"הנכד", מאת גור קורן ועירד רובינשטיין, לוקח סיפור מעט מטריד והופך אותו למשהו אותנטי, מרגש ומצחיק. עם צוות שחקנים לא פחות ממושלם, ההצגה הזו היא אחת האהובות עליי בתקופה האחרונה.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

סיפור מעט מטריד אך בביצוע מושלם

בהצגה "הנכד", עמנואל הקשיש רק רוצה לשמח את אשתו החולה. אחרי שנים שבהם הוא מזייף מכתבים מנכדו שהתדרדר לפשע, הם מקבלים מכתב מפתיע שנכדו האמיתי מגיע לביקור. הסב, שמגלה שמטוסו של נכדו התרסק, שוכר את שירותיו של שחקן תיאטרון שישחק את הנכד שהסבתא מכירה לפי המכתבים. אך מהר מאוד החיים האמיתיים והפנטזיה שהם בונים לעצמם מתערבבים.

לא אשקר, כשקראתי את תיאור ההצגה לא התלהבתי במיוחד. היא הרגישה לי כמו עוד קומדיית מצבים מביכה שבה ישנו שקר אחד גדול שעופף אותנו כל הזמן וכל מה שבא לנו כקהל זה לקום, לשקשק את הסבתא ולספר לה את כל האמת. אבל מזל שאמא שלי התלהבה והתוודאתי לכך שלא זה המצב.

עם כתיבה מופתית ובניית דמויות נכונה, ההצגה הזכירה לי נורא את המחזמר "אוון הנסן היקר" הלוקח סיפור די קשה אבל כתוב כך שאי אפשר שלא להתאהב בדמויות שעושות מעשים כה נוראיים. כן, הם משקרים לה במצח נחושה, אבל הכל למען האהבה לא? והכל למען זיכרון מתוק אחד אחרון. כל הקרינג', המבוכה, חוסר הנוחות נעלמים ונשארים רק החיבה, האהבה לדמויות והרצון שכולם יהיו מאושרים.

צוות שחקנים מוכשר ומצוין

תקשיבו, אין משהו שנדב נייטס יעשה שאני לא אוהב. הוא הקראש הבימתי שלי, כל פעם שהוא עולה לבמה אני נמסה, והוא לא איכזב. אחרי הצגות כמו "משאלה אחת ימינה", "הים כחול עמוק" ו"אחים בדם", דרמות כבדות וקשות, כיף ענק לראות אותו בקומדיה. אהבתי לשנוא מעט את הדמות שלו ולהתאהב בה לאורך ההצגה. הוא גם סיפק את אחד הרגעים הכי מתוקים עם נגינה ושירה יפייפיה שלכמה דקות לקחו אותי לעולם אחר.

את אביגיל הררי לעומת זאת, גיליתי היום. שחקנית כה מדויקת, שנונה, אינטיליגנטית על הבמה והכי חשוב – אותנטית בצורה כל כך עמוקה. בפעם האחרונה שראיתי אותה משחקת היא הייתה נערה תמימה ב"האי", היום היא שחקנית תיאטרון מדהימה שלא הצלחתי להוריד את עיני ממנה. המשחק שלה הרגיש טבעי, ללא מאמץ ופשוט היה כיף לראות אותה.

אך מול שני הצעירים עמדו שני ותיקי תיאטרון שנתנו הופעה מדהימה. יצחק חזקיה בתור הסבא הנואש ומרים זוהר שריגשה אותי כל כך. בינינו? הספיק לי הקטע ריקוד הקצר של שניהם לצלילי מוזיקת סווינג בשביל להתאהב בהם מיידית. נפעמתי מהיכולת הבימתית המטורפת של שני שחקנים גדולים שבגיל 80 ו-90 זוכרים טקסט יותר טוב ממה שאני אזכור בגיל 28.

הדובדבן שבקצפת – התפאורה והבימוי

לצד הכתיבה המצוינת והשחקנים המצוינים, התפאורה המשוגעת של אדם קלר נתנה נפח נוסף לסיפור והשימוש המעולה בה רק שיבח את ההצגה עוד יותר. הכוריאוגרפיה של השימוש ברהיטים, באביזרים ובמתלים השונים נתנו היגיון לעץ המשוגע שניצב לנו מול הפנים. אפילו הבדיחות השנונות שהוכנסו לטקסט בהקשר לתפאורה היו משעשעות ושברו קרח ברגעים מדויקים להם.

