תיאטרון הקאמרי מביא לנו מופע מיוחד המושלם לכל חובבי ז'אנר מחזות הזמר ומכיל בתוכו את מיטב שירי המחזות האהובים בכל הזמנים.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

החיים הם קברט הינו מופע ייחודי בתיאטרון הקאמרי בכיכובם של איציק כהן, דנה פרידר, גל פופולר, רויטל זלצמן, נוי הלפרין, עופרי ביטרמן ועוד שלל חברי אנסמבל מוכשרים. המופע מעביר אותנו בין מחזות זמר ישראליים כמו "קזבלן" ו-"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" ועד מחזות זמר עולמיים כמו "סיפור הפרברים", "המפיקים", "עלובי החיים" ועוד.

את המופע מוביל איציק כהן עם הכריזמטיות הנשטפת ממנו שמכניס אותנו לסלון של אדם בודד המעלה זכרונות על אימו השחקנית. עטיפת המופע עם הסיפור הקטן הזה הינו קונספט נחמד וכהן בהחלט סוחט כל רגע על הבמה כדי להצחיק את הקהל. שבירת הקיר הרביעי והדיאלוג עם הקהל רק הוסיפו והיוו הסחת דעת נחמדה בזמן ששאר השחקנים מתכוננים לשיר הבא.

אין ספק שמדובר במופע מרהיב, כל שיר חדש שהתחיל גרר תחושת געגוע ושמחה שהמחזות שאהבנו כל כך מקבלים במה חדשה. הקהל מקבל מעין תקציר לכל מחזות הזמר המפורסמים שעלו בארץ בשנים האחרונות אבל רק עם השירים הטובים ביותר והריקודים המפוארים ביותר. התפאורה והתלבושות מתאימים את עצמם לכל שינוי מחזמר וזה בהחלט גן עדן לכל חובב מחזות זמר מושבע.

בהפקת המופע דאגו להביא כמה מהשמות הגדולים בתיאטרון אך מבחינתי אלו שדווקא פרחו ובלטו היו אלו שעדיין לא קיבלו את התהילה הענקית שמגיעה להם. הראשון הינו עופרי ביטרמן, שבכל שיר שעלה על הבמה הורגש שהוא נכנס לדמות החדשה שלו בצורה מלאה ונתן לה את הנפח המגיע לה. הוא סיפק כמה מהקטעים הטובים ביותר בהצגה, בנאמבר "המפיקים" או "קברט", והפגין יכולות מרהיבות שהכניסו את הגדולים בתיאטרון לכיסו הקטן. לידו, מרהיבה לא פחות, הייתה נוי הלפרין שכבר שנים מוכיחה כל פעם מחדש שהיא שם שכל חובב תיאטרון צריך להכיר. כמו כן, ירדן ניקפהמה וציון חורי הפתיעו אותי מאוד לטובה ואני בטוחה שנשמע מהם עוד הרבה בעתיד.

האכזבה הגדולה שלי היו דנה פרידר ורויטל זלצמן, אך לאו דווקא באשמתן. שתיהן כל כך כישרוניות וכל כך טובות על הבמה, אז למה זכיתי לראות אותן רק בשניים או שלושה קטעים וגם הם היו מאוד חד כיווניים, פרידר על קטעי הריקוד ושירה וזלצמן על הבלדות המרגשות. אני לא יודעת למה הוחלט ככה, אבל למה לא לאתגר אותן קצת? הן יעמדו בזה, אני מאמינה בהן. תנו להן אפילו שיר אחד לבצע ביחד, זה יהיה הכי טוב, לא חושבים?

כמו כן, היו כמה שירים שפשוט לא הביאו את האנרגיה הצפויה, למשל "שורת המקהלה" או "כנר על הגג" שמביאים איתם ציפיות גבוהות מאוד, בעיקר בגלל ההפקות המצוינות שעלו בארץ, ובמופע הן פשוט לא הצליחו להחזיק. אולי זה בגלל העומס על צוות השחקנים שלא נח ואולי זה בגלל ההתרגשות של ההצגה הראשונה, אבל זה לא היה מספיק במופע הזה.

יחד עם זאת, אין ספק שזהו המופע הלהיט בקאמרי כרגע, עם כוריאוגרפיה ובימוי מצוין של עוז מורג וצוות שחקנים חזק שעומד בקדמת הבמה. אני באמת מאמינה שכל מי שיגיע יהנה מאוד, גם אם לא יכיר את כל מחזות הזמר המיוצגים שם, ומקווה שהמופע ייתן השראה לעוד מופעים בסגנון, אך הפעם עם מחזות זמר חדשים יותר ומגוונים יותר ובתקווה ייצוג ישראלי גדול יותר.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

"החיים הם קברט" מביא לקהל מופע רהוט ומלא הפתעות מהעבר, גורם לכולם לרצות לשיר ובו זמנית להתלהב מהריקודים והביצועים על הבמה. זהו מופע המתאים לכל המשפחה ומומלץ לכל מי שאוהב את שירי מחזות הזמר המפורסמים.

לקניית כרטיסים למופע "החיים הם קברט" לחצו כאן.

