Home » ברודווי » עמוד 2

תגית: ברודווי

הארי פוטר (Harry Potter) – הפקה מרהיבה לכל חובב הז׳אנר

3.8/5

ההצגה החיה של הארי פוטר היא תענוג לכל חובב הז׳אנר והספרים הפופולאריים. יש לו הרבה חסרונות והוא עלול לאכזב, אך האפקטים, היצירתיות והאולם המרהיב יכפו על כולם.

עלילה בינונית לכל היותר

ההצגה של הארי פוטר לוקחת אותנו לעולם שנים אחרי הקרב הגדול בהוגוורסט. הסיפור ממשיך ממש מסוף הספר השביעי, הארי פוטר מלווה את ילדיו לרכבת להוגוורסט בשנתו הראשונה של בנו האמצעי, אלבוס סוורוס. עם העול של הטייטל ״הבן של״, אלבוס מגיע להוגוורסט וממוין לסלית׳רין, במקום לגריפינדור כמו כל משפחתו. כיצד יתמודד עם הבית ספר, השמועות עליו והכובד של להיות הבן של מי שהציל את עולם הקוסמות?

לא ארחיב במילים על העלילה עצמה כדי לא לתת לכם יותר מדי ספוילרים, אבל כן אגיד שלעומת כל שבעת הספרים הראשונים והמקוריים של ג׳יי קיי רולינג, סיפור ההצגה הנוכחית לא היה יצירתי או מקורי בכלל. התאכזבתי מאוד מהסיפור שנגלה לפני ברמה שידעתי מה הולך לקרות הרבה לפני שזה קרה.

ייתכן שזה הלחץ של סיפור המשך, העולם מלא התוכן שאנחנו נמצאים בו עכשיו שבו קשה להיות יצירתי או פשוט הציפיות הגבוהות במיוחד שבאתי כקהל. אבל מלבד כמה אלמנטים נחמדים אני יכלתי לכתוב סיפור יותר מוצלח ומעניין.

הפקה מרהיבה, מהפנטת וקסומה

אבל, יש לומר שהעלילה בהצגה הזו לא הייתה הסיבה להגעתי. נכון זה נחמד לראות את הארי פוטר כאדם בוגר, ההתמודדות שלו עם ילדיו ואספקטים נוספים לדמות, אבל באתי בשביל אפקט הוואו. באתי בשביל לראות את הקסמים שקראתי עליהם בילדות או ראיתי בסרטים כל כך הרבה על הבמה, ויצאתי נדהמת.

ללכת להצגה כזו זו חוויה בפני עצמה, עם שעשועים בלובי דרך הטלפון, חנות ממתקים מגניבה עם אלמנטים של עולם הקסמים ופשוט ישיבה באולם ענק כשכל הטריקים מלפניי, מעליי ומצדדיי. ההפקה הלכה מעל ומעבר להעביר את תחושות הקסמים בצורה הכי מופלאה שהם יכלו ורק בשביל זה שווה להגיע.

מלבד זאת, חלק מהקסמים והיופי בכל ההפקה הוא הכוריאוגרפיה היפייפיה שמשתלבת בין הקטעים השונים. השימוש הנרחב בבגדים של השחקנים, במזוודות ובכל התפאורה הקסומה הפכו משהו סתמי למשהו יצירתי וזורם. 

משחק בינוני ומוגזם

אחד הדברים שהכי חשובים בהצגה כזו הוא המשחק של צוות השחקנים, במיוחד אחרי הסרטים המקצועיים שצפינו בהם כל כך הרבה שנים. לצערי, לא קיבלתי משהו אפילו קרוב לכך. המשחק היה מוגזם מדי לטעמי, הרגיש קצת כמו הפקה רדודה יותר עם צורך להוכיח שאתה בתיאטרון. משחק שכזה גרם לכל דבר להיות הרבה יותר דרמטי, גדול ופשוט לא אותנטי. 

השחקנים ששיחקו את הילדים היו נורא ילדותיים, משהו שגם מאז גיל 11 הארי פוטר וחבריו לא היו. המבוגרים היו דרמטיים כאילו הם נלחמים על הבחורה הכי יפה בנשף או החתיכה האחרונה של העוגה הנחשקת. מרבית הקאסט הרגיש פשוט יותר מדי.

כן אציין שמבחינתי שני שחקנים עשו עבודתם נאמנה. השחקן ששיחק את הבן של מאלפוי היה מצוין בתפקידו, העביר בדיוק את מה שהיה צריך להעביר ונתן את האתנחתות הקומיות שדרושות בהצגה כבדה שכזו. מלבדו, השחקן של הארי פוטר בעצמו היה נהדר, רציני, עדין ופשוט אותנטי. הרגשתי איתו את כל התחושות ומבחינתי הוא עשה לי את ההצגה. 

אמנם ההפקה לא מושלמת, היא שווה את הביקור לכל מי שאוהב הארי פוטר ואפקטים מדהימים על הבמה. הכוריאוגרפיה, מוזיקה וה״קסמים״ שצפיתי בהם עשו לי את הערב והיו שווים כל דקה באולם.

המחזמר על מייקל ג׳קסון (MJ) – מקשה אחת מאוחדת ויפייפיה

4.5/5

המחזמר MJ, על חייו של מייקל ג׳קסון, הוא מופע מרהיב מלא בכוריאוגרפיות יפייפיות יחד עם כל השירים האייקונים שלו. כל מי שאוהב את סגנון המוזיקה של ג׳קסון יהנה בטירוף מהמחזמר ומובטח מופע מושקע במיוחד.

דרך ייחודית ומצוינת לספר סיפור חיים

המחזמר MJ מספר את סיפור חייו של ג׳קסון בדרך מעניינת במיוחד. לוקחים אותנו לימים שלפני סבב עולמי שג׳קסון יצא אליו, לחדר החזרות למופע הגדול, כאשר ישנו צוות מראיינים שרוצים לעשות דוקומנטרי על ג׳קסון עצמו. המחזמר לוקח אותנו להצצות לעבר תוך כדי ראיונות והחזרות הקשוחות למופע שחייב להיות מושלם.

הבחירה בשיטת הסיפור הזו סיפקה הצצות ומעברים יפים לגדילתו והתפתחותו של ג׳קסון בעבר יחד עם היכרות עמוקה עם הדמות ומי שהוא היום. אפשר לומר ששיטת הסיפור כאן מאוד הזכירה את מה שראיתי במחזמר על ניל דיימונד, אך עם טוויסט קטן. בעוד שם היה מדובר בטיפול פסיכולוגי בגיל מבוגר, כאן אנחנו רואים את ג׳קסון כשהוא עדיין בשיאו.

ההצגה שלו כעובד חרוץ והאכפתיות שהוא הראה כלפי ההופעה וכמה היא חשובה לו הביאו קדימה את ההשקעה שהוא שם בכל צעד ותו. בתור אחת שלא חוותה את ימיו המוקדים בתהילה, אלא רק את הסקנדלים בשנותיו האחרונות, נהניתי לראות את מי שהוא היה באמת מאחורי הקלעים ואני חושבת שהמחזמר הזה עושה עימו חסד.