ואחרון חביב, ניתן לעירד רובינשטיין את היישר כח על בימוי נהדר להצגה לא פחות ממושלמת. כל תנועה, כל מילה, כל מבט היה בדיוק במקום, אם זה לבדיחה המוחבאת כאן ולעקיצה המוקצנת שם. הוא האחראי לכך שהסיפור עבר בצורה כה עדינה ונעימה ולא נתן לנו לשקוע בתוך הקריפיות שבדבר.

לא קורה הרבה שאני יוצאת בהיי מטורף מהצגות, במיוחד לא במצב שבו אין לי משהו רע לומר, הערה לתקן או אפילו רעיון שאפשר להוסיף. "הנכד" מצליחה לגרום אפילו לסיפור הכי משוגע שיש להיות הסרט דיסני הכי מושלם שראינו. הוא מצליח לגעת בנקודות עצובות ועדינות בחיי הזיקנה, לצד הומור משובח והכמיהה לאהבה.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

רוצו לראות את "הנכד", אתם גם תהנו מסיפור נוגע ללב וגם לא תורידו את החיוך מהפנים.

לקניית כרטיסים

"עוד חוזר הניגון" מציג את חייו של אלתרמן בצורה אמיתית וכנה, על אף החלקים הקשים, ולולא סיפורו היה כבד כל כך הייתי הולכת ורואה את ההצגה שוב ושוב ושוב.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

"עוד חוזר הניגון" הינו מחזמר בהשראת סיפור חייו של נתן אלתרמן ובתו תרצה אתר. המחזמר רץ על שני זמנים שונים – היום בו אלתרמן נפטר בשנת 1970 ו-13 השנים שקדמו למותו. לאורך כל המחזמר ניתן לשמוע מלהיטיו של אלתרמן, כגון: "עוד חוזר הניגון", "שמרי נפשך" ועוד.

סיפור המביא לקדמת הבמה את בעיות הנפש שרבים מתמודדים איתם

לא אשקר לכם, הסיפור של המחזמר מאוד, אבל מאוד כבד. אנו נחשפים לסיפור חיים קשה של אלתרמן ובתו, אך גם לסיפור אהבה גדול מהחיים שעל אף כל המהמורות והמריבות הוא עדיין חזק ותמידי. אני לא יודעת כמה המחזמר הזה מציג את אלתרמן בצורה טובה, אני גיליתי אדם קשה ומעט אנוכי שלא ידעתי עליו לפני כן. מלבד כישרון כתיבה ענק ואהבתו לבתו לא הוצג בפניי צד אחר שבו שיגרום לי לאהוב אותו בחזרה. לעומתו, ההצגה כן מציגה את תרצה אתר בצורה הכי אותנטית, פגיעה ורגישה ואי אפשר שלא לרצות את הטוב ביותר לדמותה, על אף הסיומת המרה שכולנו יודעים עליה.

ממחזמר שכזה עולה תמיד השאלה – האם במחזמר של שיריו של משורר צריך לספר את סיפור חייו, כפי שבוצע ב"סימני דרך" של נעמי שמר, או להמציא סיפור עלילה חדש לגמרי, כמו שהיה ב"מיקה שלי" של יאיר רוזנבלום. אני חושבת שבמקרה הזה, על אף היצירתיות הרבה שנשפכה על הבמה והכישרון הרב שעולה כל ערב, היה שווה לעשות שילוב. להתבסס מעט על חייו הפרטיים אך לספר סיפור שונה לחלוטין ולהכניס אליו מעט שמחה וצחוק, מה שלא קיבלנו כאן.

צוות מוכשר על אף הביקורת על סיפור ההצגה

אך יחד עם כל הביקורת על הסיפור, צוות ההפקה הכולל עשה עבודה פשוט מופלאה בלקבוע את האווירה שהסיפור מתרחש בה. מהרגע שהמחזמר מתחיל יש שימוש מופלא בבמה באמצעות תפאורה רבת רבדים ומסתובבת שמעבירה אותנו בין הדירות השונות, בתי הקפה והפאבים המדוברים עליהם. גם השימוש במסכים המסמנים לנו את הזמנים השונים והמיקום שבו הסצנה הבאה מתקיימת עושים עבודה נהדרת ובהחלט מכניסים אותנו למצב רוח הקודר שהמחזמר נמצא בו. העבודה של ערן עצמון על התפאורה פשוט מופלאה בכל הצגה שבה הוא נוגע ואני פשוט מעריצה את עבודותיו אז זה כבר סיפתח מצוין להצגה.

