קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לעשרה ימים לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- Fun Home (פאן הום):

המחזמר פאן הום מספר את סיפורה של אליסון בשלושה פרקי זמן שונים- בתור ילדה שגדלה בבית הלוויות, בתור בחורה צעירה בקולג' שיוצאת מהארון ומתמודדת עם ההתאבדות של אביה, ובהווה, כשהיא מנסה לחקור את העבר ולגלות את ההורים והמשפחה הלא מתפקדת שלה מחדש, בתור אישה בוגרת.

המחזמר אינו ארוך והוא נמשך במשך שעה וארבעים דקות ולמען האמת לא צריך יותר מזה בשביל להשאיר חותם. אני לא בחורה שבוכה יותר מדי מהצגות או מהופעות אבל המחזמר הזה בהחלט נכנס לי ללב וגרם לי להזיל דמעה או שתיים. לא מדובר במחזמר שנועד לגרום לקהל שלו לבכות אבל הוא כל כך אמיתי שזה מתבקש.

הדבר הראשון והעיקרי שגורם למחזמר להיות כזה כנה וקרוב לחיינו האישיים הינו התפאורה והאולם עצמו. מדובר באולם מיוחד, שלא רואים הרבה בתיאטרון, שהקהל בעצם מקיף את הבמה ואת השחקנים. ממש כמו אולם ספורט שיש אליפסה ענקית של מושבים שמקיפים את המגרש עליו השחקנים נמצאים, רק שהפעם המגרש קטן יותר, עם במות עולות ויורדות ורהיטים שנכנסים ויוצאים מהבמה. בגלל שהבמה כל כך חשופה לא ראוי שיכנסו אנשי צוות לשנות את המיקום של הרהיטים לסצנה הבאה ולכן השחקנים הם אלו שמשנים את האווירה, מה שלדעתי מוסיף לאותנטיות ולפשטות של ההצגה.

החיסרון היחידי של התיאטרון הוא שמדי פעם הקהל צופה בגב של השחקנים, תלוי במיקומו. הקהל סובב את השחקנים ולכן הם צריכים לשנות את כיוון התנועה שלהם כל פעם ולפנות לצד אחר של האולם, כדי שכולם יזכו לראות אותם לפחות פעם אחת במהלך השיר. יש בזה משהו נחמד אבל זה בעיקר מציק כי חלק עיקרי של הצגות ומשחק הוא הפנים של השחקנים וההבעות שלהם וכשלא ניתן לראות אותם עלולים לפספס חלק מההווי.

העלילה של ההצגה הייתה מעולה, מכניסה אותנו עמוק לסיפור ומשאירה טעם של עוד. העלילה מתרחשת במהלך שלוש תקופות בו זמנית מה שמשאיר את הקהל עירני ומסוקרן. אחד הקטעים שהכי אהבתי במחזמר ובהתפתחות הסיפור הינו שבתחילת ההצגה ישנם רהיטים רבים על הבמה, וככל שהתקדמנו בסיפור יותר ויותר רהיטים התפנו, עד שהגענו לשלב שבו אין כמעט רהיטים על הבמה ואנו ממש בסוף הסיפור- כאשר היחידים שנותרו על הבמה הם אליסון ואביה. נדמה כאילו ישנו דיאלוג כשבעצם אליסון המבוגרת מנסה להבין מדוע אביה התאבד ומשחזרת את שיחתם האחרונה. בקטע הזה כל מה שאנחנו רואים אלו אורות של ריבועים שמכסים את רצפת התיאטרון ומסמלים את קוביות הקומיקס, שממנו ההשראה למחזמר, ובעצם שם הרעיון לכתוב קומיקס על חייה צמח.

מבחינת השירים במחזמר הם היו חמודים וקלילים והתחלקו בין בלדות מרגשות לבין שירים קומיים שקידמו את העלילה והעבירו את התחושות של הדמויות בצורה נהדרת. היו כמה שירים שהיו מרגשים במיוחד והבימוי שלהם היה נהדר ונתן עוד נפח ועומק לשיר, למשל נסיעה ברכב כאשר השחקנים יושבים על קובייה והיא מסתובבת באיטיות כשאורות שמדמים אורות רחוב חולפים על פניהם.

