ביקורת על המחזמר Hell’s Kitchen – מחזמר ג׳וקבוקס המבוסס על שיריה של אלישיה קיז, שמביא סיפור התבגרות חצי-אוטוביוגרפי בלב ניו יורק. עם אנסמבל מרשים, כוריאוגרפיה קצבית ועיצוב במה צבעוני, ההפקה שואפת להיות מרגשת וסוחפת, אך סובלת מעלילה שטוחה, עומס ויזואלי וקושי רגשי להתחבר לדמות הראשית. חוויה שעשויה לספק מעריצים, אך פחות משכנעת כיצירה תיאטרונית שלמה.
ביקורת על המחזמר חמש השנים האחרונות (The Last Five Years) – מחזמר אינטימי על סיפור אהבה מסופר משתי זוויות זמן שונות. עם ניק ג'ונאס ואדריאן וורן על במת ברודווי, הפקה מושקעת ויזואלית אך לא תמיד מצליחה לרגש. למי זה מתאים, ומה עבד פחות טוב על הבמה הגדולה? כל הפרטים בביקורת.
ביקורת על המחזמר Floyd Collins – דרמה מוזיקלית מרגשת שמבוססת על סיפור אמיתי משנות ה-20. תפאורה מקורית, ביצועים חזקים של ג׳רמי ג׳ורדן וליזי מקאלפין, ומוזיקה מורכבת שמחלקת את הקהל. האם זה מחזמר לכל אחד?
ביקורת על המחזמר Just in Time – להיט ברודווי חדש בכיכובו של ג׳ונתן גרוף, שמביא את סיפור חייו של בובי דרין לבמה. עם אולם אינטראקטיבי, בימוי יצירתי, הופעות מעולות ותפאורה חדשנית, זהו ג׳וקבוקס שונה מכל מה שראיתם. האם זה הלהיט הבא של ברודווי?
ביקורת על המחזמר החדש Redwood בכיכובה של אידינה מנזל – סיפור על אובדן, ריפוי ומסע פנימי בלב יערות קליפורניה. תפאורה ויזואלית מרהיבה, כוריאוגרפיה תלויה מהתקרה ושחקנים מצוינים – אך שירים לא מספיק זכירים וקאסט מצומצם על במה גדולה יוצרים חוויה לא אחידה. למי הוא כן מומלץ? כל התשובות בביקורת.
ביקורת על ההופעה Old Friends בניו יורק – מחווה מוזיקלית לסטיבן סונדהיים עם ליה סלונגה, ברנדט פיטרס וקאסט כוכבים. למי זה מתאים? מה עבד מעולה ומה פחות? כל הפרטים בביקורת.
ביקורת על המחזמר החדש של בטי בופ בברודווי: האם הדמות האייקונית משנות ה-30 עדיין רלוונטית לקהל של היום? קראו על העלילה, השירים, הקאסט, ומדוע הוא מתאים בעיקר למשפחות.
איך AI משנה את עולם התיאטרון? מחזות שנכתבים על ידי בינה מלאכותית, שירים שהולחנו על ידי אלגוריתמים, והאם בעתיד נראה מחזמר שלם בלי יד אדם? כל מה שצריך לדעת על החדשנות הדיגיטלית שמגיעה לברודוויי ולווסט אנד.
המחזמר ״גטסבי הגדול״ מסתמך בעיקר על השחקנים הגדולים שלו ועל אוהבי הספר או הסרט. הוא מפציץ באפקטים ויזואלים נהדרים אך מעבר לכך הוא דובק בסגנון מחזות הזמר הקלאסיים ומושלם למי שאוהב אותם.