התאורה של אבי יונה בואנו, הוידאו של גיא רומם ועד הבימוי של קפטן, כולם ביחד נותנים הצגה מופלאה ועבודת צוות נהדרת. בהחלט הייתה מחשבה עמוקה על כל חלק קטן וזה מצליח.

אבל בסופו של יום, החוזק העיקרי של המחזמר הוא צוות השחקנים המטורף שהצליחו לגייס. ריקי גל, שלומית אהרון, רוני דלומי, מירי מסיקה והילה שלו הן שלמות על הבמה וקולן בלבד יגרום לי לחזור ולראות אותה. כל השירים באים בדיוק במקום עם ביצועים מרהיבים ועיבודים יפייפיים של ליאור רונן האהוב עלי. הדבר היחידי שהיה חסר לי והתאכזבתי שלא בא היה בביצוע השיר "שמרי נפשך" שבו לתרצה הצעירה לא נתנו מקום לשיר, כאשר השיר נכתב עבורה. כמה כיף היה לשמוע את הילה שלו מסיימת את השיר עם הקול המלאכי שלה.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

"עוד חוזר הניגון" הינו מחזמר קשה שדן בבעיות נפש, בגידות, החיים בצל הפפראצי והלחץ מהחברה. ההפקה כולה יפייפיה, כולל צוות שחקנים חזק מאוד, אך היה מאוד לשקול את הסיפור הכבד שמכביד על האווירה.

לקניית כרטיסים

גאון בכלוב גורם לך לחשוב על האהבה שבחייך ועל האנשים השקופים שאסור לנו לדלג עליהם. עם תפאורה מגניבה בטירוף, תלבושות מותאמות וקאסט שחקנים מוכשר, ההצגה מומלצת לכל מי שמחפש סיפור עם משמעות.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

עבודה צוותית נהדרת שהובילה לגאונות

גאון בכלוב מספר את סיפורו של יורם גרניט, כוכב טלוויזיה נופל שאשתו זורקת אותו מהבית. במקרה, הוא נפגש עם ויקי שמארחת אותו בדירתה, שם הוא פוגש את יונתן, בחור גאון על הספקטרום. מהמפגש איתם הוא עולה על קונספט לשעשועון טלוויזיה ומקווה שזו ההזדמנות שלו לחזור למסך.

ההצגה נפתחת עם מיצג מרהיב של טלוויזיות על הבמה שמכניסות את הקהל לאווירה מתקדמת וטכנולוגית, אפילו שהטלוויזיות ישנות וענתיקות. אין ספק שהנוכחות שלהן מוסיפה לאורך כל הסיפור ושני טור עשתה כאן עבודה נהדרת על התפאורה, יחד עם סיון פרסלר וניתאי שלם שאחראים על הוידאו.

החלק החזק ביותר בהצגה לדעתי נפל דווקא על השילוב של התאורה, תפאורה ותלבושות. בשרשרת סצנות באמצע ההצגה הייתה תחלופה תואמת של כל הגורמים לפי צבעים שגרמו לי להתלהב ולחכות לקטע הבא שיביא איתו צבע חדש. היה אפילו תיאום של התוכנית ששודרה בטלוויזיה ולחולצות שלבש שהם שיינר בתור יונתן. אין ספק שהייתה כאן עבודה צוותית נהדרת שהוסיפה רובד כל כך חשוב להצגה.

קונטרסט ענק בין שתי הדמויות הראשיות

"גאון בכלוב" מציג שתי דמויות מאוד שונות זו מזו – האחת טהורה עם לב רחב והשנייה מציגה את האדם הכי מכוער מבפנים שאפשר. היא עושה מה שחשבתי שהוא בלתי אפשרי וזה לשנוא את הדמות של עמוס תמם. אהבתי מאוד שיש דמות על הספקטרום במרכז ההצגה, אך העומק של האנוכיות של יורם גרניט גרם לי לתחושת אי נוחות והוסיף לדרמה מאשר לקומדיה. אולי אם הבמה לא הייתה שחורה לגמרי הייתי מרגישה יותר בנוח ופחות מוכוונת לדרמתיות שבהצגה.