ולבסוף, מבחינת השחקנים למזלי כל השחקנים המקוריים (חוץ מהילדים) עדיין היו שם וכולם היו פשוט נהדרים. משחק משובח, שירה נהדרת ובכללי דינמיקה מדהימה בין כל חברי הקאסט. לא רק שהם היו נהדרים במחזמר עצמו, אחרי המחזמר ישנה מסורת שהשחקנים יוצאים וחותמים על הPlaybill לקהל שמחכה והקאסט של המחזמר הזה היה הכי נחמד, סימפטי ואוהב שפגשתי. כל אחד התעכב ודיבר עם כל אחד ואחד מהאנשים בקהל שחיכו וחתמו ולקחו תמונות עם מי שרק רצה. בגלל שאחותי היא מעריצה מושבעת של ההצגה, ואני ראיתי אותה לפניה, ביקשתי מהשחקנים לכתוב לה הקדשה אישית ולא רק שהם הסכימו, הם ממש חשבו לפני שכתבו ברכה נהדרת לאחותי.

אסכם ואומר שמדובר במחזמר נהדר שלא צריך הרבה זמן בשביל לכבוש לבבות ולהעביר סיפור עמוק ועכשווי. ממליצה לכל מי שנוסע לארה"ב בקרוב לבדוק האם ההפקה שבסיור עוברת בעיר שגם אתם עוברים בה, ואם כן אז בהחלט כדאי ללכת ולראות את ההצגה לפני שתפספסו! מה שכן קחו בחשבון שהאולם יהיה שונה ויהיה כמו אולם רגיל, ולא כמו האולם שבו ההפקה עלתה בברודווי.

לעמוד ההצגה

התמונה הנ"ל מתארת את זווית הראייה מהמקום בו עמדתי (קניתי כרטיס מוזל בעמידה). כפי שניתן לראות האולם קטן ואינטימי ולכן במהלך כל ההצגה הזווית הייתה נהדרת וראיתי הכל כמו שצריך, כאילו ישבתי בשורה האחרונה. מה שכן לעמוד במשך שעה וארבעים לא היה קל כל כך, במיוחד אחרי יום שלם של טיולים.

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לעשרה ימים לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- Jersey Boys (ג'רזי בויז):

המחזמר ג'רזי בויז מספר את הסיפור של פרנקי וואלי ולהקתו ארבעת העונות (Frankie Valli and the Four Seasons). אנו נחשפים לתחילתה של הלהקה, פריצתם לתודעה של העולם עם השירים המפורסמים שלהם ועד להתפרקות הלהקה ולאן פנה כל אחד מחבריה.

אל המחזמר הגעתי בטעות, ממש ככה ובספונטניות. לא תכננתי ללכת אליו ואני בדר"כ נגד מחזות זמר המציגים פשוט אלבומים ושירים של זמר מפורסם או להקה, כמו מאמה מיה, אמריקן אידיוט וג'רזי בויז.. אבל הופתעתי ואני די שמחה שהמחזמר הצליח לחדור אל הלב שלי ושל שאר האנשים בקהל.

אז מה עשה את ההצגה לכל כך מוצלחת בשבילי? ובכן, בראש ובראשונה, הכרתי את מרבית השירים וכמובן שאהבתי את כולם, אבל הדבר הכי טוב היה שזה לא הרגיש כמו הופעה של הלהקה על הבמה. כל שיר היה עד דקה ואז ישר עברו לשיר הבא או לסצנה הבאה. לא התעכבו על שירים לא מעניינים והשירים היחידים ששרו במלואם היו שניים או שלושה מהשירים הכי מפורסמים של הלהקה שכל אדם בעולם מכיר כמו "I Love You Baby" ו-"My Eyes Adore You". לא רק שהשירים היו קצרים וקולעים, הם השאירו לך טעם של עוד ככה שלא רצית שהם יגמרו.

דבר נוסף שאהבתי מאוד בהפקה היה הבימוי והתרגום של הסיפור המורכב הזה לבמה. הרי מדובר בארבע עונות וכך היה גם בהצגה- ארבע עונות שכל חבר להקה מספר את הצד שלו באחת מהעונות. כך הקהל חווה את דעתו האישית של כל אחד ואחד מחברי הלהקה בתקופה שהייתה משמעותית בשבילו בדרך כזו או אחרת. התרגום הזה נתן לכל חבר להקה את ההזדמנות שלו לזרוח והזרקור לא היה רק על פרנקי וואלי כמו שהרוב יצפו.

