.

מבחינת השחקנים, ובכן לא הכרתי אף אחד מהם ולכן באתי בלי ציפיות ובלי שאיפות מוקדמות. לא חושבת שהיה אחד שבלט בצורה מטורפת כי כל ההצגה מתקדמת כל כך מהר שלפעמים קשה פשוט להתעכב על שחקן שריגש אותך במיוחד. כל השחקנים היו נהדרים ופנטסטים ואין לי משהו מיוחד לציין עליהם כי הם פשוט באו ועשו את העבודה שלהם, ועם שירים מרגשים כמו אלו קשה לא להיות מדהימים על הבמה. אציין גם שישבתי כל כך רחוק שלא ממש זיהיתי את הפרצופים של השחקנים והדרך היחידה לזהות מי זה מי הייתה באמצעות התלבושות שלהם.

בתור הצגה שכל העלילה מועברת בה בשירים, לא סבלתי כל כך. אחרי חוויה לא כל כך טובה בהצגה המפורסמת RENT שגם היא מועברת כולה בשירים לא הכי התלהבתי מכך כשגיליתי אחרי רבע שעה במחזמר שכנראה אני עומדת לשבת שעתיים וחצי ולצפות בבלדה אחרי בלדה. אבל למזלי את חלק מהשירים הכרתי ככה שהיה נחמד יותר ובכללי אלו שלא הכרתי היו מרגשים ונוגעים בקהל עמוק בלב, אפילו שלפעמים לא הבנתי מה השחקנים שרים.

לסיכום, ההצגה הייתה מאוד נחמדה והפתיעה אותי מאוד. סה"כ נהניתי לצפות בה אפילו שהיא הייתה די ארוכה ומייגעת לפעמים. ניסיתי אחרי זה לצפות בסרט אבל פשוט לא הייתה לי סבלנות. כנראה שיש לי סיבולת רק להרצה אחת מלאה של עלובי החיים ועכשיו אני רק אקשיב מדי פעם לשירים האהובים עליי. מה שכן, ממש בימים אלו החלה ההפקה הישראלית ואותה אני ממש ארצה לבדוק, במיוחד אחרי שראיתי את ההפקה בברודווי.

לעמוד ההצגה

התמונה הנ"ל מתארת את זווית הראייה מהכיסא בו ישבתי (מיקום מדויק באולם ניתן לראות בתמונה למטה באדום בחלק הכחול). כפי שניתן לראות ישבתי ביציע בכיסא הכי צדדי. הראות הייתה מוגבלת והיה שיר שלם שלא ראיתי את השחקנית כי היא עמדה באחורי הבמה בצד שמאל, בדיוק איפה שהעמוד נמצא. אבל ראיתי מספיק וסה"כ לא חושבת שפספסתי יותר מדי מהמחזמר.

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לעשרה ימים לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- Waitress (מלצרית):

מלצרית הינה הצגה שעוקבת אחרי ג'נה, אופה מוכשרת במיוחד שעובדת בדיינר שכונתי יחד עם שתי חברותיה. ג'נה תקועה בנישואים לא מאושרים וכובלים ומרגישה שאין תקווה כאשר היא מגלה שהיא בהריון מבעלה. יחד עם חברותיה והרופא החדש שלה ג'נה מגלה צד חדש בחייה ומתחילה לחשוב על כיוונים חדשים שבחיים לא חשבה עליהם.

את ההצגה הזו ידעתי עוד מראש שאין מצב שאני לא הולכת לראות אותה, במיוחד שכל הקאסט המקורי עדיין נמצא בהפקה. מדובר בהצגה שחקרתי כבר לפני כן, הכרתי את מרבית השירים והשחקנים וראיתי את הסרט עליו ההצגה מבוססת. ההתרגשות לקראת, במהלך ואחרי ההצגה רק התגברה ועד היום כשאני חושבת עליה הלב שלי מתרגש וקופץ מראש אושר. אז למה כל כך נהניתי?

נתחיל בעיקר ההצגה ובמה שעושה אותה מיוחדת מכל השאר- השירים. שרה בארילס כתבה את כל השירים בעקבות הסרט "מלצרית" וכל שיר יותר טוב מהשני. השירים מלאי אופי וכריזמה והם מעבירים את כל הרגשות שמתחוללים בתוך השחקנים והופכים את ההצגה הזו ממחזמר רגיל למחזמר יוצא דופן. אין לי ספק שבארילס הייתה זוכה בפרס הטוני על המוזיקה אם היא לא הייתה מתמודדת מול המילטון, שזכה בעיקר בגלל החידוש של הבאת ראפ למחזות זמר. אז אם אתם רוצים לשמוע סיפור דרך שירים אתם יכולים פשוט להוריד את כולם ולהקשיב להם שיר אחר שיר ותבינו את הסיפור מבלי לראות את הסרט או את ההצגה בכלל, ותתרגשו כאילו הייתם שם באולם יחד עם הקהל.