שלא תבינו לא נכון, ההצגה מהנה מאוד ואין שמחה ממני על כך שמעלים יצירות ישראליות מקוריות, אבל הרגיש שהיא מנסה לשחק בין הדרמה לקומדיה במקום לדבוק בסגנון אחד וללכת עליו עד הסוף. היו המון קטעי קומדיה מופרכים בשביל לקרוא לזה דרמה והסיפור היה דרמתי מדי בשביל לקחת את זה לקומדיה מטריפה. כמו כן, היו כמה קטעים שהרגישו לא שלמים או אבסורדים שלא השתלבו עם הצגה שמציגה בסה"כ מציאות אמיתית, אך מפאת ספוילרים לא אציין אותם בפירוט.

עם כל זאת, אי אפשר שלא להלל את שהם שיינר שמבריק בתור יונתן ואת עירית קפלן שגם היא עשתה עבודה נהדרת. שניהם היו מצחיקים, שובי לב ועל אף מעשים משונים של דמויותיהם אי אפשר היה שלא לאהוב אותם. אודה ואומר שעם כל האהבה שלי לעמוס תמם הוא לא בלט לי בהצגה הזו. הרגיש שבקטעים שהוא צריך להיות באקסטרים הוא היה מתון וציפיתי לקצת יותר לחץ והיסטריה אותנטית בקטעים אחרים.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

"גאון בכלוב" היא דרמה המשולבת עם מעט קומדיה עם סיפור מיוחד שלא תראו בשום מקום אחר. היא שובה, יצירתית מאוד ומחזירה את האמונה ביצירה ישראלית מקורית.

לקניית כרטיסים

"דבר על מקום הימצאם" של תיאטרון הלאומי הבימה, שנכתב על ידי נאווה סמל, מנגיש לנו את סיפורם החשוב של ניצולי שואה בישראל לאחר המלחמה בצורה מרגשת והיסטורית.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

הצגה שהיא בגדר חובה לכל ישראלי

"דבר על מקום הימצאם" היא מבחינתי הצגה שהינה בגדר חובה לכל יהודי ישראלי שחי בארץ. ההיסטוריה החשובה שההצגה מספרת נותנת לנו הצצה קטנה לתחושות ולמחשבות של ניצולי השואה שעלו לארץ ב-1948. החשיבות שהם נתנו לעלייה ולהתיישבות בארץ, גם כשזה בא על חשבון הפרנסה הקודמת שלהם, היא משהו שלעתים קצת נעלם בדורנו. לפעמים בגלל שנולדנו למדינה שכבר מפותחת כל כך אנו שוכחים את הדרך הקשה שסבינו וסבותינו עברו, ואסור לנו.

ההצגה מועברת בכל כך הרבה רגש שכל כך קל להיכנס לסיפור ורק להתפלל לטוב. נאווה סמל כתבה יצירת מופת שצריכה לקבל כמה שיותר חשיפה שהיא יכולה. בהפקה הנוכחית, התפאורה המבולגנת שמתארת את העזיבה המהירה לארץ, ההיאחזות בציוד לא הכרחי רק בשל הקשר למשפחה, כל אלו פשוט נעשו בצורה מבריקה.

הרגעים הכי מרגשים היו רגעי השירה הקטנים. השימוש במוזיקה ברגעים אלו, השירים המתאימים והקפיצה בין הרדיו לביצועים של השחקנים נתנו נפח נוסף ומרטיט לכל הקשר שבהם הם עלו. מזלנו שמרבית השחקנים הינם זמרים מדופלמים ולכן העור ברווז הוכפל פי שתיים. אין ספק שהבימוי של איה קפלן הוסיף לסיפור הקשה את הרוך והיופי שבדמויות.