מחזמר ג׳וקבוקס הוא טריקי בהרבה מהמקרים, לקחת שירים של אומן מוכר ולהפוך אותם לסיפור מומצא או סיפור חייו, אבל בMJ הצליחו לעשות זאת בדרך מקורית ויפה. לא הרגשתי אילוץ של דחיפת שיר במקומות מסוימים, כל המעברים היו חלקים והרגישו טבעיים לסיפור ומבחינתי מדובר כאן בהצלחה ענקית.

שואו ענק בכל נאמבר

מתוקף העובדה שכל השירים במחזמר הם שיריו של ג׳קסון, לא ציפיתי למשהו פחות ממופלא בכוריאוגרפיות ובביצועים השונים, וקיבלתי אפילו יותר. כל שיר שצוות השחקנים ביצע היה מופתי, מהשירה הנהדרת שהזכירה את ג׳קסון כל כך ועד הכוריאוגרפיה האייקונית לצד כוריאוגרפיה מקורית ואינטרקטיבית. 

אני אהיה הראשונה לשפוט כוריאוגרפיה וריקודים במחזות זמר כי זה החלק שהכי תופס לי את העין, ובמחזמר הזה קיבלתי את הנאמברים הכי יפים שראיתי על הבמה בחיי. צוות השחקנים מגוון וחזק מאוד ומצליח לעמוד בכל מה שהכוריאוגרף והבמאי כריסטופר ווילדון ביקש מהם.

אני חושבת שהעובדה שהבמאי גם עשה את כל הכוריאוגרפיה תרם רבות להמשכיות והפלואו של המחזמר וגרם לו להרגיש ללא מאמץ. המעברים בין שיר לשיר והשימוש המופלא בשחקנים ניכר וביחד קיבלתי הופעה שהרגישה כמו הדבר הכי קרוב להופעה של מייקל ג׳קסון שאקבל.

מקשה אחת מאוחדת ויפייפיה

יחד עם הבימוי והכוריאוגרפיות הנהדרות, התפאורה והתאורה היו מחמיאות במיוחד. מקירות חדר החזרות שנראו אותנטיים ברמה שאני הייתי מתאמנת במקום כזה, המעברים השונים בפלאשבקים ועד המופע האחרון והאורות שליוו אותו. הכל ישב בצורה מושלמת עם הסיפור שרצו להעביר, העליות וירידות והשואו שקיבלתי כקהל.

מחזות הזמר הטובים ביותר הם אלו שכל החלקים עובדים ביחד בהרמוניה ובMJ בהחלט הצליחו להגיע למקום כזה. הכל עבד בצורה מופתית, כמקשה אחת, מה שעזר מאוד לשחקנים להביא את הסיפור בצורה הטובה ביותר.

חשוב לי לציין גם שמבחינתי צוות האנסמבל היה אחד החזקים שראיתי בברודווי. הם היו אחידים בקטעי הריקוד השונים אך מספיק ייחודיים כדי שלכל אחד מהם יהיה המסלול שלו. הם היו מגוונים בסגנונם ובמוצאם ותרמו המון לסיפור ולעטיפתו של מייקל ג׳קסון ככוכב.

כמובן שהרבה מתבסס על הופעתו של השחקן הראשי והוא עשה עבודה נהדרת עם הכאב והעיקשות שהייתה לכוכב האייקוני והפגיעות שהוא היה בה. הוא גם עבד נהדר עם שאר השחקנים במגוון תפקידיהם והוביל בצורה מופתית את המחזמר הנהדר הזה.

מערכה שנייה שדורשת מעט שינויים

הדבר היחידי שהפריע לי במחזמר הזה הוא העלילה של המערכה השנייה. בכל המערכה הראשונה אנחנו מקבלים את ההצצה לחייו הצעירים של ג׳קסון, לסיפור הגדילה שלו בצל אבא קשוח ולהתמודדות שלו עם תהילה במהלך השנים. במערכה השנייה הרגשתי שאני מקבלת את אותו הסיפור שוב רק עם שירים שונים.

לא חוויתי התקדמות כזו גדולה בין המערכות, פשוט שוב ושוב אותו סיפור כואב של האבא הקשוח. ברור לי שלא תמיד יש מה למרוח ולמתוח כשמדברים על חיים של בנאדם, אבל בתור מחזמר זה פשוט לא החזיק מבחינתי. העלילה נותרה בלופ ורק השירים והשואו שליווה אותם החזיקו את המערכה מבחינתי.

אך גם עם הבעייתיות של המערכה השנייה, עדיין מדובר באחד המחזות זמר החזקים ביותר שרצים כרגע בברודווי. הוא מקפיץ, ייחודי, שואו מטורף ועשוי בצורה מופתית.

המחזמר MJ שווה ביקור מכל מי שאוהב את שיריו או את סגנונו. הוא יספק שואו מטורף והנאה מרובה וכל מי שילך אליו יהנה בטירוף, מבטיחה.

אלאדין (Aladdin) – נחמד לילדים, לא מספיק למבוגרים

3.1/5

גרסת המחזמר של אלאדין כיפית ומלאת קסם והיא ההצגה המושלמת לילדים. אך, לצערי הרב, בשל שינויים קלים בין הסיפור בסרטים לבין המחזמר ההפקה התיאטרונית איננה מספיקה למבוגרים שבינינו.

שינויים לא ברורים בעלילה

המחזמר, המבוסס על הסרט המצויר של דיסני, מספר את סיפורו של אלאדין, בחור עני וגנב אשר בעקבות רצף של מקרים משיג את מנורת הזהב אשר בתוכה לא אחר מאשר ג'יני מגשים משאלות. כיצד אלאדין ינצל את שלושת משאלותיו? האם יצליח להתחתן עם הנסיכה אותה הוא אוהב?

הסיפור של אלאדין אהוב ומוכר על ידי כולם והוא קיבל סרט מצויר, סרט מעובד אנושי ומחזמר שרץ בברודווי כבר שנים רבות. הוא עבר עיבודים שונים מהסרט המקורי, והמחזמר קרוב לסרט החדשני יותר מאשר למקור המצויר. בגלל עיבוד לבמה כמה שינויים היו הכרחיים, אך לדעתי הם עבדו כנגד הסיפור ולא לטובתו.

כצפוי, דמות הקוף האהוב ירדה ובמקומו נכנסו 3 חברים משעשעים לאלאדין הגיבור. החברים הללו תופסים 2 שירים שלמים במחזמר ומספקים את ההפוגות הקומיות שלא באמת צריך. הנוכחות שלהם מיותרת, מכניסה צד לא באמת מובן באישיותו של אלאדין והורסת את כל סיפור הגדילה שלו.

במקום להוריד את הקוף ולהוסיף לטרגיות שבחייו של אלאדין, הוספו דמויות שתופסות לנו זמן במה יקר ושבגללן הרגעים המרגשים באמת נדחסים לכדי 5 דקות כי אי אפשר למרוח את ההצגה יותר מדי. אז בשביל מה זה היה הכרחי? כדי לתת להם קצת עומק שלא באמת התקבל? מיותר.

