סטייג'דור, או במילים אחרות – דלת כניסת האמנים, הפך במהלך השנים לפעולה ולא רק לשם עצם. ישנו מנהג, בעיקר בניו יורק, שבו לאחר ההופעה ואחרי הקידה ניתן להגיע לסטייג'דור ולחכות לשחקנים לצאת ולחתום על הפלייביל שלכם (החוברת שמקבלים בהצגה). המנהג הזה הפך להיות כל כך פופולארי שהיום אין הצגה בברודווי שלא עושה את זה והשחקנים עצמם מאוד מתרגשים לצאת ולפגוש את כל המעריצים שלהם.

אז איך עושים את זה ומה המנהגים המקובלים? בשביל לענות על השאלות האלו ריכזנו לכם כמה טיפים לסטייג'דורינג:

1. וודאו היכן הדלת נמצאת כדי שתדעו איך להגיע אליה – ברוב ההצגות הדלת נמצאת ממש ליד דלת היציאה לקהל אבל יש מקרים יוצאי דופן בהם צריך ללכת מעט בשביל להגיע לסטייג'דור. לכן, כדאי לשאול את אחד מהסדרנים במהלך ההפסקה או לאתר את הדלת לפני ההצגה (יש שלט על הדלת שמציין שהיא הסטייג'דור ולרוב יש בסביבה חסמים בשביל להפריד בין הקהל לבין השחקנים). כדאי לכם גם לנסות ולמהר לצאת מהתיאטרון אחרי הקידה כדי לתפוס מקום טוב.

כשהלכתי לראות וויקד לקח לי מלא זמן למצוא את הסטייג'דור ופספסתי את השחקן הראשי. הסתבר שהדלת הייתה מחוץ לאולם מעבר לכביש קטן המוביל לחנייה במקום שבחיים לא הייתי מנחשת ללכת אליו. 

2. הכינו את הפלייביל שלכם והפלאפון ביד – הולך להיות צפוף והולכים להיות הרבה אנשים. לכן, כשהשחקנים יוצאים הם לרוב מעדיפים לחתום יחסית מהר אז תהיו מוכנים עם הכל ביד כדי שלא תצטרכו להתעסק יותר מדי ולפספס את השחקן (לא תמיד הם יחכו לכם). אפשר לנסות ולהחתים יותר מפלייביל אחד אבל זה תלוי בשחקן ובעומס שיש בסטייג'דור.

כל הצגה הייתי דואגת לקחת עוד שני פלייבילס לאחיות שלי והייתי מחתימה גם אותם. לרוב השחקנים היו סבלניים וחתמו על שלושתם אבל לפעמים כשראיתי שיש עומס הבאתי לשחקנים לחתום רק על אחד.

3. תתכוננו לחכות – השחקנים בסך הכל באים ליום עבודה רגיל. חלקם צריך זמן רב להוריד את האיפור או אפילו להתקלח אחרי ההופעה ולכן יכול להיות מצב שתחכו יחסית הרבה זמן עד שהשחקן שאתם רוצים יצא.

האינטראקציות הכי כיפיות שלי היו עם שחקנים שחיכיתם להם מעל 20 דק'. בזמן הזה מרבית הקהל כבר הלך ונשארו מספר מועט של אנשים ככה שיכלתי לנהל עם השחקן או השחקנית שיחה נורמלית, לקחת תמונה בכיף ואפילו לקבל מהם הקדשה. למשל, השחקנית סטפני ג'יי בלוק אהובה מאוד על אחותי אז ביקשתי ממנה לחתום לה הקדשה ומזל טוב על הפלייביל לקראת היום הולדת שלה. לא רק שהיא כתבה את השם שלה וחתמה לה בענק, היא גם כתבה מזל טוב על עמוד שלם וממש שמחה לעשות את זה. הנדיבות שלהם ברגעים אלו מדהימה ושווה כל דקת המתנה.

4. תחתימו את כולם – אמנם השחקני אנסמבל לא מפורסמים היום אבל אי אפשר לדעת מה יקרה איתם מחר. חוץ מזה, הם כל כך שמחים לחלק חתימות ולדבר עם מעריצים שהם יעשו את זה בכיף גדול ויתרגשו מאוד אם תזרקו להם איזו מילה טובה או תבקשו תמונה.

