ביקורת – בימינו לא יוצאים לדו קרב

תיאטרון באר שבע אחראי ליצירת מופת המומלצת לכל אחד. בכיכובם של שחקנים מעולים אחד אחד ועם כוראוגרפיה מדהימה המשולבת עם בימוי מוצלח הם מביאים כמה סיפורים נוגעים ללב בשעה וארבעים ששובים את הקהל אליהם.

בהתבסס על 3 סיפורים מהספר "תריסר רוסי" של ולדימיר נבוקוב, ההצגה מספרת את סיפורם של מהגרים רוסים בברלין בשנות ה-30. שחר פנקס אחראית על העיבוד הבימתי של סיפורם של גוסטב, גובה השכר דירה הנתפס בגניבה, אליאונורה שתופסת את בעלה רגע לפני שהוא עוזב אותה ואת בנה לתפוס פרפרים בספרד ואת סיפורו של באנטוב שתופס את אשתו במקלחת כשהמאהב שלה מתלבש בחדר השינה ומחליט להזמין אותו לדו קרב.

עם עלילה מעניינת וייחודית, המשאירה את הקהל בשקיקה לדעת עוד על כל סיפור וקו עלילה, קשה להישאר אדיש במהלך ואחרי ההצגה. המשחק, המעבר בין הסיפורים והקשרים שמגלים ביניהם מרתקים ומשלבים צחוק ועצב בו זמנית.

מהמובילים בהצגה ניתן למצוא את מולי שולמן, שמביא משחק חי ושובה לבמה ומכניס לכל הקהל את תחושות השיגעון והאובדן של דמותו באנטוב. כמה פעמים במהלך ההצגה הוא הכניס את כולם לשוק או ריתוק, מצחוק ומעצב. לידו מי שפרח היה עלא דקה, סטודנט טרי יחסית מביה"ס גודמן בבאר שבע שמוכיח שהוא אחד מהכישרונות הצעירים הטובים ביותר שיצאו לאחרונה מבתי הספר למשחק בארץ. דקה משחק דמות אוטיסטית בחן ובנועם אך יחד עם זאת בבלבול ואותנטיות של אדם בעל פיגור. בכל סצנה שהוא השתתף בה באופן פעיל לא ניתן היה להוריד ממנו את העיניים. נציין לטובה גם את ים אבני ששיחק את קארל, בנה של אליאונורה, שהביא רוח צעירה לבמה. יש להודות שהוא לא היה צריך לעשות הרבה בשביל שהקהל יאהב ויתלהב ממנו והספיקה מילה אחת כדי שניפול בקסמיו. כן, יש לו עוד דרך ארוכה עד שיכבוש פסגות בעולם התאטרון, וכן שווה לו לעבוד על הדיקציה כשהוא מדבר, אבל סה"כ הוא היה מצוין ויש לו כמה שחקנים מדהימים ללמוד מהם.

אך עם כל הכבוד לשחקנים המעולים, מי שאחראים על ההצגה כה שובה ומהפנטת הם שיר גולדברג הבמאית, שהצליחה לספר סיפורים בצורה מעניינת ומיוחדת, ואריאל וולף, האחראי על הכוראוגרפיה המדהימה. על התחלת ההצגה השחקנים מעלים עוד ועוד כיסאות עד שהבמה כולה מלאה בשורות של כיסאות שאיתם משחקים לאורך כל ההצגה. היופי שבפשטות של הכיסאות, היכולת להפוך אותם לכל דבר שרק נרצה והמשחק של השחקנים איתם הביאו את ההצגה לרמה אחת מעל שרק גרמה לקהל להיות מרותק ומשותק מרוב יופי ויצירתיות. אז נאמר שאפו ענק לאריאל וולף על התנועתיות והמשחק עם הכיסאות ולשיר גולדברג שהצליחה להוציא מהשחקנים ומהצוות את התוצר היפיפה שנגלה לפנינו.

נסכם ונאמר שמדובר בהצגה חזקה שכל מי שצופה בה לא יוצא ממנה אדיש. צוות שחקנים מביא שלל דמויות ואופי לבמה בחן ובכריזמה נוטפת שאי אפשר להתעלם ממנה. ממליצה בחום לכל מי שמחפש דרמה עם נגיעות של צחוק מצד אחד ועומק וכאב מצד שני.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.