עם הומור מטורף בנושאים מורכבים, "שיר של אמונה וכפירה" הינה הצגה מצחיקה וצינית העשויה נהדר והיא הפתרון המושלם לערב יציאה כיפי עם חברים, בן או בת זוג או משפחה. לקניית כרטיסים.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

ההצגה "שיר של אמונה וכפירה" מתעסקת בשאלות החיים, האם יש אלוהים? האם הוא בן או בת? מה קורה בגן עדן? למה אנשים חוזרים בתשובה? ועוד שלל שאלות. היא לוקחת את הצופה למסע, מבריאת העולם ועד לאחרית הימים, יהיו אשר יהיו.

המחזה הינו מחזה נונסנס, וממש כפי שנאמר הוא אינו הגיוני מההתחלה ועד הסוף. התשובות שנקבל אינן קרובות לאמת אבל הן לא ימנעו מאיתנו לשבת ולצחוק במשך שעה רצוף. הנושאים שעולים במהלך השעה הזו הינם נושאים רציניים, כמו היהדות, הסכסוך, האם אלוהים קיים ועוד, והם מצליחים להעביר אותם בקלילות תוך כדי שהם צוחקים על עצמם ועלינו. לא אשקר לכם, המחזה הזוי, אבל ממש. הוא עובר כמו סדרת מערכונים, מה שהיה יתרון גדול כשהגיע מערכון שלא התרומם לחלוטין, אבל גם באסה רצינית כשהגיע מערכון כל כך טוב שלא רציתי שייגמר. יכול לקחת קצת זמן להיכנס לקצב של העניינים אבל ברגע שמבינים את הסטייל נהנים מכל רגע.

מחזה נונסנס שכזה קם ונופל על השחקנים שלו ומזל שתיאטרון האינקובטור שומר על שלו מקרוב. הצוות כולו נתן הופעה מצוינת, סיפק רגעים קומיים רבים לצד שירים רציניים עם קולות מרהיבים. היו כאלו שזרחו יותר מהשאר אבל זה כבר נטו עניין של מי מצחיק אותך יותר ולמי התחברת יותר מהשחקנים. סך הכל הם עשו עבודה נפלאה ודאגו להעביר את הנונסנס המוחלט ברציניות ראויה לציון.

ההצגה הזו מבחינתי היא דוגמא מצוינת ל"עושה הרבה ממעט" כאשר היא מוכיחה שלא צריך אנסמבל גדול ותפאורה מפוארת בשביל שהקהל יצא מגדרו. עם ארגז אחד על הבמה, תלבושות לבנות על רקע שחור ותרנגול צהוב אחד, המחזה מוכיח שהחומרים שלו פשוט מעולים ואין צורך בכל השואו.

אך כמו בכל הצגה, גם כאן היו כמה קטעים שניתן היה לוותר עליהם בכיף, ולמזלי לא היו הרבה כאלו. בתור חובבת מחזות זמר מושבעת, החלק החלש ביותר היו דווקא השירים שלא תמיד התרוממו ולא היו הכי הכרחיים למחזה, אבל לפחות הם גילו לנו שהשחקנים שמולנו הם גם זמרים מעולים. חלק מעניין נוסף בהצגה הינו הסיומת שאותה הקהל יכול לבחור. אצלנו נבחר סוף שהוביל לשבירת הקיר הרביעי ולא היה מוצלח למדי, הייתה תחושה של בלבול מצד הקהל וגם מצד השחקנים, אבל אולי הסיומות האחרות מוצלחות יותר, אז אל תבחרו 2!

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

"שיר של אמונה וכפירה" הוא מחזה מצוין למי שרוצה ערב של צחוק על החיים עם גיבורי על, בובת דינוזאור, אלוהים הבת, מורה למדעים, אברהם אבינו הילד, מפקד גיבוש גן עדן, תרנגול צהוב אחד ועוד.

לקניית כרטיסים להצגה "שיר של אמונה וכפירה" לחצו כאן.

אבניו קיו זו ההצגה שלא ידעתם שאתם צריכים בחייכם. עם הומור שחור והרבה בדיחות גסות, כל אדם מעל גיל 18 יזדהה איתה וירגיש שהיא מדברת אליו, בצורה כזו או אחרת. לקניית כרטיסים.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

המחזמר מספר את סיפורם של הדיירים באבניו קיו, אחת השדרות הזולות יותר במנהטן. ישנם זוג מאורס, בחור שרק סיים תואר, בחורה שחלומה הוא להקים ביה"ס מיוחד למפלצות ועוד. ביחד הם עוברים את טלטלות החיים ומנסים לתמוך כמה שאפשר אחד בשני.

אבניו קיו היא לא כמו כל הצגה אחרת, וזה מתבטא בכך שחלק מהדמויות שלה הן בובות, מפלצות ואפילו קופסאות. היא לא מפחדת לומר את האמת בפרצוף אבל היא עושה זאת בהומור משובח כך שאנו סולחים לה על כל הגסויות, היא ממש שילוב של רחוב סומסום עם הופעת סטנדאפ של שחר חסון. אלמנט הבובות מוסיף מאוד להצגה ובעצם גורם להכל להיות הרבה יותר מצחיק, ממש כאילו פו הדב יתחיל לשיר לנו על פורנו.