הייתה הצגה שהגעתי אליה בגלל שחקן אנסמבל אחד שקלטתי אותו בוידאו של אחד הנאמברים. הוא רקד בצורה כזו מופלאה שהייתי חייבת ללכת לראות את ההצגה בלייב. בסטייג'דור זיהיתי אותו וסיפרתי לו שהוא הסיבה שבגללה הגעתי. אתם יכולים לדמיין כמה מאושר הוא היה באותו הרגע ואיזה חיוך ענק עלה לו על הפנים. 

5. יתכן והשחקן שאתם רוצים לפגוש לא יצא. זו זכות ולא חובה והם בסך הכל בני אדם שרוצים לחזור הבייתה למשפחה שלהם. לרוב, ככל שהם מפורסמים יותר ככה הסיכוי שיצאו קטן יותר. עדיין שווה לחכות ואולי תיפלו על יום שבו הם יחליטו לפגוש קצת מעריצים.

לא פעם ולא פעמיים חיכיתי הרבה זמן עד שהשומר אמר את המילים המאכזבות "אין יותר שחקנים שיוצאים היום". זה קורה וזה מבאס, אבל סה"כ זה מובן וממשיכים הלאה. אבל כשהם כן יוצאים ואתם המזליסטים שהיו שם זה כיף גדול ומרגיש כמו רגע נדיר בקהילת התיאטרון. למשל, בן פלאט לא היה תמיד יוצא ולי יצא להיות באחת ההצגות הראשונות שהוא כן יצא ואפילו הצטלם עם הקהל.

6. אל תהיו חצופים. תגידו תודה על החתימה, התמונה או אפילו על ההופעה הטובה שהם הציגו בפניכם. אל תגעו בהם אם הם לא מסכימים ותשאלו אם אפשר לקחת תמונה. תהיו מנומסים ותזכרו- הם לא חייבים לכם כלום.

ראיתי את שון הייז בהצגה ולפני שהוא יצא לסטייג'דור הם הכריזו בקול רם שהוא לא לוקח תמונות. כשהוא הגיע אלי שאלתי אותו בנחמדות אם אני יכולה להצטלם איתו (בכל זאת ניסיתי) והוא אמר שכל עוד הוא חותם אין לו בעיה. כנראה הוא היה בלחץ של זמן ורצה לסיים מהר, אז מזל שהבאתי לו 3 פלייבילס לחתום עליהם ובזמן צילמתי הוא היה נחמד מספיק לחייך לשנייה למצלמה.

סה"כ מדובר בחוויה כיפית והזדמנות נדירה להוקיר תודה לשחקנים שהוציאו את נשמתם על הבמה לפניכם. זה מצב של WIN WIN כשהשחקנים נהנים לקבל מחמאות והקהל נהנה מקצת יחס אישי. אל תתביישו לספר שאתם מישראל, להגיד להם כמה נהניתם ואפילו לומר לשחקן האהוב עליכם שהוא היה הכי טוב בהצגה.

הלכתם לסטייג'דור? יש לכם חוויה מגניבה? שתפו אותנו!

הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק, והפעם היא הלכה לראות את ביטלג'ויס. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

ההצגה ביטלג'ויס מפגישה אותנו עם אדם וברברה, זוג שנפטר לא מזמן והופך לרוחות רפאים רק בשביל לגלות שמשפחה אחרת נכנסה לביתם ומוחקת את כל חייהם. בניסיון להבריח את המשפחה מהבית הם נעזרים במגרש השדים ביטלג'ויס, רוח האובססיבית לפסים, שמזומן לחיים האמיתיים על ידי אמירת שמו 3 פעמים.

את ההצגה הזו ראיתי פעמיים, פעם אחת בוושינגטון ופעם נוספת בניו יורק, ופעמיים הצחוק היה בלתי נשלט והחוויה הייתה נהדרת. באתי בלי לראות את הסרט לפני ככה שלא הייתה לי דעה קדומה או אפילו מושג על מה ההצגה ואני חושבת שזה מה שגרם לחוויה להיות עוד יותר מיוחדת.

מכניסים את הקהל לאווירה עוד לפני תחילת ההצגה, כשהאולם עוד קצת מואר עם אורות ירוקים, המסך למטה עם שלט ניאון ענק וערפל ירוק מבצבץ מהבמה. הכל נורא קריפי ומוזר ואי אפשר שלא להתלהב עוד לפני שההצגה מתחילה.