המחזמר גטסבי הגדול, המבוסס על הספר והסרט המפורסמים, מגולל את סיפור אהבתם של ג׳יי גטסבי ודייזי, ואת המחיר הכבד שאדם עלול לשלם כדי להיות עם אהוביו. הגעתי למחזמר ללא היכרות מוקדמת עם הסיפור, וככזה, ציפיתי לחוויה יוצאת דופן – במיוחד לנוכח הפופולריות של העלילה המקורית. אכן, ההפקה מנסה להציג עיבוד ייחודי, אבל תחושת הפספוס ניכרת: העלילה לא מצליחה להשרות ולו שמץ של תקווה, וכל סצנה רק מעצימה את התחושה הכבדה. אפילו הבדיחות המעטות לא העלו בי חיוך.
מכאן עולה השאלה – מדוע אנו פונים לתיאטרון? האם כדי לברוח מהמציאות? לשאוב השראה? האם אנו באים לצחוק או לחוות רגעי מחשבה? גטסבי הגדול מנסה לעורר מחשבה, אך המתח שבו – המכוון לאווירת הייאוש שבסיפור – עלול להחמיץ את לב הקהל, במיוחד אם היה ניתן לעבד את החומר למשהו קצת יותר מעורר השראה.
בנוסף, היה קשה להתחבר לדמויות. למעט דמות או שתיים שעוברות התפתחות מינורית, הדמויות הראשיות נותרות סטטיות. התחושה היא שהן מתחילות ומסיימות את ההצגה באותה נקודה בדיוק. כך, במקום ליצור הזדהות עמוקה, המחזמר מתגלה כחוויה מאכזבת.
אז למה כן ללכת למחזמר הזה? בגלל כל שאר הדברים שמרכיבים אותו. המחזמר היום מציג בתיאטרון ברודווי (Broadway Theater), התיאטרון השני בגודלו בניו יורק (אחרי הגרשווין שבו מוצג וויקד). כחלק מזה יש לו יכולת לעשות דברים משוגעים על הבמה שייראו גם עד הכיסאות הרחוקים ביותר.
על אף העובדה הזו הניצול של הבמה הגדולה נראה רק בנאמברים הגדולים והמפוארים שהתרחשו פעמים מועטות במהלך ההצגה. התפאורה המדהימה העבירה אותנו לתקופת הזמן של המחזמר והשתלבה מדהים עם הנברשות של התיאטרון עצמו וחבל שלא היה שימוש נרחב יותר כדי שנוכל באמת להנות ממנו.
גם התאורה והתלבושות החמיאו מאוד לכוריאוגרפיות המדהימות ולעבודת השחקנים הנהדרת. שיר אחד ספציפי בלט במיוחד עם שימוש מופלא של ג׳קטים ארוכים, כוריאוגרפיה ייחודית ותאורת ריבועים ששיחקו עליה בכוריאוגרפיה. השילוב היפייפה הפך שיר בסיסי לשיר יוצא מן הכלל שנשאר איתי עוד הרבה אחרי.
התבססות על שמות גדולים בתיאטרון
הבחירה להפיק את המחזמר נשענת על שתי סיבות עיקריות: הפופולריות של הסיפור המקורי, ואהבת הקהל לכוכבים ג׳רמי ג׳ורדן ואווה נובליזדה. כמי שמעריצה את שניהם, הם היו הסיבה המרכזית לביקורי, והם אכן סיפקו את הסחורה.
ג׳ורדן תפס לעצמו שם בעולם התיאטרון, בעיקר בשל הקול המופלא שלו ויכולות השירה המוטרפות שלו. הוא יושב על התפקיד בצורה סבירה, מספק רגעים קומיים נחמדים לצד רגעים דרמטיים מרגשים, אך אין ספק שאת מה שהוא עושה עם הנאמברים של המחזמר אין הרבה שיכולים לעשות.
לצידו נובליזדה תופסת את המקום של דייזי הצעירה והפלרטטנית ללא מאמץ. הדברים שהיא עושה עם הקול שלה הם ייחודיים ובאים פעם בדור והיא ממלאת את כל האולם הענק בצלילים שיעשו לכל אחד ואחת מהקהל צמרמורות. היא מופלאה ומרגשת ומהפנטת את כל הגברים והנשים היושבים וצופים בה.