יצא לי לראות את ההצגה 3 פעמים, פעמיים בניו יורק באוף ברודווי ופעם אחת בהפקה פרטית כאן בארץ וכל פעם מחדש התגלגלתי מצחוק. כמובן שתמיד יש ביקורת, וישנם קטעים רבים שחשבתי לעצמי- "יאללה בואו נחזור לבדיחות הגסות" אבל אסור לשכוח שזה התחיל בברודווי ובתקופה ההיא ככה כתבו מחזות זמר, עם בלדות ארוכות וקטעים קיטשיים ברמות.

אך לבסוף, ההצגה לא סתם זכתה בפרס הטוני וחטפה אותו מאחת ההצגות המצליחות ביותר בעשורים האחרונים, מוויקד הפופולארית. היא באמת מיוחדת ומביאה קסם אישי, עם דמויות שכיף לאהוב ואמת בפרצוף ושירים שלא תמיד כדאי שנשיר לנו סתם ככה ברחוב (מניסיון).

אתם בטח תוהים לעצמכם, אז איך הייתה ההפקה בארץ? ובכן, היא לא מאכזבת בכלל! את האמת? אני אפילו הופתעתי מהרמה הגבוהה ומהכישרון שנטף על הבמה. לשחק כמה דמויות בו זמנית תוך כדי משחק בבובה זה לא פשוט בכלל ושלושת השחקנים הראשיים פשוט כיכבו בענק. כל מה שאני מאחלת להם זה שיצליחו בגדול, כי מגיע להם.

תמיד כשאני רואה משהו בארה"ב וחוזרת לארץ לראות הפקה כאן אני באה עם הציפיות הכי נמוכות שיש, כי ההשקעה הכספית נמוכה יותר, הקהל מצומצם יותר ואין מה לעשות- בעברית זה נשמע הרבה יותר גרוע. אני הכי שמחה כשההפקה מתעלה על הציפיות שלי וגורמת לי להרגיש גאווה וכבוד לקהילת התיאטרון בארץ. זה התחיל במאמה מיה והמשיך כאן, בהפקה פרטית וקטנה שנותנת פייט להפקה בניו יורק שכבר הספיקה לרדת לפני כמה חודשים.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

התרגום לא נורא בכלל, המשחק משובח, התפאורה חמודה וסה"כ מדובר בערב מצחיק בטירוף. אז עשו לעצמכם טובה, תקנו כרטיס ולכו לראות את הבובות!

אין הרבה דברים כמו המחזמר ג'נטלי בישראל, וגם עם פתיחה חזקה מאוד והמשך פחות עוצמתי, עדיין היינו ממליצים ללכת ולראות את המחזמר החדש מטעם תיאטרון חיפה רק בשביל לטעום מהופעה קצת אחרת. לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה ממני!

ג'נטלי מספר סיפור עכשווי וכואב, שבו לזוג פליטים ניגרים שהגיעו לישראל, נולד תינוק לבן המעורר את חשד השוטרים ומוביל למאסר האם ובנה. בצעד נואש לשחררם, מבקש בעלה מהבוס המפורסם שלה לבוא לעזרה וכאות תודה הוא מזמין אותו לארוחת ערב, שם העניינים רק מסתבכים…

המחזמר נשמע מבטיח מאוד, עם צוות מרשים מאחוריו, אבל ניתן היה לעשות יותר ואסביר בדיוק למה.

אם אתם רוצים מחזמר קצת שונה מהנוף הרגיל, אם זה באווירה האפריקאית המגניבה או בצוות השחקנים המגוון, ג'נטלי בהחלט יספק את הסחורה.

תום אפלבאום עשה עבודה נהדרת עם התנועה אשר משתלבת בחוסר מאמץ עם המוזיקה שעיבדו דודוש קלמס ואמיר לקנר. ביחד הם מביאים את הקהל לאווירה אפריקאית שעוזרת לקהל להתחבר למקורות של משפחת ג'נטלי העומדת במרכז העלילה. הקצב והביצוע גרמו גם לי לרצות לקום ולרקוד עם השחקנים ולהצטרף לכיף שנראה שהם חווים על הבמה.

גם צוות השחקנים לא מאכזב ועושה את עבודתו נאמנה. אסתר רדא מהפנטת בכל פעם שהיא שרה ושבתה אותי מהרגע בו דרכה על הבמה. האלגנטיות, הרוגע והפשטות אותם היא מעבירה הקסימו וגרמו לכל ההופעה שלה להיות אותנטית ושובה לב. איתה היה אנסמבל מוכשר מאוד אבל השניים שבלטו במיוחד היו מתן ודניאל און ימי, צמד אחים כשרוניים בטירוף שאי אפשר היה להוריד מהם את העיניים בכל פעם בה שרו ורקדו. אציין לטובה גם את צמד השוטרים, אדם הירש ואשוט גספריאן שסיפקו את הנאמבר הכי טוב במחזמר.

הייחוד הגדול שעומד לצד המחזמר ג'נטלי הוא הקאסט אשר רבים ממנו יוצאי אפריקה. לצערנו עדיין לא הגענו לייצוג נאות של המגזר הזה בתיאטראות המובילים בישראל. מסיבה זו מחמם את הלב לראות את האנסמבל הזה על כשרונותיו הנפלאים. חיכינו למחזמר שיביא אותם לקדמת הבמה ויעודד את שילובם על במות התיאטרון בדיוק כפי שעושה לין מנואל מירנדה בהמילטון.