הסיפור אמנם כבד ומדבר על ילדה שאיבדה את אימה ובעקבות כך הקשר שלה ושל אביה התנתק וזוג שנהרג עוד לפני שיכלו להגשים את חלומותיהם להביא ילדים, אבל עדיין כל הצוות סביב ההצגה מצליח להשכיח אותנו מהחלקים הקשים ולגרום לנו להסתכל על הכל במבט חיובי ומשעשע. יש שיראו את זה כמעליב אבל אני מאוד אהבתי את היחס שלהם לכל נושא המוות בהצגה.

החלק החזק ביותר הוא צוות השחקנים שמובילים אותה. עם אלכס ברייטמן שמושך את החוטים בתור ביטלג'ויס וסופיה אן קארוסו שמרשימה עם יכולות ווקליות מרשימות לנערה צעירה שכמוה אי אפשר שלא לתהות – האם המחזמר יהיה מוצלח גם בלעדיהם? הם כל כך מושלמים לתפקידים שלהם שאני לא יכולה לדמיין אף שחקן אחר נכנס לנעליים של ביטלג'ויס או לידיה.

מלבד צוות השחקנים המופלא, ההצגה קסומה הרבה בזכות התפאורה המרהיבה שלה. מוזרה ומיוחדת עם שינויים מרשימים בין מערכה למערכה, התפאורה היא זו שמשרה את האווירה שמלווה את הקהל במשך שעתיים וחצי. בדרך כלל אני לא מתייחסת לתפאורה יותר מדי בהצגות אבל כאן פשוט לא יכולתי להתעלם, אז שאפו!

הדבר היחידי שפחות אהבתי היה האילוץ בעלילה לגרום לדמויות להיקשר או להשלים. למשל, **ספוילרים קלים** כשברברה ואדם מרגישים כמו אמא ואבא חלופיים ללידיה או אפילו בסוף כשלידיה ואביה משלימים ופתאום היא מקבלת את דליה כאמא חורגת. הכל מתקדם מהר מדי ולא תמיד הגיוני, הרי לפני שנייה היא כמעט עזרה לביטלג'ויס להרוג ילדה קטנה ועכשיו היא פתאום משנה את דעתה בכזו דרסטיות? כמובן שזה ככה בעיקר כי רוצים להגיע למסר הסופי מהר אבל זה הרגיש פשוט מזויף וחבל.

הציון שבחרנו לתת להצגה זו הוא:

סה"כ מדובר בהצגה כיפית ומצחיקה עם רגעים ציניים שבאים בדיוק בזמן והפקה כוללת מעולה. אך עם כל האהבה הגדולה לא בטוח שכולם יתחברו אליה ואל האווירה הצינית, כי עדיין מדובר בהצגה שצוחקת על המוות מההתחלה ועד הסוף. אבל אם אתם בעד הציניות ולשבור מוסכמות ההצגה הזו פשוט מושלמת לכך.

לעמוד ההצגה

עם צוות שחקנים מוכשר, תפאורה מדהימה ומפתיעה ושירים מצוינים שרק נעם חורב יכול לכתוב ואוהד חיטמן להלחין, אביב מתעורר עדיין מתפספס ומרגיש לא שלם. לקניית כרטיסים.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

המחזה אביב מתעורר נוגע בנושאים מאוד כבדים, כמו התעללות במשפחה, בני נוער חסרי בית, אוננות והתבגרות מינית ללא מענה מצד המבוגר האחראי.
ההצגה עוקבת בעיקר אחרי 3 דמויות ראשיות, וונדלה היפה והתמימה, מלכיור הכריזמטי ושנון ומוריץ המתקשה בלימודים ונואש מיצריו המיניים. שלושתם מתמודדים עם מבוגרים המדכאים אותם וחברה שאינה מספקת להם את התשובות שהם מחפשים בכזו נואשות.

המחזה עלה בעשרות עיבודים שונים בארץ ובחו"ל אבל ההפקה הכי מפורסמת שלו הייתה בשנת 2006 בברודווי בכיכובם של ליה מישל, ג'ונתן גרופ וג'ון גלאגר ג'וניור. ההפקה זכתה להצלחה רבה ול-8 פרסי טוני וקבעה רמה גבוהה לעיבוד של המחזה המפורסם מאת פרנק וודקינד.

ההפקה הנוכחית בבימה עובדה על ידי שחר פנקס ומשה קפטן ובוימה על קפטן. ההחלטה לא לאמץ את המחזמר ולנסות לעשות עיבוד מחדש למחזה הייתה סיכון גדול שעם קצת יותר שירים ופחות שחקנים מבוגרים היה יכול לעבוד, אבל כרגע זה לא ממש עובד.