בנוסף, במהלך ההצגה השחקנים היו אלו שהכניסו והוציאו את התפאורה והייתה תנועה כל הזמן מה שממש השאיר את הקהל ערני ונתן תחושה של עבודה שאני אישית ממש אהבתי. העובדה שהקאסט לא נח ו"עשה את העבודה הקשה בעצמו" סוג של הכניסה את הקהל לאווירה המתאימה שכן חברי הלהקה הגיעו לאן שהגיעו דרך עבודה קשה ללא קיצורי דרך…ממש כמו בהצגה. עוד אציין שלעיתים התפאורה הייתה מאוד פשוטה אך העבירה את המסר בצורה נהדרת, למשל כשהלהקה הופיעה באחת מההופעות הגדולות שלה השחקנים היו עם הגב לקהל וכל מה שהיה על הבמה היו אורות שזהרו על השחקנים ועל הקהל וממש נתנו תחושה של הופעה חיה.

אציין גם שעוד חלק בבימוי שממש אהבתי היה שחברי התזמורת היו מדי פעם על הבמה, לרוב כחלק מההופעות של הלהקה עצמה. העובדה שהם עלו למעלה הוסיפה המון ונתנה תחושה שאכן אנו חווים את התפתחות הלהקה מול עינינו ושזה לא סתם טריק עם תזמורת מוחבאת או פלייבק. אני תמיד נהנית לראות איך משלבים את הנגנים בהצגה ונותנים גם להם קצת במה.

עוד רובד שהוסיף להצגה היה הצבעוניות של הבמה. על הבמה מעל השחקנים היו מסכי ענק שתמיד ציינו באיזו עונה אנו נמצאים והציגו איורים שונים שהתאימו לתקופה ולשירים. החלק היפה היה שכל התלבושות, המסכים והתפאורה התאימו צבעים ונתנו לקהל תחושה של חמימות והשאירו אותם בעניינים.

מבחינת השחקנים, אהבתי את כולם וכולם היו נהדרים. לא היה אחד שבלט מעל השאר במיוחד אבל זה דווקא משהו טוב בהצגות, שכולם שווים באותה מידה וככה הם נראים כמשפחה על הבמה.

לסיכום, ההצגה הייתה נהדרת, קלילה וכיפית ומומלצת ביותר למי שאוהב את הלהקה וגם למי שלא מכיר אותה. הייתי ממליצה לעבור קצת על השירים כדי שלא תהיו משועממים ותהנו ממנה יותר. ההצגה הזו הוכיחה לי שלפעמים הצגות שמבוססות על להקות לא תמיד יהיו גרועות וירגישו כמו הופעה חיה על הבמה.

לעמוד ההצגה

התמונה הנ"ל מתארת את זווית הראייה מהכיסא בו ישבתי (מיקום מדויק באולם ניתן לראות בתמונה למטה). כפי שניתן לראות ישבתי יחסית מאחור ולכן ממש מעט מהבמה הייתה מוסתרת (החלק העליון איפה שהיו מסכי הענק). חוץ מזה שלפעמים לא ראיתי את כל המסך הראות הייתה נהדרת ויכולתי לצפות בהצגה בהנאה מרובה ללא הפרעות.

 

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לעשרה ימים לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- Les Misérables (עלובי החיים):

המחזמר עלובי החיים הינו מחזמר מפורסם וותיק במחוזות ברודווי והווסט אנד. המחזמר מבוסס על הספר של ויקטור הוגו עם אותו השם, ומתרחש בצרפת במחצית הראשונה של המאה ה-19. המחזמר עוקב אחר ז'אן ולז'אן, אסיר משוחרר לאחר ששירת שנים כעבד בשל גניבת לחם. לאחר שחרורו ולז'אן אינו מצליח לשקם את חייו ולכן משנה את זהותו ומתחיל מחדש תחת זהות בדויה, בעוד סוהרו לשעבר ז'אבר מחפש אחריו ורודף אותו עד סוף ימיו. התקופה הינה תקופה קשה בצרפת, כאשר רמת העוני גבוהה והזנות בעלייה. יום אחד ולז'אן, שהצליח להתבסס מחדש, פוגש בפנטין הגוססת, אישה צעירה שנפלה לזנות, ומבטיח לשמור על ביתה קוזאט. שנים לאחר מכן, כאשר קוזאט כבר אישה צעירה הם נקלעים למהפכה הרפובליקנית שבצרפת שם היא פוגשת ומתאהבת במריוס, סטודנט פריזאי צעיר. מריוס מתאהב בה חזרה ופוגע בחברתו הטובה, אפונין, המאוהבת בו עד מאוד ומתקשה לראותו רודף אחר מישהי אחרת.

אז אני אודה ואומר שלפני שהלכתי לראות את ההצגה לא ידעתי עליה כלום. חוץ מכמה שירים שהכרתי לפני כן ושמות של כמה מהדמויות לא היה לי מושג מי נגד מי, מי רע ומי טוב ומה הלך ההצגה. אבל…..הופתעתי ולטובה. אבל בואו נפרק את ההצגה המורכבת הזו לחלקים.