אין ספק ששניהם זמרים מופלאים, אך עם החומר הנתון יכולות המשחק שלהם לא בלטו כמו שהיו צריכים. הם היו מרגשים כשהיו צריכים ומשעשעים כשהיו צריכים אבל מלבד כשהם שרו לא ראיתי משהו יוצא דופן שגרם לי להישאר עם פה פעור.
לסיכום, ההצגה מעלה נקודות עיקריות לחידוד. ראשית, נושא הדמויות והסיפור – עבור מי שלא מכיר את החומר המקורי, המחזמר משדר דיכאון עמוק, ללא כל שינוי או התפתחות. בניגוד לכך, במיוזיקל כמו "נערי הכרך," ניכרת הסקרנות לדעת את המשך הסיפור. בגטסבי מצאתי עצמי ממתינה רק לנאמבר הבא או לשמוע שוב את ג׳ורדן או נובליזדה שרים.
שנית, מיצוי הבמה. עם אולם ובמה כה מרשימים, הציפייה הייתה לשימוש רחב ומשמעותי יותר באנסמבל. פרט לכמה קטעים בודדים, רוב המופע כולל סולואים, דואטים וטריו, ולעיתים נדמה שהסיפור סטטי מדי ביחס לפוטנציאל הבמה.
המחזמר לא רע, הוא פשוט לא ייחודי. הוא מושלם לכל הקהל החובב מחזות זמר קלאסיים כמו ״פאנטום האופרה״, ״סיפורי הפרברים״ או ״גבירתי הנאווה״. הוא עושה עבודה נהדרת בהצגת הסיפור, הדגשת כישרון השחקנים הראשיים שלו והתפאורה המפוצצת. אך עבורי, כחובבת מחזות מודרניים ודינמיים, החוויה נותרה מעט מאכזבת.
המחזמר ״גטסבי הגדול״ יהיה מהנה לכל חובבי מחזות הזמר הקלאסיים, כגון: גבירתי הנאווה, אוקלהומה ואפילו פאנטום האופרה. כל מי שמחפש משהו מקורי ויוצא דופן יהנה מכמה קטעים בודדים ותו לא.
ההקראה המבוימת של ״מדיאה״ היא תיאטרון פרינג׳ במיטבו ולא הייתי משנה דבר אחד בהפקה הזו. מבחינתי מדובר ביצירת תיאטרון יפייפיה, יצירתית, מקורית והכי פשוטה שיש.
״מדיאה״ מספר לנו את סיפורה של האישה הפגועה, זו שבעלה בגד בה ועזב אותה לטובת אישה אחרת. בנוסף לכל הדרמה הזו היא גם מפוטרת מעבודתה וצריכה עכשיו לדאוג לשני ילדיה הקטנים. במקום לצמוח מהכאב היא טובעת בו וגוררת את כולם יחד איתה.
סיפורה של מדיאה לא חדש בעולמנו ועל ההתחלה כבר מגלים לכם את הסוף, אך היופי במחזמר הזה הוא שגם עם הספוילר הענק הוא נשאר מרתק ומעניין מההתחלה ועד הסוף. סיפור שובה של בגידה, כאב וההתמודדות איתו אל מול השפעות חיצוניות שגורמות לדמויות להתנהג בצורה לא שפויה.
המחזמר הזה, שנכתב על ידי היילי קנהאם והוצג לראשונה בפסטיבל פרינג׳ בשנת 2022, מועבר כולו בסגנון של הקראה מבוימת. לעשות דבר שכזה יכול להיות ריסקי, ואם החומר לא מעניין מספיק, השחקנים לא מוכשרים מספיק או שהכתיבה לא טובה מספיק זה נופל. איזה מזל שכאן זה לא המצב, והקהל כל כך שבוי שזה שאין תפאורה או תאורה או להקת רקדנים על הבמה לא משנה בכלל.
קנהאם עשתה עבודה נהדרת בכתיבתה והתרגום בעברית היה גם כן חמוד מאוד. כמובן שתמיד יש נקודות קטנות לשיפור אבל זה לא הפריע לי להנות בטירוף מכל מה שהוצג בפניי במהלך שעה ורבע של דמיון ועולם חדש.
