עם סיפור שצריך להיות מסופר, מציאות עגומה ורגעים קטנים מצחיקים שכמעט ומרגיש רע לצחוק בהם, קוראים לו מלך היא הצגה שחובה על כל אדם בוגר וצעיר לראות ולהפנים. לקניית כרטיסים!

קוראים לו מלך, מחזה ישראלי חדש שנכתב על ידי סביון ליברכט ובוים על ידי אלון אופיר, מספר את סיפורו של דוד, רווק בן 40 ובן לניצולי שואה שנותר לבדו בעולם. בכדי להתחיל מחדש דוד מגיע לקיבוץ ומוסר את דירתו ברמת גן לשם קבלתו. שלושה מחברי הקיבוץ נרתמים לעזור לדוד, אך בשל אופיו המיוחד והשונה הם נסחפים למעשי קונדס על חשבונו. מה שהתחיל כשעשוע הופך מהר מאוד לאסון, וזאת אחרי שהם משדכים לדוד אישה ולשניים נולד ילד, שחברי הקיבוץ החליטו לקרוא לו מלך. כעת, 19 שנה אחרי שמלך כבר טייס מצטיין, הוא מגיע חזרה לקיבוץ לסגור חשבונות ולגלות את האמת על הוריו.

המחזה מתייחס לקבלת השונה וליחס כלפי האחר. הוא מעביר מסר חזק שאי אפשר לצאת אדיש לו ואחרי שיצאתי ממנו נותרתי ללא מילים. כל נושא הפיגור הינו עניין שלא כל בני האדם מרגישים בנוח איתו ויודעים כיצד להתמודד עם איתו. יש כאלו שמתחברים ומתייחסים אליהם ככל אדם אחר, יש כאלו המתעלמים ויש כאלו המנצלים לרעה את החולשה של האדם שלפניהם. ההצגה לא מתעלמת מהתנהגות גועלית זו והיא אמיצה ובועטת ומציגה את האנשים הללו בשיא רשעותם.

כמו ברוב ההצגות של בית ליסין, גם ההצגה הזו עמוסה בכישרון, מנתי קלוגר, המשחקת את דבורה שבחרה להתעלם מהרשעות של בעלה וחבריו למשך שנים, ועד רועי ויינברג, שמשחק את מלך שמגלה שכל חייו היו שקר ומנסה להתמודד עם זה. שניהם גילו אותנטיות וכאב לב ששבר את כל אחד ואחד מן היושבים בקהל. אך מבין כל השחקנים, מי שהכי בלט היה אבי גרייניק, ששיחק את דוד. גרייניק העביר את הדמות בצורה מושלמת ואותנטית והיה אמין כל כך שלא אופתע אם חלק מהקהל חשב שהוא בעצם לא שחקן. יש לציין לטובה גם את יעל בוטון שגם היא הפגינה כישורי משחק מעולים.

היופי העיקרי של ההצגה היה המשחק בין ההווה, שבו מלך מתאמת עם דבורה על עברו, לבין העבר, שבו דוד מגיע לקיבוץ, מתחתן ומביא ילד לעולם. עם משחק של תאורה ובימוי, אלון אופיר הצליח להביא את הסיפור בצורה נקייה ויפייפיה תוך כדי מעברים בין הווה לעבר, בין זיכרון לבין מציאות.

לסיכום, מומלץ ללכת ולצפות בהצגה שהיא יותר מסתם הצגה ושתשאיר אתכם עם מחשבות על החיים ועל המציאות שאתם חיים בה.

לקניית כרטיסים להצגה קוראים לו מלך לחצו כאן.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

 

אתמול, אחרי ציפייה ארוכה, הלכתי לראות את ההצגה "ההצגה חייבת להיגמר" של בית ליסין. בתור מעריצה נלהבת של המחזה, שהתחיל בלונדון ואפילו התרחב לניו יורק, ציפיתי להרבה מההצגה וקיבלתי הרבה מעבר. הצגה מלאת טעויות עם קאסט שמעביר את הבדיחות ברמה ולא משאיר אף עין יבשה בקהל (מרוב צחוק כן?). אז אם יש לכם ערב פנוי, אל תהססו ולכו לקנות כרטיסים!