העולם של אגרבה בחיים האמיתיים

אך כל השינויים האלו בעלילה רלוונטים בעיקר למבוגרים שהולכים למחזמר. לילדים זה כנראה לא ישנה והם עדיין יהנו מהכניסה לעולם הפיקטיבי והמדומיין.

התפאורה של המחזמר פשוט מופלאה, עם סטייל יפייפה של אגרבה, עם בניינים מיוחדים ותלבושות ייחודיות. המקומות שבהם המחזמר מתרחש לא קלים לעיבוד בימתי בתפאורה ולדעתי עשו עבודה יפייפיה, גם בשילוב האפקטים השונים כמו הכניסות והיציאות של הג׳יני מהמנורה.

התמונה הכי מרשימה הייתה דווקא מערת האוצרות אליה נכנס אלאדין. האפקטים, התפאורה, התאורה והשילוב של כולם היו קסומים ובהחלט שבו אותי.

בנוסף, השירים היו קסומים בדיוק כמו שאנחנו מכירים אותם. אמנם היו כמה שירים נוספים (ולא כולם מועילים באמת) עדיין כל שיר היה באווירה המוכרת והאהובה לכולנו ועם כוריאוגרפיה ייחודית ויפייפיה שליוותה את הכל. 

ליהוק כושל במיוחד

אני אתחיל ואומר שהביקורת הבאה אינה נגד השחקנים עצמם, אלא נגד הליהוק הלא תואם שלהם. השחקנים עשו כמיטב יכולתם, אך לצערי לפעמים אתה צריך לראות את מה שאתה מדמיין.

אפתח בדמיון המודרך הבא – כשאתם מדמיינים את אלאדין, מה אתם מדמיינים? בחור גבוה או נמוך? צנום או שרירי? קטן או גדול מימדים? בואו אענה על השאלה, כי היא מבוססת על הסרט עצמו. אלאדין תמיד היה בחור נמוך יחסית, צנום אך לא רזה מדי ועם חיוך ענקי מפה לאוזן.

בהפקה שאני ראיתי ליהקו בחור גבוה ורזה במיוחד שלא תאם בכלל את הדמות שאני דמיינתי מילדותי, מה שנקרא במינוח המקצועי יותר – מיסקאסט (ליהוק לתפקיד שבהכרח השחקן אינו עונה לדרישות הפיזיות, למשל גבר לתפקיד אישה, מבוגר לצעיר, רזה ביותר לדמות שרירית). המחזמר המילטון למשל השתמש במיסקאסט עד הסוף כשכל הדמויות ההיסטוריות (שבבירור היו לבנות) מבוצעות על ידי שחקנים ממגוון רקעים.

לעומת המילטון, המיסקאסט שבוצע כאן היה אך ורק בדמות אחת. כשמדובר בדמות אחת זה לא ליהוק מכוון לשם ״הבדיחה״ או האומנות, זה פשוט ליהוק שגוי. השחקן היה נורא חמוד, אבל כל הריקודים המיוחדים נראו עליו מוזר, הכימיה שלו יחד עם יסמין הנמוכה ביותר נראתה לא נכונה ולשים אותו ליד שלושת חבריו גם נראתה לא במקום. בקצרה – התפקיד הזה לא התאים לו בכלל.

לידו גם השחקן של הג׳יני היה מאוד משעשע אך נראה כבר שהוא מבצע את התפקיד בצורה מאוד מכנית ואולי הגיע הזמן לשינוי. אך אל דאגה, שלושת החברים היו נהדרים, ג׳פאר היה מצוין וצוות האנסמבל היה סביר ביותר.

ההפקה של אלאדין מאוד מאכזבת בביצוע שלה, אבל היא לא זקוקה להרבה כדי להרשים את כמות הילדים שמגיעים לצפות בה ועדיין ממלאים אולמות יום אחרי יום.

המחזמר על ניל דיימונד (A Beautiful Noise) – הופעה מרהיבה למעריציו ומעריצי השירים שלו

3.2/5

המחזמר של ניל דיימונד הוא תצוגה יפייפיה של החיים שלו לצד השירים האגדיים שכתב. הוא מסופר בצורה ייחודית, מעניין ומלא צבעים ואפקטים מדהימים לקהל הצופה.

דרך מעניינת לספר סיפור חיים

המחזמר מסופר בשני מישורים – ההווה והעבר. זו לא פעם ראשונה שמחזמר מסופר כך (המופע של שר, MJ) אבל הבחירה שלקחו כאן הייתה מעניינת ביותר. הסיפור בהווה נלקח בחדר הטיפולים של הפסיכולוגית של ניל דיימונד בטיפוליו הראשונים. הכניסה העמוקה לחייו היום, לאור הבחירות אותן לקח לאורך השנים וההשפעות שלהן עליו, מרתקת וייחודית.

בתור צופה שלא הכירה את עלילותיו של דיימונד הסיפור היה מעניין ביותר, מרגעיו הראשונים ככותב שירים אלמוני ועד הופעותיו הגדולות ביותר. הקפיצות בין העבר לטיפול בהווה היו חלקות ומהנות במיוחד ועטפו את המחזמר בצורה יפה מאוד. חוץ מזה, גיליתי סיפור חיים מרתק, עלייה לגדולה לאחר מאמץ רב ואנושיות גם באדם שהצליח כל כך הרבה בחייו אך גם נכשל בתחומים אחרים.

נותנים כבוד לכל השירים

כחלק ממחזמר על חייו ניתן לצפות לכל השירים הגדולים והמפורסמים של דיימונד, וההפקה לא מאכזבת. אמנם כצופה שלא גדלה עליו לא הכרתי את מרבית השירים, הם עדיין השתלבו בצורה יפייפיה בסיפור ולכל אחד מהם הייתה נשמה משלו. הרגשתי ממש את השוני בין שיר לשיר, החשיבות שהייתה לו בקריירה ארוכת השנים והרגש שנכנס לתוכו.

אחד החוזקות הגדולים ביותר של ההפקה הזו היא השילוב של התפאורה, תלבושות ותאורה שנתנו נפח ייחודי לכל נאמבר. מבמה חמימה וצבעים חומים וכתומים בתחילת דרכו ועד הזוהר והצבע הלבן שבהופעותיו הגדולות. 

צוות שחקנים ממוצע פלוס

אני חושבת שאחד הדברים הכי מאכזבים בהפקה מבחינתי היה צוות השחקנים. אמנם הייתי עם שחקן מחליף בתור ניל הצעיר, אך עדיין שאר השחקנים שסביבו היו דרמטיים מדי, הרגישו לא אותנטים לעתים ולא ריגשו אותי בקטעים שנועדו לכך.

היוצאים מן הכלל היו מארק ג׳ייקובי בתור ניל של היום ולינדה פאוול ששיחקה את הפסיכולוגית. שניהם באמת העבירו את התחושה של טיפול פסיכולוגי עם עליות וירידות בתהפוכות הנפש. אך יחד עם הקטעים המרגשים ועמוקים שלהם, כל הקטעים האחרים שצללו לעבר היו מאוד מצועצעים במשחקם ודרמטיים יותר מדי. 

חוץ מהם גם האנסמבל לא עמד בקריטריונים לטעמי. אמנם עשו עבודה נהדרת של ליהוק מגוון והם נראו כמו אנשים רגילים מהרחוב, אך הרמה פשוט לא הייתה שם. חוץ מרקדן אחד או שניים שהיו מעולים, כל השאר לא התרוממו ולא ייצגו את ברודווי שאני מכירה.

לקהל היעד של המחזמר כל זה לא צריך לשנות

עם כל הביקורת שאני יכולה להרעיף על המחזמר אני חייבת לציין את הדבר הבא – זה לא משנה למעריציו של ניל דיימונד. המחזמר עשוי בצורה טובה, הוא משלב נהדר את הסיפור עם השירים האייקונים והוא עושה חיל לכל מי שרוצה פשוט קפיצה לעבר ולשירים שגדלו איתם.

אך לכל מי שלא מכיר את ניל דיימונד ואת מרבית שיריו המחזמר יהיה בינוני ביותר. הוא יהיה ערב נחמד סה״כ אבל לא תיפלו מהכיסאות מרוב תדהמה והתפעלות.

המחזמר של ניל דיימונד עשוי בצורה נהדרת ויספק הנאה מרובה לכל מי שיבקר בו, אך הוא יהיה עוד יותר מהנה למי שגדל ומכיר את כל שיריו של דיימונד האגדי.

שאקד (Shucked) – אינסוף בדיחות קרש הורסות מצחוק

3.6/5

אמנם המחזמר הזה לוקה בחסר בהרבה מתחומיו, שווה ללכת לראות אותו אך ורק בשביל מגוון בדיחות הקרש שהוא מכיל. שעתיים וחצי של צחוק אינסופי יחד הופעה מטורפת של אלכס ניואל יצדיקו את הביקור.

סיפור שלם מבוסס על תירס – ללא סיבה

המחזמר שאקד מספר את סיפורה של עיירה קטנה וסגורה שמתקיימת בעיקר משדות התירס האינסופיים שלה. יום אחד התירס נובל והעיירה בבעיה גדולה. כדי לנסות ולהציל אותה ״נסיכת העיירה״ יוצאת למצוא פתרון בעולם הגדול. היא פוגשת נוכל טיפש שמשכנע אותה להביא אותו לשם מסיבותיו הערמומיות שלו.

המחזמר לא מתאר כאן סיפור יוצא דופן שלא ראינו בעבר. בחורה תמימה יוצאת לעולם הגדול, מביאה נוכל שמנצל את תמימותה לשם השגת מטרותיו האישיות, עיירה שלמה שמסתמכת על מילותיו על בסיס שום דבר, החבר הקנאי, החברה החזקה ועוד ועוד ועוד.

השינוי היחידי של כותבי המחזמר היה להכניס תירס לכל דבר. למה תירס? אין שום סיבה. למי שתהה, שאקד זו גם הפעולה של קילוף התירס באנגלית. בקיצור, אין שום משמעות וכנראה הכותבים היו קצת שיכורים ואכלו תירס כשכתבו את המחזמר.

דבר נוסף שקצת מבאס כי אני רואה שזה ממש טרנד – המחזמר מציג אישה בתור הגיבורה הראשית, אך מאכזב לתת לה איזשהו עניין או התפתחות אמיתית. כמו בוג׳ולייט, הדמות הראשית לא מעניינת, ההתפתחות שלה לא מעניינת וכקהל לא התחברתי אליה בכלל. האם זה בגלל שכותב המחזמר גבר שמנסה לדחוף פמיניזם לתיאטרון? אולי. האם אני יודעת למה זה הפך לטרנד שכזה? לא. האם הגיע הזמן שיותר נשים יכתבו לתיאטרון? לגמרי כן.

בדיחות קרש מצילות את המצב

אז איך דבר כזה מצליח בתיאטרון ברודווי גדול? ובכן, בזכות הכתיבה השנונה והמצחיקה ביותר שלו. המחזמר לא מתיימר להיות מקורי או חכם או מרגש, הוא מצחיק ומצחיק בגדול. לאורך כל המחזמר ישנן בדיחות קרש או בדיחות אבא, איזה שתרצו, ובשפע. לקח לי קצת זמן להיכנס לזה אבל ברגע שהבנתי מה מצפה לי לא הפסקתי לצחוק.

חשוב לציין גם שהבדיחות הללו מאוד ברורות למי שדובר אנגלית ברמה גבוהה, וגם אז כישראלית שלא מכירה את כל הניואנסים בתרבות האמריקאית פספסתי כמה בדיחות. קהל עם אנגלית ממוצעת או גרועה לא יצחק באותה הרמה.

וחוץ מהבדיחות הללו החשפוש הנוסף ששאקד נותן לנו הוא שני קריינים שמספרים את סיפור המחזה ומשתלבים בו בשלל תפקידים. השילוב המשעשע של קריינות אמיתית לצד הסיפור עצמו עבד מצוין כאן ובלעדיו המחזמר היה כושל בטירוף, שלא להזכיר שמרבית הבדיחות נאמרות על ידי הקריינים עצמם.

אנסמבל שחקנים שנח מאחורי הקלעים

עכשיו שלא תטעו, יש למחזמר הרבה שירים, וואו כמה שירים. ולא סתם שירים, יש הרבה סולואים, וואו כמה סולואים. אני לא יודעת אם אלו השירים שהיו משעממים או העלילה שלא התקדמה בהם, אבל כמות הפעמים ששמתי לב והתבאסתי שיש רק אדם אחד על הבמה ששר את שעל ליבו הייתה גדולה מדי.

בכל מחזמר גדול שכזה יש אנסמבל נרחב, לפחות 8 שחקנים נוספים. לעומת וג׳ולייט או בחזרה לעתיד שעושים שימוש נרחב באנסמבל שעובד אולי הכי קשה מבין כולם, בשאקד הם היו בחופשה. בשביל מה אתם מלהקים רקדנים ושחקנים כאלו אם אתם לא מכניסים אותם לשירים השונים בצורה כזו או אחרת?

צוות שחקנים חזק ומוכשר

אך יחד עם כל הביקורת על כתיבת המחזמר עצמו, צוות השחקנים היה נהדר וחזק מאוד. זוג הקריינים, גריי הנסן ואשלי די קלי, היו חריפים וקלילים בדיוק כמו שהיה צריך. הם הובילו את המחזמר ביד רמה ותמיד היה לי כיף כשהם חזרו לבמה. היי, היו אפילו פעמים שהם ישבו בצד ומישהו אחר שר אבל אני דווקא התרכזתי בהם ובתגובות שלהם למתרחש.

גם שני הכוכבים הראשיים, קרוליין אינרביכלר ואנדרו דורנד, היו מצוינים עם ווקליות נהדרת וקלילות על הבמה. לצדם בלט במיוחד קווין קאהון ביכולות קומיות מצוינות והעובדה שהוא לא התפקע מצחוק מהמילים שלו עצמו כבר מעוררת הערכה.

אבל אין ספק שהכוכב הגדול הוא אלכס ניואל. הוא אמנם גדל בGLEE, אבל הוא מוכיח כבר כמה שנים טובות שהוא שם דבר בעולם התיאטרון. עם כמה הפקות מאחוריו, ניואל מחזיק את הכישרון הגדול במחזמר הזה. בלעדיו הסיפור וההתרגשות לא הייתה מחזיקה.

ולפני שאסיים אזרוק גם מילה טובה על התפאורה הנהדרת והמושקעת. האסם הענק שנבנה על במת התיאטרון היה יפייפה ואיפשר כמה מימדים למחזמר משעשע במיוחד.

אל תצפו במחזמר הזה להופעה מטורפת, אבל אתם מהחלט יכולים לצפות לבדיחות אינסופיות וקורעות מצחוק, כישרון נוטף מהשחקנים ואלכס ניואל אחד.

הרמוני (Harmony) – מחזמר היסטורי הכי עכשווי שיש

3.9/5

מחזמר מרגש במיוחד על התקופה של עליית המפלגה הנאצית בגרמניה. אפילו 80 שנה אחרי, ובמיוחד בתקופה האנטישמית שאנו חווים היום, המחזמר הזה הכי רלוונטי לספר את הסיפור היהודי לעולם כולו.

סיפור היסטורי המרגיש הכי עכשווי שבעולם

המחזמר הרמוני הוא מחזמר שכל יהודי ולא יהודי צריכים לראות, במיוחד לאור התקופה שלנו היום. הוא מתאר את סיפור הצלחתם ונפילתם של קבוצת הזמר The Comedian Harmonists בימי עלייתה של המפלגה הנאצית בגרמניה. הסיפור המוצג לא יכל להיות יותר עכשווי לתקופה של היום, של עלייה באנטישמיות, שנאה ליהודים ואף תחושת חוסר האונים הניכרת.

הדבר שהכי מאפיין את ההצגה הזו הוא הבכי שמגיע, ברמה ששומעים לפחות חצי מהקהל מקנח את האף או אפילו בוכה בקול רם. השואה הוא נושא כאוב וקשה, אך ההדרגתיות שבה מתארים את העלייה של השנאה ליהודים על בסיס כלום ושום דבר עוד יותר מודגש, במיוחד כשלא כל חברי הלהקה יהודים.

כמו כן, סיפור חייהם מסופר על ידי אחד מהם בשנותיו המבוגרות יותר (צ׳יפ זיין) בצורה יפייפיה של קריינות לצד צפייה באירועים המתרחשים. השילוב של השניים הייתה יפייפיה והוסיפה עוד גוון לסיפור הקשה, נקודת המבט של שנים אחרי התקופה הנוראית של העם היהודי.

אפשר ללמוד המון במחזמר הזה, ובעיקר לקבל השראה מהכישרון והנחישות שלנו כעם ואפילו מהנסיונות התנגדות שגם הם מוצגים כאן ברגש רב.

שלא תטעו, ישנם המון קטעים משעשעים וקומיים בהצגה המתארים במיוחד את פועלם של הקומידיאן הרמוניסטס. אז המחזמר הוא לא רק בכי מתמשך, זה מגיע רק לקראת סוף המערכה השנייה, מבטיחה!

מחזמר ״קלאסי וישן״ בצורה הטובה ביותר

שירי המחזמר, המשחק וההתנהלות שלו מאוד מזכירים את המחזות זמר הישנים יותר, אלו שהתבססו יותר על האופרה ובלדות. הוייב הישן יותר הכניס אותי לתקופה שבה המחזמר לוקח חלק והשתלב בעיניי בצורה מושלמת.

אך יחד עם זאת, המחזמר הזה חייב צוות שחקנים חזק במיוחד כדי להעביר את העומק הרגשי הנדרש והם בהחלט כוכבים אחד אחד.

הבולטים ביותר בעיניי היו דווקא שני ״היהודים״, דני קורנפלד בתפקיד הרבי הצעיר וזל אוון בתפקיד מוביל הלהקה. שניהם הביאו את הצד הקומי ליד הצד הרגשי והאבוד בתקופה שבה שונאים אותם ללא סיבה.

לצידם ישנן שתי כוכבות גדולות – סיירה בוגס וג׳וליה בנקו. סיירה היא ותיקת ברודווי אהובה המרגשת כל פעם מחדש. לידה ישנה ג׳וליה בנקו, שחקנית עולה שהתפרסמה בעיקר בזכות תפקידה במצחיקונת. היא עולה כאן בתפקיד מקורי ראשון והיא מהפנטת במיוחד בתור המורדת של החבורה.

אך מול כולם ניצב צ'יפ זיין, שחקן דגול שמוביל את ההצגה בקריינות ופרשנות משלו. הוא מרגש ומהפנט ברמות שאי אפשר לתאר ולא יכלו למצוא מישהו מושלם יותר לתפקיד הזה.

גם כאן יש מקום לדברים מודרניים

ההפקה של המחזמר מאוד מרשימה, עם בימוי מצוין, כוריאוגרפיה מרעננת ויפה ותנועה תמידית על במה כה קטנה. הקאסט הגדול והסיפור המתמשך תמיד סיפקו עניין על הבמה כאשר יש כל כך הרבה על מה להסתכל.

החיסרון היחידי לטעמי במחזמר הזה הוא התפאורה ״המודרנית״. משיחה עם אחד השחקנים התברר כי הרעיון לתפאורה בא ממקום להנגיש את הסיפור לקהל הצעיר יותר, ולכן הבמה נראית ממש כמו מסך טלפון שחור מרצד. השימוש בסרטונים והקרנות על הרקע בהחלט עובדים לטובת הסיפור, אך לעתים הרגיש לי מעט חשוך מדי ומצועצע, בגלל הריצוד של המסך.

בנוסף, יכולת המראה של התפאורה ישב לי במקום מוזר לאורך כל המחזמר, כאשר רק בסוף הבנתי למה. ובפסקה הבאה יהיה ספוילר קצר על השימוש בתפאורה הזו.

לקראת סוף ההצגה ישנו רגע שבו נורות רבות יורדות על הבמה. הנורות הללו משתקפות בתפאורה השחורה ויוצרות הדמייה של אלפי אורות ברחבי הבמה. למי מכם שהיה ביד ושם ומכיר את המיצג לזכר ילדי השואה יבין כעת את הדמיון. מעט נרות משתקפות במראות ויוצרות אשלייה של מיליון וחצי נרות קטנים.  החיבור של שניהם, בין אם נעשה במכוון ובין אם לא, שברו אותי סופית. 

המחזמר הזה הוא לא מחזמר קומי, הוא גם לא נועד לתאר מציאות יפה. הוא מציג אנטישמיות בפנים, את הקרע שבין יהודים ללא יהודים בגרמניה הנאצית, את השנאה הגוברת ועולה. המחזמר מזכיר את המציאות הקרה שעמנו היה צריך לסבול בעבר, ולצערי עדיין סובל היום. אז רק לשם התזכורת הכואבת, אל תפספסו את הרמוני.

וג׳ולייט (Juliet&) – פצצת אנרגיה לכל המשפחה

4.5/5

המחזמר וג׳ולייט הוא כולו הנאה צרופה מההתחלה ועד הסוף. הוא מקפיץ ואנרגטי, עם כל שירי הפופ הכי מפורסמים מהעשורים האחרונים והוא מקורי ומעניין. ממש מחזמר מושלם לכל אחד לערב מהנה בתיאטרון.

שינויי מרענן מהאגדה השייקספירית

המחזמר ג׳ולייט מתאר עולם שבו אן האתווי, אשתו של שייקספיר, מתערבת בכתיבת המחזה ״רומיאו ויוליה״ ומכניסה שינוי קטן – מה קורה אם יוליה אינה מתאבדת לאחר מותו של רומיאו?

שיטת הסיפור של המחזמר מעניינת שכן אנחנו תמיד רצים בין שני קווי עלילה – שייקספיר ואשתו הכותבים את המחזה ודמויות המחזה עצמן הנעות בעולם הדמיוני שלהן.

ההקבלה הזו והגילויים ששייקספיר ואשתו בעצמם חווים תוך כדי מוסיף נפח ועניין לעלילה חרושה כבר מכל כיוון, יחד עם בדיחות מצוינות ורגעים קומיים נהדרים. שילוב של זה עם כמה דמויות חדשות ומגוונות מוסיף מודרניות לסיפור ישן ואותי כקהל שבויה ומחכה לדעת מה יקרה הלאה.

הפספוס היחידי שלצערי הרגשתי היה בדמותה של ג׳ולייט. הלך הרוח של הדמות ובחירותיה פשוט לא משכו אותי כקהל לעודד אותה. העדפתי את כל שאר דמויות המשנה על פניה, שלא לומר את רומיאו שבא עם טוויסט משלו והצחיק אותי לאורך כל הדרך.

סטייל ייחודי, צבעוני ומודרני מהתפאורה ועד לכוריאוגרפיה

הדבר הראשון שתפס אותי במחזמר הזה הוא הסטייל שלו, ויש לו חתיכת סטייל מגניב. כל התפאורה, התלבושות ואפילו התאורה מכניסים אותנו לאווירת ימי הביניים מודרנית, עם הולוגרמות מוקרנות של בניינים ישנים ועד חולצת בטן אלגנטית לאחד מהגברים.

פאלומה יאנג, מעצבת התלבושות, דאגה שלכל דמות, מהראשיות ביותר ועד האחרונה שבאנסמבל, יהיה אופי ייחודי לסטייל שלה. לא משנה כמה פעמים הם החליפו תלבושות ניכר היה הקו אותו היא לקחה עם כל שחקן ושחקנית.

התפאורה והתאורה השתלבו נהדר ביחד, וסיפקו לנו עולם דמיוני שקל להיכנס אליו ולהרגיש שייכים.

כל שירי הפופ האהובים במקום אחד

אבל עם כל התפאורה שמסביב, מה שהכי הולך למחזמר הזה הוא האנרגיות האינסופיות שאנחנו מקבלים כקהל. כל שיר הוא פצצה משלה, עם כוריאוגרפיה מדהימה וקליטה ואנרגיות מטורפות מהשחקנים.

המחזמר הזה הוא מחזמר ג׳וקסבוקס קלאסי, כאשר כל כמה דקות של ההצגה יש שיר ידוע בעיבוד מחודש. לדעתי, במחזות זמר מהסוג הזה אפשר להצליח בקלות כי הקהל כבר מהופנט לאור השירים המוכרים.

הבעיה היחידה שהייתה לי בג׳ולייט באופן ספציפי היא שכמות השירים שהוכנסו באו על חשבון פיתוח דמויות עמוק יותר וחידוד קו העלילה המעניין שלקחו אותנו אליו. אבל גם בלי זה נהניתי מאוד, כי שוב – תביאו לי שיר שאני אוהבת עם כוריאוגרפיה, עיבוד חדש וקונפטי ואני שלכם.

שחקנים שנותנים הכל, אבל הפער ניכר

במחזמר הזה יש לנו כמות יפה של שחקנים שעושים את החפיפה הראשונה שלהם על במת ברודווי. לצידם, יש לנו כמה שחקנים שכבר ותיקי ברודווי שנים. הפער בין שתי הקבוצות ניכר לצערי יותר מדי.

חלק מהשחקנים לא היו מספיק חזקים מבחינה ווקלית וחלקם לא היו משכנעים מספיק מבחינה משחקית. לצידם היו כמה שפרחו בשניהם, למשל השחקן בן ג׳קסון וולקר ששיחק את רומיאו ומשך את תשומת הלב אליו כל פעם שעלה לבמה.

שייקספיר ואשתו, אוסטין סקוט ובטסי וולף, היו פשוט נהדרים עם תזמון קומי מצוין וווקליות לא מהעולם הזה. לולא הם ורומיאו המחזמר הזה היה יורד משמעותית ברמה מבחינתי ומזל שהם היו שם.

אז אם חשקה נפשכם בסיפור חמוד וכיפי, שירים שתכירו ותהנו מהם לאורך כל ההצגה ואנרגיות בלתי פוסקותזה המחזמר בשבילכם. הוא מעולה לכל המשפחה ולא יאכזב אף אחד מכם.

שיקאגו (Chicago) – מחזמר אגדי שעדיין מפתיע את כולם

5/5

המחזמר שיקאגו מצליח להחזיק את הקהל גם אחרי כמעט 50 שנה מהיום שעלה לראשונה בברודווי. הוא חלקלק, מרתק, עשוי טוב ותופס מההתחלה ועד הסוף, וכל זה בלי מאמץ מטורף – אלא בימוי טוב, כוריאוגרפיה ייחודית ומשחק מצוין.

סיפור אגדי שמחזיק גם 30 שנה אחרי

המחזמר שיקאגו כנראה מוכר לכם, אם לא מהסרט המפורסם שיצא בשנת 2002 אז מהעובדה שהוא רץ בברודווי במשך שנים רבות וזכה לטייטל המחזמר הכי ותיק בשדרה. הוא מתרחש בשיקאגו של שנות ה-20, בזמנים בהם פשע היה כל מה שהעיתונות דיברה עליו. רוקסי הארט, אישה הצמאה לתשומת לב, מוצאת עצמה נאשמת ברצח ונשלחת לכלא. שם היא פוגשת את ולמה קלי הרקדנית המפורסמת, מאמא מורטון, שליטת הכלא, ואת העורך דין החמקמק בילי פלין. רוקסי רק רוצה את התהילה שבאה עם פשע שכזה, האם היא תצליח לקבל אותה?

אני אהיה הראשונה לומר לכם למה שיקאגו לא הלהיבה אותי עד השנה האחרונה. התלבושות דלות, הבמה יבשה, אין שואו מטורף ואין את האפקטים שאנחנו כל כך רגילים לראות היום בתיאטרון.

אבל, וזה אבל גדול, שיקאגו לא צריכה את כל אלו. הסיפור הייחודי והמהפנט תופס כבר מהרגע הראשון, עם קומיות ייחודית והשירים המפורסמים שכולנו כבר מכירים גם אם לא ראינו את הסרט. לצערי הרב, כבר אין בברודווי סיפורים ייחודיים מספיק שלא שמענו כבר בכמה וכמה הצגות, אך בשיקאגו העלילה מעניינת ומחזיקה מדהים גם היום ואפילו עצוב כמה היא עדיין רלוונטית בחלקה.

חתום על ידי בוב פוסי הכוריאוגרף המוכשר

מלבד כל אלו, אסור לשכוח ששיקאגו עטופה בכוריאוגרפיה הייחודית של בוב פוסי, אחד הכוריאוגרפים המדהימים שהיו אי פעם בברודווי. הסטייל הייחודי יחד עם המוזיקה והגרוב משתלבים נהדר במחזמר החלקלק וערמומי ששיקאגו מציג.

אי אפשר שלא לזהות ישר את הסגנון של פוסי ולהבין איזה חותם ענק הוא השאיר. הפשטות והחדות שבתנועות מהפנטות כל צופה ומתאימות עצמן לכל שיר ושיר. אני לא רואה אף כוריאוגרפיה אחרת שתשב כל כך טוב על המוזיקה של שיקאגו. הג׳אז שעוטף את המחזמר לא נראה באף תיאטרון אחר ומשאיר אותנו סקרנים לכל תנועה וצעד שיבואו אחרי.

כמו כן, כחלק מהכוריאוגרפיה ובימוי המחזמר, צוות השחקנים יושב על הבמה לאורך כל זמן הצגה. הם פרושים בכיסאות לאורך שני צידיה ומגיבים להתחרשות בשלל צורות גדולות או קטנות. אמנם רואים את זה כבר בהרבה מחזות, אך כאן זה הרגיש טבעי, ללא מאמץ ונכון.

שירי קאלט ומשחק מצוין

שירי המחזמר כבר מזמן הפכו לשם דבר, כאשר כל אדם יכול להשלים את המשפט All that JAZZ משינה. כל שיר הוא ייחודי, עם הסטייל הג׳אזי המאחד את כולם, ויחד עם ההרמוניות, הכוריאוגרפיה והקצב אי אפשר שלא להתמוגג מכל ביצוע שראיתי.

ההפקה גם לא מהססת ללהק אליה כוכבים גדולים, אפילו שירי מימון שלנו עשתה שם גיחה קטנה, והיא גם לא מפחדת ללהק קאסט מבוגר (הכוונה לממוצע גילאים כנראה מעל ל-30). לרוב במחזות זמר אנו רואים קאסט צעיר ואנרגטי (צעירים בשנות ה-20 לחייהם), ובשיקאגו קיבלתי קאסט מבוגר יותר, מחושב וחכם. הגיל הממוצע הגבוה יחסית דווקא העלה מבחינתי את הערך של ההצגה כשניכר שעל הבמה נמצאים שחקנים עם ניסיון רב.

שבירת קיר רביעי חלק ומוצלח

ועם כל אלו לא הספיקו לכם, המחזמר לא מפחד לשבור את הקיר הרביעי, לשלב את הקהל כחלק מהעלילה וממש להכניס אותנו עוד יותר לסיפור. בימים אלו כמעט כל הצגה בברודווי עושה זאת, אם זה לקטע או שניים או למשך הצגה שלמה. המודעות העצמית הזו כבר הפכה להיות עניין שבשגרה, אבל בשיקגו זה נעשה בצורה חלקה ומצחיקה במיוחד.

כמו כן, הייחודיות של המחזמר הוא מיקום התזמורת, וכל עשרת נגניה, היושבים על סטנד מיוחד משלהם במרכז הבמה. השחקנים משתלבים ביניהם, מתייחסים למנצח שנמצא במרכזם ולא מפחדים להכניס את התזמורת כחלק מהסיפור. השילוב הזה מביא אותנו לקירבה נוספת לכל הצוות בשלמותו מהכוכבת הראשית ועד לנגן הטרומבון.

אז לא רק שהם מצליחים להכניס עוד עניין לקהל, הם גם נותנים כבוד ענק לתזמורת שעובדת כל כך קשה ובדר״כ זרוקה מאחורה או אפילו מתחת לבמה באיזה חור שחור ומאובק.

אז נכון, אין בשיקאגו את הנוצות והנצנצים או הקונפטי שנופל מהתקרה, אבל ההצגה הזו לא צריכה את כל הבאזז שמסביב. היא מחזיקה בפני עצמה ומהפנטת את הקהל בלי כל אלו. לכן, אם אתם מחפשים מחזמר פשוט טוב, בלי התיימרות מוגזמת או קיטשיות טיפשית, אל תפספסו את שיקאגו.

Tick, Tick… Boom! מחזמר מרגש עד דמעות

באיחור גדול מדי סוף סוף פתחתי נטפליקס וישבתי לראות. אני לא יודעת מה בדיוק בשעתיים האלו גרם לי כל כך להתרגש אבל בערך מאמצע המחזמר לא הפסקתי להזיל דמעות.

ראו אזהרה זו – בגלל שהסרט פתוח לכולם יהיו ספוילרים בפוסט זה.

הזדהות עם הדמות הראשית מההתחלה

Tick, Tick… Boom! הוא מחזמר מאת ג'ונתן לארסון (היוצר של Rent) המבוסס בחלקו על חייו של לארסון עצמו. הוא עוקב אחר בחור צעיר שחי בניו יורק בשנות ה-90 ושואף להיות מחזאי ומלחין. בנתיים הוא ממלצר במסעדה ומנסה לג'נגל את מערכות היחסים בחייו לצד הגשמת שאיפותיו.

הסרט מתחיל וכבר על השיר הראשון הבנתי שאני שבויה. כמה אנרגיות, כמה רגשות והכל סביב התחושה הנוראית הזו – עוד מעט אני בן.ת 30 ומה כבר עשיתי בחיי? גילוי נאות, אני בת 28 וחצי ואין יום שלא עוברת לי המחשבה הזו בראש. אם לג'ונתן לארסון זה היה בהקשר של כתיבת מחזות זמר, אצלי זה פשוט בתחומים אחרים. וככה תוך חמש דקות הזדהיתי עם הדמות הראשית יותר מאשר כל מחזמר אחר שראיתי בחיי, וראיתי הרבה.

כך המחזמר ממשיך ואני יותר ויותר מזדהה, מתרגשת ונשבית בעיניים של אנדרו גארפילד. לא אשקר, שירים בסגנון של Tick, Tick… Boom! הם לא האהובים עליי. זה כמו לשיר שיר על מה שאני רואה ברחוב בלי פילטרים, לפעמים בקצב לא קצב ופשוט דומה מדי ל-Rent, מן הסתם כי זה אותו כותב (גילוי נאות נוסף, את Rent כן ראיתי בברודווי וכמעט נרדמתי משיעמום). אבל למרות זאת, עפתי על השירים, התרגשתי, תופפתי בקצב, התמסרתי.