נתחיל בעלילה המסובכת שעוברת על פני כמה תקופות שונות. במהלך המחזמר אנחנו נחשפים לדמויות רבות, כאלו שנשארות רק בתקופה אחת וכאלו שמתפתחות על פני כמה תקופות, כמו קוזט ואפונין שאנו פוגשים אותן כילדות ובסוף ההצגה הן כבר נשים צעירות. ריבוי הדמויות לפעמים מקשה לעקוב אחר העלילה אבל את הדמויות המרכזיות הקהל לא שוכח ומצליח להבין מה קורה עם כל אחת ואחת מהן.

נמשיך עם האפקטים והתפאורה שלא היו חזקים במיוחד, אולי בגלל שמדובר בהצגה שאינה דורשת יותר מדי ואולי כי פשוט הם הסתמכו על הסיפור והשירים. במרבית השירים התפאורה מאוד פשוטה, התלבושות לאורך כמעט כל ההצגה הינן פשוט סמרטוטים שזרקו על השחקנים כחלק מהסיפור ואין יותר מדי אפקטים שכן אין בדיוק למה להכניס אפקטים סתם. מרבית השירים מועברים על במה כמעט ריקה ומדי פעם הוסיפו שולחן או כיסא כי השיר עכשיו מתקיים בפאב או בחדר סגור.

מבחינת השחקנים, ובכן לא הכרתי אף אחד מהם ולכן באתי בלי ציפיות ובלי שאיפות מוקדמות. לא חושבת שהיה אחד שבלט בצורה מטורפת כי כל ההצגה מתקדמת כל כך מהר שלפעמים קשה פשוט להתעכב על שחקן שריגש אותך במיוחד. כל השחקנים היו נהדרים ופנטסטים ואין לי משהו מיוחד לציין עליהם כי הם פשוט באו ועשו את העבודה שלהם, ועם שירים מרגשים כמו אלו קשה לא להיות מדהימים על הבמה. אציין גם שישבתי כל כך רחוק שלא ממש זיהיתי את הפרצופים של השחקנים והדרך היחידה לזהות מי זה מי הייתה באמצעות התלבושות שלהם.

בתור הצגה שכל העלילה מועברת בה בשירים, לא סבלתי כל כך. אחרי חוויה לא כל כך טובה בהצגה המפורסמת RENT שגם היא מועברת כולה בשירים לא הכי התלהבתי מכך כשגיליתי אחרי רבע שעה במחזמר שכנראה אני עומדת לשבת שעתיים וחצי ולצפות בבלדה אחרי בלדה. אבל למזלי את חלק מהשירים הכרתי ככה שהיה נחמד יותר ובכללי אלו שלא הכרתי היו מרגשים ונוגעים בקהל עמוק בלב, אפילו שלפעמים לא הבנתי מה השחקנים שרים.

לסיכום, ההצגה הייתה מאוד נחמדה והפתיעה אותי מאוד. סה"כ נהניתי לצפות בה אפילו שהיא הייתה די ארוכה ומייגעת לפעמים. ניסיתי אחרי זה לצפות בסרט אבל פשוט לא הייתה לי סבלנות. כנראה שיש לי סיבולת רק להרצה אחת מלאה של עלובי החיים ועכשיו אני רק אקשיב מדי פעם לשירים האהובים עליי. מה שכן, ממש בימים אלו החלה ההפקה הישראלית ואותה אני ממש ארצה לבדוק, במיוחד אחרי שראיתי את ההפקה בברודווי.

לעמוד ההצגה

התמונה הנ"ל מתארת את זווית הראייה מהכיסא בו ישבתי (מיקום מדויק באולם ניתן לראות בתמונה למטה באדום בחלק הכחול). כפי שניתן לראות ישבתי ביציע בכיסא הכי צדדי. הראות הייתה מוגבלת והיה שיר שלם שלא ראיתי את השחקנית כי היא עמדה באחורי הבמה בצד שמאל, בדיוק איפה שהעמוד נמצא. אבל ראיתי מספיק וסה"כ לא חושבת שפספסתי יותר מדי מהמחזמר.

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לעשרה ימים לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- Shear Madness:

זוכרים כשהייתם ילדים קטנים ושיחקתם במשחק המוכר "רמז"? אז תארו לעצמכם הצגה שמבוססת על אותו העיקרון. מתבצע רצח ואתם צריכים לגלות מי הרוצח. הפעם, אנו נחשפים למספרה שכונתית נחמדה עם שני עובדים ביום רגיל עד שפתאום הם מגלים שהשכנה מלמעלה נרצחה. הם, יחד עם עוד שני לקוחות, החשודים העיקריים ברצח ואנחנו כקהל צריכים לעזור לשני החוקרים לגלות מי הרוצח.