בערב המופלא הזה אתם מוזמנים לצפות בהצגה המיוחדת שמעלה תיאטרון השיקמה, בכיכובם של איריס הספרית, דני הפקח, אבישי הקבלן, מתן מבית הכנסת, נהג המונית באחו ואפילו ירון ממחלקת המים. כולם למדו את תפקידיהם טוב טוב והם מוכנים ונרגשים להציג את העבודה הקשה שלהם, אבל לצערם כל דבר רע שיכול לקרות, קורה. מה שכן אפשר לסמוך עליו זה שהם מקצוענים, וההצגה חייבת להימשך והם יגמרו אותה לא משנה מה.

עם הומור משובח וכוריאוגרפיה מושלמת, מצליח הקאסט וצוות הבמה של "ההצגה חייבת להיגמר" לרתק את הקהל למשך שעה וחצי ולגרום לו לרצות עוד ועוד. הייחוד של ההצגה הזו, ובאמת שאנחנו לא מאמינים שאפשר לומר את זה על הרבה הצגות בארץ, הוא שהוא מתאים לכל גיל. אבל ממש לכל גיל- מהילדים הקטנים בגילם ועד הילדים הקטנים בנפשם.

אמנם מדובר בהומור טיפשי ומגוחך ואתם חושבים לעצמכם על כל בדיחה שהיא דבילית ותת רמה, אבל אתם לא יכולים להישאר אדישים ולא לצחוק. הנרי שילדס, הנרי לואיס וג'ונתן סאייר הביאו אל הבמה את הבדיחות הבנאליות, אלו שכל אחד מאיתנו היה יכול לחשוב עליהן, וכתבו הצגה כל כך מוצלחת שאחריה הם המשיכו וכתבו עוד שתיים שזכו גם כן להצלחות מסחררות.

בגלל שראיתי כמה דקות מההצגה בלונדון לפני כן, זה היה צפוי מבחינתי להשוות בין שני הביצועים. מאוד אהבתי את התאמה של הגרסה הישראלית לארץ ע"י הוספת הבחור הדתי לדמויות, אבל כן ניתן לראות שבלונדון הקאסט נתן ביצוע טוב יותר, בעיקר בגלל שהם אלו שכתבו את המחזה. אך אם נתעלם מההשוואה, הקאסט הישראלי נתן את כל כולו אתמול והיו מעולים אחד אחד.

יש לציין שישנו צוות שלם מאחורי הקלעים שעובד לא פחות קשה מהקאסט שעל הבמה ועל כן ניתן להם מחיאות כפיים ואת הכבוד שמגיע להם.

לסיכום, לכו לצפות בהצגה ולא תתחרטו על כך. היא לא יקרה כל כך, היא תורמת לתיאטרון הישראלי, ותצחקו כל כך הרבה שתכאב לכם הבטן למשך כמה ימים.

ראיתם כבר מלך האריות, ויקד, פאנטום האופרה ואלאדין?

או שאתם פשוט מחפשים הצגה חדשה ומעניינת שעוד לא צברה את הפופולריות והותק ששאר ההצגות צברו?

במיוחד בשבילכם ריכזנו את ההמלצות שלנו להצגות חדשות או פחות מפורסמות, מלאות תשוקה וסיפורים חזקים, עם שירים מעולים לא פחות מההצגות הפופולריות. אז אולי הן פחות מוכרות ממלך האריות או בוק אוף מורמן, אבל הן לא פחות טובות והן תמיד יפתיעו אתכם לטובה.

