Floyd Collins הוא יצירת אומנות אמיתית בבימויה של טינה לנדאו (רדווד, בובספוג) ובכיכובו של ג׳רמי ג׳ורדן (גטסבי הגדול, ניוזיס). בעוד הסיפור כבד וחשוך, המחזמר מצליח להאיר קצת אור באמצעות שיריו של אדם גוטל, הכוריאוגרפיות הנהדרות והבמה היצירתית.
דרמה כבדה אך מרתקת
המחזמר Floyd Collins מחזיר אותנו לסיפור יוצא דופן משנות ה-20, על אדם שנכנס לחקור מערה – ונתקע בה. חצי מהמחזמר מתרחש בתוך המערה עצמה, והצלילה לעולם הצר, החשוך והמבודד הזה, לצד הדרמה שמתחוללת בחוץ – יוצרת חוויה מפתיעה ומאוד מסקרנת. האמת? לא ידעתי למה לצפות, אבל יצאתי מופתעת לטובה.
העלילה הזכירה לי במידה מסוימת את הסרט 127 שעות, אבל במקום סיפור אישי בלבד – קיבלנו גם את כל העולם שמסביב: המשפחה, המחלצים, הסיקור התקשורתי, הדילמות. הסיפור מצליח לאזן בין שני צדדים – האיש התקוע לבדו במערה, והמאמצים מבחוץ להציל אותו – וזה איזון שלא רואים הרבה במחזות זמר.
למרות הביקורות מפה לאוזן הפחות מפרגנות והנושא הלא פשוט, הייתי מרותקת לאורך כל זמן ההצגה. הדרמה כבדה, אבל יש רגעים קלילים שמגיעים בדיוק כשצריך – והכי חשוב: הם מרגישים טבעיים ולא מאולצים כמו שקורה הרבה במחזות זמר כבדים שכאלו.
הפתעות על הבמה לצד השירים הייחודיים
כבר עם הכניסה לאולם אפשר להבין שמדובר בהפקה לא שגרתית – במה שחורה, מסך לד אחורי, ותחושת חלל שמרגישה כמו מנהרה. השימוש בתפאורה היה פשוט מבריק – חלקי במה נפתחים ונסגרים, אפקטים ויזואליים שהושלמו על ידי המסך, ותאורה חכמה שמשלימה את התמונה. כל המעברים – בתוך המערה, בין המחלקים, או אל העולם החיצוני – הרגישו חלקים, חכמים ומאוד קולנועיים.
ועדיין, עם כל היצירתיות והאומנות שמורגשים בכל רגע, ישנה בעיה שלי היה קשה להתעלם ממנה – המוזיקה. אדם גוטל, הנכד של ריצ׳רד רוג׳רס המלחין המפורסם, הוא האחראי לכל הפזמונים והלחנים. למרות שיש בהם רגעים רבים יפיפיים (ובעיקר יודלינג בלתי נשכח), השירים עצמם לא הצליחו להיתפס בעיניי. הם מורכבים, לא תמיד קליטים, ולפעמים אפילו קשים לעיכול. זה גרם לי לא פעם לאבד ריכוז או להרגיש שהקטעים הארוכים של הסולואים פשוט לא מחזיקים לאורך זמן.
אך למרות זאת היו רגעים הרמוניים נהדרים, במיוחד בין שלושת התפקידים הראשיים של האחים קולינס, וייתכן שבשמיעה חוזרת אמצא לי כמה יהלומים בין כל שירי המחזמר. אין ספק שאחזור לשמוע את היודלינג היפייפה ששרו על הבמה שוב ושוב ושוב.
ג׳רמי ג׳ורדן מוביל צוות שחקנים נהדר
הקאסט של המחזמר היה מצוין – במיוחד שלושת האחים לבית קולינס. ג'רמי ג'ורדן בתפקיד פלויד הוא שילוב של עוצמה רגשית וווקאלית – פשוט אדיר. ליזי מקאלפין עושה כאן את הופעת הבכורה שלה, ויש עוד לאן להשתפר במשחק, אבל הקול שלה מרשים ויציב. וג'ייסון גוטאיי הביא עומק, נוכחות ושירה מעולה. גם טיילור טרנצ׳, בתפקיד משני, היה מרגש ונוגע ללב.
הכוריאוגרפיה, גם אם לא גדולה ומוחצנת, הייתה מדויקת מאוד – תנועות קטנות, רכות, שימוש חכם באנסמבל, וזה עבד נהדר. דווקא הנאמבר שזכור לי הכי טוב היה הכי פחות "שייך" לסגנון ההצגה – סצנה קומית עם שלושה כתבים שרוקדים בצורה מדויקת וקלילה. זה היה שואו מפתיע, מבדר, עשוי נפלא – אבל הרגיש לגמרי שייך לעולם אחר.
בסופו של דבר, גם עם הכובד שבסיפור המחזמר, טינה לנדאו ביימה כאן יצירת מופת ייחודית בעולם התיאטרון. הסיפור לא פשוט להצגה והיא הצליחה לא רק להעביר את כל הרגשות של כל הנפשות הפועלות אלא גם להוציא את הקהל למסע בין עולמות, בין חושך לאור, בין שמחה לעצב והכל על במה אחת גדולה.
Floyd Collins הוא מחזמר אומנותי, יצירתי ומרשים – אבל לא לכל אחד. מי שמחפש את השואו הגדול, הנאמברים הקצביים והלהיטים הזכירים, זה כנראה לא בשבילו. אבל אם אתם אוהבים תיאטרון שחושב אחרת, אומנותי, עם בימוי לא שגרתי, תפאורה מקורית וסיפור אמיתי שנכנס ללב – שווה לתת לו הזדמנות.