נשמע טוב? כי זה היה פשוט נהדר! לפני שהגעתי להצגה ממש התלהבתי ממנה ומהרעיון שלה ולא יכולתי לחכות ולצפות בה. בעיקרון החלק הכי טוב בה הוא שכל הצגה שונה מהקודמת, כלומר ישנו חלק אחד שקבוע ומתוסרט וכל השאר הינו אילתור של השחקנים של הרגע, ומה יותר טוב מהצגה שכולה אילתורים?

אז ככה ההצגה הולכת- במשך החצי שעה הראשונה השחקנים משחקים כרגיל, כמו יום רגיל במספרה. אנשים נכנסים ויוצאים וככה זה נמשך עד שמכריזים שהשכנה נרצחה. משם, החוקר מנסה לשחזר את כל מה שקרה ונעזר בקהל בשביל לדייק כמה שיותר. היופי הוא שבאמת פונים לקהל ומשתפים אותו, הקהל שואל שאלות, מציין עובדות ומתקן את השחקנים כשצריך.

אני לא ארחיב יותר מזה כי חבל לקלקל לכם את ההצגה הנהדרת אבל מה שכן אציין זה שהשחקנים בתוך התפקיד מהרגע שההצגה מתחילה ועד הרגע שהיא נגמרת. למשל, כמה דקות לפני שההצגה באמת התחילה, כשהמוזיקה עדיין חזקה ועדיין יש אור בקהל, השחקנים "שעובדים במספרה" עלו והחלו את הפעילות שלהם כאילו הם באמת במספרה. לקח לי כמה דקות לקלוט שיש שחקנים על הבמה ולהתחיל להתרכז בהצגה. ולא רק זה, במהלך ההצגה ישנה הפסקה קצרה שבה החוקר הראשי יוצא לקהל מחוץ לתיאטרון ומדסקס איתם מי הם חושבים שהרוצח, שואלים עוד שאלות שצריך לשאול ומעלים נקודות נוספות שלא עלו עד עכשיו, וכל זה כאשר כל "החשודים" עדיין כלואים במספרה אז בשביל להעביר את הזמן הם מדברים קצת עם האנשים שבקהל. בקיצור הם ממש נכנסים לזה כאילו זה באמת משחק ולא הצגה.

ובנוסף אציין שהשחקנים היו נהדרים ובאמת שיחקו נהדר ואילתרו נהדר אבל מי שהכי בלט מבחינתי היה ____. הוא פשוט גנב את ההצגה וכל מה שרציתי היה שימשיך עם המונולוגים והקטעים הקורעים מצחוק שלו. לא פעם ולא פעמיים הוא הביא אותה בבדיחה כל כך מצחיקה שמרבית השחקנים על הבמה צחקו יחד איתו, ואם יש משהו שאני אוהבת זה שצוות השחקנים מצליחים להצחיק את עצמם בהופעה חיה.

לסיכום, לכו להצגה הזו! היא מתאימה גם לילדים ומניסיון אישי, הילדים שהיו בקהל ממש נכנסו לזה ונראה כאילו הם ממש נהנו. אני אמליץ לכל אחד שמעוניין לראות משהו קצת אחר שכן ההצגה הזו מביאה איתה משהו מיוחד וקליל שלא רואים כל יום (ולא רק זה- היא באוף ברודווי אז היא זולה יותר!!).

לעמוד ההצגה

התמונה הנ"ל מתארת את זווית הראייה מהכיסא בו ישבתי. כפי שניתן לראות האולם קטן ואינטימי ככה שמכל מקום רואים נהדר את הבמה. אם אתם רוצים להיות יותר שותפים להלך ההצגה ממליצה לשבת בחלק התחתון (באולם) של התיאטרון כי פשוט ישמעו אתכם יותר טוב ומי יודע? אולי אם תשבו מספיק קרוב השחקנים יתחילו לדבר איתכם במהלך ההפסקה!

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לעשרה ימים לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- The Humans (בני האדם):

ההצגה הנ"ל מספרת את סיפורם של משפחת בלייק, הנפגשים בבית של הבת הצעירה במנהטן. בארוחת החג נמצאים ההורים המבוגרים, האחות הגדולה, הסבתא הקשישה והחבר המבוגר של הבת הצעירה. בהתחלה נדמה כאילו הכל כרגיל, כולם מדברים על עבודה, שיפוץ לבית ועוד, אבל ככל שמתקדם הערב יותר ויותר סודות מתגלים. עוד ועוד מידע שחברי המשפחה רצו לשמור לעצמם, אבל יש שלב שאי אפשר יותר לעשות זאת.