אז בואו נתחיל:

דיר אוון הנסן (Dear Evan Hansen)– מחזמר זוכה הטוני לשנת 2017 ומסיבה מוצדקת. מחזמר מעולה עם צוות שחקנים מוכשר שבראשם בן פלאט המשחק את אוון הנסן. המחזמר מספר את הסיפור על מכתב שלא נועד להישלח, משפחה שלא נועדה לקרוא אותו ושקר שלא נועד להיווצר בעקבותו. סיפור נוגע ללב עם שירים מצוינים שמלווים אותו למשך שעתיים וחצי. בהחלט מומלץ לכל מי שמחפש הצגה חדשה מלאת נשמה. כרטיסים: ניתן להיכנס לעמוד ההצגה ולמצוא כמה דרכים לקניית כרטיסים. שימו לב שבשל פופולריות ההצגה קשה להשיג כרטיס במחיר טוב לתקופה הקרובה, לכן נמליץ לקנות כמה חודשים מראש. לביקורת המלאה של הכותבת הראשית שלנו לחצו כאן.

מלצרית (Waitress)- מחזמר המבוסס על סרט עם אותו השם וכל שיריו נכתבו על ידי שרה בארילס. המחזמר מספר את סיפורה של ג'נה ההריונית, הכלואה בנישואים כושלים עם בעל נצלן אך מוצאת את הנחמה שלה בדיינר בו היא מנצלת את כשרונה לאפות סוגי פאי מיוחדים. הסיפור של ההצגה מיוחד ואמיתי, והשירים שמלווים אותו בהחלט מכניסים אותנו לאווירה ולתחושות העוברות על כל הדמויות. הצגה מומלצת לכל מי שאהב את הסרט וגם למי שבא בלי להכיר את הסיפור. כרטיסים: מוזמנים להיכנס לעמוד ההצגה, שם תמצאו הסבר מלא לרכישת כרטיסים. לביקורת המלאה של הכותבת הראשית שלנו לחצו כאן.

אבניו קיו (Avenue Q)- מחזמר זוכה פרס הטוני לשנת 2003. אם אתם מחפשים לשבת ולצחוק במשך שעתיים וחצי זו ההצגה בשבילכם! הצגה גסה אך משעשעת שזורקת לנו את כל האמת בפרצוף, דרך בובות. כן, כן, מה ששמעתם, בובות. המחזמר מתמקד בשדרה Q ובאנשים שגרים בה, כאשר כל הכשלונות וההצלחות שלהם מוצגים לראווה לעיני הקהל. הצגה מיוחדת במינה המומלצת לכולם! בעצם רק לבני 14 ומעלה, כי בכל זאת זה גס. כרטיסים: מוזמנים להיכנס לעמוד ההצגה, שם תמצאו הסבר מלא לרכישת כרטיסים.

באו משם (Come From Away)- מחזמר המתעסק עם אחד הנושאים הכואבים של ארה"ב- 9.11. המחזמר מספר את סיפורה של עיירה קטנה והאנשים החיים בה ביום של אסון התאומים. ביום אחד, אלפי תושבים הוטסו מניו יורק לגנדר, עיירה קנדית קטנה ולא מוכרת. הוא מספר כמה מסיפוריהם האישיים של התושבים וכמה של הפליטים. המחזמר קיבל ביקורות מצוינות והוא מומלץ מאוד אבל קחו בחשבון שהנושא מעט קשה. כרטיסים: מוזמנים להיכנס לעמוד ההצגה, שם תמצאו הסבר מלא לרכישת כרטיסים.

אז אלו היו ארבעת הבחירות הראשונות שלנו להצגות חדשות ומיוחדות שיעיפו אתכם מהכיסא. שימו לב שמרבית ההצגות מציגות רק בניו יורק אבל בקרוב מאוד חלקן יעברו גם ללונדון ואפילו יצאו לסיור ברחבי ארה"ב! אז יש למה לצפות.

אנחנו היינו אנחנו, אתם הייתם אתם, והתיאטרון תמיד חי ובועט.