אבל לצערי ישנו פוטנציאל שלא התממש כאן במלואו וחבל כי ניתן היה להרים את המחזמר עוד יותר. המופע מתחיל בשיאים מרגשים אולם דועך לקראת החצי השני. שירי נדב נאור בחרה להביא נושא חשוב וכואב לבמות התיאטרון ולשים את מצב הפליטים בארץ מול עיני כולנו, ללמד את כל מי שחי בבועה על המצב העגום של הפליטים ללא הזכויות בארץ, ועם נושא שכזה והזדמנות מיוחדת ליצור מחזמר עמוק ומרגש ציפיתי להתעמקות גדולה יותר בדמויות ובסיפור.

אפשר לתלות את האשמה באורך ההצגה, סה"כ שעה ועשרים, זמן שאינו מאפשר לנו לצלול עמוק לתוך חיי הדמויות במחזמר, ואפשר להאשים זאת בקלישאות הקלות אותם בחרו היוצרים להכניס פנימה. היוצרים לקחו סיכון גדול בהצגת נושא שכזה על הבמות ועוד בדרך מקורית של מחזמר. הייתי שמחה אם ניתן היה להאריך את המחזה ב-30-40 דקות בכדי להבין יותר את הדמויות ולהביא קצת יותר מהקסם שחוויתי בתחילת ההצגה.

הציון שנתתי למחזמר זה הוא:

עם כל הביקורת והבעיות במחזמר, הוא עדיין מביא איתו אווירה ייחודית שכדאי לתת לה צ'אנס, גם אם זה רק לבוא ולשמוע את השירים הנהדרים. המחזמר גם יחסית קצר ככה שלא יתפוס לכם ערב שלם ותוכלו לחזור בזמן הבייתה כדי לתפוס 8 שעות שינה לפני העבודה שמחר. 

לקניית כרטיסים להצגה "ג'נטלי" לחצו כאן.

שמעתם נכון! ההצגה המטריפה קיבלה גרסה ישראלית (בעברית) והיא עולה ממש כאן בתל אביב כל חודש! לקניית כרטיסים

אבניו קיו היא הצגה שוברת מוסכמות שנכתבה על ידי רוברט לופז וג'ף מרקס והיא אהובת הקהל כבר שנים רבות. מדובר בפארודיה פרועה, שנונה ועוקצנית שעושה שימוש בבובות ללמד אתכם שיעורים לחייכם הבוגרים על נושאים כמו גייז, יוקר המחייה, אהבה, פורנו, גזענות ועוד. היא עלתה לראשונה בברודווי בשנת 2003, זכתה בשלל פרסי טוני ורצה למשך שנים עד יוני 2019 (אנחנו אפילו ראינו אותה פעמיים!).

מזל שיש לנו הפקה מקומית משלנו להביא את הקסם הזה גם אלינו. ההפקה התחילה במרכז רוזין שברמת אביב ג' והיום היא רצה בשיתוף עם סינמה סיטי ישראל. היא עלתה לראשונה בסינמה סיטי גלילות באוקטובר 2019 ובשל ההצלחה המסחררת והאולמות המפוצצים היא תמשיך לרוץ למשך עונת 2020.

לא כל יום יש הפקות עצמאיות מוצלחות כמו זו, במיוחד כאלו שמקבלות רק שבחים מהקהל, אז בהחלט אפשר לומר שאנחנו גאים ושמחים על ההצלחה הרבה ומאחלים שתמשיך.

אז אם מתחשק לכם משהו שונה, מיוחד, מצחיק ושנון, שיגע בכל הנקודות הרגישות בחיינו בהומור פרוע וכל זה עם בובות שיזכירו לנו את "רחוב סומסום" הותיק- זו ה-הצגה להגיע אליה ולבלות עם החברים או המשפחה.

כמה עובדות מעניינות על ההצגה:

• היא הביסה את וויקד בפרס המחזמר הטוב ביותר.
• היא רצה בברודווי למשך 6 שנים ואחר כך רצה באוף ברודווי למשך 10 שנים נוספות.
• כל הבובות בהפקה בברודווי ואוף ברודווי יוצרו ותוקנו ביד על ידי אחד השחקנים המקוריים בהפקה.
• שחקן אחר מההפקה המקורי, שהועמד לפרס הטוני כשחקן הטוב ביותר, עבר לביים את ההפקה כשעברה לאוף ברודווי.
• רוב הפעמים כשהבובות לובשות בגדים שונים מדובר בבובה אחרת לגמרי, כלומר יש 34 בובות ל-18 תפקידים!
• לפעמים יש שחקן אחד שמפעיל את הבובה ושחקן אחר שנמצא בצד השני של הבמה, או מאחורי הבמה, שמדובב אותה.
• הייתה הפקה שעלתה בארץ בכיכובם של טלי אורן, עידן אלתרמן, רועי בר נתן ועוד.

יאללה אתם עוד כאן?? לקניית כרטיסים

בתזמון גרוע בהחלט, יום לפני שההפקה יורדת לצמיתות מהבמות, החלטתי לכתוב ביקורת לאחת ההצגות שהיה לי הכי כיף לראות אותן שוב ושוב ושוב, רק בזכות השירים של יאיר רוזנבלום.