אל ההצגה באתי קצת בהתרגשות, בעיקר בגלל שהיא זכתה בכמה פרסי טוני וכי הקאסט המקורי כולו נשאר, אבל די התאכזבתי, כנראה בגללצשאני פשוט לא בחורה של הצגות דרמתיות. אולי אני לא אובייקטיבית כי אני מעריצה מושבעת של מחזות זמר אבל אשתדל להציג עובדות וממש מעט דעות.

מבחינת הסט של ההצגה הוא היה מאוד פשוט ומינימלי ובאמת נתן את הוייב של דירה חדשה במנהטן היקרה, משהו שזוג צעיר יכול להרשות לעצמו. במהלך ההצגה יש כל מיני פאשלות עם תאורה וכו' (בכוונה כמובן, כחלק מההצגה) והם ממש הכניסו אותנו לאווירה של דירה מצ'וקמקת ודלת תקציב. מה שאהבתי ולא אהבתי בו זמנית הייתה החלוקה של הבמה לשתי קומות, כחלק מהדירה. בקומה הראשונה הייתה דלת הכניסה והשירותים וכנראה חדר שינה או סלון קטן, ובקומה השנייה, שהייתה כביכול קומת המרתף, היה המטבח ועוד דלת כניסה שלא ממש ברור לאן היא מובילה. אז מצד אחד הדינאמיות והמעבר מהקומה הראשונה לשנייה היו נחמדים והועילו לעלילה, אם זה כשדמות הייתה צריכה "להירגע" אבל הקהל עדיין ראה אותה ואת מה שהיא עוברת, ואם זה פשוט לתת תחושה של תזוזה והצורך להיות בפוקוס כדי להספיק לראות את הכל. מה שלא אהבתי זה שממקומות מסוימים בקהל לא ניתן לראות הכל וחלק מוסתר בגלל שבכל זאת, במה לא נועדה להיות בשתי קומות. אבל אסכם ואומר שהתפאורה הייתה מגניבה, מיוחדת ולא משהו שראיתי עד עכשיו.

מבחינת העלילה והתסריט, ובכן ההצגה כן הביאה לנו כמה אתנחתות קומיות שממש הורגש כאילו השחקנים בעצמם מתפקעים מצחוק ובכללי הדיאלוגים בין כל השחקנים הרגישו טבעיים וכאילו אנחנו באמת צופים במשפחה רגילה עם בעיות כמו שיש לכולנו. מה שכן, היו חלקים בעלילה שלא הבנתי את הפואנטה שלהם כל כך, והעיקרית במרכזן הייתה הסבתא. ההפקה שילמה לשחקנית מכובדת לשכב על הספה במשך כמעט שעתיים ולא להוציא כמעט מילה מהפה. הסבתא אמורה להיות כבר סנילית וכנראה בסוף דרכה, ללא יכולת אמיתית לדבר אלא רק למלמל דברים לא ברורים. במהלך ההצגה יש רגע אחד יחיד שבו הסבתא כאילו חוזרת לעצמה, מה שמלהיב את כל המשפחה ומרגיש כאילו "הנה, עכשיו הדברים יסתדו", אבל בעצם לא. אני מניחה שיש איזו משמעות עמוקה מאחורי זה ואולי בכללי בהצגה ישנם רגעים רבים של משמעויות וכניסה למעמקי הלב, איפה ששכחנו שהיו רגשות שהדחקנו במשך שנים, אבל אני לא הרגשתי את זה.

מה שכן, הדבר הכי טוב בהצגה זה אכן השחקנים המצוינים. האותנטיות שלהם והיכולת שלהם להרגיש כאילו הכל טבעי וזורם הייתה מצוינת ועשתה את ההצגה למה שהיא. אחרי צפייה בשחקנים המבוגרים הבנתי למה שניהם קיבלו את פרסי הטוני, והשחקנים הצעירים השאירו עליי רושם מעולה ואני בהחלט מחכה לפרויקט הבא שלהם.

לסיכום, אני לא בחורה של הצגות. אני אוהבת את השירים והאהבות והסיפורים המורכבים אך פשוטים להבנה, בלי משמעויות נסתרות או דיאלוגים מלאי עומק. לא, אני לא שטחית, גם במחזות זמר יש עומק, אבל הוא הרבה יותר פשוט להבנה לקהל "הטיפש". אבל כן אציין שמי שכן אוהב הצגות ואוהב את העומק והמשמעויות הנסתרות, תפדלו. הצגה נהדרת עם מרבדים שונים של עומק, עלילה מתפתחת ושחקנים נהדרים. ההצגה רצה רק לעוד כמה שבועות אז רוצו ותראו אותה לפני שהיא נסגרת!