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- Natasha, Pierre & the Great Comet of 1812 (נטשה, פייר והשביט הגדול של 1812):

המחזמר "נטשה, פייר והשביט הגדול של שנת 1812" מספר את סיפורה של נטשה, בחורה צעירה המאורסת לאנדריי הנשלח למלחמה. ברגע של חולשה נטשה מתפתה לחיזוריו של אנטולה החתיך (והנשוי). מעמדה של נטשה נפגע קשות וכעת התקווה האחרונה שלה הוא פייר, המוצא נחמה בנטשה וחש אליה חמלה ואהבה רבה.

הסיפור נשמע פשוט ומובן אך תאמינו לי שברגע שאתם נכנסים לתיאטרון הכל מסתבך. אתחיל ואספר שבתכנייה שאתם תקבלו יופיע עץ יוחסין שיסביר לכם מי מקושר למי, מי יוצא עם מי, מי מאוהב במי ומי אבוד כמונו. במהלך כל ההצגה הייתי צמודה לתכנייה הזו כמו שלא הייתי באף הצגה לפני כן, כל שנייה מסתכלת ומנסה להבין מי זו הדמות החדשה שפוצחת בסולו לפניי.

אבל עם כל הסיבוך יש להצגה הזו גם כמה נקודות אור שמחפות על הבלגן שהכניסו אותי אליו. ההצגה הזו היא חוויה. אתם לא נכנסים לראות מחזמר, אלא אתם נכנסים להופעה, תערוכה, פעילות ואפילו ארוחה! על ההתחלה נכנסו כל הרקדנים המשונים והמצחיקים עם קופסאות קטנות בידיהם וחילקו אותן לקהל היושב בהלם מוחלט. אחרי שקיבלתי את הקופסא שחשקתי בה, כי מה לעשות אני ישראלית ואני רק מחפשת את הדברים בחינם, גיליתי שבתוכה מסתתר בורקס תפו"א קטן וחמוד, קצת להרגיע את הבטן ולהיות מוכנה לשעתיים וחצי של שיר אחרי שיר אחרי שיר.

ובכן קיבלתי אוכל, נרגעתי, חייכתי והנה המופע התחיל. במהלכו הרקדנים/נגנים/שחקנים/כל שאר הדברים שהם יכולים לעשות הסתובבו בקהל, שיתפו אותו במחזמר, דאגו שהם מגיעים לכל כיסא וכיסא באולם כולל היציע העליון ביותר. אה, וכבר ציינתי שחלק מהקהל נמצא על הבמה? כן, מה ששמעתם. הבמה כולה בנויה בצורה כזו שישנם אנשים שיושבים עליה לאורך כל המחזמר, בין הלהקה לשחקנים. בנוסף לכל זה, דאגו להציב מדרגות מגניבות המאפשרות לשחקנים גם לעלות לקומה השנייה של האולם (במילים אחרות- היציע) ולבצע חלק מהשירים גם שם. אז יש לזה חיסרון גדול שלפעמים חלק מהקהל לא רואה את השחקן שמבצע את הנאמבר אבל כשהשחקן הזה שר ממש מולך זה אכן שווה את זה.

דיברנו על הרקדנים ודיברנו על הבמה אבל מה עם השירים? ובכן…איך נגדיר את זה? הם מיוחדים. כל המחזמר מועבר בשירים והסגנון שלהם משתנה משיר לשיר. יש כאלו שהם בלדות מרגשות ואז פתאום מתחיל פופ קופצני עם אורות זוהרים או נאמבר טרנס שלא ידענו מאיפה הוא נפל עלינו. אז תצפו למגוון רחב ומעניין של נאמברים בשעתיים וחצי.

יש לציין לטובה את הקאסט המוכשר שעולה לבמה כל ערב ומוציא את נשמתו עליה. ג'וש גרובן ששיחק את פייר הפגין כישרון מוזיקלי גדול אבל לא נפלתי מכישורי המשחק. מי שממש בלט מבחינתי היה לוקאס סטיל ששיחק את אנטולה, והפגין קול מרהיב ועיניים שכל בחורה הייתה מתה לבהות בהן שעות. אחרי ההופעה הוא יצא לStage Door לחתום לאנשים על התכנייה והקדיש ממש דקה או שתיים לכל אחד ואחד מהקהל העומד, כולל אותי, במהלכן הוא דאג להסתכל עליי ולשבות אותי בעיניו. התאהבתי. וואו. אוקיי. אני אפסיק.