ביצוע נהדר מצד השחקנים

אני באמת ובתמים מאמינה שצוות השחקנים שליהקו להצגה הזו היה פשוט מושלם. בהובלתן של סנדרה שדה ורובי פורת-שובל, השחקנים נשענים זה על זו במהלך ההצגה והכימיה ביניהם נהדרת, במיוחד בין זוג הצעירים ליהי קרונובסקי ומתן שביט. ניר זליחובסקי היה מצוין כהרגלו כשהוא קופץ בין הבחור המגמגם לתחמן ויגאל שדה נתן ביצוע נהדר ומדויק.

אסגור את הפוסט הזה באימרה הזו – אנחנו צריכים יותר יצירות שכאלו ברפרטואר שלנו. יצירות שמתארות את תחילתה של המדינה, את הערכים שהועברו לצעירים שגדלו כאן עוד כשהיה רק חול. בהצגה הזו אנחנו רואים רק את הצד של העולים, בואו נראה את שני הצדדים ביחד – העולים והצברים. אנחנו צריכים לזכור לא רק את השואה, אלא גם את אלו שבנו את המדינה שאנו חיים בה היום לפני שיהיה מאוחר מדי ונאבד כיוון לגמרי.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

דבר על מקום הימצאם משלב בצורה מופתית בין תוצאות השואה הקשות לבין התקווה של מדינה חדשה שבה יש ליהודים מקום להיות חופשיים. היא חובה מבחינתנו לכל אחד בכדי להבין את ההיסטוריה שלנו ומה שהוביל אותנו לאיפה שאנו היום. 

לקניית כרטיסים

מחזות זמר והצגות נוספות בארץ

קבוצת הצעירים של הקאמרי היא ממש ה"Star Kids" הישראלית, קבוצה צעירה ומלאת כישרון שמביאה לנו חומרים חדישים מצוינים לבמה. הראשון הוא המחזמר "רינגו", מחזמר חדש ובועט שהולך למשוך את הדורות הצעירים חזרה לתיאטרון.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

הפתעה בקומה האחרונה של הקאמרי

דני דינגוט מציע נישואין למיקה אהובתו אחרי שנתיים של זוגיות. הוא מאושר ושמח, אך שנייה אחרי הוא מגלה שהזין שלו, "רינגו", נעלם. בזמן שהוא רץ לחפש אותו ולהבין את מקור העניין, רינגו מתהולל בעיר ומתחיל להנות מחייו החופשיים.

כל תהליך היצירה, חזרות ובכלל ההקמה של המחזמר הזה לא היה קל. הוא התחיל בקורונה והמשיך עם מלחמה אבל סוף סוף המחזמר המקורי מאת ירון אדלשטיין עלה לאוויר ויצא לעולם. זה לא "מאמה מיה" או "החיים הם קברט", זה לא "בוסתן ספרדי" או "אפס ביחסי אנוש". רינגו יושב על הקו המחבר בין מחזמר מקורי בברודווי לבין מחזמר סאטירי ופארודי. הוא נוגע בכל הנקודות "הנכונות" ועושה זאת בהרבה הומור, הרמוניה ויצירתיות רבה.

כשישבתי וצפיתי בכל השחקנים מביאים סיפור די מגוחך לחיים התפלאתי ברמה הגבוהה שעומדת בפניי. בתור מחזמר פארודי הייתם מצפים שהשירים יהיו מגוחכים וטיפשיים ובכללי שהשיח במחזמר יהיה על סף הטמטום, אך זה לא כך ברינגו. נכון ישנם כמה שירים סאטיריים, בכל זאת מדובר במחזמר שמדבר על זין שיצא לחופשי, אך מרבית השירים רציניים וקליטים, ממש שירי מחזות זמר כמו בברודווי.

שימוש נכון בחוזק וביכולות של השחקנים

לצד השירים הייתה כוריאוגרפיה מעולה ובימוי מטורף מצידו של עמית אפטה. השימוש בחוזקות של כל שחקן ושחקן ושילובם במחזמר הם בדיוק אלו שמעלים אותו שלב. דור הררי שמשחק את רינגו מפגין יכולות ריקוד מטורפות המוכיחות לנו במהלך ההצגה למה הוא השחקן המושלם לתפקיד. אסור גם לשכוח את הנאמבר של הסבתות המטורף או השיר המזרחי כשרינגו נמצא בחסות החמאס. כל אלה משולבים פשוט גרמו לי לרצות לקום מהכיסא ולרקוד יחד איתם.