"מיקה שלי" מספר את סיפורם של חבורת חברים בני 18 משנת 1967. חברו הכי טוב של גידי זה ארי, החבר של נועה, החברה הכי טובה של מיקה, שיוצאת עם גידי. יש גם את מני בחבורה שיוצא עם דבי, החברה הכי טובה של אלישע. לא נשכח גם את קדוש, מנהל המכולת ואבא של מיקה, ואת חנק'ה, אימו של גידי. המון דמויות ושלל סיפורים שמשתלבים זה בזה.

יש הרבה ביקורות על ההצגה הזו, והעיקרית מביניהם היא שהעלילה מפוזרת מדי, פוליטית, לא נכנסים לאף דמות בצורה מעמיקה ומספקת באמת, יש הרבה חורים בעלילה שאין עליהם הסבר ובקיצור משהו שם לא עובד. רואים שהייתה כוונה טובה ורצו להביא כמה שיותר את רוח התקופה בנערים בני 18 בשנות ה-60 וה-70 אבל זה פשוט לא מספיק.

מזל גדול ששיריו של יאיר רוזנבלום מדהימים כל כך שלא היה לי אכפת על מה העלילה, רק שימשיכו לשיר. הביצועים של השירים מדהימים אחד אחד והעיבוד המחודש כיפי ומרגש. עמית פרקש, אושרת אינגדשט ורויטל זלצמן מצמררות בכל פעם שהן פותחות את הפה ואולי כבר תתאחדו שלושתיכן ותוציאו איזה תקליט או שניים? גם הגברים בסדר אבל מצטערת, הנשים אוכלות אותם בלי מלח מבחינה ווקלית.

דבר נוסף שתופס את העין הוא התפאורה האפרורית העשויה מבטון. אין לי הרבה מה לומר חוץ מזה שערן עצמון תמיד יודע לתפוס את הקו מחשבה של הבמאי וההפקה ולספק לנו תפאורה שמתאימה בול לרוח ההצגה.

ההפקה הזו הצליחה בעיקר בזכות ליהוק נכון לשלל התפקידים- ממשה אשכנזי הקומיקאי לתפקידו של מני ועד יעקב כהן לתפקידו של קדוש, שבכל הצגה גורם לעמית פרקש ומתן שביט להתפקע מצחוק. רק לראות אותם מנסים לשמור על פרצוף ישר גורם לכל הקהל להתגלגל.

אבל עם כל האהבה, היום ההופעה האחרונה של ההצגה עם הקאסט הנוכחי ואולי ביום מן הימים היא תחזור שוב על במות הקאמרי או בית ליסין או אולי שוב פעם בהבימה. אני בעד שהיא תחזור אבל אם יעשו את זה יצטרכו לשפצר קצת את העלילה, כי די, בשלב מסוים צריך להודות במשהו כושל ופשוט לנסות לשפר אותו.

הסיפור שההצגה "מקווה" מספרת כל כך מרתק שכל דבר אחר בהצגה כמעט מתגמד לידו, אך עדיין כוח השחקניות הוא ענק ומשמעותי להעבירו. לקניית כרטיסים.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

ההצגה "מקווה" עוקבת אחרי מקווה בירושלים והנשים המגיעות אליו בכל ראש חודש לטבול. במהלך ההצגה אנחנו מקבלים הצצה לכמה חודשים וההתפתחות של הנשים הללו לצד שתי הבלניות, האחת ותיקה ומסורתית והשנייה חדשה ו-"לא משלהם", כלומר חוזרת בתשובה.

לא אשקר ואומר שכשחשבתי על הצגה שמתרחשת כולה במקווה, בתור החילונית שאני ישר חשבתי שהיא תהיה משעממת, לא רלוונטית עבורי ותציג את כל הדברים שאני לא מתחברת אליהם בדת. אבל אני יודעת להודות כשאני טועה ואבוי איך טעיתי כאן.

הדר גלרון כתבה מחזה מדהים שגרם לי להיות שבויה מההתחלה ועד הסוף. היחס שלה לדת בהצגה משלב את המסורתיות ההדוקה והחד כיוונית לצד הדת המודרנית יותר, זו שאפשר להתאים לימינו. יחד עם כל הבחורות הדתיות בהצגה היא גם דאגה להכניס ייצוג לחילונים עם בחורה חריגה בנוף החרדי. גלרון לא פחדה להעביר ביקורת על העם החרדי שמעלים עין מהתנהגויות לא ראויות בקהילה והיא לא פחדה להעלות את כל הבעיות שנשים חרדיות מתמודדות איתן בעולם השוביניסטי הדתי.

יצאתי עם משהו בהצגה הזו, שזה דבר שלא קורה בהרבה הצגות. קודם כל, חילונית שכמוני הבינה סוף סוף מה זה המקווה ולמה נשים טובלות בו. דבר שני, ההצגה גרמה לי לחשוב על הדרך חיים שלי, על הדרך חיים של החרדיות, על העולם של ימינו והאם דברים אי פעם ישתנו. גרם לי לתהות האם יש תקווה לנשים הללו או שהן לנצח יהיו תקועות באותו מעגל. האם הן אוהבות את החיים שלהן או מחפשות דרכים לברוח מהם? הרבה שאלות שעלו שרק גרמו לי לאהוב את ההצגה יותר.