אסכם ואומר שההצגה הזו מתחילה מדהים, עם נאמברים מפוצצים, במה מעניינת ושחקנים מוכשרים בכל התיאטרון, אבל לאט לאט העלילה הופכת ללא מעניינת במיוחד (בעיקר כי קשה לפעמים לעקוב) ומתחיל להימאס, זה כמובן עד שבא שיר משוגע בין לבין.

אבל! ממליצה לכל אחד ואחד מכם ללכת לראות אותה לפחות פעם אחת כי זו חוויה שלא תראו באף מקום אחר.

לעמוד ההצגה

כלל התמונות מתארות את זוויות הראייה מהמקום בו ישבתי (שורה ראשונה בצד). כפי שאתם יכולים לראות, את רוב הבמה רואים מכל מקום באולם אך יש כמה נקודות מוסתרות בשל גרמי המדרגות וכו'.

אמנם באיחור קל אבל סוף סוף ראינו את הטקס ולהלן התוצאות העיקריות:

המחזמר הטוב ביותר- דיר אוון הנסן.

המחזמר המחודש הטוב ביותר- הלו דולי.

ההצגה הטובה ביותר- אוסלו.

ההצגה המחודשת הטובה ביותר- ג'יטני.

השחקן הראשי הטוב ביותר במחזמר- בן פלאט, דיר אוון הנסן.

השחקנית הראשית הטובה ביותר- בט מידלר, הלו דולי.

שחקן המשנה הטוב ביותר במחזמר- גאווין קריל, הלו דולי.

שחקנית המשנה הטובה ביותר במחזמר- רייצ'ל ביי ג'ונס, דיר אוון הנסן.

---

סה"כ דיר אוון הנסן הוביל עם 6 זכיות ומיד אחריו הלו דולי עם 4 זכיות. התחרות השנה הייתה קשה ביותר אבל דיר אוון הנסן היה הזוכה הצפוי ולכן לא היו יותר מדי הפתעות.

השנה היו בעיות במציאת מנחה שכן הרבה אומנים שפנו אליהם דחו את ההצעה בשל בעיות בלו"ז ולבסוף נבחר קווין ספייסי האגדי. הוא פתח בנאמבר נחמד שנתן רפרנסים לכמה מהמחזות שהועמדו לפרס המחזמר הטוב ביותר ובמהלך כל הערב הפגין כישורי חיקוי מעולים אך לא תמיד התאימו למצב.

בסה"כ הייתה עונה מעולה ובואו נקווה ששנה הבאה המחזות זמר יתעלו על אלו של השנה!

מוזמנים לצפות בכמה מקטעי ההנחייה של קווין ספייסי:

 

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- Dear Evan Hansen (דיר אוון הנסן):

אתחיל בכך שכל מה שאכתוב פה לא יהיה מספיק לתאר את המחזמר המופלא שנקרא דיר אוון הנסן.

**אזהרה** במידה ואתם מתכננים ללכת להצגה תתכוננו לבכות, לכן מומלץ להביא טישו והרבה.

המחזמר מספר את סיפורו של אוון הנסן, נער בודד לאמא חד הורית, שכותב מכתב לעצמו במסגרת טיפול פסיכולוגי. המכתב נחטף על ידי קונור, נער בעייתי מבית ספרו, שמחליט להתאבד כשהמכתב עדיין בכיסו.  משפחתו של קונור חושבת בטעות כי הוא ואוון היו חברים, וכי המכתב שאוון כתב הינו מכתב ההתאבדות של קונור. אוון מחליט ללכת עם הטעות ומשקר למשפחתו של קונור כדי לעזור להם להתגבר על האבל וכדי להתקרב אליהם ולהרגיש חלק ממשפחה אמיתית.

