״בואו נפתח את זה״, המציג בתיאטרון הקאמרי, הוא מחזה ישראלי חדש ותוסס ומביא גוון צעיר וכיפי לבמה. בשילוב עם צוות השחקנים המנצח והבימוי הנהדר של עידו רוזנברג מדובר במחזה מצוין שאסור לפספס.

כתיבה מצוינת של שמואלי ואידיסיס

״בואו נפתח את זה״, שכתבו סתיו אידיסיס וגלעד שמואלי, מתאר ארוחת ערב אחת, שני זוגות, הורים וילדים וסודות שאנחנו לא יודעים אם כדאי להוציא אותם לאור. מה אנחנו באמת יודעים על ההורים שלנו? על הילדים שלנו? והאם אנחנו רוצים לדעת הכל?

אם יש משהו שכיף לראות זו מחזאות ישראלית מקורית שהיא כולה כיף טהור. בלי שום ענייני דת, פוליטיקה או צבא, נטו ענייני משפחה מודרנים ודינאמיקות כיפיות בין הדמויות. שמואלי ואידיסיס עשו עבודה נהדרת בכתיבתם הקולחת והמהנה עם הצגה שכל רגע עוד סוד ועוד סוד מתקלף וחושף אותנו לצחוק והתרגשות רבה.

נקודה חשובה נוספת, במיוחד לחובבי התיאטרון המושבעים שבינינו, היא שההצגה הזו מצליחה להפתיע ובגדול. כמו שבכל קומדיה רומנטית נדע בדיוק מה העלילה, המכשול ומה יקרה בסוף כך גם לפעמים בהצגות. ובכן, לא כאן המקרה כי אידיסיס ושמואלי הצליחו להביא משהו אחר, איכותי ומפתיע.

צוות שחקנים מנצח

ארבעת שחקני ההצגה נתנו הופעה נהדרת ומלוטשת היטב. מוטי כץ הוביל את החבורה עם יכולות קומיות נהדרות שבהן הוא סוחט את הצחוק הכי גדול מכל הקהל. הוא יודע גם בתנועה הכי קטנה, בפרצוף הכי מוזר, לגרום לכולם להתפקע ולהתגלגל מרוב הנאה. עירית קפלן הנהדרת הייתה פרטנרית מושלמת כמו תמיד והייתה פשוט מצוינת.

הזוג הצעיר בהצגה, אביגיל הררי וגלעד שמואלי (מחזאי ההצגה) עלו עם כימיה מטורפת ביניהם ואותנטיות מחממת את הלב. בחיי שאפשר היה להאמין שהם גם זוג במציאות עם המבטים שהלכו ביניהם. עם הכריזמה של שמואלי והקסם של הררי הם נתנו את הניגודיות המתאימה לעצבים של קפלן והלחץ של כץ.

בגלל שמדובר בהצגה קטנה ואינטימית, הרצה סה״כ על ארוחת ערב אחת, ישנה הישענות מטורפת על השחקנים והיכולות שלהם להחזיק את הסיפור, המתח והצחוק. עם קאסט מנצח שכזה אין ספק שיש כאן הצלחה מטורפת וכל אחד ואחת הצליחו להביא עצמם למרכז אך גם לתמוך בשאר חבריהם לבמה ברגעים הקומיים שלהם.

כיף טהור במשך שעה וחצי

הדרך הטובה ביותר לתאר את ההצגה הזו היא פשוט כיף. לבוא לשעה וחצי של חיוך על הפנים שפשוט לא יורד וסקרנות שרק הולכת וגוברת ככל שמתקדמים עם העלילה. אז אם אתם מחפשים משהו קליל וכיפי זו ההצגה בשבילכם.

ההצגה ״נרות יום הולדת״ המציגה בתיאטרון הקאמרי תספק לכם 90 דקות של רגש טהור, בכי מהול בצחוק ותצוגה תיאטרלית פשוט נפלאה.