צוות השחקנים שליהקו מרהיב ללא ספק ונותן הופעה מצוינת מההתחלה ועד סוף ההצגה. עמית פרקש מצוינת כמו תמיד והגיע הזמן שתקבל את הקרדיט המגיע לה, קובי מרימי מוכיח שוב פעם שהוא יכול לשיר ולבכות בו זמנית ומאי מלר מפתיעה עם שיר שלא משאיר עין אחת יבשה באולם.
גם התפאורה מוצלחת למדי, עם קופסא ענקית באמצע הבמה שמפורשת כקופסא שבה כולאים את בני הנוער הללו לצד היער הסבוך שקל ללכת לאיבוד בו, כמו כמות השאלות שיש לבני נוער שגורמים להם ללכת לאיבוד בחייהם.

החוזק הכי גדול של ההפקה הוא השירים החדשים שכתב נועם חורב. אודה ואומר שלא שמעתי עליו לפני כן אבל עכשיו אני בחיים לא אשכח את שמו. השירים מעולים אחד אחד ועושים חשק לעוד אבל לצערנו הרב יש מעט מידי מהם. החלטתם לקחת את המחזה ולעשות עיבוד מחדש, החלטתם להכניס שירים, אז למה רק 4 שירים בכל מערכה? האם זה מחזה או מחזמר? לא ידוע. מבולבלים? גם אנחנו.

כמו כן, השירים לא תואמים לגמרי את הרגעים בהם היו שירים במחזמר המקורי, שזה בסדר, אבל אז אי אפשר שלא לחשוב על זה שאחד השירים נכתב לדמות כל כך משנית ולא קריטית רק כי ליהקו אליה את קובי מרימי. בגלל שהביאו שם גדול שכזה צריך להביא את הסחורה ולתת לו את הרגע סולו שלו, לבד על הבמה, היחידי מבין כל הקאסט שמקבל את ההזדמנות הזו. השיר הרגיש מונפץ ולא במקום ואנחנו שואלים את עצמנו, אם זה לא היה קובי מרימי האם זה היה עובד? לא חושבת. 

רק לשם ההבהרה, קובי מרימי היה מדהים בסולו שלו, הוא היה מרהיב, מפתיע ומצמרר, אפילו שהזקן והשפם שלו הופכים את המשחק שלו למעט לא אמין כי הוא אמור להיות נער בן 15. אופס.

אז איפה הם איבדו את דרכם? ובכן, אחד הדברים העיקריים שפיספסו בעיבוד הוא האחדות של הנערים והנערות מול המבוגרים. בהפקה הזו נתנו דגש יותר מדי גדול למבוגרים, דגש כזה שהשכיח קצת את הנערים ואיבד מעט מהפואנטה. אחד הדברים שאהבנו מאוד בהפקה בברודווי היה שבחרו לקחת שחקן אחד לגבר מבוגר ושחקנית אחת לאישה מבוגרת והם שיחקו את כל התפקידים והדגישו כמה המבוגר עצמו לא מעניין, אלא הילד שמולו. חוץ מזה, זכינו למעט מאוד רגעים שכל בני הנוער ביחד על הבמה, מאוחדים ומבולבלים ביחד אל מול המבוגרים שבחייהם.

חוץ מזה הם היו צריכים לבחור- מחזה או מחזמר. חלק יאהבו את השירים וירצו עוד וחלק לא יאהבו את השירים ויעדיפו שלא יהיו בכלל, מה שמביא למצב שאף אחד לא מרוצה. הבלבול הזה בין מחזה למחזמר משאיר את הקהל צמא למשהו שהוא לא מקבל חזרה, כי הוא בא עם ציפיות לא ממומשות והוא מרגיש שמשהו חסר.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

אלאניס מוריסט, הזמרת שכולנו מכירים ואוהבים, נכנסת לרשימה הארוכה של אמנים ששיריהם הופכים למחזמר. יחד עם גרין דיי, להקת אבבא, קווין, מייקל ג'קסון ועוד, אלבום אחד של מוריסט הולך להיות הבסיס למחזמר שיעלה בברודווי בסוף שנת 2019.

המחזמר, שסיפורו נכתב על ידי זוכה האוסקר דיאבלו קודי, הולך להתבסס על האלבום "Jagged Little Pill" שיצא בשנת 1995 וזיכה את אלאניס ב-5 פרסי גראמי. הוא יספר את סיפורם של משפחת הילי, שמבחוץ נראית כמשפחה מושלמת אבל מבפנים הכל מתפורר.