הדבר השני שעושה את המחזמר הזה לכל כך מוצלח הינו הקאסט המוכשר שהביאו לכל תפקיד ותפקיד. נתחיל בתפקיד הראשי- ג'סי מיולר בתור ג'נה. אז למי שלא חקר (ואני מניחה שרובכם) ג'סי הינה שחקנית מוכשרת בטירוף שזכתה בטוני על הופעתה כקרול קינג בביוטיפול. יש לה קול מיוחד ומגוון שנכנס אליכם ללב כל פעם שהיא שרה מילה או שתיים. בשביל שהשירים של בארילס יהיו כאלה מוצלחים צריך להביא זמרת שתוכל להעביר את כל הרגשות והיופי שיש בהם, ואין יותר מתאימה ממיולר עצמה. אם אתם רוצים דוגמא מספיק שתשמעו את השיר "She Used To Be Mine" בביצועה ותבינו למה אני מתכוונת. יש לציין גם שהתפקיד אינו קל שכן מדובר בסיפור קשה על אישה כלואה ואומללה שאינה מצליחה למצוא מפלט מנישואיה הכובלים, אבל ג'סי התמודדה איתו נהדר ונתנה הופעה מדהימה. חוץ מג'סי שאר הקאסט מוכשר ונהדר אך אציין רק את שני השחקנים הקומיים הראשיים- דרו גלינג ששיחק את הרופא וכריסטופר פיצג'רלד ששיחק את אוגי, בחור שמתאהב קשות בדאון- אחת המלצריות בדיינר ואחת מחברותיה של ג'נה. שניהם הפגינו יכולות קומיות נהדרות בשילוב רגש ועומק בדמויות שלהם, יחד עם יכולות ווקליות נהדרות שהתפקידים שלהם מצריכים. לא חושבת שיכלו למצוא ליהוק טוב יותר משניהם לתפקידים הללו.

בנוסף, החלק שבאמת הפך את ההצגה למשהו שבחיים לא ראיתם היה הבימוי והאפקטים במחזמר. כשלוקחים סיפור כזה מורכב, שמבוסס על סרט נהדר, צריך להתייחס אליו בעדינות וברגש. כך עשתה דיאן פאולוס, שביימה גם את למצוא את ארץ לעולם לא, בהצלחה רבה. אתחיל ואציין שבמהלך רוב ההצגה התזמורת הייתה ממוקמת על הבמה ממש כחלק מהדיינר, כאשר התפאורה הייתה משולבת יחד איתה. למשל, את חלק מהעוגות שהם מוכרים בדיינר הם מיקמו מעל הפסנתר הראשי של התזמורת, במהלך אחד השירים האיטיים הגיטריסט עלה והתהלך על הבמה ממש כאילו זה הוא בוידאו קליפ ולא במחזמר ועוד. כל המחזמר היה נראה אחרת לגמרי ומאבד מהקסם שלו אם התזמורת הייתה מוחבאת מתחת לבמה. כך, לדעתי, המחזמר היה יותר נגיש, יותר אותנטי ונתן תחושה של קירבה גם בין חברי ההפקה וגם בינם לבין הקהל. זאת ועוד, היו בסה"כ כשישה חברי אנסמבל ובמקום נאמברים מפוצצים וריקודים מפוארים לורין לאטארו, הכוריאוגרפית, נתנה להם תנועות מינימליסטיות וקטנות כך שתשומת הלב לא נמשכה אליהם אוטומטית ונשארה בסיפור ובצוות השחקנים הראשיים. כך, המחזמר נותר פשוט וצנוע עם לב ענק ועומק שאין כמותו.

ולבסוף, פאולוס עשתה עוד שני דברים שממש מצאו חן בעיניי. ראשית, היא הכניסה את כל הקהל להווי של דיינר של עוגות עוד לפני שהם התיישבו בכיסאות. במסדרון, בדרך לאולם, היה ריח מאוד חזק של עוגות, קינמון, שוקולד, דובדבנים, מנגו ועוד. הריח היה עוצמתי והכניס את כולם לתחושה כיפית ומנחמת (ורעבה). שנית, אם ראיתם את הסרט ישנם קטעים רבים בהם ג'נה ממציאה עוגה חדשה. בסרט הם מצלמים פאי שמכניסים אליו מוצרים שונים ומראים כיצד היא מכינה את העוגה. השאלה היא- איך הופכים את הצילום הזה למשהו מעשי בהצגה? אז פה פאולוס הפגינה גאונות ושילבה את חברי האנסמבל יחד עם מיולר ויצרה רגעים מגניבים ומיוחדים שמשתווים לרגעים בסרט. יש לציין גם שבמהלך כל ההצגה הם משתמשים בחומרים אמיתיים (או לפחות כאלו שנראים אמיתיים) כמו סוכר או קמח, כך שזה ממש נראה כאילו הם מכינים את העוגות בזמן אמת (אבל לא באמת כן?).

אסכם ואומר שזה רשמית נמצא בראש הרשימה שלי, ואחרי שראיתי את למצוא את ארץ לעולם לא נראה לי ששניהם מתחרים על המקום הראשון. המחזמר הנ"ל פשוט, צנוע, נוגע ללב ועמוק ואי אפשר להישאר אדיש אחרי שרואים אותו. הוא מלא ביופי וחן ואני מבטיחה לכם שאם אתם מחפשים מחזמר עם סיפור טוב ושירים מדהימים- אל תפספסו אותו! והייתי גם ממליצה לנסות לתפוס אותו ממש בחודשים הקרובים כל עוד הקאסט המקורי עדיין שם.

לעמוד ההצגה

התמונה הנ"ל מתארת את זווית הראייה מהכיסא בו ישבתי. כפי שניתן לראות ישבתי באמצע כך שהראייה הייתה נהדרת ולא היו הפרעות. האולם עצמו רחב יחסית ככה שישיבה בצדדים כן תהיה מוגבלת ועל כן כדאי להיצמד כמה שאפשר למרכז.