מחזה מרגש עד דמעות

המחזה, שנכתב על ידי נח היידל, עוקב אחרי ארנסטין ביום ההולדת שלה והמסורת ארוכת השנים של אפיית עוגת היום הולדת האגדית. במשך 90 דקות ההצגה אנו חולפים על פני 90 שנה מחייה של ארנסטין, השמחות והכאבים, האהבות והפרידות, השמחה והעצב.

כבר תקופה ארוכה שלא נתקלתי בהצגה שמסקרנת אותי כל כך וכל דקה אני שבויה לבמה כמו שהרגשתי בהצגה זו. כל כך התחברתי ונשביתי בקסמיה שרציתי שהיא תיגמר מהר יותר כי ידעתי שבמידה וממשיכים איתה עד הסוף אני אפרוץ בבכי. אבל לא הבכי החמוד והמתוק הזה, אלא זה שמתנוסס לקולי קולות מרוב רגש. אי אפשר שלא להתחבר לדמויות ובעיקר לארנסטין ולחייה ולהרגיש הזדהות עם מה שעובר עליה ועל משפחתה.

אולה שור סלקטר מופלאה ומרגשת

אולה שור סלקטר, הנמצאת על הבמה לאורך כל 90 הדקות של ההצגה, נותנת את הופעת חייה בעדינות, אותנטיות ורגש רב. היא מהפנטת ומסקרנת ושוברת את הלב כשצריך וזה היה פשוט תענוג לצפות בה.

לצידה כל אחד ואחת מהשחקנים והשחקניות ממלאים את החורים בדיוק איפה שצריך. כנרת לימוני עם רגעים קומיים הורסים מצחוק, ערן מור עם האלגנטיות והפאסון, אלון סנדלר עם השובבות והסטייל, ישי גולן עם המוזרות והגמלוניות ונעמה שטרית עם השקט והעומק.

כל צוות השחקנים הוא כמו לב אחד פועם שמרכיב מופע מרגש עד דמעות והם פועלים בהרמוניה ולכידות שלא רואים בכל הצגה. לכל אחד היה חלק משמעותי בזרם הרגשות שחלף על פניי ועל פני כל הקהל הצופה בפלא שהם מעלים לבמה.

הרמוניה של הצגה

מלבד צוות השחקנים הנהדר, עטפה את ההצגה תפאורה נהדרת של שני טור ותלבושות סטייליסטיות של שירה וייז. ניסיתי לנסות ולהבין את מתודת הצבע הברורה של ההצגה ומשמעותה, אבל לא ירד לי האסימון עדיין על כוונת המשורר. אני גם לא חושבת שזה כזה הכרחי, כי ההרמוניה של הצבעים והסטייל יחד עם הזרימה של ההצגה ישבו לי בול. אולי זו המשמעות הנסתרת…

מדובר פה בהצגה שלמה. אין לי דבר אחד רע לומר עליה, ביקורת אחת לשפר, הצגה מושלמת בעיניי. מהבימוי הנהדר של רוני ברודצקי ועד המוסיקה של מאיה בלזיצמן, אתם יכולים לצפות ל90 דקות של זרם מתמשך של החיים של דמות והאהובים הסובבים אותה. אתם יכולים לצפות להתרגש ולצחוק ולצאת מההצגה עם קצת דמעות בעיניים, וזה בסדר גמור.

לילות ברודווי בתיאטרון הבימה הוא אחד המופעים המושקעים שהייתי בהם לאחרונה, ואם תדעו למה אתם באים ותבינו את מטרת ההופעה – תהנו ללא צל של ספק.

לא תמיד צריך עלילה כדי להנות

המופע לילות ברודווי מציג עצמו בפרסומים כמופע עם עלילה, אך בואו אגלה לכם מראש – אין אחת כזו. היתרון הגדול שלו? לא צריך שום עלילה או סיפור כדי להנות ממנו.