חוזק נוסף של המחזמר הוא היכולת שלו לתת לכל שחקן את הזמן לזרוח ולהוכיח את הכישרון הרב המצוי בו. אלעד אטרקצ'י יוצא עם המחזמר הזה עם סימן היכר (תראו ותבינו איזה), תם גל בתור הפוליטיקאי המדופלם, יעלי רוזנבליט בתור הסבתא הכי שווה בעיר ועוד ועוד ועוד. לא סתם בחרו את תשעת השחקנים הללו מבין 600 מועמדים והם מוכיחים זאת על הבמה.

אז למה זה עובד כל כך טוב?

המחזמר הזה בעל חוזקות רבות. החל מהשחקנים שכבר היללנו, השירים שכבר זמזמנו והבימוי המטורף. הוא חריף, ולא מפחד להעלות נושאים פוליטיים במידה מתונה ומדויקת שאינה מעפילה על נושא ההצגה. הוא מכיל טוויסטים טובים שהקהל לא תמיד צופה ואפילו אני לא עליתי על כולם. בנוסף, השימוש באולם האינטימי שבו השחקנים עוברים בין הקהל, מתקשרים איתו ומתפעלים אותו בהחלט מוסיף לאווירה. כשצפיתי הרגשתי שאני ממש חלק מהסיפור, אם זה בבר או בעצרת על זין.

יש לי עוד כל כך הרבה דברים לומר על המחזמר המופלא שצפיתי בו עכשיו אבל אז אצטרך לכתוב בתחילת הפוסט אמ;לק והוא לא ייגמר. יחסית לעובדה שראיתי את ההופעה הרביעית שהם אי פעם הציגו מול קהל, הופתעתי מהחוזק והליטוש של המחזמר וכבר הלכתי לקנות כרטיס לראות אותו פעם נוספת. אציין רק דבר אחד אחרון – המחזמר גס במידה, בכל זאת ישנם הרבה דיבורים על איברי מין ואף עירום קטן במהלכו, לכן אל תיקחו ילדים קטנים!

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

"רינגו" הוא המחזמר הטרי שחיכינו לו כבר זמן רב ומגיעות לו כל המחמאות האפשריות. קבוצת הצעירים של הקאמרי מביאה קונספט חדשני שבו ניתן גם לשוחח עם השחקנים לאחר ההצגה ולקבל את החוויה כולה בערב אחד.

לקניית כרטיסים

עם סיפור חיים מעורר מחשבה ושירים מעוררי נוסטלגיה, "עד קצה הקשת" יגלה לכם את העולם הקשה של זמרת ותיקה שמנסה לעשות קאמבק.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

איך מעבירים סרט שלם על במה אחת

המחזה המוזיקלי "עד קצה הקשת", המציג בתיאטרון הקאמרי, מספר את סיפורה של ג'ודי גארלנד הזמרת הגדולה. ג'ודי, שהתחילה את דרכה כאליס בארץ הפלאות, יוצאת בקאמבק של סבב הופעות בן שישה שבועות בו היא נחושה להחזיר לעצמה את הקהל. אנו רואים אותה בסוויטה שלה במלון, נאבקת עם השדים שלה, לצד הארוס הצעיר החדש שלה והפסנתרן הותיק והנאמן.

המחזה הזה מציג אישה מסובכת ומתוסבכת, עם עבר קשוח וחיים לא קלים אבל יחד עם זאת היא עדיין מלאת אש ועוצמה ונחושה להמשיך ולקבל את אהבת הקהל. מדובר באישה שתמיד תרדוף אחרי מי שיראה לה אפילו טיפת אהבה ולא תוותר על הבמה לא משנה מה זה ידרוש ממנה. חווית הצפייה במחזה היא לא קלה, שכן אנחנו רואים היאבקות פנימית שאינה פוסקת. ייתכן שחלקכם יזדהו עם המצב וחלק לא יבינו למה היא עושה זאת לעצמה.

לא אשקר, בשלב מתקדם בהצגה כבר נמאס לי מהתהפוכות החוזרות ונשנות שהגיבורה הראשית עוברת וכבר רציתי להמשיך הלאה. אך כמו שאנחנו רואים בהצגות אחרות, לפעמים צריך לעבור את המסע יחד עם הדמויות כדי להבין את הסוף, גם אם זה ארוך ומייגע לעתים. מה שכן, המסע הזה בהחלט שווה בכדי להגיע ל-10 דקות האחרונות של ההצגה שהותירו אותי בסערת רגשות והתפעמות רבה.