כבר מקריאת העלילה הכללית אפשר להבין שמדובר במחזמר כבד וכואב על ילדים אבודים ועל תחושת הבדידות שנוגעת בכולנו מדי פעם. הסיפור כל כך עמוק ועכשווי שאי אפשר שלא להישאב אליו ולרצות עוד ועוד ועוד.

שני הדברים העיקריים שעושים את המחזמר הזה למרהיב הם השירים ובן פלאט, השחקן הראשי שמשחק את אוון הנסן. אם אתם לא נוסעים בקרוב לניו יורק אני עדיין ממליצה לכם להוריד את השירים של ההצגה ולהקשיב להם טוב טוב. כל שיר ושיר יותר טוב מקודמו ויותר חזק ועוצמתי ומרגיש כמו חץ מכוון שישר פוגע לכם בלב. האחראים על השירים של ההצגה הם פאסק ופול שזכו לאחרונה באוסקר על השירים שכתבו לסרט "לה לה לנד". הסיבה שהשירים עובדים כל כך טוב היא בעיקר בגלל השחקנים שמעבירים אותם.

כל המחזמר מורכב משמונה שחקנים- המשפחה של קונור שמורכבת מהוריו ואחותו, אוון ואמו ועוד שני חברים שלו לכיתה. שמונה שחקנים שמרכיבים את אחת ההצגות הכי מדוברות בתקופה האחרונה. אז נכון שיש שמונה שחקנים אבל בינינו? יש רק שחקן אחד שעושה את ההצגה וזהו בן פלאט. אולי אתם מכירים אותו מפיץ' פרפקט בתור החנון הקוסם ואם לא בואו פשוט לראות אותו במחזמר. השחקן בן ה-23 עולה כל ערב לבמה, 8 הצגות בשבוע, ומשאיר את הלב והנפש שלו על הבמה לקהל הרחב לצפות. הוא מעביר את הכאב והרגשות העמוקים ביותר של אוון הנסן בדך עוצרת נשימה ולא משאיר אדם אחד בקהל שלא מופעם ממה שהוא כרגע ראה. עזבו את זה שהוא שר מרבית ההצגה ובקושי נמצא מחוץ לבמה, בסוף ההצגה הוא אדום ומנוזל מרוב בכי וכאב ואי אפשר שלא להאמין למשחק המופלא שלו ולסיפור של הדמות שלו.

כמובן שהשחקנים האחרים במחזמר מעולים גם הם, אבל מרגיש כאילו הם שם בשביל בן פלאט, בשביל לתמוך בו כשהוא מגיע עם הדמות שלו לשיא ולשפל, לכאב ולשמחה. הם שם בשביל לתת אתנחתות קומיות או להבין יותר לעומק למה אוון הנסן עושה את שהוא עושה.

האלמנט האחרון שעושה את ההצגה למה שהיא הוא הפשטות שבתפאורה יחד עם שילוב החיים המודרנים. למעשה, בהצגה אין ממש תפאורה אלא מסכים שמציגים מדי פעם את הרשתות החברתיות שקשורות חזק מאוד לעלילה של ההצגה. מדי פעם, בשביל שנבין איפה הדמויות נמצאות, מעלים לבמה ספה או מיטה שנדע שהסיפור עבר לסלון המשפחה או לחדרו של און. הפשטות הזו עושה את ההצגה למשהו קסום ומופלא וחסר מאמץ, כמו שסיפור כזה צריך לעבור. המאמץ היחידי שרואים בהצגה הוא הדרך שאוון הנסן עובר ומשפחתו של קונור לאחר מותו.

בקיצור, לכו תראו את ההצגה. לא ממליצה- מצווה! מדובר בהצגה מיוחדת במינה שאין כמוה ואי אפשר לפספס אותה. הצגה שגם כשהדמות הראשית עושה מעשה נורא אי אפשר שלא לאהוב ולהתחבר אליה. פשוט אין מילים- לכו לראות אותה.