לצד הטקסט המצוין יש גם כמה שחקניות שבלטו בשבילי בהצגה, מליה קניג האגדית, אסנת פישמן המהפנטת ואשרת אינגדשט שסיפקה אתנחתות קומיות מוצלחות. לא אשקר ואומר שהיו כמה רגעים לא מוצלחים בהפקה הזו אבל הסיפור כל כך היפנט שלא ייחסתי לזה חשיבות כזו גדולה.

זו לא הצגה או הפקה מושלמת, אבל היא שווה כל גרוש רק בשביל לקבל הצצה לעולם שלפעמים כל כך רחוק מאיתנו אבל בעצם כל כך קרוב.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

לכו. פשוט לכו. ההצגה הזו שווה את הכסף והיא שווה את השעה ארבעים שתבזבזו עליה. היא תעלה בכם מחשבות ותהיות, תעורר שיח עם חבריכם ומשפחתכם ותישאר איתכם גם אחרי שתצאו מהאולם.

לקניית כרטיסים להצגה "מקווה" לחצו כאן.

עם תפאורה מדהימה, כוריאוגרפיה נהדרת ותרגום מוצלח, מאמה מיה הוא אחד המחזות זמר הכי טובים שהועלו על במת תיאטרון הבימה ואתם לא יכולים לפספס אותו. לקניית כרטיסים.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

המחזמר מאמה מיה, עם להיטיהם של להקת אבבא, מספר את סיפורה של סופי, בחורה צעירה העומדת להתחתן, המחפשת את זהות אביה דרך יומניה של אמה, דונה. היא מגיעה למסקנה שאביה יכול להיות אחד משלושה גברים ובצעד נועז היא מזמינה את כולם לחתונה שלה. להפתעתה ולהפתעת דונה המזועזעת, כל הגברים מגיעים. האם סופי סוף סוף תזכה לגלות מי אביה הביולוגי?

עם תיאטרון תל אביב שמייבא הרבה מחזות זמר מברודווי, הצעד הנועז להביא את מאמה מיה לישראל ולתרגם אותו במלואו היה יכול להיות סיכון גדול, אבל הצוות שהוביל את המהלך עשה עבודה כל כך יפה שאם זו לא תהיה הצלחת השנה אני אהיה מאוד מופתעת.

נתחיל בדבר שכולם חוששים ממנו, התרגום. עד היום רוב המחזות זמר שראיתי מתורגמים לא היו הצלחה מסחררת עבורי. התרגום תמיד היה צולע קצת ונתן תחושה של מחזמר סוג ב', אבל לא כאן. אלי ביז'אווי עשה עבודה מופלאה כל כך שכיף לי לשיר את השירים בעברית ואפילו עושים לי חשק ללמוד את כולם. עדיין יש פה ושם איזה גליץ' קטן אבל סה"כ התרגום מוצלח מאוד ולא מבאס כמו שהרבה אנשים יחשבו. אל דאגה, בסוף ההצגה יש לכם מחרוזת קצרה באנגלית שבה תוכלו לשיר את השירים שאתם מכירים, וגם במהלך ההצגה יש כתוביות מעל הבמה לשירים המתורגמים.

מתחילה ההצגה והוואו הראשון מגיע מהתפאורה המדהימה. ראיתי הרבה תפאורות למאמה מיה ובחיים לא ראיתי משהו כל כך יפה וקסום כמו מה שערן עצמון עשה כאן. מי היה מאמין שאנחנו בארץ? הסטייל, השיק והנגיעות הקטנות הן אלה שגורמות לאנשים רבים לקנא בבמה כי מי לא היה רוצה עיצוב כזה בבית שלו? אם זה היה מקום אמיתי בשנייה הייתי נוסעת לשם לחופשה.

עוד אדם שעומד מאחורי היצירה הזו הוא שחר פרץ עם כוריאוגרפיה יוצאת דופן. הדבר הראשון שאני מותחת עליו ביקורת במחזמר זו כוריאוגרפיה ושחר בהחלט עלה על כל הציפיות שלי עם תנועות חכמות ומעניינות. אני כל כך נהנית לראות את הריקודים שאני כבר מנסה ללמוד אותם והצלחתי לקלוט איזה צעד או שניים. הבאסה היחידה היא שהשחקנים כרגע לא מלוטשים מספיק והם הורסים מעט את הכוריאוגרפיה עם תנועות לא שלמות וחוסר אחידות.

אבל בכל הצגה יש דברים טובים ודברים שפחות עובדים (או שיש מקום לשיפור) ולצערי הביקורת העיקרית שלי היא על השחקנים. יש לציין שהביקורת הזו באה לצד הידיעה שאין שחקן אחר בארץ שיכל לעשות את התפקידים האלה טוב יותר, אבל מה לעשות, גם בארץ אנחנו מוגבלים. אצל חלק המשחק בסדר אבל השירה לא במיטבה ואצל חלק זה הפוך. ההצגה הזו גרמה לנו להגיע למסקנה שמחוץ ליגאל שדה הנהדר, יש מעט מחסור בגברים שיודעים גם לשחק וגם לשיר ממש טוב מעל גיל 50, אז בנתיים נחכה לעמוס תמם או רן דנקר.