לעמוד ההצגה

התמונה הנ"ל מתארת את זווית הראייה מהכיסא בו ישבתי. כפי שניתן לראות ישבתי בשורה הראשונה ככה שזווית הראייה שלי הייתה מעט מוגבלת אבל לא ברמה שלא ראיתי חלקים חשובים מההצגה. גם כשהשחקנים היו בקומה העליונה עדיין ראיתי אותם ואם מה שהולך שם. מה שכן, החוויה של לשבת בשורה ראשונה בהצגה הייתה נהדרת שכן כל פעם שהשחקנים היו בקומה התחתונה ראיתי אותם ממש מקרוב מה שהוסיף לחווית הצפייה.

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לעשרה ימים לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- Waitress (מלצרית):

מלצרית הינה הצגה שעוקבת אחרי ג'נה, אופה מוכשרת במיוחד שעובדת בדיינר שכונתי יחד עם שתי חברותיה. ג'נה תקועה בנישואים לא מאושרים וכובלים ומרגישה שאין תקווה כאשר היא מגלה שהיא בהריון מבעלה. יחד עם חברותיה והרופא החדש שלה ג'נה מגלה צד חדש בחייה ומתחילה לחשוב על כיוונים חדשים שבחיים לא חשבה עליהם.

את ההצגה הזו ידעתי עוד מראש שאין מצב שאני לא הולכת לראות אותה, במיוחד שכל הקאסט המקורי עדיין נמצא בהפקה. מדובר בהצגה שחקרתי כבר לפני כן, הכרתי את מרבית השירים והשחקנים וראיתי את הסרט עליו ההצגה מבוססת. ההתרגשות לקראת, במהלך ואחרי ההצגה רק התגברה ועד היום כשאני חושבת עליה הלב שלי מתרגש וקופץ מראש אושר. אז למה כל כך נהניתי?

נתחיל בעיקר ההצגה ובמה שעושה אותה מיוחדת מכל השאר- השירים. שרה בארילס כתבה את כל השירים בעקבות הסרט "מלצרית" וכל שיר יותר טוב מהשני. השירים מלאי אופי וכריזמה והם מעבירים את כל הרגשות שמתחוללים בתוך השחקנים והופכים את ההצגה הזו ממחזמר רגיל למחזמר יוצא דופן. אין לי ספק שבארילס הייתה זוכה בפרס הטוני על המוזיקה אם היא לא הייתה מתמודדת מול המילטון, שזכה בעיקר בגלל החידוש של הבאת ראפ למחזות זמר. אז אם אתם רוצים לשמוע סיפור דרך שירים אתם יכולים פשוט להוריד את כולם ולהקשיב להם שיר אחר שיר ותבינו את הסיפור מבלי לראות את הסרט או את ההצגה בכלל, ותתרגשו כאילו הייתם שם באולם יחד עם הקהל.

הדבר השני שעושה את המחזמר הזה לכל כך מוצלח הינו הקאסט המוכשר שהביאו לכל תפקיד ותפקיד. נתחיל בתפקיד הראשי- ג'סי מיולר בתור ג'נה. אז למי שלא חקר (ואני מניחה שרובכם) ג'סי הינה שחקנית מוכשרת בטירוף שזכתה בטוני על הופעתה כקרול קינג בביוטיפול. יש לה קול מיוחד ומגוון שנכנס אליכם ללב כל פעם שהיא שרה מילה או שתיים. בשביל שהשירים של בארילס יהיו כאלה מוצלחים צריך להביא זמרת שתוכל להעביר את כל הרגשות והיופי שיש בהם, ואין יותר מתאימה ממיולר עצמה. אם אתם רוצים דוגמא מספיק שתשמעו את השיר "She Used To Be Mine" בביצועה ותבינו למה אני מתכוונת. יש לציין גם שהתפקיד אינו קל שכן מדובר בסיפור קשה על אישה כלואה ואומללה שאינה מצליחה למצוא מפלט מנישואיה הכובלים, אבל ג'סי התמודדה איתו נהדר ונתנה הופעה מדהימה. חוץ מג'סי שאר הקאסט מוכשר ונהדר אך אציין רק את שני השחקנים הקומיים הראשיים- דרו גלינג ששיחק את הרופא וכריסטופר פיצג'רלד ששיחק את אוגי, בחור שמתאהב קשות בדאון- אחת המלצריות בדיינר ואחת מחברותיה של ג'נה. שניהם הפגינו יכולות קומיות נהדרות בשילוב רגש ועומק בדמויות שלהם, יחד עם יכולות ווקליות נהדרות שהתפקידים שלהם מצריכים. לא חושבת שיכלו למצוא ליהוק טוב יותר משניהם לתפקידים הללו.