אז למה אתם כן יכולים לצפות? למופע מרהיב הכולל מגוון שירי מחזות זמר עם להקת רקדנים מטורפת וכשרונות קוליים אדירים. ״העלילה״ שכוללת סיפור חמוד של שחקן מבוגר ונכדו בסה״כ מאפשרת לרקדנים והזמרים לנוח מעט מאחורי הקלעים. היא אינה מזיקה אך אינה תורמת יותר מדי וסה״כ נותנת לכם אתנחתא וזמן עיכול של הנאמברים המטורפים שראיתם שנייה לפני כן.

קאסט ענק של רקדנים שעושים את המופע

יצא לי לראות מגוון מופעים דומים לזה, למשל החיים הם קברט שעלה עד לא מזמן בתיאטרון הקאמרי, אך הבימה הביאו אותה ובענק. לא בגלל השמות הגדולים שהביאו, אלא בזכות להקת הרקדנים המטורפת שהייתה שם, הנאמברים המדהימים שהם הובילו יחד עם התפאורה המחמיאה והתלבושות המתאימות בול לכל נאמבר.

לא כל יום יוצא לי לצפות במופע בארץ עם מעל לחמישה רקדנים, אז 15? טירוף. הכוריאוגרפיה המדהימה של מירי לזר ואביחי חכם בשילוב עם הכשרונות הנהדרים שהבימה ליהקו ואנחנו כקהל מקבלים נאמברים מעוררי השראה. היצירתיות, היציאה מהשגרה וההשקעה שנכנסה לכל ריקוד מהפנטים וגרמו לי לרצות עוד.

ובינינו? רק בשביל לראות נאמבר של שיקאגו וישר אחריו נאמבר מבוסס בוב פוסי שווה כל רגע במופע הזה.

״טעות בליהוק״ שחוגג ומפתיע עד הסוף

בנוסף לרקדנים והכוריאוגרפיה, עוד משהו נהדר שהיה סיכון גדול הוא ענייני המיסקאסט (טעות בליהוק) שהולכים בלי סוף במופע הזה. מיסקאסט הינו ליהוק מעבר לגבולות הנורמה, למשל אישה לתפקיד של גבר, ילד לתפקיד של אדם מבוגר וכו׳.

מירי לזר ואביחי חכם לא פחדו לעשות ערבוביאדה וזה עבד להם ובענק. ההפתעה הטובה בכל נאמבר שכזה העלתה לי חיוך ענק על הפנים ורצון לראות איפה עוד הם יפתיעו אותי.

יותר מדי זמרים, פחות מדי משחק

מלבדם, אנו נחשפים לקבוצה די גדולה של זמרים שחקנים (בסביבות העשרה), כאשר כל אחד מהם עולה לשניים שלושה שירים, אם לא פחות. הריבוי בשחקנים הווקליים לא עבד מבחינתי ובכיף היה אפשר להוריד 1-2 ולתת לשחקן קיים לבצע עוד שיר.

כל הזמרים עושים עבודה ווקלית נהדרת, אך משחקית לא כולם קלעו במטרה. השאלה הגדולה פה היא – האם השיר נועד להיות משחקי ותיאטרלי כי אנחנו בתיאטרון, או נטו ווקלית יפייפה כי זה מופע ולא באמת הצגה? במידה וזה הראשון, הם לא חזקים מספיק, אם מדובר באופציה השנייה אז מי אני שאדבר.

אני כן אציין את השתיים שבלטו מבחינתי – גל שטרית ואילי עלמני. אולי שמותיהן לא מוכרים לכם עדיין, אבל ראו הוזהרתם. שטרית הייתה מהפנטת בשירתה וריגשה עם עיניה הנוקבות עד לשורה האחרונה ביציע. עלמני כבר מתקדמת יפה מאוד בתיאטרון ומקבלת תפקידים ראשיים גדולים. אך בהופעה הזו, שבה היא לא ״המחליפה״ של אף אחת, היא פרחה יותר מכולם. היא הייתה השחקנית זמרת שהביאה אותה בכל שיר, מהקצביים והסקסיים ועד המרגשים עד דמעות והיא בדרכה מבחינתי להיות כוכבת התיאטרון שכל הארץ יכיר.

אז קחו את הרגליים שלכם ולכו להבימה, תהנו ממופע מלא בשואו, קסם ותרגומים לא רעים בכלל של כל השירים שאנחנו מכירים כבר שנים. תהנו מלהקת רקדנים יוצאת מן הכלל וממופע ברודווי ממש כאן בישראל.

ההפקה המקומית של שיקאגו במרכז ענב מקסימה ומלאת פוטנציאל. צוות השחקנים נותן את כולו וסה״כ צפו לערב מהנה ביותר עם השירים המוכרים בתרגום לעברית.

** יש לציין שביקורת זו נכתבה לאחר ההצגה הראשונה מול קהל ולכן אני צופה שכל הבעיות הטכניות שייכתבו כאן יפתרו עם תרגול ההצגות

מחזמר קלאסי שלא דורש הרבה ונותן המון

שיקאגו מספר את סיפורן של וולמה קלי ורוקסי הארט, שתי רוצחות היושבות בכלא ומתחרות על אהבת הקהל בעזרת העורך דין הפלילי והחלקלק שלהן, בילי פלין.

הסיפור של המחזמר כל כך סוחף וייחודי שזה לא מפתיע שהוא מצליח כל כך בברודווי ולדעתי עובד נהדר גם בארץ. אמנם אין שום קשר למציאות של היום, הרצון שלנו כקהל לראות את וולמה או את רוקסי מצליחות על אף שהן פושעות בדם קר מוכיח שהמחזמר הזה יכול להחזיק לעוד שנים רבות.

אבישי בן גל ושחר פרץ עשו עבודה נהדרת בבימוי המחזמר וסה״כ נהניתי בהצגה שאורכה כשעתיים, על אף הבעיות הטכניות שהשחקנים היו צריכים להתמודד איתן. התפאורה של במבי פרידמן פשוטה אך מספיקה, במיוחד כשבניו יורק המחזמר עולה בלי תפאורה כמעט בכלל.

ליהוק מוצלח במיוחד עם עמית זיתון בהופעת חייה

בהפקה הזו ישנו דאבל קסטינג על הרבה מהתפקידים, כלומר ישנם שני שחקנים או שחקניות המבצעים את אותו התפקיד. בהצגה שאני ראיתי השתתפו ספיר באומוול בתור רוקסי הארט, עמית זיתון בתור וולמה קלי, אביתר בר דוד בתור בילי פלין ותום אנטופולסקי בתור מאמא מורטון.

תום הייתה נהדרת בתפקיד מאמא, והביאה נוכחות בימתית מצוינת וראויה לדמות. גם אביתר בר דוד היה חלקלק במידה הנכונה והפגין יכולות ווקליות נהדרות. אך ההצגה הזו קמה ונופלת על שתי הראשיות שלה – וולמה ורוקסי, ושתיהן נתנו את הופעת חייהן. לא הכרתי את ספיר באומוול לפני כן, אבל היא הייתה פשוט מושלמת לדמות. היא הייתה נואשת ונועזת, מטומטמת וחכמה, פתיינית וילדה טובה והכל בהופעה אחת. היא אפילו התמודדה נהדר עם תקלה טכנית במיקרופון שלה שהפסיק לעבוד לקראת סוף ההצגה.

לעומתה, את עמית זיתון הכרתי לפני כן והיא גם הסיבה שרציתי לבוא ולראות את ההפקה הזו. עמית היא פצצה במתית וחיכיתי להצגה שתיתן לה את המקום להוציא את זה החוצה והיא הפגיזה כמו שציפיתי. התפקיד הזה נתפר עליה כמו כפפה ליד והיא לא איכזבה לרגע. היא הייתה נואשת לאהבת הקהל בהתאם לדמותה, רקדה מצוין ומשכה את תשומת הלב כל פעם שהיא הייתה על הבמה. אני רק מקווה שהיא תמשיך וכולם יכירו את היכולות הפצצתתיות שלה.

חלקים מסוימים עדיין לא מחודדים אך ישנו פוטנציאל אדיר

הכוריאוגרפיה של שחר פרץ הייתה נחמדה מאוד, אם כי לטעמי אפשר היה לעשות יותר, אך יש לציין שגם בברודווי הכוריאוגרפיה לא לגמרי לטעמי אז אולי אני לא מדד בעניין הזה. לצערי, היו הרבה רגעים שהכוריאוגרפיה והבימוי אמורים להיות תואמים עם המוזיקה אך היו הרבה פספוסים. מחזמר כמו שיקאגו מאוד מתבסס על הספירות המדויקות בין הלהקה החיה לבין השחקנים והתקשורת הזו לקתה בחסר בהפקה הנוכחית, אך ייתכן ובשל העובדה כי זו הצגה ראשונה זה משהו שישתפר עם הזמן.

השימוש באולם הקטן והאינטימי היה נהדר, עם רקדנים נכנסים ויוצאים מהמדרגות לצד הקהל, יושבים ויוצרים אינטרקציה עם השורה הראשונה שיושבת ממש על הבמה ועוד. החיבור הזה יצר עוד ממד מעניין למחזמר והוסיף המון לאווירה ששררה באולם.

הדבר האחרון שבטח יפריע או ידאיג את כולכם הוא התרגום. הוא לא רע, הוא גם לא מצוין כי בכל זאת יש פערים שקשה להתגבר עליהם. חוץ משיר אחד, All that jazz, שמאוד לא אהבתי בו את התרגום, כל השאר הרגיש טבעי והחליק יחסית בסדר במהלך המחזמר.

המחזמר החדש של מרכב ענב מפציץ עם צוות שחקנים נהדר ומוזיקה מצוינת ומצליח להביא את הקלאסיקה האמריקאית בהצלחה רבה.

ניוזיס בהפקתו הנוכחית בלונדון הוא מחזמר חובה לכל מי שרוצה חוויה מטורפת בתיאטרון מיוחד במינו. הוא מהפנט, שובה לב ומרהיב בריקודים מטורפים, אפקטים נהדרים וצוות רקדנים מוכשר במיוחד

ניוזיס זה המחזמר שלא ידעתם שאתם חייבים להכיר

המחזמר מספר את סיפורם של מחלקי העיתונים בניו יורק של שנת 1899. לאחר העלאת מחיר העיתונים, הם יוצאים בשביתה בהובלתו של ג׳ק קלי, הצעיר הכריזמטי ומנהיג החבורה. האם יצליחו בשביתתם? האם קת׳רין פלומבר, הכתבת הצעירה תצליח לעזור להם במאבקם?

לא משנה כמה אני אכתוב לכם כאן, עדיין אני לא אצליח לתאר לכם כמה המחזמר הזה וההפקה הזו ספציפית הייתה מופלאה. זה לא סוד לאנשים שקרובים אליי שמדובר במחזמר האהוב עליי, ויש סיבה טובה למה. מדובר במחזמר שכל אספקט שבו מצוין – השירים, הריקודים, העלילה, התאורה והתפאורה. אז בכמה פסקאות הבאות אני אנסה לשכנע אתכם שזו הפקה שאי אפשר לוותר עליה.

הפקה גרנדיוזית עם נאמברים שיהפנטו אתכם

היופי בהפקה הנוכחית הוא התיאטרון שהם מופיעים בו. מדובר בהאנגר ענק שהמירו לבמה, מסביבה כיסאות לאורך 3 צלעותיה ומעברים בין השורות והחלקים שבהם הקהל יושב. לאורך כל ההצגה הרקדנים והשחקנים עוברים בין השורות, יושבים בצדדים, קופצים בין הקהל ואין משהו יותר מהפנט מזה. כל רגע יש אלפי רקדנים שמסתובבים ביניכם וקשה לעקוב מרוב אקשן. היכולת לשחק עם התיאטרון מאפשרת למחזמר לצאת לחיים ולשלב את כל הקהל בסיפור, גם אלו היושבים רחוק יותר מהבמה המרכזית.

מלבד התיאטרון, המחזמר ניוזיס נודע ביכולתו ללהק קבוצה מרשימה של מעל 20 רקדנים שעולים ונותנים נאמברים מרשימים ומהפנטים בזה אחר זה. כאן נתנו גם עוד נפח של יצירתיות בכוריאוגרפיה ולא סתם מאט קול זכה בפרס האוליבייה בשבילה. מנאמבר ייחודי של סטפס על שולחנות, התעופפות מעל הקהל באמצעות מנורות ועד ריקוד שלם עם עיתונים, אי אפשר להישאר אדישים למה שקורה לפניכם על הבמה.

הריקוד כאן הוא כמעט הכל, הוא הסיבה שאני אוהבת את המחזמר הזה כל כך, והוא מבוצע בצורה מופתית בלונדון כרגע. אם אתם רוצים לבוא ולהתפעם מקאסט מוכשר בטירוף, זו ההצגה בשבילכם.

מי היה מאמין שתאורה תרגש אותי כל כך

בגלל שהריקודים והנאמברים תופסים מקום כל כך גדול, והתיאטרון עצמו ענק ורחב, הופתעתי לגלות כמה אני שמה לב לתאורה וליופי שבה. עיצוב התאורה בכזה מחזמר חייב להיות מדויק ונכון כדי להחזיר את הקהל לתוך הבמה המרכזית ולפזר אותו ברחבי הקהל כשצריך.

הספוטים ברגעים הנכונים, האור המעומעם בנאמברים העדינים, החום והיופי שתמכו בכל הריקודים ותמכו בסיפור הדהימו אותי. נהניתי לראות איך תאורה פשוטה יכולה להשפיע על האווירה ועל התשומת לב שלי בצורה כה יפה ולא מתאמצת.

קאסט מנצח של רקדנים מוכשרים

אבל, כמו שאמרתי קודם, המחזמר הזה קם ונופל על הרקדנים שלו, והם לא איכזבו. סלטות באוויר, סיבובים אינסופיים, ריקוד סטפס מרשים ביותר והתעופפויות בלי סוף. הרקדנים נתנו את הכל וגם כשהם לא היו על הבמה הם נשארו בדמויות שלהם והוציאו החוצה את השמחה והשובבנות שמאפיינת את מחלקי העיתונים הצעירים.

מי שדווקא איכזבו אותי היו שני השחקנים הראשיים, כאשר מיקאל אהומקה לינדזי (ג׳ק קלי) נבלע מעט וברונטה ברבה (קת׳רין פלומבר) פשוט לא הייתה מבריקה במיוחד. לידם בלט ראיין קופל (דייבי) שהביא יכולות קומיות נהדרות ותזמונים מצוינים.

אל תחכו שהוא ייסגר, לכו עכשיו

לצערי הרב, המחזמר יורד בעוד כמה חודשים, ולכן אני מפצירה בכם. תעשו את המאמץ (התיאטרון נמצא בוומבלי מחוץ לעיר), קנו כרטיס ותלכו לראות הופעה מיוחדת במינה שלא תחוו שנית. אי אפשר לתאר במילים כמה הקהל יוצא נפעם ונרגש ממחזמר כזה פשוט, הוא שווה כל שקל או פאונד שתשקיעו בו.