מי שמעט איכזבה אותי הייתה מיקי קם, ושוב אין מישהי אחרת שהייתה יכולה לעשות את זה טוב יותר, אבל התפקיד של דונה אמור להיות תפקיד קליל, בחורה אנרגטית ושמחה שגם כשהיא לחוצה היא עדיין קופצנית וקלה. קם פשוט לא מצליחה להעביר את הקלילות הזו על הבמה, וזה אפילו מרגיש קצת כאילו דונה בדיכאון כל הזמן. קם שרה מדהים והיא אחת השחקניות הכי גדולות ואמינות בארץ, אם היא תגיד לי שהיא חתול אני אאמין לה, אבל אי אפשר שלא לחשוב על מריל סטריפ והקלילות שהיא הביאה איתה. יכול להיות שזה רק הלחץ של ההצגות הראשונות כי במחרוזת בסוף היא כל כך משוחררת וכיפית שאני קצת מבואסת שהיא לא ככה כל ההצגה.

יכול להיות שמרגישים את הכבדות שלה בגלל חני נחמיאס (או עירית ענבי) שפורחת על הבמה באנרגיות של ילדה בת 20, ואי אפשר שלא לראות כמה היא נהנית מהתפקיד הזה. לידה נמצאת שרון חזיז שמגלמת את טניה בדיוק כמו שדמיינו אותה- גבוהה, אלגנטית, יודעת מה היא שווה ולא מתביישת להראות את זה. שתיהן קצת מעפילות על קם וחבל, כי זה אמור להיות הפוך.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

עם כל הביקורות, ותמיד יהיו כאלו, זו ה-הצגה לראות כרגע. אם תלכו מובטח לכם ערב של כיף בלתי פוסק ואני חותמת על זה שתצאו עם חיוך על הפנים מההצגה.

לא מזמן הייתה לי שיחה עם חברה טובה על מאמה מיה בתיאטרון הבימה. התחלנו לדון באהבה שלנו לשירי להקת אבבא ואז העליתי את העובדה שתיאטרון הבימה החליט לתרגם את כל השירים לעברית ושאני ממש שמחה על ההחלטה הזו. מפה לשם החברה התעצבנה מעט ואמרה שהיא באה למחזמר כדי לשיר ושהכסף שהיא שמה על ההצגה שווה ערך להנאה שהיא תקבל ממנה, והיא נהנית יותר כשהיא שרה. אני מנגד התעצבנתי על החוסר כבוד לאדם שיושב לידה ששם את הכסף לשמוע את הזמרים המקצועיים שרים ולא אותה מזייפת.

אז על מה בעצם אנחנו משלמים כשאנחנו באים למחזמר?

אני יכולה להבין אותה, ואני יודעת שהיא לא היחידה בדעתה, וישנם אנשים רבים שמשלמים ללכת למחזמר בשביל להנות מהשירים המוכרים ולהצטרף לזמרים וללהקה החיה בקולי קולות. למשל, אם תעמדו בצד הקהל במהלך "סימני דרך" בתיאטרון הבימה תשמעו את כולם שרים כאחד את "עוד לא אהבתי די" או שירים נוספים מוכרים ואהובים שעולים במהלך ההצגה. אבל, וזה אבל גדול, אם תשבו בקהל במהלך ההצגה הזו לא תשמעו את כולם כיחידה אחידה, אתם תשמעו את הגברת המזייפת משמאל והגבר שלא בטון מימין ואת הזוג מאחור שאפילו לא שר בקצב ובקושי יודע את המילים. במקום לשמוע את רויטל זלצמן, או רוני דלומי, או מיקי קם האגדית, אתם תשמעו את ברכה האחות מפתח תקווה או יוסי רואה החשבון מתל אביב. יש סיבה שהם לא על הבמה מולכם, מבחירה ולא מבחירה, אבל למה אני זו שצריכה לסבול מזה?

אם הייתי רוצה ערב שירה בציבור הייתי קוראת לשרה'לה שרון ומארגנת משהו אחרי ההצגה. הרי בשביל זה לפעמים בסוף מחזמר גדול יש מחרוזת נוספת שמאפשרת לקהל לשיר יחד עם הזמרים בלי שזה יפריע לשאר הצופים. אני מבינה שהשירה גורמת לכם הנאה, אבל בזמן שאתם נהנים אני סובלת ומצטערת שבאתי בכלל כי את מה שקיבלתי בהצגה הזו יכלתי לקבל גם בערב משפחתי עם שתי גיטרות וסבתא.

אתם רוצים לשיר? לכו להופעה של מירי מסיקה או הראל סקעת או ישי ריבו. רוצים נוסטלגיה? לכו לאלפי הלהקות קאברים שמחזירות את השירים הישנים לבמה. אל תבואו למחזמר במטרה לשיר, תבואו למחזמר במטרה לצפות.

אז מנהלי הבימה החליטו שמאמה מיה יוצג בעברית, מה שמקשה על האדם שלידי לשיר יחד איתם וגורם לי להיות שמחה יותר. אל דאגה, בסוף ההצגה יש מחרוזת של השירים באנגלית ככה שתוכלו להצטרף אליה.

