עם תפאורה מדהימה, כוריאוגרפיה נהדרת ותרגום מוצלח, מאמה מיה הוא אחד המחזות זמר הכי טובים שהועלו על במת תיאטרון הבימה ואתם לא יכולים לפספס אותו. לקניית כרטיסים.
רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!
המחזמר מאמה מיה, עם להיטיהם של להקת אבבא, מספר את סיפורה של סופי, בחורה צעירה העומדת להתחתן, המחפשת את זהות אביה דרך יומניה של אמה, דונה. היא מגיעה למסקנה שאביה יכול להיות אחד משלושה גברים ובצעד נועז היא מזמינה את כולם לחתונה שלה. להפתעתה ולהפתעת דונה המזועזעת, כל הגברים מגיעים. האם סופי סוף סוף תזכה לגלות מי אביה הביולוגי?
עם תיאטרון תל אביב שמייבא הרבה מחזות זמר מברודווי, הצעד הנועז להביא את מאמה מיה לישראל ולתרגם אותו במלואו היה יכול להיות סיכון גדול, אבל הצוות שהוביל את המהלך עשה עבודה כל כך יפה שאם זו לא תהיה הצלחת השנה אני אהיה מאוד מופתעת.
נתחיל בדבר שכולם חוששים ממנו, התרגום. עד היום רוב המחזות זמר שראיתי מתורגמים לא היו הצלחה מסחררת עבורי. התרגום תמיד היה צולע קצת ונתן תחושה של מחזמר סוג ב', אבל לא כאן. אלי ביז'אווי עשה עבודה מופלאה כל כך שכיף לי לשיר את השירים בעברית ואפילו עושים לי חשק ללמוד את כולם. עדיין יש פה ושם איזה גליץ' קטן אבל סה"כ התרגום מוצלח מאוד ולא מבאס כמו שהרבה אנשים יחשבו. אל דאגה, בסוף ההצגה יש לכם מחרוזת קצרה באנגלית שבה תוכלו לשיר את השירים שאתם מכירים, וגם במהלך ההצגה יש כתוביות מעל הבמה לשירים המתורגמים.
מתחילה ההצגה והוואו הראשון מגיע מהתפאורה המדהימה. ראיתי הרבה תפאורות למאמה מיה ובחיים לא ראיתי משהו כל כך יפה וקסום כמו מה שערן עצמון עשה כאן. מי היה מאמין שאנחנו בארץ? הסטייל, השיק והנגיעות הקטנות הן אלה שגורמות לאנשים רבים לקנא בבמה כי מי לא היה רוצה עיצוב כזה בבית שלו? אם זה היה מקום אמיתי בשנייה הייתי נוסעת לשם לחופשה.
עוד אדם שעומד מאחורי היצירה הזו הוא שחר פרץ עם כוריאוגרפיה יוצאת דופן. הדבר הראשון שאני מותחת עליו ביקורת במחזמר זו כוריאוגרפיה ושחר בהחלט עלה על כל הציפיות שלי עם תנועות חכמות ומעניינות. אני כל כך נהנית לראות את הריקודים שאני כבר מנסה ללמוד אותם והצלחתי לקלוט איזה צעד או שניים. הבאסה היחידה היא שהשחקנים כרגע לא מלוטשים מספיק והם הורסים מעט את הכוריאוגרפיה עם תנועות לא שלמות וחוסר אחידות.
אבל בכל הצגה יש דברים טובים ודברים שפחות עובדים (או שיש מקום לשיפור) ולצערי הביקורת העיקרית שלי היא על השחקנים. יש לציין שהביקורת הזו באה לצד הידיעה שאין שחקן אחר בארץ שיכל לעשות את התפקידים האלה טוב יותר, אבל מה לעשות, גם בארץ אנחנו מוגבלים. אצל חלק המשחק בסדר אבל השירה לא במיטבה ואצל חלק זה הפוך. ההצגה הזו גרמה לנו להגיע למסקנה שמחוץ ליגאל שדה הנהדר, יש מעט מחסור בגברים שיודעים גם לשחק וגם לשיר ממש טוב מעל גיל 50, אז בנתיים נחכה לעמוס תמם או רן דנקר.
מי שמעט איכזבה אותי הייתה מיקי קם, ושוב אין מישהי אחרת שהייתה יכולה לעשות את זה טוב יותר, אבל התפקיד של דונה אמור להיות תפקיד קליל, בחורה אנרגטית ושמחה שגם כשהיא לחוצה היא עדיין קופצנית וקלה. קם פשוט לא מצליחה להעביר את הקלילות הזו על הבמה, וזה אפילו מרגיש קצת כאילו דונה בדיכאון כל הזמן. קם שרה מדהים והיא אחת השחקניות הכי גדולות ואמינות בארץ, אם היא תגיד לי שהיא חתול אני אאמין לה, אבל אי אפשר שלא לחשוב על מריל סטריפ והקלילות שהיא הביאה איתה. יכול להיות שזה רק הלחץ של ההצגות הראשונות כי במחרוזת בסוף היא כל כך משוחררת וכיפית שאני קצת מבואסת שהיא לא ככה כל ההצגה.
יכול להיות שמרגישים את הכבדות שלה בגלל חני נחמיאס (או עירית ענבי) שפורחת על הבמה באנרגיות של ילדה בת 20, ואי אפשר שלא לראות כמה היא נהנית מהתפקיד הזה. לידה נמצאת שרון חזיז שמגלמת את טניה בדיוק כמו שדמיינו אותה- גבוהה, אלגנטית, יודעת מה היא שווה ולא מתביישת להראות את זה. שתיהן קצת מעפילות על קם וחבל, כי זה אמור להיות הפוך.
הציון שנתנו להצגה זו הוא:
עם כל הביקורות, ותמיד יהיו כאלו, זו ה-הצגה לראות כרגע. אם תלכו מובטח לכם ערב של כיף בלתי פוסק ואני חותמת על זה שתצאו עם חיוך על הפנים מההצגה.