לעמוד ההצגה

התמונה הנ"ל מתארת את זווית הראייה מהמקום בו עמדתי (קניתי כרטיס מוזל בעמידה). כפי שניתן לראות האולם אינו גדול במיוחד ולכן גם הכיסאות האחוריים ראו את הבמה בבהירות ולא פספסו כלום. בהצגה הזו חשוב מאוד לראות את הפרצופים של השחקנים שכן ככה ניתן באמת לראות את מה שעובר על הדמויות בהצגה וגם מהמקום בו עמדתי (בסוף האולם התחתון) ניתן היה לראות הכל.

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לעשרה ימים לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- Finding Neverland (למצוא את ארץ לעולם לא):

לפני שאתחיל לפרט ארצה רק לציין במילה אחת את התרשמותי מהמחזמר- וואוו! קשה לתאר כמה התרגשתי ונהניתי מהמחזמר הזה.

אבל לפני זה אסביר וארחיב את סיפורו של המחזמר המבוסס על חייו של ג'יימס אמ בארי- הסופר שהביא לנו את סיפורו של פיטר פן. המחזמר מציג לנו את הסופר בתקופה קשה, כאשר הוא אינו מצליח לכתוב את המחזה הבא שלו וחוזר להרגלים ישנים מההצלחות הקודמות שלו. מצד אחד יש לו את המפיק שלו שיושב עליו ודורש מחזה חדש ומוצלח ומצד שני הוא נמנע מלהעלות מחזה שהוא אינו גאה בו. בעודו יושב בפארק, מנסה לחשוב על רעיונות חדשים למחזה, בארי נתקל בארבעה ילדים מופלאים- ג'ורג', מייקל, ג'ק ופיטר, ובאמם היפייפיה והאלמנה- סילביה, ויחד איתם הם גולשים לעולמות חדשים ומופלאים בדמיון שלהם. ככל שעובר הזמן בארי מבלה יותר ויותר זמן בחברת המשפחה מה שמפריע לאשתו, שמרגישה כי בעלה מתרחק ממנה, למפיק שלו, שרק רוצה שבארי יעבוד על המחזה הבא, ולאמה של סילביה, שרוצה שבתה ונכדיה יחזרו למסלול חיים תקין לאחר שאיבדו את אב המשפחה.

את המחזמר ראיתי יום לפני שהוא נסגר, והסיבה העיקרית שהלכתי לראותו הייתה נטו בגלל הסיבה הזו- הוא נסגר. אמרתי לעצמי שאני לעולם לא אסלח לעצמי אם לא אראה אותו כל עוד הוא מופיע בניו יורק ואני כאן, אז הלכתי ועמדתי בתור במשך שעתיים והשגתי כרטיס במקום מצוין (מיקום מדויק בתמונות ניתן לראות בסוף הפוסט).

הגעתי למחזמר חסרת ציפיות בכלל שכן ההצגה לא משכה תשומת לב רבה מדי באף מדיה והיא תמיד הייתה שם אבל אף פעם לא הבנתי איך היא שרדה כל כך הרבה זמן (שנתיים למי שמתעניין), אבל וואי איך שאני אוהבת להיות מופתעת בתיאטרון. אז למה בעצם הופתעתי?

ובכן, דבר ראשון- השירים במחזמר והכוריאוגרפיה של הנאמברים הגדולים היו פשוט מעולים. כל שיר אחרי שיר משך אותי עוד יותר עמוק לסיפור והזמרים היו פשוט מופלאים. דווקא שניים מתוך שלושת השירים שכן הכרתי פחות אהבתי ויותר הופתעתי ונמשכתי לשירים שלא הכרתי מבעוד מועד. יש לציין גם שתקציב רב אין להפקה, אז כל צעד ותנועה ויחס לדברים הקטנים הם אלה שעשו פה את הנאמברים והפכו אותם למרהיבים ומיוחדים, אם זה נאמבר שמתרחש סביב שולחן אוכל גדול וכוריאוגרף שגורם לכל הקאסט שלו לצוץ מתחת לשולחן הזה ולהתנהג כמו ילדים קטנים או אם זה נאמבר שכל מה שהוא דרש מבחינת תפאורה זה שלוש דלתות וזה כל מה שהיה צריך בשביל להעביר את המסר החזק שבשיר. אז אם אתם רוצים פשוט פלייליסט חדש של מחזמר מצוין- זה המחזמר, אתם יכולים להפסיק לחפש.

דבר שני- האפקטים (גם אם הם היו מועטים ודלי תקציב) היו פשוט מרהיבים והדגישו את הסיפור המופלא שנגלה לנגד עינינו, וכאן נציין לטובה את הבמאית שעשתה עבודה מופלאה במחזמר. כמה מהאפקטים שאני הכי אהבתי במחזמר היו כאשר הם השתמשו בשחקני האנסמבל להרמות של הרקדניות ששיחקו את וונדי ופיטר כדי לגרום להן "לעוף" מה שנתן לכל הסיפור מימד אנושי שרק הוסיף לקסם וליופי. או כאשר בסוף ההצגה, בשביל לגרום לכל הקהל לבכות, הם לקחו את החלק הכי קשה וכואב בסיפור ופשוט הוסיפו נצנצים ורוח לתאר את הסוף של הדרך ואת ההתחלה של הדמעות או החנק בכל אחד ואחד מהיושבים בקהל. ולבסוף, כשבמהלך הדואט המרכזי של השחקנים הראשיים כל מה שהיה על הבמה זו מנורת רחוב קטנה והמשחק עם האורות הוא זה שנתן רובד נוסף לנאמבר והשאיר אותי פעורת פה.

לפני הסיכום, אציין שהשחקנים גם כן היו חלק מאוד מאוד חשוב להצלחה של ההצגה בעיניי. ישנם שירים רבים שצריך שחקנית או שחקן מאוד חזקים בשביל שהם יעברו כמו שצריך, ובהפקה הזו יש מהם בשפע. שני השחקנים שבלטו במיוחד בעיניי הייתה לורה מישל קלי, ששיחקה את התפקיד הראשי של סילביה, ופול סלייד סמית ששיחק את המפיק. לורה הפגינה כישרון שירה ורגש מופלאים וכל מילה שיצאה מהפה שלה הייתה קסומה ומרגשת, בעוד פול היה הגורם הקומי בהצגה שכל משפט שלו היה פאנץ' ליין שגרר צחוק גוער מהקהל. מי שדווקא פחות אהבתי ודי איכזב אותי היה השחקן הראשי, טוני יצבק, שהפריע לי במיוחד המבטא שלו ורק בדיעבד גיליתי שזה היה חלק מהתפקיד וגם קודמיו השתמשו במבטא כזה.

לסיכום, במהלך כל השעתיים וחצי המופלאות שישבתי שם לא הבנתי איך היא לא זכתה אפילו במועמדות אחת לטוני. ההצגה מדהימה ולא תשאיר אתכם אדישים ואני ממליצה לכל מי שנתקל בה עכשיו בסיור בארה"ב שמתחיל באוקטובר לרוץ ולראות אותה. מבטיחה לכם שאתם נכנסים למסע וכשתצאו מההצגה תרגישו שהיא השפיעה עליכם, גם אם במעט. זו רשמית אחת ההצגות האהובות עליי, אם לא הכי, ואצלי זה מאוד קשה לטפס לפסגה.

לעמוד ההצגה

התמונה הנ"ל מתארת את זווית הראייה מהכיסא בו ישבתי (מיקום מדויק באולם ניתן לראות בתמונה למטה). כפי שניתן לראות האולם עצמו אינו רחב ועל כן גם אם יושבים בכיסאות הצדדיים הראות עדיין טובה וניתן לראות את הבמה ללא הפרעות רבות.