עם צוות שחקנים מוכשר, תפאורה מדהימה ומפתיעה ושירים מצוינים שרק נעם חורב יכול לכתוב ואוהד חיטמן להלחין, אביב מתעורר עדיין מתפספס ומרגיש לא שלם. לקניית כרטיסים.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

המחזה אביב מתעורר נוגע בנושאים מאוד כבדים, כמו התעללות במשפחה, בני נוער חסרי בית, אוננות והתבגרות מינית ללא מענה מצד המבוגר האחראי.
ההצגה עוקבת בעיקר אחרי 3 דמויות ראשיות, וונדלה היפה והתמימה, מלכיור הכריזמטי ושנון ומוריץ המתקשה בלימודים ונואש מיצריו המיניים. שלושתם מתמודדים עם מבוגרים המדכאים אותם וחברה שאינה מספקת להם את התשובות שהם מחפשים בכזו נואשות.

המחזה עלה בעשרות עיבודים שונים בארץ ובחו"ל אבל ההפקה הכי מפורסמת שלו הייתה בשנת 2006 בברודווי בכיכובם של ליה מישל, ג'ונתן גרופ וג'ון גלאגר ג'וניור. ההפקה זכתה להצלחה רבה ול-8 פרסי טוני וקבעה רמה גבוהה לעיבוד של המחזה המפורסם מאת פרנק וודקינד.

ההפקה הנוכחית בבימה עובדה על ידי שחר פנקס ומשה קפטן ובוימה על קפטן. ההחלטה לא לאמץ את המחזמר ולנסות לעשות עיבוד מחדש למחזה הייתה סיכון גדול שעם קצת יותר שירים ופחות שחקנים מבוגרים היה יכול לעבוד, אבל כרגע זה לא ממש עובד.

צוות השחקנים שליהקו מרהיב ללא ספק ונותן הופעה מצוינת מההתחלה ועד סוף ההצגה. עמית פרקש מצוינת כמו תמיד והגיע הזמן שתקבל את הקרדיט המגיע לה, קובי מרימי מוכיח שוב פעם שהוא יכול לשיר ולבכות בו זמנית ומאי מלר מפתיעה עם שיר שלא משאיר עין אחת יבשה באולם.
גם התפאורה מוצלחת למדי, עם קופסא ענקית באמצע הבמה שמפורשת כקופסא שבה כולאים את בני הנוער הללו לצד היער הסבוך שקל ללכת לאיבוד בו, כמו כמות השאלות שיש לבני נוער שגורמים להם ללכת לאיבוד בחייהם.

החוזק הכי גדול של ההפקה הוא השירים החדשים שכתב נועם חורב. אודה ואומר שלא שמעתי עליו לפני כן אבל עכשיו אני בחיים לא אשכח את שמו. השירים מעולים אחד אחד ועושים חשק לעוד אבל לצערנו הרב יש מעט מידי מהם. החלטתם לקחת את המחזה ולעשות עיבוד מחדש, החלטתם להכניס שירים, אז למה רק 4 שירים בכל מערכה? האם זה מחזה או מחזמר? לא ידוע. מבולבלים? גם אנחנו.

כמו כן, השירים לא תואמים לגמרי את הרגעים בהם היו שירים במחזמר המקורי, שזה בסדר, אבל אז אי אפשר שלא לחשוב על זה שאחד השירים נכתב לדמות כל כך משנית ולא קריטית רק כי ליהקו אליה את קובי מרימי. בגלל שהביאו שם גדול שכזה צריך להביא את הסחורה ולתת לו את הרגע סולו שלו, לבד על הבמה, היחידי מבין כל הקאסט שמקבל את ההזדמנות הזו. השיר הרגיש מונפץ ולא במקום ואנחנו שואלים את עצמנו, אם זה לא היה קובי מרימי האם זה היה עובד? לא חושבת. 

רק לשם ההבהרה, קובי מרימי היה מדהים בסולו שלו, הוא היה מרהיב, מפתיע ומצמרר, אפילו שהזקן והשפם שלו הופכים את המשחק שלו למעט לא אמין כי הוא אמור להיות נער בן 15. אופס.

אז איפה הם איבדו את דרכם? ובכן, אחד הדברים העיקריים שפיספסו בעיבוד הוא האחדות של הנערים והנערות מול המבוגרים. בהפקה הזו נתנו דגש יותר מדי גדול למבוגרים, דגש כזה שהשכיח קצת את הנערים ואיבד מעט מהפואנטה. אחד הדברים שאהבנו מאוד בהפקה בברודווי היה שבחרו לקחת שחקן אחד לגבר מבוגר ושחקנית אחת לאישה מבוגרת והם שיחקו את כל התפקידים והדגישו כמה המבוגר עצמו לא מעניין, אלא הילד שמולו. חוץ מזה, זכינו למעט מאוד רגעים שכל בני הנוער ביחד על הבמה, מאוחדים ומבולבלים ביחד אל מול המבוגרים שבחייהם.

חוץ מזה הם היו צריכים לבחור- מחזה או מחזמר. חלק יאהבו את השירים וירצו עוד וחלק לא יאהבו את השירים ויעדיפו שלא יהיו בכלל, מה שמביא למצב שאף אחד לא מרוצה. הבלבול הזה בין מחזה למחזמר משאיר את הקהל צמא למשהו שהוא לא מקבל חזרה, כי הוא בא עם ציפיות לא ממומשות והוא מרגיש שמשהו חסר.

הציון שנתנו להצגה זו הוא: