קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לעשרה ימים לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.
והיום- Fun Home (פאן הום):
המחזמר פאן הום מספר את סיפורה של אליסון בשלושה פרקי זמן שונים- בתור ילדה שגדלה בבית הלוויות, בתור בחורה צעירה בקולג' שיוצאת מהארון ומתמודדת עם ההתאבדות של אביה, ובהווה, כשהיא מנסה לחקור את העבר ולגלות את ההורים והמשפחה הלא מתפקדת שלה מחדש, בתור אישה בוגרת.
המחזמר אינו ארוך והוא נמשך במשך שעה וארבעים דקות ולמען האמת לא צריך יותר מזה בשביל להשאיר חותם. אני לא בחורה שבוכה יותר מדי מהצגות או מהופעות אבל המחזמר הזה בהחלט נכנס לי ללב וגרם לי להזיל דמעה או שתיים. לא מדובר במחזמר שנועד לגרום לקהל שלו לבכות אבל הוא כל כך אמיתי שזה מתבקש.
הדבר הראשון והעיקרי שגורם למחזמר להיות כזה כנה וקרוב לחיינו האישיים הינו התפאורה והאולם עצמו. מדובר באולם מיוחד, שלא רואים הרבה בתיאטרון, שהקהל בעצם מקיף את הבמה ואת השחקנים. ממש כמו אולם ספורט שיש אליפסה ענקית של מושבים שמקיפים את המגרש עליו השחקנים נמצאים, רק שהפעם המגרש קטן יותר, עם במות עולות ויורדות ורהיטים שנכנסים ויוצאים מהבמה. בגלל שהבמה כל כך חשופה לא ראוי שיכנסו אנשי צוות לשנות את המיקום של הרהיטים לסצנה הבאה ולכן השחקנים הם אלו שמשנים את האווירה, מה שלדעתי מוסיף לאותנטיות ולפשטות של ההצגה.
החיסרון היחידי של התיאטרון הוא שמדי פעם הקהל צופה בגב של השחקנים, תלוי במיקומו. הקהל סובב את השחקנים ולכן הם צריכים לשנות את כיוון התנועה שלהם כל פעם ולפנות לצד אחר של האולם, כדי שכולם יזכו לראות אותם לפחות פעם אחת במהלך השיר. יש בזה משהו נחמד אבל זה בעיקר מציק כי חלק עיקרי של הצגות ומשחק הוא הפנים של השחקנים וההבעות שלהם וכשלא ניתן לראות אותם עלולים לפספס חלק מההווי.
העלילה של ההצגה הייתה מעולה, מכניסה אותנו עמוק לסיפור ומשאירה טעם של עוד. העלילה מתרחשת במהלך שלוש תקופות בו זמנית מה שמשאיר את הקהל עירני ומסוקרן. אחד הקטעים שהכי אהבתי במחזמר ובהתפתחות הסיפור הינו שבתחילת ההצגה ישנם רהיטים רבים על הבמה, וככל שהתקדמנו בסיפור יותר ויותר רהיטים התפנו, עד שהגענו לשלב שבו אין כמעט רהיטים על הבמה ואנו ממש בסוף הסיפור- כאשר היחידים שנותרו על הבמה הם אליסון ואביה. נדמה כאילו ישנו דיאלוג כשבעצם אליסון המבוגרת מנסה להבין מדוע אביה התאבד ומשחזרת את שיחתם האחרונה. בקטע הזה כל מה שאנחנו רואים אלו אורות של ריבועים שמכסים את רצפת התיאטרון ומסמלים את קוביות הקומיקס, שממנו ההשראה למחזמר, ובעצם שם הרעיון לכתוב קומיקס על חייה צמח.
מבחינת השירים במחזמר הם היו חמודים וקלילים והתחלקו בין בלדות מרגשות לבין שירים קומיים שקידמו את העלילה והעבירו את התחושות של הדמויות בצורה נהדרת. היו כמה שירים שהיו מרגשים במיוחד והבימוי שלהם היה נהדר ונתן עוד נפח ועומק לשיר, למשל נסיעה ברכב כאשר השחקנים יושבים על קובייה והיא מסתובבת באיטיות כשאורות שמדמים אורות רחוב חולפים על פניהם.
ולבסוף, מבחינת השחקנים למזלי כל השחקנים המקוריים (חוץ מהילדים) עדיין היו שם וכולם היו פשוט נהדרים. משחק משובח, שירה נהדרת ובכללי דינמיקה מדהימה בין כל חברי הקאסט. לא רק שהם היו נהדרים במחזמר עצמו, אחרי המחזמר ישנה מסורת שהשחקנים יוצאים וחותמים על הPlaybill לקהל שמחכה והקאסט של המחזמר הזה היה הכי נחמד, סימפטי ואוהב שפגשתי. כל אחד התעכב ודיבר עם כל אחד ואחד מהאנשים בקהל שחיכו וחתמו ולקחו תמונות עם מי שרק רצה. בגלל שאחותי היא מעריצה מושבעת של ההצגה, ואני ראיתי אותה לפניה, ביקשתי מהשחקנים לכתוב לה הקדשה אישית ולא רק שהם הסכימו, הם ממש חשבו לפני שכתבו ברכה נהדרת לאחותי.
אסכם ואומר שמדובר במחזמר נהדר שלא צריך הרבה זמן בשביל לכבוש לבבות ולהעביר סיפור עמוק ועכשווי. ממליצה לכל מי שנוסע לארה"ב בקרוב לבדוק האם ההפקה שבסיור עוברת בעיר שגם אתם עוברים בה, ואם כן אז בהחלט כדאי ללכת ולראות את ההצגה לפני שתפספסו! מה שכן קחו בחשבון שהאולם יהיה שונה ויהיה כמו אולם רגיל, ולא כמו האולם שבו ההפקה עלתה בברודווי.
התמונה הנ"ל מתארת את זווית הראייה מהמקום בו עמדתי (קניתי כרטיס מוזל בעמידה). כפי שניתן לראות האולם קטן ואינטימי ולכן במהלך כל ההצגה הזווית הייתה נהדרת וראיתי הכל כמו שצריך, כאילו ישבתי בשורה האחרונה. מה שכן לעמוד במשך שעה וארבעים לא היה קל כל כך, במיוחד אחרי יום שלם של טיולים.