אני חושבת שמחזמר כזה יכול לגעת בליבם של כל בחור ובחורה בסוף שנות ה-20 לחייהם ובתחילת שנות ה-30. השאיפות והחלומות שרוצים להגשים לצד השעון המתקתק אי שם מאחורי הראש. הלחץ לתמרן בין אלו לבין האנשים שאנחנו אוהבים, המשפחה שאנחנו רוצים להקים והבעיות העמוקות בחברה המקיפה אותנו. פעם זה היה איידס והיחס לקהילה הגאה, והיום? לא חסר.

במאי אחד ושחקן אחד זה כל מה שצריך

מי שלא יודע.ת, את הסרט מחזמר ביים לין מנואל מירנדה, היוצר של המילטון. זו הפעם הראשונה שהוא מביים, והוא בחר את הפרויקט הזה בגלל חיבור עמוק למחזמר. הוא אפילו שיחק בו, בגרסת הבמה שלו המורכבת משלושה שחקנים בלבד, בניו יורק בשנת 2014. זו בתכלס הפעם הראשונה שהתודאתי למחזמר שנקרא Tick, Tick… Boom! ומירנדה, כמו שהוא תמיד, הוא גאון. אני לא מבינה גדולה בבימוי קולנוע אבל הזוויות, הדקויות, הפרטים הקטנים, הריקודים כשצריך והעמידה כשצריך, הסלו מושן ליד ההומאז'ים למחזות זמר אחרים. מירנדה עשה עבודה מופלאה, מההתחלה ועד הסוף.

אבל כל זה לא היה שווה כלום בלי אנדרו גארפילד. הוא פשוט שחקן נשמה, שחקן שחי את הדמות והופך לדמות במהלך כל הסרט. הוא שר נהדר, לא טוב מדי ולא גרוע מדי, בדיוק כמו לארסון עצמו. הוא נורא הזכיר אותו פיזית והוא ריגש בעוצמות שלא חוויתי כבר הרבה זמן בסרט מחזמר, הרגשתי שאני זוכה לחוות את לארסון על המסך. אהבתי אותו לפני ועכשיו אני מעריצה את העבודה שלו. הוא ג'ון של הסרט כמו שלארסון היה ג'ון של המחזמר.

בגלל שצפיתי בכל כך הרבה מחזות זמר וסרטים מוזיקליים נורא קשה להרשים אותי. נורא קשה לגרום לי פשוט לצפות ולא להתחיל לחשוב על איך הייתי עושה את זה אחרת או באיזה מחזמר אחר היה אלמנט שהיה עובד יותר טוב כאן. ב-Tick, Tick…Boom! לא חשבתי על כלום. הייתי שם, יחד עם ג'ון וסוזן ומייקל. בכיתי כמו שלא בכיתי באף סרט מחזמר, התרגשתי כמו שלא התרגשתי באף סרט מחזמר.

אם הסרט, הבימוי והשחקן הראשי לא זוכים בפרס האוסקר אני סוגרת את הבלוג.

נ.ב. – מתה על ונסה האדג'נס, אבל לא הבנתי למה היא הופיעה כל כך הרבה בטריילר כשהתפקיד שלה די משני ולא משמעותי למדי. עדיין היא הייתה מקסימה ומתוקה כהרגלה.

נ.ב.2 – כמה כיף היה לראות את כל ההופעות של שחקני ברודווי ותיקים וחדשים כאחד. התרגשתי מכל הופעה, גם אם זה היה לרגע קטן אחד.

ביני פלדשטיין תככב כפאני ברייס בהפקה מחודשת של Funny Girl

היא הכוכבת הגדולה ביותר! ביני פלדשטיין תגלם את פאני ברייס ב-"Funny Girl" בברודוויי. מייקל מאייר יביים את ההפקה החדשה, הכוללת ספר משודרג מאת הארווי פיירשטיין. המחזמר צפוי לפתוח באביב 2022 בתיאטרון שיפורסם בהמשך יחד עם שארית הקאסט שיוכרז גם כן.

"הפעם הראשונה ששיחקתי את פאני בריס הייתה במסיבת יום ההולדת 3 שלי, בתלבושת בהדפס נמר מכף רגל ועד ראש שאמא שלי הכינה לי", אמרה פלדשטיין. "מכאן אפשר לומר שכניסתי לתפקיד האיקוני הזה, במיוחד בברודווי ולא בחצר האחורית של משפחתי, היא באמת הגשמת החלום. אני אסירת תודה על כך שאני יכולה לעשות זאת לצד צוות כה יצירתי ומדהים, ואיני יכולה לחכות שהקהל יחזור לתיאטרון!".

פלדשטיין עשתה את הופעת הבכורה שלה בברודוויי בתפקיד מיני פיי בשנת 2017 במחזמר "הלו דולי!". היא מועמדת גלובוס הזהב עבור הסרט "Booksmart" וידועה בתפקידיה בסרט "Lady Bird", "How to Build a Girl", "What We Do in the Shadows" ועוד. בנוסף, פלדשטיין תככב בתפקיד מוניקה לוינסקי בסדרה הקרובה "American Crime Story: Impeachment". כפי שהוכרז בעבר, היא מופיעה בעיבוד הקולנועי למחזה זוכה הטוני "The Humans" שיוצא בקרוב. היא גם תככב לצד חברה הטוב ביותר, בן פלאט, בעיבוד קולנוע למחזמר של סטיבן סונדהיים וג'ורג פורת' "Merrily We Roll Along" שיצולם לאורך 20 שנה.

Funny Girl מציגה מוזיקה מאת ז'ול סטינה, מילים מאת בוב מריל ועל בסיס ספרו של איזובל לנארט. המחזמר עוקב אחר פאני ברייס, שעלתה מהלואר איסט סייד בניו יורק והפכה לאחת הכוכבות הגדולות ביותר בברודוויי תחת המפיק פלורנץ זיגפילד. בזמן שהקהל העריץ את הקומיקאית הגדולה על הבמה, מחוצה לה היא התמודדה עם מערכת יחסים שנידונה לסוף רע עם הגבר שאהבה.

ההפקה החדשה כוללת כוריאוגרפיה של אלנור סקוט, כוריאוגרפיית סטפס של איודל קאסל ועיצוב תפאורה של דיוויד זין.

זוהי הפעם הראשונה ש-Funny Girl תחזור לברודווי מאז הופעת הבכורה שלה לפני 58 שנה. ההפקה המקורית עלתה לראשונה בברודוויי בשנת 1964 כאשר בתפקיד הראשי כיכבה ברברה סטרייסנד. היא הייתה מועמדת לשמונה פרסי טוני, כולל המחזמר הטוב ביותר. סטרייסנד חזרה על תפקידה כפאני ברייס בעיבוד הקולנועי למחזמר בשנת 1968, ועל כך זכתה באוסקר לשחקנית הטובה ביותר.