בנוסף, החלק שבאמת הפך את ההצגה למשהו שבחיים לא ראיתם היה הבימוי והאפקטים במחזמר. כשלוקחים סיפור כזה מורכב, שמבוסס על סרט נהדר, צריך להתייחס אליו בעדינות וברגש. כך עשתה דיאן פאולוס, שביימה גם את למצוא את ארץ לעולם לא, בהצלחה רבה. אתחיל ואציין שבמהלך רוב ההצגה התזמורת הייתה ממוקמת על הבמה ממש כחלק מהדיינר, כאשר התפאורה הייתה משולבת יחד איתה. למשל, את חלק מהעוגות שהם מוכרים בדיינר הם מיקמו מעל הפסנתר הראשי של התזמורת, במהלך אחד השירים האיטיים הגיטריסט עלה והתהלך על הבמה ממש כאילו זה הוא בוידאו קליפ ולא במחזמר ועוד. כל המחזמר היה נראה אחרת לגמרי ומאבד מהקסם שלו אם התזמורת הייתה מוחבאת מתחת לבמה. כך, לדעתי, המחזמר היה יותר נגיש, יותר אותנטי ונתן תחושה של קירבה גם בין חברי ההפקה וגם בינם לבין הקהל. זאת ועוד, היו בסה"כ כשישה חברי אנסמבל ובמקום נאמברים מפוצצים וריקודים מפוארים לורין לאטארו, הכוריאוגרפית, נתנה להם תנועות מינימליסטיות וקטנות כך שתשומת הלב לא נמשכה אליהם אוטומטית ונשארה בסיפור ובצוות השחקנים הראשיים. כך, המחזמר נותר פשוט וצנוע עם לב ענק ועומק שאין כמותו.

ולבסוף, פאולוס עשתה עוד שני דברים שממש מצאו חן בעיניי. ראשית, היא הכניסה את כל הקהל להווי של דיינר של עוגות עוד לפני שהם התיישבו בכיסאות. במסדרון, בדרך לאולם, היה ריח מאוד חזק של עוגות, קינמון, שוקולד, דובדבנים, מנגו ועוד. הריח היה עוצמתי והכניס את כולם לתחושה כיפית ומנחמת (ורעבה). שנית, אם ראיתם את הסרט ישנם קטעים רבים בהם ג'נה ממציאה עוגה חדשה. בסרט הם מצלמים פאי שמכניסים אליו מוצרים שונים ומראים כיצד היא מכינה את העוגה. השאלה היא- איך הופכים את הצילום הזה למשהו מעשי בהצגה? אז פה פאולוס הפגינה גאונות ושילבה את חברי האנסמבל יחד עם מיולר ויצרה רגעים מגניבים ומיוחדים שמשתווים לרגעים בסרט. יש לציין גם שבמהלך כל ההצגה הם משתמשים בחומרים אמיתיים (או לפחות כאלו שנראים אמיתיים) כמו סוכר או קמח, כך שזה ממש נראה כאילו הם מכינים את העוגות בזמן אמת (אבל לא באמת כן?).

אסכם ואומר שזה רשמית נמצא בראש הרשימה שלי, ואחרי שראיתי את למצוא את ארץ לעולם לא נראה לי ששניהם מתחרים על המקום הראשון. המחזמר הנ"ל פשוט, צנוע, נוגע ללב ועמוק ואי אפשר להישאר אדיש אחרי שרואים אותו. הוא מלא ביופי וחן ואני מבטיחה לכם שאם אתם מחפשים מחזמר עם סיפור טוב ושירים מדהימים- אל תפספסו אותו! והייתי גם ממליצה לנסות לתפוס אותו ממש בחודשים הקרובים כל עוד הקאסט המקורי עדיין שם.

לעמוד ההצגה

התמונה הנ"ל מתארת את זווית הראייה מהכיסא בו ישבתי. כפי שניתן לראות ישבתי באמצע כך שהראייה הייתה נהדרת ולא היו הפרעות. האולם עצמו רחב יחסית ככה שישיבה בצדדים כן תהיה מוגבלת ועל כן כדאי להיצמד כמה שאפשר למרכז.