יצירתיות ופשטות במרכז הבמה
בתור חובבת מחזות זמר מושבעת קשה מאוד לרגש אותי אבל כאן הצליחו להפתיע אותי ובגדול. לא חסכו בהפקה הזו בדמיון והיצירתיות שהם כל הקסם בתיאטרון החי.
מי חשב שפשוט להשיב 4 שחקנים לבושים שחור על כיסא מול הטקסט, לשים מאחוריהם להקת נגנים מרשימה וגדולה ופשוט לרוץ עם זה יעשה לי את הקווץ׳ בלב? יחזיר לי את האמון ביצירה מקורית ודמיון וחזון שחוזרים לבמה? המשחק בישיבה לצד ההפתעות מדי פעם הביא משהו אחר לעולם שהפך להיות כבר צפוי מאוד והביאו את המחזמר הזה מבחינתי לרמה אחרת.
אך ההצלחה הגדולה ביותר הייתה השירים והעיבודים שלהם. כל שיר הרגיש כמו עולם ומלואו, סטייל חדש ומעניין שמושפע ממחזמר כזה או אחר. חוץ מזה, ב״מדיאה״ ישנה הסתמכות רבה על הרמוניות ובצדק. כל שיר שכלל את ההרמוניות היפייפיות הכניס נפח ועומק שבא יחד עם העובדה שמדובר אך ורק ב-4 שחקנים. האחדות, הרבדים שהן הביאו איתן, המערבולת רגשות שאנחנו כקהל נכנסים אליה פשוט עבדה בשבילי והלוואי וזה יהיה בכל מחזמר בארץ.
דניאל בגנו הבמאי, גיא מנור המנהל המוזיקלי, נעם פרנק שאחראי על העיבוד ושלל חברי ההפקה עשו פה עבודה מופלאה. הם לקחו את היצירה המופלאה והפכו אותה לשלהם, ממש חיברו פאזל מהמון מרכיבים שונים שפשוט יצר תמונה שלמה ומושלמת.
צוות שחקנים עילאי ומושלם
בגלל הצמצום שבהפקה החשיבות הגדולה ביותר נופלת על צוות השחקנים שמוביל אותה. יש להם עבודה קשה והיא כוללת העברת סיפור בעיקר בישיבה והסתמכות כבדה מאוד על יכולות המשחק שלהם. כמה מזל שליהקו את השחקנים הנכונים.
מיקה צור, עדן גולדמן, עמרי פלד ועמנואלה אלחדף היו פשוט מקשה אחת של כשרון והיממו אותי. הווקליות והחוצפה של אלחדף, השברון והרכות של גולדמן, הסרקסטיות של פלד והעומק של צור היו בדיוק מה שהייתי צריכה כקהל. כל אחד הביא משהו אחר לדמות שלו ובלט בצורתו שלו. האינטימיות של הסיטואציה הוכיחה שאין להם איפה להתחבא והם הביאו אותה בענק.
השילובים ביניהם, המבטים, הנגיעות, כל אינטרקציה הייתה בול במקום והעבירה סיפור שלם בלי כל ההמולה שיש בהצגות הרגילות. לא חושבת שיכלו למצוא צוות שחקנים מושלם יותר ואמיתי יותר מארבעתם.
אני מקווה מאוד לראות אותם בהפקה הזו לאורך זמן, שכן מדובר באחד המחזות זמר הכי מהפנטים בתיאטרון כרגע והרבה מזה זה בזכותם. מגיע לכל חובב תיאטרון או אומנות לצפות בהופעה הזו שכן היא חד פעמית, והיא שווה כל דקה ממנה.
אני לא יכולה להתרפס על המחזמר הזה יותר ממה שהתרפסתי כאן. כמה כיף זה מחזמר פרינג׳ מקורי עם כישרון נוטף מכל הכיוונים וכזה שאין לי מילה רעה לומר עליו. תמשיכו לבוא בבקשה.