הביצוע שהקאמרי נתנו כאן הוא טוב, אפילו טוב מאוד. שני טור עשתה עבודה נהדרת עם התפאורה כך שהמעברים בין המלון להופעות חלקים ומרגשים. הבמה המסתובבת בהחלט מוסיפה לאווירה וההפתעות שבאות עם אלה רוזנצוויג מוסיפות עוד נפח לגרסה הצעירה של גארלנד. כמו כן, העיבודים המוזיקליים של אמיר לקנר מצוינים ועם הקול הנפלא של מיה דגן מחזירים אותנו כמה שנים טובות אחורה לתקופתה של ג'ודי. אחרון חביב, עידו רוזנברג, ובכן, אני כבר מעריצה שלו ויודעת שהוא בכיוון להיות אחד הבמאים החזקים של התיאטרון הישראלי.

מיה דגן בהופעת חייה

יחד עם כל מה שנאמר, אי אפשר להתעלם מכך שהמחזה הזה קם ונופל על מיה דגן והיא לא מאכזבת. דגן היא כבר מעצמה בארץ, הן בצד הקומי והן בצד הדרמטי, והיא נותנת את הופעת חייה בתור ג'ודי. על אף המעשים של דמותה, אי אפשר שלא להרגיש חמלה ואהבה כלפי הדמות הראשית המסכנה וההחלטות הגרועות שהיא קיבלה בחייה. וכמובן שלצד המשחק המצוין מיה דגן מוכיחה לנו שוב שהיא בהחלט יודעת לשיר, לשיר ולרגש תוך כדי, ומבחינתי שיוציאו אלבום מהמחזה הזה כדי שאוכל לשמוע את הביצועים של דגן שוב ושוב.

גם שאר חברי הקאסט עושים את עבודתם נאמנה ומספקים לדגן את התמיכה שהיא צריכה. הכימיה בין איציק כהן למיה דגן כזו טובה שאני מופתעת שלא עלו על זה לפני כן ושמו אותם ביחד בכל הצגה. לצידם ערן מור גורם לכם להתבלבל האם אנחנו אוהבים אותו או שונאים אותו, בדיוק כמו שצריך. ואחרונה חביבה, אלה רוזנצוויג מהפנטת עם השיער הג'ינג'י והקלילות על הבמה לצד החספוס של גארלנד הצעירה.

רק בקשה אחת אחרונה

העליתם הפקה כזו יפה על ג'ודי גארלנד, מתי יגיע תורה של עופרה חזה או ירדנה ארזי? גם גלי עטרי אפשרי או אם נלך רחוק אפילו האימפריה של נועה קירל תהיה מרעננת. מה עם השוואת ירדנה מול חזה לצד קירל מול ביטי? חשבתם על זה? כל מה שאני אומרת זה שעם כל הכבוד לגארלנד, היא לא משתווה למה שיש לנו בארץ ואני רק מחכה לראות הפקות חדשות כחול לבן. הפקות כאלו שאני כן ארגיש מחוברת אליהן וגאה בהן.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

"עד קצה הקשת" הוא מחזה מוזיקלי שנועד למיה דגן והיא נותנת בו את הופעת חייה, והכימיה בינה לבין איציק כהן במהלך ההצגה פשוט מהפנטת ושובה. על אף החלקים הרדומים במהלך המחזה שווה לצפות בו עד הסוף רק בשביל העשר דקות האחרונות שיעוררו בכם סערת רגשות.

לקניית כרטיסים למופע "עד קצה הקשת" לחצו כאן.

מחזות זמר בארץ

מה שאנחנו חשבנו על הגרסה המחודשת של המחזמר "בוסתן ספרדי" בתיאטרון הלאומי הבימה, בכיכובם של רוני דלומי, טל מוסרי וחני נחמיאס

לקרוא עוד

מיטב המחזות זמר שחוזרים לבמות לאחר תקופת הקורונה. מה לראות ואיפה? כנסו לרשימה המלאה!

לקרוא עוד