ההצגה מלאה בשחקני ברודווי אהובים, מדרק קלינה (וויקד, אנסטסיה) ועד קתרין גלאגר (אביב מתעורר) וההתרגשות לקראת עלייתה עצומה. ההצגה מבוימת על ידי דיאנה פאולוס, האחראית על הצגות כמו וויטרס (מלצרית) ולמצוא את ארץ לעולם לא.

אנחנו כבר לא יכולים לחכות ואנו בטוחים שכל מעריצי אלאניס איתנו.

ניתן כבר לרכוש כרטיסים להצגות שמתחילות ב3.11!

הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק, והפעם היא הלכה לראות את ההצגה האגדית של לין מנואל מירנדה, המילטון. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

זו אחת הביקורות שהיה לי הכי קשה לכתוב. יש כל כך הרבה מה לכסות והרבה דברים לדבר עליהם, לכן צפו לביקורת מעט ארוכה יותר ממה שאני בדרך כלל כותבת.

ההצגה המילטון מספרת את סיפורו של אלכסנדר המילטון, אחד מארבעת האבות המייסדים של ארצות הברית. לין מנואל מירנדה הוא אחד הכישרונות הכי גדולים של עולם התיאטרון והוא כתב ושיחק בהצגה ומאז שהיא עלתה בברודווי בשנת 2015 היא שוברת שיאים שנה אחרי שנה. עם הפקות קבועות שרצות בכמה מקומות, כולל ניו יורק ולונדון, ועוד כמה סיורים שרצים ברחבי ארה"ב וקנדה אי אפשר להתכחש לזה שזו ההצגה מספר אחת בשוק היום והקהל צמא אליה כבר כמה שנים ברציפות.

בגלל ההצלחה הגדולה הזו דעתי כאן תהיה זרה בנוף, אבל לא נפלתי מהמילטון, ואנסה להסביר לכם בהמשך.

אי אפשר לומר שההצגה הזו לא יצירתית בטירוף. לקחת סיפור של דמות היסטורית ולהפוך את זה למחזמר זה לא דבר פשוט ולין מנואל מירנדה הוא כוח שאי דומה לו. השירים שהוא כתב מעולים אחד אחד אף על פי שרובם שירים שלא ממש תוכלו לזמזם במקלחת אם תרצו.

הקאסט שמלהקים לכל ההצגות הוא מגוון ומעניין, לא טיפוסי לכל ההצגות בברודווי, ונותן צ'אנס לשחקנים שלא תמיד ימצאו תפקידים בעולם התיאטרון. עד כדי כך שיש רק תפקיד אחד לאיש לבן, וכל השאר באים ממוצא אפריקאי, לטיני, אסייתי ועוד. לקחת דמויות היסטוריות כאלו וללהק מחוץ לטייפקאסט, מחוץ למה שאנשים מצפים, היה צעד אמיץ מטעם ההפקה והוא השתלם.

הבימוי גם כן הולך עם סטייל שאני מאוד אוהבת- תעשה המון ממעט. הבמה מאוד פשוטה ולא תראו תפאורה מפוארת שמתחלפת בין שיר לשיר. גם התלבושות כל כך פשוטות שהאנסמבל בקושי מחליף בגדים ואנחנו יודעים שהתקדמנו בעלילה רק לפי הג'קט שהשחקנים לובשים. השימוש בצבע הקרם על כל הקאסט בעוד ששחקן אחד או שניים לבושים בצבע, הכל לפי העלילה, בהחלט מוסיף והופך את זה למשמעותי הרבה יותר. הבמאי כאן נותן מקום לסיפור ולמוזיקה לעשות את שלהם ואין באמת צורך לעשות מעל ומעבר בשאר האספקטים של ההצגה.

אז מה בעצם לא הפיל אותי? ובכן, אני לא אוהבת הצגות שכולן שירים, פשוט לא. רנט, עלובי החיים ועוד הצגות בסגנון פשוט לא רצות אצלי כי, מה לעשות, זה משעמם לעתים. השירה התמידית הופכת את זה למשהו פחות מציאותי בעיניי והצגות חסרות טקסט בעצם מפספסת משהו עיקרי, והוא ההיי של הצגות עם טקסט כשפורצים לפתע בשיר. ככה יוצא שכל ההצגה אנחנו נמצאים באותה רמה של הייפ, של התלהבות, ואין מה שירים את כל הקהל למעלה כמו שנאמבר גדול עושה בהצגות רגילות.

כשהצגה מגיעה לשיא אתה מרגיש את זה, אתה חש את זה בכל עצמותייך ואתה שם עם השחקנים והתזמורת. בהמילטון לא היה ממש שיא, המערכה הראשונה הסתיימה כאילו סתם ורק במערכה השנייה הרגשתי משהו אמיתי כשאחת הדמויות מתה (זה לא ספוילר, זו היסטוריה בכל זאת). חיכיתי שעתיים וחצי להרגיש משהו ובאמת התרגשתי ברבע שעה האחרונה, כי אנשים מתו והגענו לשיא של החיים של האדם עליו אנחנו מדברים (כן גם המילטון מת, את זה מגלים בשיר הראשון), אבל מה עם שאר השעתיים שישבתי וחיכיתי? שילמתי כסף טוב להתרגש וכמו ישראלית טובה הרגשתי שיצאתי פראיירית. טוב אני סתם מגזימה, אני פשוט לא חובבת מחזות זמר שיש בהם רק שירים.

אולי עוד סיבה שלא התחברתי לחלוטין להצגה היא העובדה שהיא מדברת על היסטוריה שהיא לא שלי. עם כל הכבוד להמילטון, בר, ג'פרסון, וושינגטון ועוד, הם לא בן גוריון, שרת, רבין, פרס, מאיר ועוד. אז חלק מהבדיחות עברו מעלי כאילו כלום ואחרי ההצגה הייתי צריכה להיכנס לקרוא מי הם היו בכלל כי בהצגה זה לא אמר לי כלום.

הציון שבחרתי לתת להצגה זו הוא:

אז אם החלטתם בכל זאת ללכת לראות את המילטון ולשלם את הכסף, ותמיד זה יהיה חתיכת סכום לכרטיס אז אל תופתעו מזה, זו המלצתי אליכם:

לעמוד ההצגה

הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק, והפעם היא הלכה לראות את החידוש המודרני של הקלאסיקה- אוקלהומה!. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

המחזמר אוקלהומה מביא אותנו לימי 1906, עוד לפני שאוקלהומה הייתה מוגדרת כמדינה בארה"ב, לעיירה קטנה עם חוואים ובוקרים. במרכז ההצגה עומד קורלי, בוקר צעיר שמאוהב בלורי והוא נלחם עליה אל מול ג'וד, חוואי בחווה של משפחתה של לורי שאוהב אותה גם הוא. בצל המשולש רומנטי אנו נכנסים למתחים וניצוצות שעפים באוויר.

אוקלהומה היא קלאסיקת ברודווי שהחלה את דרכה בשנת 1943 וזיכתה את כותבים, המרשטיין ורוג'רס, בפרס פוליצר ובשלל פרסים נוספים. היא בדרך כלל מועברת כמו רוב ההצגות הבנאליות, בשמחה, ריקודים מפוארים, במה מטורפת עם תפאורה משוגעת. אבל כאן לא תקבלו משהו נורמטיבי, כל מה שתקבלו כאן זה יצירתיות ואופל שנשפך בין השחקנים לתפאורה לבמה ולבימוי.

נתחיל בזה שההצגה מועברת בתאטרון העגול – Circle in the Square, שכשמו כן הוא- במה באמצע הקהל שיושב בשלושה מצדדיה, מה שנותן קירבה לשחקנים ולהצגה בדרך שבמה רגילה לא מספקת. חוץ מזה, אין כמעט דבר על הבמה הפשוטה הזו. התזמורת הקטנה יושבת באמצע ובקצוות הבמה ישנם שולחנות שהקהל יושב מצדם האחד והשחקנים מהצד השני. זיהו, פשטות טהורה.

משהו נוסף שהבמאי הביא בהפוכה הוא התאורה. בתור קהל אנו רגילים שהאולם מואר עד שעושים לנו סימן שמתחילה ההצגה ואז למשך ההצגה אנו בקושי רואים מי מימיננו ומי משמאלנו, אבל לא כך יהיה לכם באוקלהומה. כאן הבמאי החליט להשאיר את כל האולם מואר כאילו אנחנו, הקהל, לוקחים חלק בהצגה. האור הזר הזה נותן תחושה אחרת ומשונה שאני דווקא מאוד אהבתי. במהלך ההצגה הבמאי עושה שימוש חכם ויצירתי באור ובחושך גמור והופך סצנות מוכרות למשהו חדש לגמרי שאף אחד לא מצפה לו, ואפילו הפתיעו אותי כמה פעמים.

הבמאי כאן לקח סיכון ענק, כשהוא לקח קלאסיקה שכזו ושינה הכל. ריקוד מפואר ושמח עם כמות גדולה של רקדנים הוא הפך לריקוד אפל ומוזר עם רקדנית אחת בודדה. לגרום לשחקנים שלך לשחק באור מוחלט ליד הקהל ואז רגע אחרי זה בחושך מוחלט ועם מיקרופון בודד. אפילו האוכל שהגישו לקהל בהפסקה הוא סיכון שכן זה עוד תקציב שצריך להשקיע, הכנות מטורפות כל ערב והלכלוך האינסופי שזה בטח יוצר. אני הפכתי למעריצה ענקית של הבמאי, דניאל פיש, וכל כך התרשמתי ממה שהוא עשה עם אוקלהומה שמתחשק לי שהוא יקח עוד קלאסיקה שכזו ויהפוך אותה לגמרי.

אך דבר אחרון חביב, אי אפשר להתעלם מהשחקנים המטורפים שליהקו לכאן. הפשטות של הבמה והתאורה מובילה לכך שהשחקנים צריכים להכניס אקסטרה כישרון בשביל למלא את החלל הזה, והם עושים זאת ללא מאמץ. דיימון דאנו הוא שם שאתם צריכים לזכור, כי קול מלאכי כזה יש פעם במילניום, והוא זה שגרם לי לבוא לראות את ההצגה. הלכתי לראות אותה בלי לדעת עליה כלום, ואלוהים ישמור כל פעם שהוא פתח את הפה לשיר נמסתי מרוב אושר. חוץ ממנו יש לנו את אלי סטרוקר, שחקנית ברודווי על כיסא גלגלים שרק ממשיכה לשבור שיאים ובצדק, כי כישרון כזה אסור לפספס, ושלל שחקנים מעולים אחד אחד.

אחרי צפייה בהצגה הזו אני יכולה להבין למה היא זכתה בפרס הטוני לחידוש המוצלח ביותר. הציון שבחרנו לתת להצגה זו הוא:

לעמוד ההצגה

הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

והיום- Come From Away (באו משם):

המחזמר "Come From Away" מחזיר אותנו לימי ה9.11, הפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק. כל ארה"ב הייתה בהיסטריה ואיתה כל העולם, אך היו כמה אלפי אנשים שלא ידעו על הפיגוע כלל. אנשים אלו היו על מטוסים שונים שהיו אמורים לנחות בארה"ב, אך בשל החשש מפיגועים נוספים שלחו את כל המטוסים שהיו בקרבה לעיירה נידחת בקנדה בשם ניו פינלנד. עיירה קטנה זו הייתה צריכה תוך יום להתארגן על מקומות שינה לאורחיה, אוכל ושירותים שונים בשביל שהנוסעים המבוהלים ירגישו הכי בבית שאפשר.

הסיפור של המחזמר הוא לב ליבו והוא מרהיב ביופיו. הקשר בין אנשים הבאים מרקע שונה, התמיכה בין אדם לאדם בלי היכרות מוקדמת והחברויות הנוצרות מאירוע טרגי שכזה מביאים משהו אחר לבמה שלא ראיתי לפני כן. ההפקה ידעה שיש לה סיפור יפיפה שאינו מצריך הרבה שואו ובלאגן מסביב ומספיק להציג אותו כפי שהוא, וזה עובד.

בשל מסקנה זו אין תפאורה מפוארת ומשוגעת, יש כיסאות ושולחנות וזה כל מה שצריך. הפשטות הזו היא זו שעושה את ההצגה לכזו מדהימה ושובה. במשך שעה וחצי (ללא הפסקה) הקהל מכור בצורה שלא ראיתי כבר הרבה זמן והכוריאוגרפיה הרשימה אותי שוב ושוב ושוב. אם יש משהו שאני אוהבת זה לעשות הרבה מקצת וזה מה שהמפיקים עשו כאן.

הלהקה החיה על הבמה נותנת נופך נוסף שפשוט מדגיש עוד ועוד כמה נשמה יש להצגה אחת. עוד משהו ששווה לציין הוא שכל הקאסט, כל שחקן ושחקן, מתאר אדם נורמטיבי בלי היופי המוקצן שלפעמים אנו רגילים לראות בתאטרון ובקולנוע. כל אחד בקהל יכול להתחבר לדמות אחת לפחות כי בסופו של דבר כל שחקן מייצג אנשים אמיתיים וסיפור אמיתי, ואי אפשר להביא את בראד פיט או אנג'לינה ג'ולי לייצג את האדם הנורמטיבי. הכישרון לא מתבטל כמובן והשחקנים עושים עבודה נהדרת עם כל התפקידים השונים שלהם.

הציון שבחרנו לתת להצגה זו הוא:

אז אם יוצא לכם להיות בניו יורק או בלונדון אל תפספסו! אין הרבה מחזות זמר שמרגשים אותך כל כך ומציגים סיפור אמיתי כזה יפה. אה, ויש גם הפתעה קטנה באמצע ההצגה לכל הישראלים והיהודים בעולם שלי אישית עשתה כל כך טוב על הלב.

לעמוד ההצגה

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- My Fair Lady (גבירתי הנאווה):

גבירתי הנאווה מספר את סיפורה של אלייזה דוליטל, מוכרת פרחים ברחוב ללא חינוך רציני, שנתקלת במר היגינס, פרופסור מכובד, שמתערב עם הגנרל משהו שיוכל להפוך את אלייזה לאישה אמיתית ומכובדת תוך 6 שבועות. כך שניהם נכנסים למסע של גילוי עצמי ולא ניתן לדעת כיצד יסתיים.

המחזמר אינו מחזמר חדש ועבר הפקות רבות בברודווי, בלונדון ואפילו בארץ. הוא הפך לקלאסיקה אמיתית ולכן כשמעלים הצגה כזו יש גבול לכמה אפשר לשחק איתה. החוזק המרכזי בהפקה הזו מתבסס על הבמה המטורפת עם התפאורה היפיפייה. עוד בכניסה לאולם אפשר להבחין שהולכת להיות כאן הפקה לעניין, וככל שממשיכה ההצגה הבמה יותר ויותר מרשימה. המשחק עם המקום ועם האביזרים בהחלט מוסיפים להצגה ונותנים לה נופך שאין בהרבה הצגות.

חוץ מהבמה, גם השחקנים הממונים על המחזמר לא מאכזבים ומביאים את כישורי המשחק המדהימים שלהם והקולות הפנומנליים שלהם לבמה. לורה בננטי היא שם שכל מעריץ ברודווי מכיר והיא באה ונותנת את האלייזה הכי טובה שנקבל. לצידה הארי היידן פאטון לא מאכזב וגורם לכל אחד בקהל לחייך ולהתאהב בו בשנייה.

האכזבה העיקרית שלי נבעה מהעובדה שמדובר בהצגה ישנה, שהיום לטעמי כבר לא הכי עובדת. הרבה קטעים של מונולוגים או דואטים בלתי נגמרים שלעתים מרגיש כאילו הם חסרי פואנטה. ההצגה כולה משחקת עם רעיון מסוים ומרגיש כאילו כל המערכה השנייה לא באמת מובילה להתקדמות או שינוי דרסטי שצריך שעה מזמננו, יכלו לצמצם את זה ל15 דקות וההשפעה הייתה אותה השפעה.

חוץ מזה, לראות היום דמות נשית שבמהלך הצגה שלמה צוחקים עליה, מזלזלים בה ומתנהגים כאילו אינה נמצאת זה כבר מעליב. אנחנו בשנות האלפיים חברים, תקפצו דקה למלצרית, אנסטסיה, פרוזן או ויקד ותראו איזה כוח יש לנשים וכמה מעצים זה. נכון, האישה מבינה את כוחה במהלך ההצגה והיחס של הגברים לכך לא השתנה לחלוטין גם בימינו אנו, אבל משום מה זה פשוט לא ישב לי.

אבל זו דעתי, בתור בחורה צעירה שצריכה כבר ריגושים אחרים בהצגות שהיא הולכת אליהם. אם אתם מחפשים הצגה בלי נאמברים מפוצצים ועם הפשטות של פעם, אמליץ עליה מאוד. הם מעבירים את הסיפור והאווירה בצורה נהדרת עם בימוי מוצלח והפקה שעולה על כל הציפיות.

לעמוד ההצגה

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- Mean Girls (ילדות רעות):

לעמוד ההצגה